עץ יוסף על בראשית רבה/מט

עץ יוסף על בראשית רבה מט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על בראשית רבה - פרשה מט

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  

א  [עריכה]

זכר צדיק לברכה. דליכא למימר דה"ק שהצדיק יתברך מן השמים ובהיפך הרשע יקולל. דא"כ למה דקדק לומר לשון זכר ושם. אלא ללמדך שכל הזוכר את הצדיק צריך לברכו. והמזכיר שם הרשע צריך לקללו (יפה תואר):

דומים לכלי קוריים. מדקאמר ירקב ולא קאמר לקללה רמיז נמי אהא. כדאמר בפרק הממונה מאי ושם רשעים ירקב כו' דלא מסקי בשמייהו:

לכלי קוריים. פרש"י כלי אורגים. ובמדרש קהלת משמע שהם בגדים חשובים. והמעריך פי' הם כלים מן לוחות עץ שכל זמן שאדם משתמש בהם הם עומדים בתקונם. ואם מניחם הם מתרפים שהם מתייבשים ומתכווצין ומעלים חלודה ורקבון. וכן הוא ג"כ המידה בשם רשעים שבהיות בני אדם משתמשים בשמותם לקרותם בשמם בהיותם בחיים שמותם מתקיים. אבל לאחר מותם שמם נאבד ואינו מתקיים לפי שאין משתמשים לקרות אחרים בשמם:

חי הוה. ואע"ג דהשתא מיהת מת הוה כיון דבסדר הכתובים חי הוא לא יכון לומר שחיק טמיא כלו' ימחו וישחקו עצמותיו:

כי הוה מטי להמן. ולא מפליג בין המן דקודם תליה לאחר תליה. דכיון דלא היה מלך מותר לקללו אף בחייו:

וארורים בניו. כי הוה מטי לבניו נמי הוה אמר עלייהו ארורים. ובאסתר רבתי אמר ג"כ על זרש:

חרבונא זכור לטוב. דס"ל דאליהו הוא שנדמה לחרבונה:

אלא ס' רבוא. כדכתיב את בית ישראל. ואיכא למימר שאני רבים דנפיש זכותייהו:

ואברהם היה יהיה. ואע"ג דאיכא למימר שאני אברהם דנפיש זכותיה מ"מ מדכתיב כפל היו יהיה בא לרבות גם בניו להתברך כיוצא בו בזכירתם אפילו יחידים (נזר הקודש):

ב  [עריכה]

איזהו סוד. פי' איזו סוד ה' הנזכר כאן שכל המצות ג"כ נקראו סוד שלא נגלו עד משה. ומשני דסוד זה אינו רק סוד כ' דורות שהוא סוד המילה שניתן לאברהם אבינו. וכדמסיים ובריתו להודיעם והיינו ברית מילת אברהם וכדכתיב ואתנה בריתי ביני וביניך ויראיו זה אברהם דכתיב ביה כי ירא אלהים אתה. ואומר יראיו בלשון רבים עליו ועל זרעו הדומים לו (יפה תואר):

אם תמול תטול סוד ה'. מדקרי ליה סוד ע"כ לרמוז ג"כ שהזוכה לה יזכה לחשבון סוד וכיון דסתמא קאמר דרש כל מלין דמספר שבעים (יפה תואר):

הואיל משה באר. וכדפרש"י בחומש בע' לשון פירשה להם. ופי' כן משום דבאר משמעו ביאור שלם. ואם אינו בכל לשון עדיין יצטרך ביאור לבעלי אותו הלשון:

בזכות מילה. וה"פ סוד ה' דהיינו הנך מילי שחשבונם סוד הוא ליראי ה' בזכות בריתו להודיעם:

דיו לעבד שיהא בסוד רבו. כ"ה גי' המת"כ וגירסתנו שיהא כרבו כי שם שדי רמז במהול. כי טרם ימול יש לו שי"ן ודלי"ת ובהמולו מגלה היו"ד ונשלם השם הקדוש כדאי' בתנחומא סדר שמיני:

ומי ימול אותי. ר"ל שתאמר לפניו א"כ שע"י כן אדמה לך מי ימול אותי שאהיה ראוי לכך. ע"כ אמר לו אתה בעצמך כי אין בדורך ראוי לכך זולתך (אלשי"ך):

שהיה זקן. וידיו רותתות ופחד פן יחבל בגופו. והיה נס אלהי שעזרו ה':

בתחילה היה כו'. בתחלה היה נגלה אפי' ליראים. ושוב נעלם ולא נגלה רק לישרים דעדיפי מיראים. ונגלה להם ברוה"ק. ושוב נעלם מהם ולא נגלה רק לנביאים גמורים ששורה עליהם נבואה מפורשת. וסבת ההשתנות בבחינות הדורות שהיו מתמעטים והולכים. ובתחלה למעלת הדור היה הסוד נגלה אפי' ליראים ושוב הספיק הגלותה בישרים. ושוב בנביאים לבדם כי דבר ה' היה יקר דור אחר דור. כמו שאח"כ נסתם כל חזון (יפה תואר):

ישר מן הישרים. פי' מן הישרים שעליהם נא' מישרים אהבוך והם האבות כדאי' בחזית (יפה תואר):

אוסיא. פי' שדות וכרמים:

פטריקון שלו. פי' מן החשובים שלו. והמעריך פי' מנחלת אבותיו:

לא היה מעכב בידי. כ"ש באלו אילני סרק. ואין צריך לאמלוכי ביה. ומ"מ ומה בכך ונמלך בו כדי לחלוק לו כבוד בהיותו אוהבי וידידי:

אף כך אמר הקב"ה כו'. אבל מ"מ מה בכך ונמלך בו כדי לחלוק לו כבוד בהיותו אוהבי וידידי. והיינו דכתיב בתריה ואברהם היו יהיה וגו' כי ידעתיו וגו' שלכך בא לספר בה בשבח מעלתו של אברהם כדי לבאר שראוי לחלוק לו כבוד ליטול ממנו רשות (נזר הקודש):

למלך שהיה לו כו'. מדקאמר המכסה אני מאברהם משמע הא מאחר אכסה. לכן אמר באדם ונח שמתוך חיבתן היו בעלי סודו תמיד. ובשניהם אירע פעם אחד שנעשה הדבר חוץ מדעתן. ובאברהם אע"פ שעלה במחשבה לעשות ג"כ שלא מדעתו אמר שאין ראוי לכסות ממנו שאין חיבתו שוה לאחרים כי היו יהיה וגו' (ועיין ביפ"ת ובנזה"ק באורך):

והוציאו חוץ לפלטין. לדחותו משררתו באיזה עילה. לבל יהיה לו עוד פ"פ בהנהגת המדינה ויוכל המלך לעשות כחפצו ורצונו:

השני. שהיה חביב עליו יותר לא רצה להעבירו משררתו לגמרי אלא רק לפי שעה בא עליו באיזה עילה לחובשו בבית האסורים להיות עכ"פ כנדחה משעתו לפי שעה באותו הפרק. באופן שלא יהא נצרך אז להסכמת דעתו ורצונו:

ספרגום. פי' חותם:

כך אדה"ר ויגרש את האדם. שטרם חטאו לא היה דבר שהיה עושה ה' חוץ מדעתו כי היה מדעתו מקיף כל הידיעות מכל ענייני המציאות כי היה מדובק בשכינה. ועתה אחרי החטא נפל ממדרגתו ונעלם ממנו השגתו הגבוה. ובנח שלא היה כדאי לראות במפלתן של רשעים. ועוד כדי שלא יבקש רחמים בראותו זאת לכן סגר בעדו. אבל אברהם אוהבו לו הודיעו תחלה את כל. כי היה ידיעתו מקפת את כל במחזה הנבואה:

משל למלך כו'. גם זה על דרך ההיא דלעיל לר"ש בר נחמן משלו לסנקתדרוס שעיקרו לא נעשה אלא לגלות לו הסוד כי הוא יועץ למלך ועל פיו יצא ויבא:

סנקתדרוס. סיקריטארי' בלע"ז (מעריך):

יש שם לוט. והיינו דכתיב המכסה אני מאברהם בהיותו שם לוט בן אחיו. ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו' כלו' בהיותו חביב לפני כל כך ראוי להמציא תקנה בזכותו גם ללוט בן אחיו. ולכך ראוי לגלות לו כדי שינצל ע"י תפלת אברהם:

ורבנן אמרי. דה"ק כבר קראתי אותו אביהם של כל העמים שנא' כי אב המון גוים נתתיך ואין ראוי לדון את הבן חוץ מן האב בהיות האב חביב עלי כל כך. והיינו דכתיב בתריה ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ ובאשר כולם נתברכו בו נקרא אב המון גוים לפיכך אינו ראוי לדונם חוץ מדעתו בהיות נקרא אביהם:

מ"ת גליתי לו כו'. וכדלעיל פרשה מ"ד וע"ז אמר כי ידעתיו במצות התורה למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' הוא דרך התורה ועבור זה גליתי לו גם הגיהנם להיות זהירים וזריזים במצות ה' מפני יראת העונש. והרי דינה של סדום למחר ואיני מגלה לו הדבר שהיה בהשגחה פרטית בעונש עון כי הרי בזה יהיה אזהרה יתירה לבניו ממה שראה בדורו מהשגחת דין הרשעים בגפרית ואש שהוא כעין עונש גיהנם וכדלקמן פ' נ"א (נזר הקודש):

ר' אחא כו'. כלו' לכך המכסה אני שכבר גילה לו הכל ולא כיסה ממנו אפילו הלכות דרבנן המתחדשים לעתיד כהלכות ערובי חצרות וכן כיוצא בזה שם חדש של ירושלים כל ההלכות שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד (נזר הקודש):

אפילו הלכות ערובי חצרות. עיין לקמן פ' ס"ד. ועיין מ"ש בתנחומא ריש סדר לך לך:

אפילו אותן הלכות כו'. אפשר דדייק לה מדכתיב מצותי חקותי ותורותי דמשמע המיוחדת שאני מחדש תמיד (יפה תואר):

ג  [עריכה]

ואברהם היו יהיה ר"ת בשם ר' ברכיה אמר בשרו שאין העולם חסר משלשים צדיקים כאברהם ר' יודן ור"א בשם ר"א מייתי לה מהכא ואברהם היו יהיה יו"ד עשרה כו'. בתנחומא ס' וירא מהו כה יהיה אמר ר' תנחום בשם ר' אחא אין העולם חסר משלשים צדיקים שכן יהיה בגימטריא ל' ע"כ ואפשר שגם כאן צ"ל כן שר"ת מפיק לה מכה יהי' ור"י יליף לה מהיו יהיה:

מהכא ואברהם היו יהיה. כלו' היו במנין יהיה שהוא גימטריא שלשים:

ד  [עריכה]

זו הובריא. כלו' סעודת הבראה שמנחמים בה אבלים. ודרש מל' דרך כענין תנחומי אבלים ובקור חולים שהוא בהילוך ונקרא דרך ה' והוא בכלל צדקה וגמ"ח שבגופו. והערוך גרס זו הווכריא בל"י זריזות וחריצות עכ"ל. ואפשר שכוונתו ע"ד דרש חז"ל אין צו אלא לשון זירוז ודריש מאשר יצוה שהוא להיות זריזין במצות:

הוה אכיל ושתי ואזיל. אחר אכילה ושתיה הלך לו ולא פרע לו כלום:

והיה אומר כו'. אברהם לאותו אורח תן לי מה שיש עליך בעד המזונות שאכלת. ואמר האורח אמור אתה כמה יש לך עלי:

קסיט. פי' כלי של חרס או מתכת או מכל דבר. פלרין. פרוטות:

ליטרא דקופר. פי' ליטרא בשר:

ריפתא. לחם:

מאן יהיב לך כו'. מי נתן לך מעולם במדבר בשר ולחם ויין:

מן דהוה כו'. משהיה רואה האורח הצרה ההיא שהוא מיצר לו היה מברך:

אליו לא נאמר. שאז היה פירושו שדבר לו ה' מה שיהיה לבניו אבל עליו משמע שדבר לצרכו ובעבורו והא כתיב ודור רביעי ישובו הנה. אלא לפי שהעמיד בנים צדיקים ות"ח כי הבן נתח מהאב ושורש מנפשו ואחרי שבנו חי והוא יגע בתורה שזהו חיי הנפש א"כ הוא ממש בחיים והרי הוא כאילו דבר עליו (נזר הקודש):

ה  [עריכה]

רבה והולכת. דריש רבה בלשון הווה (ועי' רש"י) שהיא רבה והולכת תמיד בכל יום ולפיכך אין להם שום תקנה (נזר הקודש):

רבה רבה לג"ש. פי' בדור המבול כתיב כי רבה רעת וגו' ועי' לעיל פ' כ"ח שם נתבאר:

ו  [עריכה]

זו אחת מעשר כו'. עיין לעיל פ' ל"ח סי' י"ב ושם נתבאר:

מלמד שפתח כו'. והענין כי הבחירה ניתן ביד האדם וכביכול ה' סילק רשותו ממנו. אך לפעמים יותן הארה מלמעלה ללב האדם אולי ישוב ובהיות התשובה תלוי בבחירתו שייך למימר ביה לשון מסופק אע"ג דליכא ספיקא קמי שמיא (נזר הקודש):

דינה של ריבה. נערה:

ושרפו אותה. לפי שחק חקקו שלא להחיות את העניים בפ' חלק:

אפילו אני מבקש כו'. כי חטא בין אדם לחבירו גדול מחטאו בין אדם למקום כי מריע לאחרים במעשיו. ולכן אי אפשר לי לשתוק:

עיקר שלוותה כו' נ"ב שנה. (בפ"ק דשבת איתא עיקר ישיבתה נ"ב שנה ושלותה כ"ו) והוא מוכרח דהא בוני מגדל בארץ שנער היו ומשם נפוצו ובנו להם עיירות. ומשנתפלגה עד שחרבה סדום שאז היה אברהם בן ק' שנה ליכא רק נ"ב שנה שבסוף ימי פלג נתפלגו ואז היה אברהם בן מ"ח שנה כדאי' בס"ע (יפה תואר):

כ"ה שנה היה הקב"ה מרעיש. אפשר דהכי גמירי להו שכ"ה שנה היה מרעיש עליהם:

המעתיק הרים כו'. ובסדום איירי מדכ' בסיפא אשר הפכם באפו דהיינו הפיכת סדום וז"ש והביא עליהם זועות יליף מסיפא דקרא המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון והיינו זועות (נזר הקודש):

ז  [עריכה]

אין עורף למלאכים. דויפנו משם משמע שעם היותם פונים ממקום שבו היה אברהם עכ"ז היו הולכים סדומה וזה לפי שאין עורף למלאכים והם פונים מכל צד (יפה תואר):

תיקון סופרים. כתב הרדב"ז בח"ג סי' תקצ"ד כל מקום שתמצא מקרא סופרים או תיקון סופרים או עיטור סופרים לא יעלה על דעתך ח"ו שהיה הדבר חסר והם תקנוהו. אלא עקרן של דברים שהכל הלכה למשה מסיני שכך הוא. אלא שהסופרים דקדקו זה היה ראוי להיות כך וזה כך וע"ש שהאריך. ועיין מ"ש בתנחומא סדר בשלח סי' ט"ז:

תיקון סופרים הוא זה. דה"ל למימר וי"י עודנו עומד וגו'. אלא שהכ' תיקן הדבר מפני הכבוד כסופר שמתקן דבר מה:

ח  [עריכה]

ר"י ור"נ ורבנן. ר"י דריש שבא לרמוז בזה ענין מלחמה דלשון הגשה נאמר במלחמה. ולר"נ הגשה לפיוס. ולרבנן הגשה לתפלה. ולז"א כלהו איתנהו בזה בלשון ויגש וכדלקמן:

הגשה למלחמה. כלו' שבא להלחם עם כח האף. שהוא מצד תוקף הדין להחליש כחו ע"י פיוס ותפלה לה' המעורר מקור הרחמים המבטל כח הדין (נזר הקודש):

הגשה לפיוס כו'. ורבנן אמרי הגשה לתפלה. ההבדל שבין פיוס לתפלה. דפיוס נאמר על דבר שאינו בדין גמור ואינו בחסד גמור. אלא הוא במדה הממוצעת בדבר שיש פנים לכאן ולכאן. ועל זה הוא הפיוס לפייס את המושל להיות נוטה לו לכף זכות ולא לכף חובה. אבל ענין התפלה והתחנונים הוא על דבר שהוא חסד גמור שאינו בא אלא דרך בקשת רחמים ותפלה. וא"כ הפיוס בא על הצלת הצדיקים משום דאמרינן לקמן בפרקין כל הצדיקים האמורים בסדום חסר כתיב דאינם אלא צדיקים גרועים ואם מן הדין אף הם לא היו ראוים להצלה. ולכן אמר אברהם דרך פיוס שלא יתנם תחת שליטת האף. ולשון תפלה נאמר על הצלת הרשעים שיגנו עליהם הצדיקים אע"פ שאינם אלא צדיקים גרועים שהוא לפנים משורת הדין לגמרי. ואין זה אלא בדרך תפלה ובקשת רחמים כאמור (נזר הקודש):

זה שהוא עובר לפני התיבה אין אומרים לו בא והתפלל אלא בא וקרב עשה קרבנינו מלחמתינו. כצ"ל וכן הוא בס"ע ובירושלמי כלו' דרכם הי' לומר לעובר לפני התיבה לשון בא וקרב. וע"ז מפרש שנרמז בזה לשון קרבא שהוא מלחמה. להורות שנכלל בתפלה ג"כ ענין מלחמה וכלו' שאומרים לו שיכוין היטב לבקש רחמים להלחם עם כח האף (נזר הקודש):

למה התקינו ברכות ט"ו כו'. לא פחות ולא יותר דברכת המינים אינה מן המנין דבתר הכי תקנוה כדאי' בגמרא דה"ל למימר טפי כגון שאלת חיים ובנים ושאר צרכים. אי נמי דלהוו בציר מט"ו דהוו מצי כיילי דדמי כחדא כגון השיבנו וסלח לנו כחדא. (יפה תואר):

מכלה את הפורעניות. כלו' שכח מדריגות ט"ו האזכרות גרמו לכלות פורעניות המבול מן העולם. וכן כיוצא בו כח הט"ו ברכות שבתפלה יכלו את הפורענות מן העולם:

אתה גודר את האף. ר"ל אתה כובש את מלאך המשחית הנקרא אף הבא לכלות את העולם בתוקף דינו. והאף לא יגדרך לכבוש מדת טובך שהוא ממקור הרחמים. וא"כ מדוע לא תכבוש גם עתה כח האף ודרש האף תספה לשון חרון אף ורומז כתרגומו. דהיינו מלאך המשחית הנקרא אף. והיינו נמי דקאמר הלא אף שאתה מביא לעולמך אתה מכלה בו את הצדיקים והרשעים וכדאמרינן משניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע כי הוא מצד תוקף הדין:

ולא דייך שאין כו'. כלומר שמן הראוי היה אף לתלות לרשעים בשביל הצדיקים. ולא די שאינך תולה לרשעים בשביל הצדיקים. אלא שאתה מכלה גם כן באף גם את הצדיקים עם הרשעים:

ב"ו חמה כובשתו. איידי דקאמר אתה גודר את האף כו' מסיק נמי ב"ו חמה כובשתו כו':

נוקם ה' ובעל חמה. דבעל משמע ששולט בה והיא ברשותו כאילו הוא בעל ואדון עליה:

אל קנא. אל הוא לשון אדנות ואיילות (מתנות כהונה):

מ"ד ויש נספה בלא משפט. כלו' הלא כתיב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט:

בלא משפט מקומו. כאשר בא איש ממקום אחר לאותו המקום שנגזר עליו פורעניות שמתחלה לא היה בכלל המשפט הנגזר. וכאשר בא לאותו המקום נתפס גם הוא עמהם. והרי הוא כנספה בלא משפט. ומייתי דוגמא לזה מהך עובדא דגובה מס בטבריא שנתפס שם גם אחד מבני צפורי בהיותו שם. אע"פ שבא אח"כ הרווחה למקומו. והיה נספה בלא משפט מקומו:

לגבות. מס המלך:

שבאת רוחה. עמדה להם ריוח והנחה מאת המלך:

ר' לוי כו' ר' סימון כו'. לפרושי הך מילתא אתו למה האף מכלה גם הצדיקים. ור' לוי אמר שהוא משל לדוב שהיה דרכו לשכל בחיות בתוקף כעסו ובשעה שאינו מוצא לשכל בחיות כפי רצונו אז הוא משכל אף בבניו כדי להשקיט כח רוגזו וכעסו. כן הוא במלאך המשחית חלילה. וא"כ בכוונה אינו מבחין מחמת תוקף כעסו ופוגע גם בצדיקים לפי שאינן צדיקים גמורים וכדאמרן. ור' סימון מדמה ליה למגל החותך שאין לו כח להבחין. ולכן כשיש לו לקצור קוצים ונמצא ביניהם שושנה אינו מבחין וכורת גם השושנה אף כך במלאך המשחית אינו מצד הכעס רק אין לו כח להבחין בין צדיק לרשע ואינו יכול להנצל אלא דרך נס וצדיק שאינו גמור אינו כדאי לזה. ומ"מ לכ"ע תחילת הגזרה אינה אלא מפני הרשעים. ולכן אמר אברהם האף תספה צדיק עם רשע (נזר הקודש):

למגל כוסחת. פי' כמגל זה שכורת קוצים ואינו משלים כוסחותו וכורת שושנים ואינו משלים לכרות כי טבעו הוא לכרות בלי הבחנה והכל שוה לו קוצים ושושנים:

ט  [עריכה]

בריה הוא לך. פי' ענין חיצוני. כלו' חוץ מחק יושרך. וחלילה לשון חולין:

א"ר אחא כו'. ר' אחא נמי מודה לר' יודן. אלא דמיתורא מפרש חלילה השני לשון חלול שם שמים שיהרהרו אחריו לומר תם ורשע הוא מכלה:

מעשות דבר אין כתיב כאן. דאין טעם שיאמר כדבר דמשמע מילתא אחריתי אלא לא היא ולא דכוותה ולא דפחיתא מינה ופירושי לא היא היינו לא מיתה ממש ולא דכוותה כגון עניות ויסורין וכיוצא בה דחשיבי כמיתה כדלקמן פ' ע"א. ולא דפחיתא מינה יסורים קשים קרובים למיתה דבשום צד אין ללקות צדיק עם רשע (יפה תואר):

ב' בני אדם כו'. דדברי אברהם קרובים לשל איוב דגם בדברי איוב אין כפירה שכוונת שניהם במקרה אחד לצדיק ולרשע. וזה שבבא המשפט על הכלל אינו מבחין בין צדיק לרשע. וז"א והיה כצדיק כרשע. אלא שאברהם אמרה בישוב הדעת שנתן טעם לדבר באמרו להמית צדיק עם רשע. שידע שאין נזק הצדיק נמשך לו אלא מפני הרשע מהטעמים הנזכר' לעיל בסי' י"ד. ועכ"ז בקש שלא יעשה כן פן יראה שהצדיק כרשע עם היותו יודע שהצדיק שכרו אתו. אמנם איוב הוציא הדבר מפיו בענין רע שאמר אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה שיראה שמדה אחת לשניהם בשוה ואין זה נמשך מזה. וגם כי מאומר מכלה נראה שהכוונה האלהית השחתת עולם. ולכן לא יבדיל. אמנם לפי שעכ"ז יש לפרש דבריו כשל אברהם קאמר פגה שאפשר לתקן. ומ"מ נענש על שלא דקדק בדבריו (יפה תואר):

נטל עליה שכר. כדאמר לקמן על כן משחך כו':

נענש עליה. כדאמר בפ"ק דב"ב שניתן שכרו בעוה"ז לטורדו מעוה"ב (יפה תואר):

אברהם אמרה בישוב. כן הוא הנוסחא ביפ"ת ונזה"ק. והמת"כ גורס אמרה בישולה כלו' מבושל בטוב טעם ודעת:

פגה. בלתי מבושל בלי דעת:

ערבובי שאלות יש כאן. שאברהם אמר חלילה לך להמית צדיק עם רשע. והקב"ה אמר והיה כצדיק כרשע. כלומר שאינו אלא כצדיק ולא צדיק ממש וקרוב לרשע. ובא להשיב זה כלפי מ"ש אברהם שיתלה לרשעים בשביל הצדיקים. ועל זה אמר הקב"ה הלואי צדיקים כלו' הלואי שהיו לצדיקים הללו זכות אף להציל עצמם. דהא אינם אלא צדיקי ניבלי כלומר צדיקים גרועים כמו פירות הנובלות. וי"ג ניכלי כלו' רמאים כמו בנכליהם. ואהא מסיק דלכך כתיב צדיקם חסר לאשמועינן שלא היו צדיקים ממש אלא צדיקי ניבלי (נזר הקודש):

אלא צדיקים ניבלי. ומ"מ קאמר תו חלילה לך. כי יצרף מעשיו או צדקתו ית' עמהם כדבסמוך ויחשבו לצדיקים ראוים. וה' הודה לו ואמר אם אמצא וגו' חמשים צדיקים. ואע"ג דצדיקים כתיב:

סבי דבהתא. זקני בושת:

אמר אברהם צרף מעשי כו'. שהצדיק בכל מקום הוא מגין על הדור. וכ"ש על סדום שהכרכים הללו משלו. וריב"ס אמר דה"ק לא את הוא צדיקו של עולם כו' ויעלו למנין חמשים (נזר הקודש):

תולין לו אנקליטון. שופט בשר ודם תולין לו אנקליטון (בלשון לעז אפולעצייא) כלו' שאפשר להעביר משפטיו ודיניו אל השופט הגבוה ממנו לראות אם הוא משפט כדת. ולכן לעולם השופט הקטן יש לו עליו אימת השופט הגבוה ממנו בסדר מדריגות השרים גבוה מעל גבוה עד המלך שאין למעלה ממנו. ואעפ"כ אין לו להטות דין מצד היושר האמיתי ומאימת דין שמים. וא"כ יאמרו המינים הרשעים כי בשביל שאין לך מי שיתלה לך אנקליטון להעביר משפטיך למק"א לא תעשה משפט ח"ו ויהיה חילול ש"ש בדבר (נזר הקודש):

אריב"ס כשבקשת. משום דלפי דבריו הראשונים ה"ל למימר השופט העליון לא השופט כל הארץ. לכן אמר כשבקש הקב"ה לדון עולמו בממשלת ארם המושלת בכיפה. לא מסר ביד אחד לגמרי לבל יעבור הדת הראוי לגמרי. אלא מסרו ביד שנים רומוס ורימילוס (עיין במת"כ) שאם בקש אחד מהם לעשות דבר שאינו ראוי נגד הכלל. חבירו מעכב על ידו. ועתה יאמרו כי את בשביל שאתה לבד שופט כל הארץ שאין לך מי שיעכב על ידך לא תעשה משפט ח"ו ויהיה חילול שם שמים בדבר (נזר הקודש):

א"ר אבא נשבעת כו'. נתב' לעיל בפ' ל"ט סי' ו' ע"ש:

מערים על השבועה. שמצינו לשון חולין על המחלל שבועה כמו שנאמר לא יחל דברו וזה חולין הוא להערים על השבועה. ויהיו א"כ שתי תמיהות אחד חלילה לך. ועוד להמית צדיק עם רשע:

אם עולם. כי העולם הגשמי ואנשיו מוכנים לחטוא על ידי היצר. ולכן אי אפשר להתנהג עמהם בדרך דין גמור לחייבם. ואם אתה מתנהג עמהם בדין אז אי אפשר לעולם שיתקיימו וזהו השופט כל הארץ להשגיח עליה ולקיימה א"כ לא יתכן לעשות משפט ודין עמהם לגמרי:

ומעולם לא דברתי כו'. אף שנמצא עכ"פ בדורם אנשים צדיקים אבל לא היו רק להשלמת עצמן לא להצדיק את הבריות ולבקש בעדן. וזה אות על טוב לבך ועל אהבתך לקדוש השם. ולכך זכית לנבואה יותר מכולם ועיין לעיל פ' ל"ט:

י  [עריכה]

נשאתי לא אחבול. בלעדי אחזה אתה הורני אם עול פעלתי לא אוסיף. במענה אליהוא לאיוב שהוכיחו על מה שקרא תגר על משפטי ה' לומר כי הוא מתנהג אם ברואיו בתוקף מדה"ד ולא ברחמים. וע"ז א"ל כי לא יתכן לומר כן אל אל האומר נשאתי אף לסדומים הרשעים לומר אם אמצא בסדום חמשים צדיקים ונשאתי לכל המקום בעבורם. נשיאות עון גמור:

וגם לא אחבול. ר"ל וגם לא אמשכן לצדיקים עבורם. אלא בין הצדיקים ובין הרשעים ימלטו. וא"כ אין לנו רחמים גדולים מזו. ואמר עוד שה' אמר שהבריות:

הן חובלים עלי דברים. מלשון חבילות חבילות שמאספים עלי דברים מדור אנוש ודור הבול ודור הפלגה לומר איני דן כשורה ח"ו:

בלעדי אחזה בר מיני. כלומר מלבד מה שאני ראיתי ועיינתי בדינם. אתה הוריני גם תראה לעיין ולפשפש בדינם. ואם טעיתי לפי דעתך אתה הורני. ואם עול פעלתי עם הדורות הראשונים לא אוסיף עם האחרונים (נזר הקודש):

לא אחריש בדיו. שנתחסד ה' עמו לשתוק לדבריו כמודה לו כי טוב דבר:

לא אחריש בדיו. דלעיל מיניה כתיב מי הקדימני ואשלם וגו' ודרשינן ליה לקמן בבמדב"ר פ' י"ד באברהם ע"ש. וה"נ פי' סיפא דקרא באברהם:

ולבדים היוצאים ממך. פי' בדיו ענפיו והם בניו (כמו ותעש בדים ותשלח פארות) ודע דבפסוק זה הכתיב לא אחריש. והקרי לו אחריש. והמדרש דורש הקרי והכתיב. ולפי הקרי הוא בניחותא לו אחריש וגם לבדיו הם בניו. ולפי הכתיב הוא בתמיה וכי לא אחריש גם לבדיו היינו לבניו הצדיקים הממלאים מקומו שהם כמו ענפיו. כי הענף דומה לטבע שרשו שהוא מקור מחצבו. ועיין במנחת שי:

ודבר גבורות וחין ערכו כו'. ר"ל סיפא דקרא פירוש לרישא דקרא. שכן ה' ישתוק לבניו בהיותם מדברים קשות לנגדו. משום שכך עשה גם לאברהם שהיה מדבר גבורות וקשות לנגדו ואעפ"כ היה חין ערכו שניתן לו חן בעריכת שפתים בהיות כוונתו רצויה להצדיק בריותיו. ע"כ יחריש גם להם:

יא  [עריכה]

אמר אילו הרגני כו'. מדכפל לומר עפר ואפר דריש דרמיז בזה נמי ענין אמרפל ונמרוד (נזר הקודש):

לא הייתי עפר כו' לא הייתי אפר. בתמיה וא"כ אנכי עפר ואפר לולא רחמיך עלי. וא"כ יודע אני טובתך וחסדך עלי וע"כ אבקש עליהם אולי יתכן לרחם גם עליהם:

אתה אמרת כו'. שבשכר שהשפיל עצמו נתן לו שכר וכדאמר בפ' כסוי הדם:

כפרה בהם. שהפרה באה לכפר על העגל כדלקמן בבמד"ר פ' י"ט:

ולקחו לטמא. נקט הכתובים שלא כסדרן להקדים של עפר לשל אפר כי הכא (יפה תואר):

אפר מקלה על גבי התיבה. ובראש הנשיא ובראש אב"ד ובראש כל אחד. לזכור זכות אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר:

ח"א זכותו כו'. הני מ"ד קאי אסיפא דמתניתין היינו על מה שנתנו על ראש הנשיא כו'. אבל מה שנתנו אפר על גבי התיבה הוא מטעם דעמו אנכי בצרה:

מ"ד כדי להזכיר זכותו של אברהם בין עפר ובין אפר על שם אנכי עפר ואפר. כצ"ל וכן הוא בירוש' (מת"כ יפ"ת) וה"פ דלמ"ד להזכיר זכות אברהם בין בעפר ובין באפר:

מילתא דר"י. ר' יודן היינו ר' יהודה בן פזי. וה"ק מעשה של ר"י בן פזי חולק על זה שאמרנו דדוקא אפר. ועובדא דר"י בן פזי היינו דהוה מכריז בצבורא ואמר כו' יסב איהו עפר ויהיב ברישא כצ"ל וכן הוא בירוש' ופירושו ביום התענית היה מכריז ואומר מי שלא הגיע אליו שליח צבור ליתן אפר על ראשו יקח הוא בעצמו מהעפר הנמצא לו ויתן על ראשו. וא"כ מילתא דר' יודן בן פזי אמרה דעפר ואפר מהני (יפה תואר):

יב  [עריכה]

מחמשים לחמשה א"ל כו'. שבקשת אברהם היה בשתי כוונות א' אולי לא יהיה רק מ"ה צדיקים. והיינו תשעה בכל עיר. ב' אולי יחסרון החמשים צדיקים ולא ישאר רק ה' צדיקים והיינו צדיק אחד לכל עיר על כן היה מוכרח לבקש בזה הלשון כדי שיהיה נכלל בדבריו אלו השני בקשות הנ"ל ורק מפני שרצון הקב"ה היה לדבר עמו עוד. וע"כ לא השיבו רק לא אשחית אם אמצא שם מ"ה. ובזה הבין אברהם שרצה הקב"ה שיחזור בו למפרע היינו לבקש על מ' ועל ל' וכדומה. ולא על יחידי סגולה כי בקש כבר על ה' יחידי סגולה:

לחלף סרדה כו'. ס"ל שהקב"ה עשה כן בכוונה לסבב הדבר שאברהם יאריך עוד בתפלות בהדרגה מלמעלה למטה. שבזה יהיה עוד אריכת אף קצת לאנשי סדום וכדאמרי' לקמן סוף פירקין שהקטיגור ממתין כל זמן שהסניגור מלמד זכות. ולזה בא ר' לוי להמתיק הדבר במשל. והמוסף הערוך כתב שהנוסחא האמיתי הוא חלפסדרא תיבה אחת. והוא בל"י כלי שעות מלא מים ובתחתיתו נקב קטן ובתוך שעה נשאר הכלי ריק ונהגו הקדמונים שבעוד מים בכלי היה הסניגור מליץ לזכות או לחובה. ובכלותם היה שותק. וממלאים אותו הכלי מים והיה מתחיל האחר לדבר. וטעם מלת חלפסדרא גונב מים עכ"ל:

יג  [עריכה]

כדי כניסה לכולם. כדי כניסת צבור לתפלה כדכתיב אלהים נצב בעדת אל ואין עדה פחותה מעשרה כדלקמן פ' כ"ה. ודקדק לומר כדי כניסה לכולם כלו' כל העיירות יחד סגי בעשרה כשיטת הרמב"ן ז"ל שבכל התפלות היה מבקש להציל כולם (יפה תואר ונזר הקודש):

כבר נשתייר בדור המבול כו'. היינו נח ושלשה בניו ונשותיהם ואע"ג דחם רשע היה מ"מ לא נחשד על הגזל ועל החמס שבעבורו נחתם עיקר הגז"ד (נזר הקודש):

בדור המבול ח'. ומ"מ לא בקש על ט' דכיון דאודי ליה על י' ה"ה על ט' בצירוף ה' או אברהם כדלעיל סי' י"ח (יפה תואר):

כאן עשרה. להחמשה כרכים דה"ל ב' לכ"א:

ובירושלים אפי' א'. ומה שבאמת הקיל ה' בדין ירושלים היינו מפני שהיה להם זכות אברהם וזכות בהמ"ק וכדלעיל פ' כ"ח ע"ש (נזר הקודש):

וכה"א אחת לאחת. כצ"ל (יפה תואר):

עד כמה הוא מצוי חשבון. ל' ונמצא דמו. וא"ל כשנבא לתמצית החשבון מצינו דאחד סגי לעיר אחת. וזהו אחת לאחת פי' צדקנוה אחת או צדיק א' מגין לעיר אחת:

יד  [עריכה]

נשתתק הסניגור. כשאין לו עוד ללמד סניגוריא עומד הדיין ונגמר הדין:

שהדיין מסביר לו פנים. כמו שהקב"ה הסביר בתחילה פנים לאברהם שא"ל חזור בך למפרע ולא א"ל מיד בעשרה אני רוצה שבזה הסביר פנים לאברהם שיתפלל עוד כמש"ל סי' כ"ד. לכן היה הסניגור אברהם מלמד זכות עוד אולי ימצאון מ' או ל' או כ' או י'. אבל מי' ולמטה לא היה לו הסבר פנים שיתפלל נשתתק אברהם:

שני המלאכים סדומה בערב. שעכבו א"ע בדרך עד שכלתה הסניגוריא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף