עץ יוסף על בראשית רבה/לו

עץ יוסף על בראשית רבה לו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על בראשית רבה - פרשה לו

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  

א  [עריכה]

והוא ישקיט כו'. דרש ר"מ שדור המבול אמרו והוא ישקיט מעולמו מלהיות משגיח בו לעשות הדין בעושקים הרשעים. ומי ירשיע מי ירשיעם לחייבם בדין. לפיכך גם הם לא עשו דין בקרב הארץ באומרם שהעולם הפקר. וכן אמרו והוא יסתיר פנים מעולמו בתשועת הנעשקים והצדיקים לעשות עמהם אות לטובה. ואם הוא מסתיר פנים מעולמו מי ישורנו וישגיח בו לטובה. ולפי שכפרו דור המבול בהשגחה לגמרי אמר שם אליהוא במעניתו שאמרו דור המבול והוא יסתיר פנים וגו' ועל גוי ועל אדם יחד. כלומר בין על גוי כלל האומה ובין על אדם פרטי בשניהם יחד אינו משגיח כלל. ועז"א בעל המאמר שהוא כדיין שמותחין כילה (פי' יריעה) על פניו ואינו יודע מה נעשה בחוץ. ומביא ר"מ ראיה שאליהו אומר זה בשם דור המבול. שהרי כך אמרו דור המבול בפירוש עבים סתר לו ולא יראה. וממילא אף מקרא זה והוא ישקיט וגו' נדרש בדור המבול שאליהו אמר זה בשם אומרו דהיינו דור המבול (נזר הקודש):

דייך מאיר. בדברים הללו שאין כך כוונת הכתוב כי אינו דומה למאמר עבים סתר לו כי נזכר שם מפורש בשם אומרו. אבל כאן נאמר סתם והוא ישקיט ומי ירשיע וגו'. וה"ל לפרש ולומר ויאמרו הוא ישקיט ומי ירשיע וגו':

אמרו נתן שלוה. פי' חכמים השיבו לר' מאיר. וגירסת ילקוט איוב אמרו לו. ועיין עוד שנויים:

ומי בא וחייבן. פי' שהשלוה היה בלי פגע רע וע"כ הרבו להרשיע וגרמו שיסתיר פניו מהם ושפטם כשורה. ובילקוט גרס לא נתן שלוה כו' אלא לחייבם:

זרעם נכון כו'. בדור המבול משתעי שהם הצליחו כל כך ואמרו לאל סור ממנו:

לג' ימים היתה אשתו מעוברת ויולדת. כצ"ל. וכן הוא בויק"ר ריש פ"ה. ור"ל שלא היתה מעוברת אלא ג' ימים:

נאמר כאן נכון כו'. וניחא ליה למילף מהתם דמיירי בענין אשה. אבל לרבנן ניחא להו למילף נכון מנכון אע"ג דלא מיירי באשה:

רואים בניהם כו'. כמ"ש לעיל ל"ד סי' י"א יולדים ולא קוברים. ובתנחומא סוף בראשית רואים לעצמם בנים וב"ב חמשה וששה דורות. ועיין סנהדרין ק"ח במ"ר פ"ט:

ישלחו כצאן עויליהם. מיד שיולדים עומדים והולכים כמו הצאן:

בערביא צווחין לינוקא עוילא. בלשון ערבי קורין לתינוק עוילא. ור"ל דלא תימא דאקטנים קאי דאין זה חידוש כלל אלא בתינוקות מיירי וארשעים הנ"ל קאי (יפה תואר):

ירקדון כאילין שדיא. דאי רקידה בעלמא כבר נאמר ישלחו כצאן עויליהם:

כאילין שדיא. כמו רקידת השעירים וכמ"ש בגמרא מענין רקידתם:

צא והדלק. שהיא פעולה יותר מבקשת צור או סכין:

שדא שמדין. אפשר דהיינו אשמדאי מלכא דשידא:

שקרא תרנגולא. ומאז אין יכולת לשדים להזיק:

א"ל זיל גלוג כו'. השד א"ל להתינוק לך השתבח לפני אמך ותן תודה לאל שקרא התרנגול:

דלא קטעת אמא שורי. פי' שלא חתך אמי טבורי ואני חלש ומסוכן ואיני יכול להרוג אותך. והיה בו כח לעמוד כנגד השד:

מפחד מן המזיקין. ודוגמתו בשלמה מפחד בלילות כדלקמן בבמד"ר:

וכשהסתיר פנים מהם. סיום של דברי חכמים החולקים על ר"מ אלא שהפסיק בדברי ר"ל ורבנן:

מי א"ל שלא עשית כשורה. ופי' ומי ישורנו מי יחקור אחר דינו לומר שעשה כשורה או לא כשורה:

יחד שממנו הושתת העולם. על גוי ועל אדם יחד שוה הדבר לפני ה'. כי כמו שהיה מעמיד עולמו מכל האומה שהוא דור המבול. כך העמידו מנח לבדו. כי ה' יצוה ברכתו ביחיד כמו במרובים. ומביא ראיה מהכתוב ויהיו בני נח וגו'. שנתן להם הויה בעולם למלאות העולם בזמן מועט כפי שיעורו הראשון כי הולידו ששה בכרס אחד וכדאי' בפדר"א פ' כ"ד (יפה תואר):

ב  [עריכה]

הריעו אנשי דור המבול. דבדור המבול משתעי. ועליהם אמר ירוע כבירים המה הגבורים אשר מעולם. המה הרשיעו במעשיהם הרעים בלי חקר וערך על כן העמיד אחרים תחתם אלו בני נח שנתמלא מהם העולם בזמן מועט כנ"ל (נזר הקודש):

מעכו"ם. כלו' אין מעכו"ם מציל עצמו מידי. או מציל את ישראל מידי כשאקחם מביניהם ואושיעם בע"כ:

כל פעולות ומחשבות. ר"ל מדכת' אפעל ולא פעלתי יליף מחשבה. כלו' כשהייתי מחשב ואומר אפעל כך וכך לא היה מי שישיבנה (יפה תואר):

שפעלתי עם דור המבול. במה שהשפיע להם שלוה שלא בדרך טבע כדלעיל. וג"כ כשדנן בדינין קשים במיתה ורותחין כדלעיל:

אבל נח נכנס בשלום כו'. ר"ל אף שנקמתי נקמתי בדור המבול לגמרי על כל זה ניצל נח מתוך ההפכה ונכנס בשלום:

אבי כנען אבוי דפחתא. כלומר אביו של כנען הגרוע ומקולקל כי הוא נמשך מטבעו ושרשו ממש (נזר הקודש):

ומאלה נפצה. דה"ל למימר נפוצו לשון רבים ע"כ דורש כאילו כתוב ומאלה נפצה כמו דגה:

דנפצה עוברה ומלאה ארעא. פי' שהריקה כל הביצים שהיא מעוברת מהן. ומכל גרגיר וגרגיר נעשה דג כן מג' אלה בני נח נתמלא הארץ בזמן מועט (יפה תואר):

ג  [עריכה]

נתחלל ונעשה חולין. דבא לרמוז ג"כ לשון חולין וחלול. והא בהא תליא דלכך נעשה חולין עבור מה שהתחיל בנטיעת כרם ולא בנטיעה אחרת. והטעם שלא הוה ליה להתחיל בדבר תקלה שכמה פעמים היין מביא תקלה (נזר הקודש):

יחור. הענף מן התאנה נקרא יחור ומן הזית נקרא גרופין ומן הגפנים זמורות. ועיין לעיל פרשה ל"א סי' י"ט:

אין אדם כונס כו'. עיין מ"ש לעיל פרשה ל"א סי' י"ט:

ג' שהיו להוטים כו'. לעיל בפרשה כ"ב סימן ו' ע"ש:

פנים לאדמה. כי בימות המבול נמחו אפילו ג' טפחים של המחרישה כדלעיל פ' ל"א סי' ז'. והיתה האדמה נראית שממה וחריבה והוא התחיל להשוות פניה ועשה לה פנים במחרישה וזריעה. ועוד שבשבילו נתלחלחה האדמה בירידת גשמים שבעבור מי המבול נתיבשה הארץ כדכתיב יבשה הארץ ולא זרעו עד שירדו גשמים כדלעיל סוף פ' ל"ג. ועוד שמילא פני האדמה שנתיישבה האדמה במשך זרעו בזכותו. מצד כל אלו נקרא האדמה כקנינו והוא כאדון לה באשר העמידה על מתכונתה:

בורגרות. פי' הערוך נקרא איש האדמה על שעבד את האדמה. שעל שם העבודה נקרא כן:

חביב משה מנח. שגם בזה היה חביב משה מנח. כי נח היה עולה ויורד ומשה בהיפך יורד ועולה. שנח משנקרא איש צדיק נקרא שוב איש האדמה ע"ש גנאי בהיות להוט אחר האדמה והיה אפשר להתקיים ע"י בניו. והוא היה לו להתבודד בדרכי קונו כאשר עשה מתחלה. אבל משה היה מתעלה והולך בקודש (נזר הקודש):

אפגע בו שידא שמדין. הכוונה בזה שנח כיון אל יין הרשות שנעשין שדין וכחות טומאה. וזהו אפגע ביה שידא שמדון הפגיע בעצמו כח חיצוני (כי כל דבר שאינו כפי התורה מיוחס למזיקים ומשחיתים) וא"ל שותפי עמך כי ב' בחינות יש ביין זו לעומת זו. שמיעוטו יפה ורובו קשה. כי היין ישמח לב אנוש. ומיעוטו מפקח לבו לתורה ורובו מביא לידי עבירה. וע"ז אמר רק היה נזהר שלא תכנס לחלקי. והוא לסעודת הרשות ולשתיה מרובה כי אם בחלק אלוה ממעל לדבר מצוה כניחום אבלים וכיוצא ושתיה מועטת ולא מרובה. כי אם תכנס לחלקי אני משחית אותך (ועיין באלשיך):

ד  [עריכה]

שלא במידה. מדכתיב מן היין דה"א הידיעה להגדיל הענין (יפה תואר):

בו ביום נטע. מדקאמר ויטע כרם וישת ויתגל דרשינן שהכל ביום אחד שהקיש זה לזה מה זה ביומו אף זה ביומו (יפה תואר):

ויגל אכ"כ. והיו"ד בחירק כמו יגל יבול ביתו. אלא ויתגל שהוא מרבה בבנין המלה לרמוז שהרבה בגלות. ודריש ויתגל לשון גלות:

גרם גלות לו ולדורות. שנמשכו אחריו דורותיו בשתיית יין הרבה שמעשה אבות ירושה לבנים:

עשרת השבטים. רמז בתיבת אהלה שעשרת השבטים נקראו אהלה כמ"ש ביחזקאל כ"ג ד' ושמותן אהלה הגדולה ואהליבה וגו':

גם אלה ביין שגו. בריש הענין כתב הוי עטרת גאות שכור אפרים וגו' הם י' השבטים ואח"כ כתיב וגם אלה ביין שגו לרבות שבט יהודה ובנימן. ועיין באס"ר:

אהלה של אשתו. שבא לשמש מטתו כדמפרש ואזיל רב הונא שמתוך שבירתו לא היה לו כח כראוי לשמש מטתו אך בשכרותו לא השגיח בחליו ונתאוה לאשתו ושימש מטתו ולא נזהר ונתבזה:

כתיב בה ווי"ן י"ד פעמים. כו' ובפרק ז' דסנהדרין אי' י"ג ווין נאמרו ביין ולא חשיב שם ויאמר ארור כנען. ועיין ברש"י שם הטעם. וכתב המהרש"א שם שהי"ג וי שזכר הם בי"ג תיבות שהם כולם פעולות ולא שמות ומלות כמ"ש התוס' דויפת לא קחשיב לפי שהוא שם:

ה  [עריכה]

אמר להון ואגיד להון. דרש ויגד ואגיד להון מלשון משיכה כתרגום משכו אתנגידו שבא למשוך לבם בטענה שמזכיר והולך (יפה תואר):

לעשותן ד'. כדאמר לעיל שבא לשמש מטתו:

אמר להון ואגיד להון. מיותר (ידי משה):

מהכא וירא ויגד. כלו' מפני שכל עבדותו לא היה אלא בעונש קלקולו באברים הללו בראיה והגדה:

ו  [עריכה]

שם התחיל במצוה. דהא יפת הוא הגדול והיה לו להקדימו. אלא דשם הי' העיקר בזה שהוא לקח. ואח"כ שמע לו יפת:

לפיוולא. לשון כסות נאה אלא שאינו של מצוה כמו בזרע שם. לאפוקי בני חם שנדונו ערומים וכמ"ש בסמוך:

ונהגו בו כבוד כמורא כו'. כי נזהרו מפני כבודו מבלי לראות ערות אביהם מאומה אף שאין אביהם יודע עתה מאומה:

אמר הקב"ה לשם וכן ליפת. וכן לחם. לא שאמר להם דבור זה בנבואה אלא הכוונה שחז"ל דורשים זה ממה שמפורש עליהם בנביאים דברים אלו. כי אברהם וזרעו באו משם. וגוג ומגוג מזרע יפת:

שאני פורע לך. כלו' שלכן מספר הכ' שהשליכם לכבשן לבושי בגדים. מפני שחרפה הוא להם להיותם ערומים על כן סיבב ה' ב"ה שלא יהיו לחרפה ולקלס אף רגע אחת:

באדין גברייא אילך. שאלמלא זכות שם אע"פ שירצו חמו"ע להתנהג ברבנות לא היה סיפוק בידם. כי היה נ"נ גוזר להפשיטם ממלבושי כבוד כדי לבזותם:

בגוליהן. מין בגד:

במוקסיהן. מין בגד כסוי לראש היינו כובע ומצנפת (מוסף הערוך):

שבי מצרים. הם מבני חם כמ"ש ובני חם כוש ומצרים:

ז  [עריכה]

נתפרק יינו מעליו. שהשכור נדהם ואינו מבחין כמו שהוא נרדם כינה הכתוב הפגת היין ליקיצה (יפה תואר):

בנו הפסול. כלומר במעשה ובמדרגה. דאל"כ מאי הקטן והלא גדול מיפת הוא (הרא"מ). ולדעת האומרים שחם היה קטן שבכולם. קושייתם כאן לימא אשר עשה לו חם. ולא הוי צריך לומר בנו הקטן אלא שבגנותו דבר הכתוב (יפה תואר):

קטן מהכיל. שפירושו פסול. וזה אליבא דר' יוסף. ופלוגתא היא בפ' קדשי הקדשים:

רי"א. לפי שכתוב דעת ר' יהודה שכנען לא חטא ועל שלא היה יכול לקלל לחם והוא הקטן והפסול. קלל לכנען שהוא הקטן והפסול מכל בני חם. ודעת ר' נחמי' שאם לא היה לו חלק בחטא לא היה מקללו:

ואת בניו. הרי חם נתברך גם הוא:

לפיכך ויאמר ארור כנען. וגם זה עונש תחשב לחם בהיותו מצטער בצרת זרעו אשר נתקלל בעבדות:

כנען ראה והגיד. שבאומר וירא חם אבי כנען נרמז שהיה משותף לו בעבירה (ר"ן):

תולין את הקללה במקולל. פי' במי שראוי להתקלל. ויש גורסים את הקלקלה במקולקל:

אמר ר"ב הרבה צער כו'. דאע"ג דשם ויפת בודאי נהגו בו מצות כבוד אב. מ"מ בטבע אין האדם משעבד כ"כ בגדול כמו בקטן. לכך אמר לכשאצא אני מעמיד לי בן. וכיון שעשה לו חם אותו מעשה שסרסו ומנעו מלהעמיד עוד תולדות אמר אתה מנעת אותי מלהעמיד לי בן קטן שישמשני ועי"ז בהכרח הוצרכו אחיו הגדולים לשמשו. לפיכך יהיה אותו האיש עבד לאחיו שהם עבדים לי. והיינו עבד עבדים דקאמר:

לכשאצא אני מעמיד כו'. ולפי שהיה בצער קודם שנתיישב העולם בנטיעה וזריעה לא רצה להוליד עד שיתישב העולם שלא יהיה לו ג"כ צער גידול בנים (יפה תואר):

דבר שהוא באפילה. דאסור לשמש ביום לאור הנר כדאי' בפרק כל היד:

כעור. מכוער:

ומפוחם. לשון פחם כלומר שחור:

יצא חם מפוחם. להודיע שנהג היתר בדבר שנוהג באפילה וכדלקמן במש"ל:

חם וכלב. בסנהדרין דף ק"ח מייתי נמי עורב:

מפורסם. וקלונו גלוי לעין כל. וכן הוא בסנהדרין:

מוניטין. חותם צורת וולד נקרא מוניטין כדמיון מטבע וכמ"ש סנהדרין דף ק"ז במשנה אדם טובע כו' והקב"ה טובע כל אחד בחותמו של אדה"ר:

שיתפחמו פניו. להיות רשומו ניכר וקלונו מפורסם לכל. וכן יפסול מטבעו. כך חם וכלב שמשו בתיבה הדומה לאהלו של מלך כי היה בה קדושה יתירה כדאי' בזוהר. לפיכך יצא חם מפוחם להיות רשומו ניכר וקלונו מפורסם לכל. ולפי שזה לא היה בחם לבד אלא גם בבניו כמו כוש. לכן אמר עוד במשל ויפסל מטבעו כמטבע שנפסלה צורתה אף כך נפסל זרעו בקלקול צורתם ברושם שחרות (נזר הקודש):

ח  [עריכה]

אף מיפת עמדו. פי' שגם מיפת נתגיירו ובאו באהלי שם וכן פירש התרגום. ודייק דכתיב ברוך ה' וגו' יפת אלהים וגו' שגם יפת בכלל ברכה להיות באהלי שם. וזהו יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם שיפת ישכון באהלי שם:

זה כורש. שהוא מבני יפת:

שגזר שיבנה בה"מק. ופי' יפת אלהים ליפת שירחיב לבו ויתנדב לכך:

אעפ"כ וישכון באהלי שם. שלא שרתה שכינה בפרהסיא בבית שני כמו בבית ראשון שבנה שלמה שהוא מבני שם אעפ"י שהיה בו כמה נסים. שהרי חסרו או"ת וארון ואש מן השמים כו':

בלשונו של יפת. דהיינו יונית. ועיין בפ"ק דמגילה ובדב"ר ריש פ"א:

לתרגום מן התורה. לאו מהא דקאמר שיהיו ד"ת נאמרין בלשון יפת למד. דהא תרגום לשון ארמי הוא וארם אינו מבני יפת. אלא פירושו מיפת אלהים שמענו שנשתמשה תורה בלשון תרגום דירחיב תרגמינן יפת. ומשום דקאמר להא מייתי קרא דויקראו בספר תורת האלהים דמיירי בענין לשון תרגום (יפה תואר). או מכאן לתרגום מה"ת (היינו לשון ארמי) שכיון שראינו שיהיו נאמרים בלשון יפת כ"ש בלשון תרגום ארמי שהוא קרוב ללה"ק:

זה המקרא. לשון של התורה:

זה תרגום. שהוא פירוש הכתוב:

אלו הטעמים כו'. בפ"ק דמגילה גרסינן איפכא ושום שכל אלו הפסוקים. ויבינו במקרא אלו פיסוק טעמים. ופרש"י הפסוקים איך נפסקים. פסקי טעמים הנגינות קרוים טעמים:

אלו ההכרעות. כגון פסוקים שאין להם הכרע כגון שאת ארור משוקדים כו' כדלקמן פרשה פ' ומכריעין אותן ע"פ סברא:

והראיות. כגון ב' כתובים המכחישין זה את זה דמייתינן כתוב שלישי להכריע ביניהם:

מכאן למסורת. כגון קריין ולא כתיבין כתיבין ולא קריין דמייתי בפרק אין בין המודר שהכל בקבלה נמסר:

אפילו אדם רגיל בתורה. וקים ליה שלא יטעה:

לא יהא קורא. מויקראו בספר דייק שאין לקרוא בשום צד אלא מהספר. ואיידי דמייתי הכא האי קרא מייתי להא נמי:

וקרא לו מפיו. כלו' קראה הוא בעצמו מפיו וכתבה:

ב' מגילות כתב. כתב את הראשונה מתוך פיו וכתב את השניה מתוך הראשונה וקרא בשניה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף