עץ יוסף על ויקרא רבה/ג

עץ יוסף על ויקרא רבה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה ג

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  

א  [עריכה]

ר' יצחק פתח כו'. דק"ל מ"ש דכתיב הכא נפש ולא קאמר אדם כי יקריב כדקאמר לעיל. להכי בעי לתרוצי דמשום דאינה באה לכפרה. כתיב בה נפש. לומר שזו יקבל הקב"ה ברצון ונפש חפצה. שנפש לשון רצון וחפץ כמו אם יש את נפשכם וירמוז שה' יקבל מנחתו ברצון גמור אפילו טפי מקטרת יוה"כ מפני שאינה באה לכפרה. ומשום דסמיך הא מילתא דחביבה מנחה אטוב מלא כף נחת מייתי קרא הכא. ומכיון דמייתי ליה מפרש ליה ברישא בכמה אנפי אחריני כדרך המדרש:

טוב מי ששונה שני סדרים כו'. סדר הלימוד בתחלה סדרי משנה שהם העניינים הכללים מתורה שבע"פ. ואח"כ הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם. והיא הידיעה הדקה ההגיונית לדעת מקור ההקדמות מאין יומשכו ע"י הקישים אמיתים. ואח"כ התלמוד הוא הלמוד בסברותיהם להבדיל דבר מדבר בטעמיה ולהדמות דבר לדבר. שזהו עיקר הלימוד והידיעה האמיתית. והנה אמר שיותר טוב ללמוד כסדר עד שיהיה רגל ובקי בהם מלילך להלאה ולא יהיה בקי בראשונות:

שני סדרים כו'. קרי לב' סדרים שרגיל כף נחת שע"י רגילתו בהם יש לו נחת רוח. וקרי לרבוי ההלכות הבלתי רגילות חפנים עמל שע"י שאינו רגיל בהם הו"ל עמל מכאוב כשחוזר עליהם. וקאמר ורעות רוח לומר שאין לו הנאה מזה אלא דמיון רוח שחפץ שיקרא בעל משניות. ועל דרך זה שאר הפירושים:

ממי ששונה ההלכות. משניות וברייתות. וב' סדרים דקאמר נמי סדרי משנה. אלא דשונה הלכות היינו כל שתא סדרי:

מתקריא בר הילכן. פי' בעל הלכות. שאע"פ שאינו רגיל בהם מפני ששונה בהם יקראוהו בעל משניות כשיראוהו עוסק בכולם:

ומדות. ר"ל היינו הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם. והם ספרא וספרי הנדרשים בי"ג מדות:

בר מיכלאן. פי' שבקי בספרא וספרי שנדרשת בי"ג מדות:

ותלמוד. היינו תירוץ המשנה שע"י כן פוסקים הלכה למעשה:

בר אולפן. כלומר מורה הוראות:

ולוה בריבית. כדי להרבות בסחורה. וקרי ליה עמל מפני שהוא קרוב להפסד כי כן דרך מלוים בריבית:

במתלא אמרין כו'. במשל אומרים מי שלוה בריבית הרבה מעות כדי שישא ויתן בעסק רב. מאבד את שלו ושאינו שלו. פי' של הלוה ושל המלוה:

פרגמטיוטא. סוחר עוסק בפרקמטיא:

טוב מי שהולך כו'. קשה פשיטא דהצדקה מן הגזל שלא תועיל לו כלל. ואדרבא היא לו לקטרוג. ויש לומר דהכא עסקינן דקיימי עניים הצריכים צדקה מרובה. וזה אין לו כדי שיתן די מחסורם. ויש עשיר שיכול ליתן ואינו רוצה. ומאחר שהדין לכופו שיתן הולך זה וגוזל ממנו ממון לתת לצדקה. ואפ"ה קאמר שטוב לתת מעט משלו משיקח מאחרים בדרך גזל וחמס. דנהי דמותר לכופו שיתן לצדקה אבל זה שבא לידך בדרך גזל כלוקח לעצמו גזל הוי. וזה דומה לנואפת בחוזרין [פי' בתפוחים שלוקחת בשכרה] שאף שכוונתה לההנות לחולה [בהתפוחים] אסור לעשות ע"י ניאוף:

בר מצוותא. בן עושה מצוות. וסתם מצוה בספר הוא צדקה (מת"כ):

דאגר גינא. השוכר גינה אחת אם אין לו משלו ומסתפק מאותו אחת:

אכל ציפורין. דרך משל הוא שיהנה מיגיעו בחיים טובים ונעימים:

דאגר גינין. מי ששוכר גנות הרבה ולא יכול לעבדם הטיב צפרין אכלין ליה. כלומר יאבד את כל אשר לו וטובה לא יראה. או פי' שיחנק מרוב צרה ויאכלו אותו הציפורין:

מרי אסיאן. אדון בעל קרקעות הרבה:

טובה דריסה. דרוש כף דריסת כף רגלו [של הקב"ה] ונחת לשון ירידה וחניה (יפ"ת):

ממלא חפנים פיח הכבשן. מה שאחז דווקא במכת השחין. מפני שכל המכות לא שלטו בגופן. כי אם מכת השחין ששלטו בגופן ממש. ועכ"ז נשארו בחיים. ורק תיכף כשנזדקק להם הקב"ה לבד אז מתו תיכף ואז היתה גאולה שלימה. וקרי ליה למכת השחין עמל. משום שזרקו משה בכל כחו. ואומר ורעות רוח ירצה שזרקו באויר להתפשט לכל רוח בגבול:

זה יום השבת. הכוונה שבשבת אע"פ ששובת ממלאכתו מרויח יותר ממה שמרויח במלאכתו בימי המעשה שבזכות שבת מתעשר כדלעיל בב"ר פ' י"א. וכדי שלא יקשה מה שיועיל זכות המצוה אפי' לעוה"ז נוסף על עיקר השכר לעוה"ב. מייתי מה שנגאלין בזכות השבת:

למעבד עבידתיה בהון. לעשות מלאכתו בהון:

אלא בזכות שבת. ר"ל שאע"פ שנגאלין בזכות אחרת לא יועילו אלא ג"כ זכות שבת נמי בהדייהו:

בשובה ונחת תושעון. לשון שבת ומנוחה:

זה העוה"ב ממלא כו' זה העוה"ז. הענין כי הרשעים הבלתי מציירים מהו פעולת הנפש והתענגותה וטובה. המה מדמים כי ענייני עוה"ב הוא כדבר אין. כי מהו פעולת הנפש מבלעדי הגוף. אבל האמת טובה הנחת במה שהיא אינה פועלת בעניינים ממשיים וגופנים ממלוא חפנים עמל פי' במה שהגוף עמל. ולא די בזה במה שהם עמלים בלי נחת בעוה"ז. עוד להם הפרעון במה שיפרעו בעוה"ב מן מעשיהם הרעים ויהיה להם שמה רעות ושבר רוח. נמצא שרצון הרשעים לעשות מעשיהם בעוה"ז ויפרעו מהם בעוה"ב ג"כ:

מיסת. פי' כדי. וכדי בזיון תרגומו מיסת:

כדתנן יפה כו'. ארישא קאי דקאמר טוב מלא כף נחת זה העולם הבא. ומייתי מדתנן יפה שעה אחת של קורת רוח וכו'. ואיידי דמייתי הא מייתי כולה המתני'. והרד"ל גרס זה עוה"ז כדתנן יפה כו' חיי עוה"ז אלא ורעות רוח רעותא דרשיעא כו' בעלמא הדין ר' יצחק פתר קריא כו':

קורת רוח בעוה"ב. ר"ל התענגותם הנפשיי שמקרר רוחו החפיצה להתענג מנועם ה'. מכל תענוגי עוה"ז:

כמה זרע כו'. פי' שיש מקומות רבים ראוים לזריעה ולנטיעה טפי מעבר הירדן שאע"פ שהארץ רחבת ידים אין כל כך מקומות ראוים לזריעה ולנטיעה. ולכן אמר טוב מלא כף נחת בארץ הזאת וכו' שמקום קטן בארץ הזאת טוב טפי שיש בו נחת רוח לזריעה ולנטיעה יותר ממקום רחב בעבר הירדן שיש בו עמל למצוא מקום לזריעה. וכן משמע בקהלת רבה:

חזרו ואמרו כו'. כלומר מ"ש ורעות רוח היינו באמרם שחזרו ואמרו אין לנו שום תרעומת על אחרים כי אנו הוא שרצינו בעבר הירדן ואמרנו יותן את הארץ הזאת לעבדיך:

זה קומץ נדבה. דכתיב וקמץ משם מלא קומצו:

זה קטרת סמים. דכתיב ומלא חפניו קטורת סמים. וקראו עמל להיות טורח רב וגדול בעשייתו שצריך כמה סמנים ושחיקה ופיטום והחזרה למכתשת כדי לקיים בה מצות דקה מן הדקה כדאיתא בפ"ק דכריתות. ורעות רוח פי' שברון רוח והוא מענין העמל:

טעונה כפרה. כלומר באה לכפרה. וכן הלשון במגילת קהלת והכפרה מפורשת שם דא"ר יצחק וכסה ענן הקטורת הכסוי הזה אין אנו יודעים מהו עד שבא דוד ופירשו שנא' נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה:

ב  [עריכה]

יראי ה' הללוהו כו'. אגדה זו ס"ל נמי דמ"ש נפש במנחה מפני שיש בה רצון גמור כדעת האגדה הקודמת. אלא דס"ל שטעם הרצון בכאן משום דהויא מנחת עני ירצה ה' בה טפי. ולהכי מייתי כי לא בזה ולא שקץ ענות עני שה' הופך פניו לעני כדבסמוך. ואיידי דמייתי האי קרא מפרש ואזיל יראי ה' הללוהו דכתיב מקמיה:

אלו יראי שמים. כמשמעו:

אם באים כו'. לישנא קלילא הוא דודאי באין אלא כלומר לא תימא דאנטונינוס לא היה גר צדק. קאמר שאם יש חלק לג"צ לעתיד. כ"ש לאנטונינוס דהוה ג"צ גמור (יפ"מ פ"ק דמגילה):

ומה ת"ל כל זרע כו'. דבשלמא אי יראי ה' היינו כהנים וזרע יעקב לוים וזרע ישראל כמשמעו כדמפרש בשוח"ט ניחא דצריכי. אבל אי יראי ה' ג"צ מה ת"ל תו זרע יעקב וישראל הא במכ"ש אתו. ומשני דזרע יעקב איצטריך לעשרת השבטים לאשמועינן שעתידין לחזור. לאפוקי מר"ע דקאמר אין עתידין לחזור כדאית' בפ' חלק. וזרע ישראל איצטריך לשבט בנימין והיינו אנשי הגבעה דסד"א דאין להם חלק לעוה"ב שחטאתם כבדה מאד במעשה פלגש בגבעה ועוד שגרמו לאבד כמה אלפים מישראל (יפ"ת):

שבא באחרונה. ולהכי רמיז ליה באומר זרע ישראל טפי משאר שבטים. דמשמע מי שכבר נקרא אביהם ישראל כשנזרע. ואין זה אלא בנימין שנולד אחר שנאמר לו לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל:

לא אצל העשיר. מייתי ראיה מדיין שאף שאסור לעשות כן מ"מ העשיר יותר מוחזק בכשרות מהעני כמ"ש ופן אורש וגנבתי. ולכן ידקדק הדיין מאד בטענת העני יותר מבטענות העשיר. אמנם הקב"ה אינו נמשך אחר חזקת העני ואף שהוא ג"כ עני במצות ומע"ט אלא חפץ לצדקו מאחר שתפלתו זכה:

גזר תעניתא. כדי שירד מטר:

נחת מטרא. ירד מטר:

ג  [עריכה]

יעזוב רשע דרכו. בעי לפרש מ"ש נפש במנחה לרמוז שסליחת עשירית האיפה ויתור. שויתר הקב"ה משלו כדבסמוך ולהכי מייתי האי קרא דדריש לה אכי ירבה לסלוח ואיידי דמייתי קרא דריש ליה כדרך המדרש. ודרש נפש ל' ויתור ורבוי:

עיוה"כ. דמצות וידוי יוה"כ עם חשכה אבל אמרו חכמים מתודה קודם אכילה שמא תטרף דעתו עליו מחמת הסעדה כדתני בפרק יוה"כ:

כל רע שעשיתי. אשר עשיתי:

מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ר' יצחק וריב"ח כו' ומדביקן זה לזה. ואל אלהינו כי ירבה לסלוח ריב"ס בשם כו' זו עשירית האיפה רבנן ורשב"י כו' אף אלה האמור להלן עשירית האיפה. נפש כי תקריב כצ"ל (רד"ל):

ר"י וריב"ח כו'. הוקשה להם מה שאמר וישוב אל ה' וגו' וכי כל מה שאמר עד עתה אינו השבה לה' שישוב אל ה'. לכן קאמרי הני השלמים שכונת הפסוק כך הוא יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. ואל יחשוב הרשע לומר מה יועיל לי כל מה שאעשה אחר שהרבתי לפשוע ולמרות פני עליון. כי ידע הרשע שאם יעזוב דרכו ויטהר מחשבותיו אז בוודאי ישוב אל ה' כבראשונה ור' יצחק אמר כאדם שהוא מלחים [פי' מחבר] שתי נסרים ומדביקן זה לזה. ופי' המשל לומר כי כמו ב' נסרים שרוצה האדם לדבקם ולזווגם זו בזו. המעכב בזה הוא הקשרים והמותרות שיש בזו ובזו. מה עושה האומן מלחים במעצד וברהטנים אלו הקשרים ואח"כ מדבקם כן האדם האלהי' עשה אותו ישר וכאשר הוא כן הוא דבק באלהים שהוא יצרו. וכאשר יחטא ח"ו העונות והפשעים הם קשרים ויתרונות ומותרות מפסיקין ואינם מניחים לאדם להדבק בקונו הה"ד עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. וכאשר יחתוך האדם אלו הקשרים וישליך נעשה ישר אין דבר מפסיק בינו לבין קונו כי בזה מסיר הכעס ממנו יתברך והוא שב על עבודתו. הרי הנסרים שוים. בא ר' יוסי ופי' עוד הענין והפליא להגדיל מעלת הבעל תשובה. וזהו שהוא ית' ברא עולמו וצדיק הוא יסוד עולם. וראה מה שאמר התנא בעשרה מאמרות כו' וא"כ נמצא הוא יתברך והצדיק שותפים בבריאתו של עולם. ולכן המשיל למלחים ב' כרעי המטה שא"א בלא חברו לקיים המטה כך הקב"ה כביכול והצדיק מקיימים העולם [מהר"מ אלמשנוני]:

כל הכפרות. משום דאמר במה אדע. והשיבו ה' בכפרות שאני נותן לבניך וכדלעיל בב"ר פ' מ"ד. לכן הראה לו כל הכפרות חוץ מעשירית האיפה אע"פ שגם היא באה לכפרה לפעמים. אבל שאר קרבנות שאינם באים לכפרה לא הו"ל טעם להראותם לו:

כל הכפרות הראה לו. היינו קחה לי עגלה משולשת וכו' כדלעיל בב"ר:

רשבי"א אף עשירית כו'. אף לרשב"י לא נאמר לו אלא ברמז:

אף הקב"ה ויתר לנו סליחה אחת. משום דק"ל לשון ירבה. דבסליחה א' יסלח הכל. ואם במה שחטא ונסלח לו ושוב חזר וחטא ונסלח לו פעם אחר פעם. לא שייך לשון רבוי רק לשון כי יתמיד לסלוח או יוסיף וכיוצא. לכן פי' שהוא מה שהרבה והוסיף בתורה מין סליחה אחד על הראשונים שהיו בזכות אברהם. אבל עשירית האיפה לא הספיק זכות אברהם שיתכפרו ישראל בדבר קל כזה. רק היה ויתור מהקב"ה שממדת טובו נתן נמי סליחה זו (יפ"ת). ואתיא כרבנן שעשירית האיפה לא הראה לו ולא כרת ברית עליו. ולכן קרא להי ויתור משלו (רד"ל):

ד  [עריכה]

מה כתיב למעלה כו'. משום דקשה ליה מ"ש הכא דכתיב נפש כדלעיל ס"ל לתרוצי משום דלעיל הזהיר והרחיק הגזל מהקרבן כאמור והסיר את מראתו כדמפרש ואזיל סמך לו שם הנפש לפי שדרכה לגזול ולחמוד כדמפרש ואזיל לומר שתזהר מהגזל ממה שה' מזהיר בקרבן:

הואיל והזפק כו'. לרמוז לדל אל יפותה בדלותו לפשוט ידו במה שאינו שלו שעל כן זפק מקרבנו על שבו מן הגזל נדחה מעל המזבח (אלשיך):

אל יקריב. וה"ה בני מעים והקורקבן בכלל מוראתו בנצתה כדפירש"י בחומש:

והסיר את מוראתו. הוכרחו לדרש זה לפי שמצינו בעולת העוף שנאמר ושיסע אותו בכנפיו ולא יבדיל א"ר יוחנן ההדיוט הזה אם מריח הוא ריח כנפים נפשו קצה עליו ואת אמרת והקטיר הכהן את הכל המזבחה וכל כך למה אלא כדי שיהא המזבח מהודר בקרבנו של עני ע"כ. והנה כי כן מהטעם הזה למה גזר הכתוב והסיר את מוראתו בנוצתה אדרבא היה ראוי להקריב הכל כדי שיהא המזבח מהודר כו' שאם הכנפים שריחן רע כשהן נשרפין צוה שיקריבו ע"ג המזבח כ"ש הזפק אלא ודאי שיש טעם בדבר לפי שהזפק מלא גזילות וחמסים אל יקרב ע"ג המזבח (גבול בנימין):

והקריב הכהן את הכל. ובכלל זה הקרב והכרעים:

לפי שהנפש הזו גוזלת. שכל מה שיגזול האדם הוא לקיום נפשו במזונותיו. כאומרו כל עמל אדם לפיהו. ולכן יש לעיין כמה צער ויגיעה עד שיצא מאכלה ממנה ולא ירבה לגזול למה שאח"כ הוא מצטער להוציאו ממנו. ועוד שאחר שהמזון עובר בכל חלקיו אלה כדי שיצא ממנו ראוי ליזהר מהגזל שלא יהיה לו לפוקה בחטאו:

לאסטומכא. במדרש קהלת גבי מעשרה שליטים לא מני כרסא משום דאסטומכא הוא אצטומכא וכרסא חד גופיה חשיב ליה חד. אבל דמני אצטוומכא וכרסא לשתים משום דאין כל הכרס אצטומכא אלא חלק אחד ממנו:

להמסיסא. בריש אלו טרפות פרש"י סוף הכרס שקורין פנצ"א עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמסס מחובר בו וסביב סביב לחבורן כשאתה מבדילן יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצע הם שופכים זה לזה והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקיבה ומקיבה לדקין. והא דלא מני הכא קיבה. אפשר משום דבני מעים מתפשטים ממנו ומכיון דמני במעיא קיבה בכלל:

לכרוכת קטינא. יש מפרשים כריכת בני מעים קטנים. וכרוכת עוביא כריכת בני מעים עבים. ונראה דהיינו הדרא דכנתא דפ' כל הבשר:

לסניא דיבי. פי' הערוך ששונאים אותו הזאבים ולא יוכלו למיכל מינייהו:

לפטטרכא. נראה דהינו חלחולת ובמגילת קהלת אי' תו מפטטרכא לעזקתא ונראה דהיינו פי הטבעת בתרגום טבעת עזקא:

ה  [עריכה]

ושסע אותו כו'. מייתי דרשת האי קרא בתר נפש כי תקריב למילף מיניה שקרבנו של עני חביב שרצה ה' שהמזבח יהיה מהודר בקרבנו של עני. ומשום הכי מפרש נפש כי תקריב שנחשב כאילו נפשו מקריב כדמפרש בסמוך:

ריח כנפים. קמפרש בכנפיו על הנוצה. וכן פרש"י בחומש בכנפיו עם כנפיו אינו צריך למחוט כנפי נוצתו. בכנפיו נוצה ממש:

נפשו קצה עליו. ואין ראוי להקריב לי"י מה שאינו חביב לאדם משום הקריבהו נא לפחתך:

ו  [עריכה]

ואת אמר והקטיר הכהן את הכל. אע"ג דלא כתיב הכי בעולת העוף. לאו לישנא דקרא קאמר. אלא דמקרא שמעינן שיקטיר הכהן את הכל דוהקטיר קאי אבכנפיו (יפ"ת) וע' מ"ש בגבול בנימין ח"ב דרוש ל"ט:

שיהא המזבח מהודר. שאם ימרט יראה העוף קטן. ולהורות שה' מחשיב קרבנו:

של עני. ואע"ג דמסתמא הדין כן בחטאת העוף וההוא זמנין דאתי לעשיר כגון יולדת. לא מפליג רחמנא במעשיהם:

והוציא מחט כו'. הכוונה כי היתה לו מחט בושט שעדיין לא ניקב הושט ובשביל זה לא היה נמשך לקרבן כדי שלא ימצא טריפה כי בשעת שחיטה מחמת הזינוק היה המחט נוקב הושט בלי ספק. ושור זה לא היה נתקן. כנודע שכל בעל חי יש לפי הרוב מגולגלים בהם. וע"י השחיטה ואכילת בעלים נתקן וכ"ש כשנקרב ע"ג המזבח. אך אם יהיה טרפה לא נתקן. וכשבא העני ונתן לו לאכול מאגודה שלו וזה גרם שגעש השור לפי שעבר המאכל בתוך הושט והוציא המחט קודם שניקב הושט ואז נמשך לקרבן (גבול בנימין):

אל תבזה עליה. לאו למימרא שיקריבנו. שהרי אין מנחה פחותה מעשרן כדאי' בפ"ב דמדות. וגם אין לחברה עם סולת אחרים דאין מנחה באה בשותפות כדאי' בת"כ. אלא שלא יבזה עליה פירושו שיקבלו לעצמו לאוכלה בלי הקרבה:

כאילו נפשה הקריבה. ולכן כתיב אצל קרבן העני נפש. אף שקרבנו קומץ סולת לא בעל חי. כי העני שאין לו כלום והיה בזה להחיות נפשו ועל כל זה הוא מקריב זאת לפני ה' וא"כ כאילו הוא נפשו מקריב. מכ"ש מי שמקריב נפש באמת:

תני ר' חייא ואפילו רבואות. כצ"ל והכי איתא בת"כ. ופי' הראב"ד ז"ל כלומר כולם עוסקים בה במה שיכולים להתעסק במדידת העשרון ביציקת השמן בבלילה בנתינת הלבונה בקמיצה במתן כלי במליחה בליקוט הלבונה בהקטרה כל אחד עושה מלאכתו משום ברוב עם הדרת מלך. ואשמועינן קרא הכי כדי שלא יתבזה עליהם קרבן המנחה עכ"ל. וטעם דקדוקם מדכתיב בני אהרן הכהנים. דאל"כ אל הכהן מיבעי ליה. אלא לומר שכולם מתעסקים בדבר:

ולא כל סילתא. ר"ל שאם חסר כל שהוא מסלתה ומשמנה פסולה כדתני בת"כ ומייתי לה בפ"ק דמנחות. וה"ק מסלתה שחסר פסולה ואפי' לא חסר כל סלתה. ודוחק:

מאספמיא. פי' מהגולה דהיינו אספמיא. גלות ירושלים אשר בספרד מתרגמינן די באספמיא. ובילקוט גרס מגליא מאספמיא ומחברותיה. ויש מפרשים מצרפת מספרד:

ולא עוד אלא כו'. דלא מבעיא שהכהן זוכה לעצמו מפני ב' פסיעות. אלא שזוכה ג"כ לבניו דהיינו והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו כדלקמן וכ"ש מי שמצטער הרבה שיזכה לו ולזרעו. ועי' מ"ש בענף:

לחד אתר. פי' למקום אחד:

אשכח כו'. מצא בבית המדרש שהיה פסוק זה ראש הדרשה שהתחילו לישא וליתן בפסוק זה:

פתח עליו כו'. משום דקשה מה צ"ל לאהרן ולבניו לימא להכהנים ויכללו כולם יחד. להכי ס"ל לר' חנינא שאתא למימר דאהרן זוכה לבניו פי' שמאכיל לבניו הקטנים מחלקו מהמנחה אע"פ שהקטן אינו חולק אפי' בקדשי' קלים כדתני' בפ' אלו מנחות ולהכי דריש האי קרא בקרבנות למדרש והניחו יתרם לעולליהם. והא דכתיב תו בפרשת צו והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו י"ל משום דכתיב בחצר אהל מועד יאכלוה אשמועינן דאפי' הקטנים לא יאכלו חוץ לעזרה. והא דכתיב בפ' תצוה גבי זבחי שלמים והיה לאהרן ולבניו. י"ל דאשמועינן דאפי' בשלמים לא יאכלו אלא ע"י אביהם אבל אין חולקים להם וע' בגמרא:

מה גבורים. בש"ס יליף דממתים גבורים מדכתיב החרם כל עיר מתים. והטעם משום דכתיב באנשי סיחון ועוג שהיו גבורים:

מה גבורים. דריש ממתים בשתי תיבות מי מתים. ומפרש מי כמו מה כדאשכחן במנוח מי שמך במקום מה שמך והגבורה הוא בצדקות ע"ד איזהו גבור הכובש את יצרו ור"ל שע"י שהם צדיקים נבחרו למשרתי אלהינו ושיהיה פרנסתם משולחנו כי זו היא מעלה שיתפרנסו מקדשי ה' ולא היו זוכים לזה אלא בצדקתם. וענין הכתוב שם משום דבעי למימר אני בצדק אחזה פניך קאמר שאלו ע"י צדקתם זכו להם ולבניהם. אבל הוא אינו רואה בעצמו זכות. ואינו מבקש מה אלא בצדקה וחסד:

שלא נטלו חלק בארץ. ופי' מחלד המסולקים מירושת חלד שהיא הארץ כדילפינן בש"ס מהאזינו כל יושבי חלד:

אלו קדשי מקדש. קרבנות ולחם הפנים. וכתב בקדשי מקדש חלקם מפני שהם היו מתחלקים עם הכהנים כפי משמרותיהם כאומר חלק כחלק יאכלו. הן מעט הן הרבה. וקרא לקדשי מקדש חיים מפני שהמקדש עיקר ארץ ישראל שנקרא ארץ החיים. או מפני שרוב הקרבנות מבעלי חיים:

אלו קדשי הגבול. תרומות ומעשרות. וכתב בקדשי הגבול בטנם משום שקדשי הגבול לא היו מתחלקים אלא כל איש ישראל נותן מעשרותיו לזה שירצה והיה ממלא בטנו שהיה נותן הרבה ביחד פעמים רבים. ונקרא צפונך שהיו נצפנות ושמורות ביד הבעלים עד שיתנם ללוי:

ישבעו בנים כל זכר. ר"ל ישבעו בנים אתא למימר דאין צריך לומר שבני אהרן התמימים חולקים בקדשים אלא אפי' בעלי מומין חולקים בקדשים. והיינו דמייתי הכא אהרן זוכה לבנים ור"ל דזה הוה בזכות אהרן שזיכה אפי' לבניו הפסולים:

בריתי היתה אתו. ר"ל מה שזיכה אהרן לבניו היינו משום זכיותיו הרמוזים במ"ש בריתי היתה אתו היינו מצות י"י שנקרא ברית כאומר ושמרתם את בריתי. ופי' דהיינו החיים דהיינו ד"ת ומצות דאקרו חיים כאומר ובחרת בחיים. והשלום שהיה רודף שלום. ועל ד"ת קאמר ואתנם לו מורא שקבלם באימה וביראה כדמפרש:

שהיה רודף שלום. כדתנן באבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. וע' באדר"נ:

שקבל עליו ד"ת. בשעה שהיה משה רבינו מלמדו תורה היה עומד ביראה ואימה שאינו מתגאה בחכמתו:

מה ת"ל מפני שמי. כיון שבכל ד"ת היה עומד באימה וביראה מכ"ש בהזכרת השם. ומשני דמפני שמי היינו שמן המשחה שנעשה קדוש לשמו כאומרו יהיה זה לי:

שמא מעלתי. זה מכוון למה דאמרו בפ"ב דהוריות כמין שני טיפי מרגליות היו תלויות בזקנו של אהרן כשהוא מספר עולות ויושבות בעיקר זקנו ועל דבר זה הי' משה דואג אמר שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה יצתה ב"ק ואמרה לו כטל חרמון מה טל אין בו מעילה כו'. ועדיין אהרן דואג שמא הוא לא מעל לפי שלא נהנה אני מעלתי שנהנתי. יצתה ב"ק ואמרה הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד מה משה לא מעל אף אתה לא מעלת ע"כ. והכא לא חש להזכיר רק דאגת אהרן משום מפני שמי נחת הוא ומפני דמייתי הנה מה טוב וכו' שהוא תשובת אהרן מפרש נמי כשמן הטוב וגו' שהוא תשובת משה מה טל אין בו מעילה כו' וא"ת למה הקדים הכתוב תשובת אהרן לתשובת משה. י"ל מפני שהיא יותר צריכה. דאהרן הוי מסתבר טפי שמעל מפני שנהנה אבל משה לא נהנה וכנ"ל:

מה הטל אין בו מעילה. דפי' כשמן הטוב וגו' כטל חרמון כשמן כטל שניהם שוים. כי כן משפט ב' הכפי"ם ע"ד כעם ככהן כעבד כאדוניו:

היה שמח. ולא נתקנא בו:

שלא אסר את המותר. דאע"ג דמחמיר לנפשיה מ"מ לאחריני לא הורה אלא הדין לאמתו:

ולא התיר לעצמו. את האסור ע"פ מדת חסידות אף שהיה מותר מצד הדין הגמור:

שלא הרהר. על מיתת נדב ואביהו אלא שתק והצדיק עליו את הדין. ודריש ליה מבשלום ובמישור. כי מה שלא קרא תגר זה ענין השלום. ובמישור היינו שנדמה לאברהם שלא הרהר בנסיון יצחק שע"ז דרשו בחזית מישרים אהבוך. וי"ל עוד שמשרים נקרא מדת משפטו של הקב"ה שבט מלכותו וכמ"ש מישרים אשפוט. וכצ"ל כאן כדרך שלא הרהר אבינו אברהם וכה"א מישרים אהבוך. ורבים השיב מעון שהשיב פושעים לת"ת מה כתיב בו בסוף כו':

לת"ת. שלא די שהשיבם מעון אלא שהכניסם לת"ת ואע"ג דהשיב מעון לא משמע רק עזיבת החטא. מ"מ מדכתיב בסוף ותורה יבקשו מפיהו ולא אקדמיה לתורת אמת היתה בפיהו מוכח דקאי על רבים השיב מעון. וזה שמסיים מה כתיב בו בסוף כו':

ב' מנחות הן. שבאין בכלי שרת:

ובשתיהם הוא אומר והבאת כו'. פי' שוהבאת כו' כתיב רק במרחשת וקאי גם על מחבת לומר שלא תוכל להביא מנחת מחבת אלא א"כ יהיו מעשיך רוחשים פי' מתוקנים וכדמסיק והולך:

ז  [עריכה]

שזו תבלל בשמן. פי' אצל מנחת מחבת כתוב לשון בלולה שנא' ואם מנחה על המחבת קרבנך סולת בלולה בשמן מצה תהיה. ובמנחת מרחשת לא כתיב בלולה רק תעשה בשמן שנא' ואם מנחת מרחשת קרבנך סולת בשמן תעשה:

מרחשת עמוקה כו'. פרש"י מחבת כלי הוא שהיה במקדש שאופין בו מנחה על האור בשמן והכלי אין עמוק אלא צף ומעשה המנחה שבתוכו קשין שמתוך שהוא צפה האור שורף את השמן. ומרחשת כלי הוא שהיה במקדש עמוק. ומתוך עומקה שמנה צבור ואין האור שורפה לפיכך מעשה המנחה העשויין בתוכה רוחשין. כל דבר רך על ידי משקה נראה כרוחש ומנענע:

כדי שלא יאמר אדם כו'. פי' דמחבת כנגד המעשה ולזה צפה שהמעשה נראה וניכר לעתים. והיות מעשיה קשים רמז למעשים הקשין והמכוערים. וכדי שלא יחשוב שבזה שהביא מנחת מחבת יהיה אהוב לפני המקום כדמשמע מלשון מנחת מחבת שהוא לשון חבה. לה"ק שתהיה בלולה בשמן שראוי שיהיו מעשיו בלולים בתורה ובמעש"ט דאקרו שמן כדלקמן ולולי זה לא יהיה לרצון. ומרחשת כנגד התלמוד ולזה מרחשת עמוקה כמו התלמוד שהוא בעמקי הלב. וגם לשון מרחשת ירמוז לזה שנדרש מלשון רחשושי דלבא כדבעי למימר במנחות פ"ה דף ס"ג. ולכן נעשה בשמן כל צרכה רמז לרבוי התורה. ומעשיה רוחשים לומר שיהיה נזהר שלא יבא לידי עון וחטא פי' שלהיות מעשה המחבת קשים רמז במעשים המכוערים היות כאן בהיפוך שמעשיה רוחשים רמז למעשים המתוקנים:

לריח שמניך טובים. דשמניך תרתי משמע והיינו תורה ומעשים שנמשלים לשמן שכשם ששמן מאיר כך התורה והמצות מאירין שנא' כי נר מצוה ותורה אור:

שכרינו שבאנו. כלומר בשכר שבאנו ללמוד תורתך בסיני מה שלא רצו אחרים לקבלה על ידי זה הרבית לנו תורה כשמן המורק הכלי אל כלי ואין קולו נשמע. והיינו סתרי תורה וחכמה הנכללים בתורה שאין מרגישים בזה אלא ישראל:

שמן תורק שמך. ופי' שמך התורה הקרויה בשמך:

ואפי' או"ה. פי' אפי' או"ה אילו היו מכירים בחכמה ובדעה אשר בתורה כשהיו מגיעים לתורה היו אוהבים אותך בין יהיה טוב בין יהיה צרה להם בעסק התורה ושמירתה. אלא שהעלמת מהם סתרי תורה לפי שמתחלתה לא רצו לקבלה:

על כן עלמות אהבוך. דהיינו או"ה ע"ד ועלמות אין מספר:

קרא אדם ולא שנה. צ"ל ד"א קרא אדם ולא שנה. וכן הוא בתד"א פ"ו שהשתא מפרש פי' אחר בקרא ודריש לריח שמניך טובים על מקרא ומשנה שאין בהם רק ריח בעלמא. ועל שימוש ת"ח דריש שמן תורק שמך שעל ידו נמסרו לו סתרי תורה כמריק מכלי אל כלי:

עדיין בחוץ עומד. פי' חוץ למחיצתה של תורה (מת"כ) או פי' חוץ לעוה"ב. שע"י המקרא לבד לא יזכה לעוה"ב [זקוקין]:

שנה ולא קרא כו'. והא דתני בפ' אלו מציאות העוסקים במקרא מדה ואינה מדה. במשנה מדה ונוטל עליה שכר. פי' במקרא ובמשנה:

שמש ת"ח. היינו ידיעת סברת טעמי המשנה ולהבין שלא יהיו סותרות זו את זו וטעמי איסור והיתר וחיוב ופטור והוא הנקרא תלמוד. ומפני שבזולת זה לא יוכל לדון ולהורות מתוך המשנה לה"ק דומה למי שנעלמו ממנו סתרי תורה. ומ"מ לא קאמר עדיין בחוץ עומד כיון דהא מדה ונוטל עליה שכר כדלעיל:

כי אחרי שובי נחמתי. ר"ל אחר שובי להתעסק בתלמוד נחמתי על שלא עסקתי בילדותי [זקוקין]:

ואפי' מת עליו. בהצטערו על דברי תורה כאומרם ז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ואפי' נהרג על דברי תורה בגזרת המלכות כענין ר"ע דאיתא בפ"ק דע"ז:

על כן עלמות אהבוך. קרי ביה על מות כדדריש בגמרא הנ"ל:

ותהיה לך קורת רוח. כי כשלא יהיה בו חטא יהיה ברוך מהכל שיפארוהו וישבחוהו. ויהיה לו קורת רוח בעולם שלא יזדמן לו צער בחטאו. ויתכן שגם זה מדרשת מעשיה רוחשין הוא שבהיות השמן מרובה רמז לברכה. ומעשיה רוחשים רמז לקורת רוח היפך מעשיה קשים דרמיז לצער ועמל:

ויטמנו ד"ת בפיך. כמו שמרחשת עמוקה והמנחה טמונה שם. והטמנת ד"ת היינו שלא לגלות סתרי תורה. א"נ שלא להתפאר בידיעת התורה שיעשה עצמו כעני בדברי תורה:

מים עמוקים כו'. פי' שהעצה בלב איש דהיינו התורה שנא' בה לי עצה ותושיה תהיה כמים עמוקים ור"ל שלא יגלה אתה ולא יתפאר בה:

ממעמקים כו'. פי' בזכות הסתירי ד"ת קראתיך ה':

תפלה לעני כי יעטוף. פי' למי שעושה עצמו כעני בתורה שאינו מגלה חכמתו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף