עץ יוסף על בראשית רבה/לד

עץ יוסף על בראשית רבה לד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על בראשית רבה - פרשה לד

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  

א  [עריכה]

ממסגר נפשי זה נח דריש כלפי נח. שנח אמר זה בתפלתו הוציאה נפשי ממסגר התיבה דכתיב ביה ויסגור ה' בעדו. ובהיות שכל הצדיקים הם יוצאי חלציו ובזכותו נצולו. אמר בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי להוציאני ממסגר וכדאיתא בפדר"א פרשה כ"ג ע"ש. ובתנחומא איתא בי יכתירו צדיקים צדיקים נוטלים כתר שאומרים ומה נח שלא היה צדיק שלם אלא צדיק בדורו נעשה לו נסים אם היה צדיק גמור עאכו"כ:

י"ב חדש פי' חדשי החמה שהם שס"ה יום כדלעיל בסוף פ' ל"ג:

ב  [עריכה]

ה' צדיק יבחן כו' לעיל פ' ל"ב סי' ג':

צא מן התיבה לנסותו בא היעמוד במצותו שלא לצאת חוצה בלי רשותו אע"פ שכבר היה ראוי לצאת. וז"ש צדיק יבחן זה נח שנא' צא מן התיבה שזה היה לנסיון אם ימתין עד שיצוהו לצאת:

ג  [עריכה]

ר' יודן כו' דורש ד"א על פסוק צא מן התיבה:

ממרד שמרדו כו' והיינו פשע שפתים שמרדו בפיהם לומר לאל סור ממנו ומה שדי כי נעבדנו וגו' כדאיתא בתנחומא להדיא בפשע שפתים וגו' אלו דור המבול שאמרו מה שדי כו'. ומזה בא לידם מוקש רע כי אע"פ שחטאו בג"ע וחמס. מ"מ לא נתמלא סאתם אלא לפי שמרדו בפיהם לומר מה שדי וגו'. לפיכך בא ה' לפרסם השגחתו בהם לכלותם במי המבול. וכן פרסם ה' השגחתו בנח ויצא מהצרה כמו שנא' צא מן התיבה (יפה תואר ונזר הקודש):

ד  [עריכה]

מדבר בנח שלא יצא מן התיבה בלא רשות כמו שלא נכנס אלא ברשות. אע"פ שכבר נתבטל הטעם. לפי שאין לאדם לסמוך על דעתו. כי באולי יש למושל המצווה איזה טעם כמוס מה שלא נתבטל עדיין (נזר הקודש):

ה  [עריכה]

זה נח שחכמתו עמדה לו להעלותו ברום המעלות יותר מעשרה דורות שמאדם ועד דורו. ועז"א מעשרה שליטים אשר היו בעיר הוא העולם הנקרא עיר קטנה כדלעיל פל"ג:

ומכולם לא דברתי כו'. דדיבור הוא לשון חיבה יותר מאמירה כדאיתא בפ' דברים פ' ויהי כאשר תמו ברש"י. וזהו שאמר כאן ומכולם לא דברתי כו'. גם כאן יש הבטחות גדולות ושבועה על קיום העולם ומצות לדורות עולם (נזר הקודש):

ו  [עריכה]

לכל זמן כו' דורש זמן לכניסה ועת ליציאה. שאף שהיה חפץ לצאת. עכ"ז לא יצא בחפצו עד שצווהו:

משל לפרנס שמ"ש צא משמע שמגרשו ומוציאו. משל לפרנס כו' א"ל צא ממקומך ואין זה יציאת מקום ממש. אלא לענין מה שיצא ממדרגת הנהגתו. ועל שעתה הגיע העת שהשי"ת ישוב למלאות הארץ ולפרנס אותם (שבזמן המבול מינה לפי שעה את נח למנהיג ומפרנס) בהכרח לסלק את נח וליקח מידו מפתח הפרנסה לכן אמר לו צא מהנהגות פרנסת הבעלי חי שבתיבה. כי אני בעצמי חוזר למקומי לפרנס העולם (נזר הקודש):

משל לסופר פי' חכם שהניח אחר במקומו להנהיג הצבור. כי כשבא מיד השני נדחה מפניו. שהנמשל על נח שנקרא חכם כמ"ש לעיל. ובתיבה היה סופר שהיה צריך לעיין בטבעי כל יצור באיזה שעה ניזון ביום ובלילה (יפה תואר):

ולא קיבל עליו לצאת אין זה מענין המשל. אלא מילתא באפי נפשיה (יפה תואר). אבל העיקר כגירסת הספרים שלא גרסו זה כאן אלא לקמן בסמוך בסי' ז' רבי יודן כו' נח כיון שנכנס לתיבה נאסר לו פ"ו הה"ד ובאת אל התיבה וכו'. וכיון שיצא מן התיבה התיר לו הה"ד צא מן התיבה אתה ואשתך. והדר גריס ולא קיבל עליו לצאת אמר אצא ואהא פרה ורבה למארה עד שנשבע לו הקב"ה כו':

אשר נשבעתי הרי דע"כ שבועה איכא אע"ג דלא אשכחן שבועה בהדיא:

ז  [עריכה]

כיון שנכנס לתיבה כו'. לעיל פ' ל"א סי' י"ז:

כאילו גלמודה שכן בכרכי הים קורין לנדה גלמודה א"ר הונא כצ"ל. (א"א) פי' הוי רואה את אשתך כאילו היא נדה:

ח  [עריכה]

הוצא כתיב כו' וכמו שפרש"י בחומש הוצא כתיב היצא קרי. הוצא אמור להם שיצאו. היצא אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה:

בארץ ולא בתיבה. הטעם שקדושת התיבה היתה קדושה יתירה מאד. ויחזקאל ראה במראה הנבואה דהבית האחרון יומדד במדת האמה שמדד בה נח את התיבה כמש"ל פ' ל"א (נזר הקודש):

רומש מלא פרט לסירוס. למשפחותיהם פרט לכלאים כו'. ומיעוט רומש על סירוס אפשר מפני ששרצים ורמשים ענין אחד. ולשון שריצה הונח על פ"ו וא"כ הוא פרט לסירוס (רד"ל). ונוסחתנו רומש מלא פרט לכלאים ה"פ דרומש מלא היינו שיהיה כל איש מהם שלם ממינו. לאפוקי כלאים שהוא קצת ממין זה וקצת ממין זה. ור"ל שנח הוזהר בזה. דס"ל דב"נ הוזהרו אף על כלאים כר' אליעזר דבסמוך:

למשפחותיהם פרט לסירוס שמתבטלים מלהוליד ולהרבות משפחות:

על ז' דברים כו' מקרא דויצו ה' אלהים על האדם ילפינן לכלהו כדיליף רבי לוי בפרשה י"ו סי' ט' לכלהן בר מאבר מן החי. ור"י דכפר חנן יליף נמי אבר מן החי. וכן בפד"מ ע"ש:

על דם מן החי. משום דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ס"ל לרבי חנינא בן גמליאל קרי ביה בשר בנפשו לא תאכלו (גמרא פרק אחד דיני ממונות):

על הכשפים דכתיב מכשפה לא תחיה וכתיב סמוך לזה כל שוכב עם בהמה מות יומת כל שישנו בכלל כל שוכב עם בהמה ישנו בכלל מכשפה לא תחיה (גמרא שם):

בפרשה בפרשה לא ימצא וגו' כדמפרש ואזיל:

כל עושה אלה וגו' ודייק מסיפא דקרא ובגלל התועבות וגו' (מתנות כהונה):

ט  [עריכה]

ויבן כתיב כו' פי' אע"ג דקרינן היו"ד בחירי"ק. דריש ליה נמי כאילו הוא בקמ"ץ דיש אם למסורת והיכא דאיכא למידרש דרשינן (מנחת שי). ודייק זה מדלא כתיב ויבנה או ויעש. על כן דורש מלשון בינה וחכמה:

מפני מה ציוני כו' תחילה להביא שנים שנים ולא חלק בין טמאים לטהורים. ואח"כ בפרשה מיוחדת ריבה שיביא מן הטהורים ז' ז':

על מזבח הגדול שבירושלים. על שהוא מזבח המקודש יותר מכל המזבחות קראו גדול:

על מזבח הגדול כו' ומאי דכתיב ויבן היינו שנתבונן באיזה מקום הקריב אדה"ר ושם בנה גם הוא (יפה תואר). או דייק מדכתיב במזבח ב' פת"ח מורה על מזבח הידוע (מתנות כהונה):

ותיטב לה' משור פר. הרי דאדה"ר הקריב קרבן. דבאדה"ר מיירי קרא כדאיתא בגמרא שהקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו. והיינו שור הראשון שיצא מן הארץ בריה שלימה קרניו קודם פרסותיו ומדסמך ליה התם כי אלהים יושיע ציון וגו' דמיירי בבהמ"ק למדנו שאדה"ר הקריב במקום בית המקדש (נזר הקודש):

הקריבו ב"נ שלמים. נתבאר לעיל פרשה כ"ב סימן ט' ע"ש. ומייתי לה הכא סייעתא לריב"ח דלכך הקריב נח הכל עולות ולא שלמים. ובספרים ישנים לא גרסינן הכא קרא דוירח ה' את ריח הניחוח. אלא קרא דויעל עולות במזבח ובפיסקא הסמוכה גרסינן וירח ה' את ריח הניחוח (נזר הקודש):

הריח ריחו של אברהם אבינו כו' מדכפל לומר וירח ה' את ריח הניחוח להורות שעם ריח הקרבן הריח עוד ריח אחר של צדיק. ומתחלה רמז לאברהם שהשלים נפשו באש כקרבן אשה לה' עבור קדושת שמו ובזכותו העולם נתקיים ובאומרו את ריבה עוד חנניה מישאל ועזריה אשר אחזו מעשה אבותיהם למסור נפשם לכבשן האש. ובעבורם נתעורר שוב זכות אברהם באשר עוד נצר משרשיו יפרה הדומה לו. והיינו דמסיק הכא משל לאוהבו של מלך כו' עד מה דמו דורון דידן לדורון של סבך. כלומר שנתעורר בעבורם זכות אברהם בהיותם דומים לו במעשיו. (ועיין בשה"ש רבה פ' זאת קומתך) ושוב דרש עוד הניחוח בה"א הידיעה על דורו של שמד. שמסרו נפשם על קידוש השם גם בפועל ונשרפו. שבכל אלה צפה והביט ה' מראשית אחרית בימי נח ובעבורם כרת ה' עמו ברית לבל ישוב למבול עוד. ואהא מסיק משל למלך שהיה מבקש לבנות פלטין על הים וכו' עד הה"ד כי הוא על ימים יסדה וגו' בזכות דור דורשיו וכו' כלומר בזכות צדיקים העתידים (נזר הקודש):

עולה מכבשן האש. שהשליכו נמרוד כדלקמן פל"ח:

של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש. פי' כשעלו מכבשן האש שבמקום שהיו ראוים לישרף. היה ריחם נודף כמ"ש בחזית על וריח אפך כתפוחים (יפה תואר):

דיסקוס פי' שלטן (ערוך):

מה דמי כו' מה מאד דומה דורון שלך לדורון ששלח לי זקנך. וכן מאברהם עד חמו"ע לא מצינו מי שמסר נפשו בכבשן אש על כבוד ה' ית':

פלטין על הים כו' כן העולם הזה עומד על המים ואחר המבול היה תחלת בניינו (מתנות כהונה):

אפולסמון שמן פלסמון הוא שמן המור:

וריחה היה מריח אותה (מתנות כהונה) והא"א גרס לריחה:

ובנה אותה עליה על אותו המקום שהוא מונח הצלוחית:

דור דורשיו זה דורו של שמד שהיו דורשים את ה' ית' בכל נפשם:

י  [עריכה]

הם ברשות לבם כו' דהיינו ברשות יצרם ותאוותם ולכן אמר ויאמר בלבו כלומר מאמרו ברשות לבו. אבל הצדיקים לבם ויצרם ברשותם להכניעו. שהצדיקים נמשכים אחר רצון ה'. ומכריחים חפץ לבבם שיהיה לפי הדעת והשכל ולכן יהיה מאמרם אליו ועליו כלומר שגוזרים עליו להטותו אל הנאות. ועיין מ"ש באסתר רבה:

ויאמר המן בלבו שזדון לבו וגאותו השיאו שאין מי שיחפוץ המלך ביקרו כמותו. והוא נשמע לגובה לבו:

וחנה היא מדברת על לבה. שלפי צרתה ישאנה לבה לקרוא בקול גדול על מר נפשה נגד צרתה. והיא כבשה את לבה לתת פוגת לה להתפלל בנחת וקולה לא ישמע:

ויאמר דוד אל לבו. שלבו אומר לו שה' בעזרו ואם ירדפנו עוד שאול ה' יביאנו לידו ויהרגנו. והוא חלק עליו ואמר כי לא ישלח ידו במשיח ה' (יפה תואר):

ויאמר דניאל אל לבו. צריך להיות וישם דניאל אל לבו (יפה תואר):

לא אוסיף לא אוסיף. ב' פעמים כתיב לא אוסיף:

ליסגי ליסגי פי' די די. כלומר שכפל לא אוסיף ר"ל שדי בגזרה זו ולא אוסיף עוד. ודרך הל' לכפול בזה. ועיין מ"ש לעיל פרשה כ"ו סי' י"ב:

לא אוסיף לב"נ כו' דה"א דכיון דבזכות נח הוא דקאמר לא אוסיף א"כ לא יעמוד זכותו אלא לבניו. אבל לבני בניו לא יעמוד זכותו:

עלובה היא העיסה. כלומר כמה פחותה היא העיסה שנחתומה מעיד על רעתה. כי הוא ידע רעתה באמיתות שבקי במעשה ידיו וכן יצר לב האדם מאחר שבוראו מעיד כי יצר לב האדם רע נראה שהוא רע מאד. ולכן אין להאשימו כל כך אע"פ שבידו להטיבו אם יטרח עליו:

עלובה היא העיסה. ועיין ביפ"ת ונזה"ק:

אבא יוסי התורתי כך היה שמו:

וה' צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה. דמדקאמר הנוטע אותך משמע דדבר רעה היינו על הנטיעה (יפה תואר):

מאימתי יצה"ר כו' על יצר הטוב לא קא מבעיא ליה דכיון דהוא התעוררות השכל פשיטא שאינו באדם עד שיגדל כבן י"ג שבא לכלל דעת. אבל ביצה"ר שהיא התעוררות החלק החמרי שיותר מתגבר בקטנותו מבעיא:

משיצא ממעי אמו דהיינו משננער לצאת כדרבי יודן:

או עד שלא יצא ממעי אמו. היינו קודם זה הרבה והוא משעת יצירה:

א"ל לאו ומתחילה לחדודי לרבי הוא דבעי מיניה:

חוטט חופר וחותר:

כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ומפרש ר' יודן דמנעוריו משמע משננער דמדכתיב חסר משמע משננער לצאת:

ועוד שאל איידי דמייתי שאלה קמייתא דשייכי לפסוק כי יצר מייתי נמי הך דמקרא מסייעו לאנטונינוס:

מאימתי נשמה נתנה באדם משעת פקידה או משעת יצירה. א"ל משעת יצירה א"ל לאו. כצ"ל וכן הוא בפרק חלק (יפה תואר ונזר הקודש) ופי' פקידה משעה שהמלאך פוקד הטפה כדאי' בפ' כל היד. משעת יצירה הוא מ' יום אחר הפקידה שנקרם כולו בבשר וגידין ועצמות (רש"י):

ג' ימים בלא מלח כו' והכי נמי אלו לא היתה נשמה נתונה עד שעת יצירה היאך תתקיים הטפה כ"כ שלא תסריח במעיה והא דאמרינן בעלמא האדם נולד מטפה סרוחה היינו דקרובה להיות סרוחה אי לאו הפקידה ממנו ית' ע"י המלאך (רש"א):

ופקודתך שמרה רוחי. משעת פקידה נשמר רוחי (רש"י):

יא  [עריכה]

עוד כל ימי הארץ כו' מה סבורים כו'. שהוא נדרש לשלפניו שאמר לא אוסיף עוד להכות כל חי שזה לא יהיה אלא עוד כל ימי הארץ הזאת לבד ולא לעתיד בזמן חידושה אחר ביטולה שאז יתבטל גם ברית נח (נזר הקודש):

באותה שעה ותופר ביום ההוא. פסוק הוא בזכריה י"א. ולעיל מיניה כ' להפר בריתי אשר כרתי את כל העמים. וכתיב בתריה ותופר ביום ההוא. ומשמע ליה דהיינו ביום ביטול שמים וארץ שאז תופר ברית כל העמים הוא ברית נח:

מי גרם להם שימרדו בי כו'. דריש דהזריעה והקצירה הוא משל ללידה וקבורה. דהיינו קבורת בנים בילדותם בחיי אביהם. שקודם המבול לא מתו קודם זמנן ולכן לא היו עיניהם תלויות ונשואות לשמים. אבל מכאן ואילך זרע וקציר יולדים וקוברים. וכן מפרש קור וחום ברמז עניני תחלואים הבאים לסיבת קור וחום. וקיץ וחורף ברמז למיתות משונות מחיות רעות המד"א וקץ עליו העיט וגו' שכל זה לא היה קודם המבול ונתחדש אחר המבול כדי להכניעם לעבודת ה':

שהיו זורעין כו' סנהדרין דף ק"ח וכמ"ש וצאצאיהם לעיניהם:

קור וחום חמה חכאכית מדלא נזכר כאן פי' על קור דקרא. נראה שהוא חולי הקדחת שיש בו קור וצמרמורים וגם חום:

מקייץ אני עליהם. שישכון העוף עליהם כל הקיץ. ומחרף עליהם הבהמה כל החורף:

מה עביד לן דרא דמבולא. כי בעבורם נתחדש ענין חולי המכאוב בעולם. והא דאמרינן דעד יעקב לא היה חולי. היינו חולי גמור. והכא מיירי בחולי קל. דומיא דמיחוש הראש דבסמוך:

כ"ז שהיום והלילה קיימים. דייק מיום ולילה לא ישבותו דלא אהני ברית זה אלא כ"ז שהיום והלילה קיימים. וליכא בין ר' יודן ובין ר' הונא אלא משמעות דורשין:

והיה יום אחד כו' ותופר ביום ההוא. אע"פ שלא נכתבו גבי הדדי יש לומר דביום ההוא רמז אליו (יפה תואר):

מי גרם להם כו' והיינו זריעה וקצירה ממש כלו' שלא היה קצירה בשנות הזרע כמו עכשיו. אלא זרע אחד היה מספיק להם ארבעים שנה וכן לא היה אסיפת תבואתם בדרך קצירה בטורח כמו עכשיו. כי לשעה קלה היו מהלכים בכל העולם ובדרך הליכתם היו השבלים נקצרות:

כנימא בבשרו פי' כשער בבשרו. והמת"כ שפי' כנימה כמו כנים ותולעים צריך לגרוס ככנימה בב' כפי"ן. ובילקוט גרס ככלמתא והוא תרגום של כנים:

כמן פסח ועד עצרת שהוא אויר ממוזג בלא קור וחום:

רשב"ג בשם ר"מ. ב"מ ד' ק"ו בחילוף שמות התנאים:

חצי תשרי ששה זמנים כתובים כאן כפי מנהג העולם כוללים כל י"ב חודש. והתורה סדרה כפי סדר דבר והפוכו זרע וקציר וגו' וחז"ל כאן חשבו כסדר החדשים זרע חורף קור קציר קיץ חום. ורבי יהודה מונה ג"כ כפי סדר זה מר"ח חשוון. ור"ש מונה מתשרי (ועיין בפדר"א פ"ח באופן אחר. ועיין ברש"י בחומש וברא"מ וביפ"ת):

לא שמשו המזלות כו'. כרבי יהושע לקמן:

שמשו אלא כו' פרש"י לא שמשו כהלכתן ומשפטן ואפשר דס"ל כרבי אליעזר לקמן:

לא שבתו דרש עוד עדיין לא ישבתו כמו שלא שבתו עד עתה (מתנות כהונה):

מכלל ששבתו בכל ימי המבול. ועיין לעיל פ' כ"ה סימן ב':

יב  [עריכה]

זה שיכן פי' זה שייך בזכות הקרבנות. והכוונה דברכה זו שייך לזכות הקרבנות. והשמיט בעל המאמר מלת ויאמר להם וכתב ויברך אלהים את נח ואת בניו פרו ורבו לומר שהברכה היא פ"ו. לא דבר אחר (יפה תואר). או אפשר שצריך להיות זה שבירכן בזכות הקרבנות:

מורא וחתית חזרו. דבאדה"ר כתיב רדיה ורדו בדגת הים ובכל עוף וגו'. וממילא בכלל זה הוא מורא וחתית דכיון דרודה בהם בהכרח יראו ויכנעו מפניו ואחר העונש ניטל מהם הרדיה והחתית כמ"ש לעיל פרק כ"ג. וכשהקריב נח קרבנות חזרו מורא וחתית אך לא הרדיה ור"ל שחזרה מורא וחתית לבל יפגעו בהם הב"ח אבל רדיה לא חזרה כי אין האדם רודה בב"ח אלא באותן שהם בני תרבות עד שבא שלמה וחזר לו גם הרדיה על כל חיה ועוף ומזיקין (נזר הקודש):

כי הוא רודה בכל עבר הנהר. לרבות כל הב"ח. וכן מפורש במדרשות ובתרגום שני שכל הבעלי חיים היו כפופים לעבודתו:

תינוק בן יומו חי. איידי דבעי לאתויי הך דבסמוך דעדיף תינוק מגדול לענין שמירה דשייכא אקרא דידן. מייתי נמי הא דעדיף תינוק מגדול מת לשבת (יפה תואר). ועיין שבת דף קנ"א:

דוד מלך ישראל שאע"פ שהוא חשוב וחסיד אין כבודו דוחה שבת. דלא שרי אלא פקוח נפש. ועיין שבת דף ל':

אין משמרים אותו. פי' אין צריך לשמרו:

ומפני הנחש הלשון מוקשה דהא אין דרך נחש לנקר עינים אלא לשוך. והוא מזיק אפילו לאדם גדול. וכ"ש ארי. ובפרק שואל גרסינן אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים שנא' ומוראכם וכו':

שלא ינקרו את עיניו. שמקום העינים שהוא רך משאר מקומות יש לחוש יותר:

ומוראכם וחתכם ודרשינן וחתכם לשון חיות. אימתי מוראכם על החיות כל זמן שאתם חיים:

יג  [עריכה]

לבשר תאוה כמ"ש הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' אבל לא כל חי. ור"ל שלא הותר לשחוט כשירצה ולאכול כדיליף בפד"מ. אבל אם מתה מאליה היה מותר לו (יפה תואר):

על אבר מן החי דכיון דאפילו לשחוט אסור כ"ש לחתוך אבר אסור. אבל ב"נ שהותר להם בשר תאוה כדכתיב אצל נח כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה וכדיליף בפד"מ. על כן הוזהר נח שלא יאכל אבר מן כל חי. וכמ"ש אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. בשר בנפשו הוא אבר מן החי. בנפשו דמו הוא דם מן החי כמ"ש רש"י בחומש:

אך להביא כו' ר"ל דכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש למימר דאפילו המאבד נפשו ידרש:

יכול כשאול המלך שהפיל עצמו על חרבו ומת פן יבואו הפלשתים והתעללו בו. ת"ל אך. שאכין ורקין מעוטים:

יכול כחמ"ו שמסרו עצמן למיתה על קה"ש. דאי משאול ה"א שאני התם דהוי עתיד למות בודאי אבל חמו"ע שהיו ניצולים אם רצו לא. ת"ל אך. ובקצת נוסחאות מצאתי ת"ל ואך ולפ"ז דריש מעוט שני מתוספת ו' (יפה תואר):

מיד כל חיה שאין פירושו מהחיה עצמה ידרוש אם יהרוג אדם. מאחר שאין מצוה בתורה על שום בריה רק על האדם. ע"כ דרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם. פי' באיזה אופן אדרוש הריגת אדם ע"י חיה כשיש יד אדם באמצע:

מיד איש אחיו זה השוכר כו'. כלומר מיד איש ששכר את אחיו להרוג חברו. שניהם חייבים בהריגתו:

אלו ד' מלכיות שנקראו חיות כמד"א וד' חיון רברבין:

זה עשו דאע"ג דהוא מד' מלכיות רמז לו בפני עצמו שיענש על מה שציער את אחיו ביחוד (יפה תואר):

אלו ישראל שנקראו אדם. לא בסתם אדם דכבר נאמר ואך את דמכם:

יד  [עריכה]

כולם בהלכות ב"נ כל הני דמני ואזיל דיני ב"נ ולא ד"י שאינן דנין בעד אחד ובדיין אחד בלא עדים ובלא התראה. ולא על העוברין דישראל שהכה אשה ויצאו ילדיה פטור על הולד אא"כ קים לן שכלו לו חדשיו ואינו נפל:

בעד אחד אבל ישראל בעי ב' עדים כדכתיב ע"פ שני עדים:

בדיין אחד אבל ישראל בעי סנהדרין דכתיב ושפטו העדה:

בלא עדים אלא אפי' בהודאת בעל דין עצמו:

ע"י שליח שהרג חבירו ע"י אחר. דבד"י המשלח פטור שאין שליח לדבר עבירה. רק שדינו מסור לשמים:

שופך דם האדם באדם. שאין ת"ל באדם. אלא ה"ק באדם אחד דמו ישפך היינו דיין אחד או ע"א:

בלא עדים ובלא התראה כו'. פי' שופך דם האדם באדם עצמו בהודאתו דמו ישפך:

ע"י עוברין שופך דם האדם וגו'. פי' שופך דם האדם שהוא תוך האדם דהיינו עוברים ג"כ דמו ישפך:

אף החונקו שדמו נשפך לתוכו ולא יצא לחוץ אפ"ה דמו ישפך:

לכשיבא אדם כו' שהוא יום הדין הגדול שיחיו בו המתים. והיינו באדם דמו ישפך כלו' לכשיבא אדם. ובדב"ר פ"ב הגירסא יותר ברורה (נזר הקודש). עוד יש לפרש לכשיבא אדם הוא משיח דכתיב ביה וארו עם ענני שמיא כבר אינש:

את הדמות של מעלה כמ"ש כי בצלם וכו' וצלם ודמות ענינם אחד. כמ"ש בצלמנו כדמותנו. שהאדם עשוי בדמות אלהים וההורגו הו"ל מיעוט צלם דמות תבניתו (יפה תואר):

ממעט את הדמות שהאדם נברא בצלם ובחותם של הקב"ה. ורש"י בחומש פי' נעשה אדם וגו' כדמותנו להבין ולהשכיל עכ"ל. ולפ"ז יש לפרש ממעט הדמות כי הוא ממעט האדם שהוא מין מדברי ושכלי שהוא מתדמה בו למלאכים העליונים (רש"א):

כאילו שופך דמים. שמחסר הנפשות מן העולם וכאילו שפך דמן:

ומה כתיב אחריו ואתם פרו ורבו. בתריה דתרווייהו כתיב הילכך כמו שעשה שתיהן הוא (רש"י):

נאים דברים בתוספתא שם הגירסא בן עזאי נאה דורש ואין נאה קיים:

מפי עושיהן האומר דבר תורה ומקיים מה שאומר:

ולא נאה מקיים שלא היה נשוי. ואע"ג דבפרק אעפ"י משמע שנשא בתו של ר"ע. יש לומר לא נשאה אלא באירוסין ע"ש בתוספות:

שחשקה נפשי בתורה ואם ישא אשה רחים בצוארו כו':

טו  [עריכה]

ברית נחלקה לאוירות. דריש סמיכות שרצו בארץ וגומר ואני הנני מקים את בריתי אתכם. ומפרש שרצו בארץ לשון רצון שנתן חן לארץ כלה בעיניהם. יש ירצה בזה ויש ירצה בזה כדי שיתיישב כל העולם. וע"ז אמר ואני הנני מקים את בריתי שאתן טבע וחוק שיהיו כל האוירים נאהבים בעיני יושביהם:

לעי עוסק:

אילטיס רחוב:

בריך כו' ברוך הוא שהוציאנו מן האויר הרע הזה. היה קורא רשב"ל להן ואמר להן מהיכן אתם אמרו לו ממקום שנקראת מזגא אמר רשב"ל אנכי מכיר מהות המקום ההוא ואין בו מקום ראוי לישוב אלא בין העמודים. ר"ל כמו שיעור בין העמודים ששם היה יושב ושונה ואפ"ה דרים שם בני אדם. וגם נשים אלו קשה עליהם אוירה של טבריא ובחרו באויר מזגא (מתנות כהונה):

יתיב קודמוי כו' היה יושב לפניו ושונה והיה ר"י מסבר ליה משנתו כו':

דאנא גלי כו' אנכי גולה ממקומי ואין דעתי מיושבת עלי שאין האויר שבכאן נוח לי:

גובת שמאי כך שם המקום:

ומה אינון כו' מה הם טיבם של האויר של שם:

כד ינוקא מתיילד כו'. כשהתינוק נולד אנו גובלים עיסה מענבים שלא נתבשלו כל צרכן ומושחין בו מוחו של תינוק שלא יאכלוהו היתושים וינקרו את מוחו. ואעפ"כ היה בוחר באותו מקום ולא היה דעתו מיושבת עליו חוץ למקומו:

לב בוסר בחלקו של חברו. כצ"ל (יפה תואר, מתנות כהונה) וכן הוא בירושלמי כי דבר ה' בזה מתרגמינן בסר. ור"ל שכל אחד ימאס ויבזה חלק חברו שישמח בחלקו ולא יחמוד שאינו שלו. ומ"ש אף לעתיד כן ר"ל כמו שהוא בעוה"ז לענין ישוב המקומות כן יהיה לעתיד גם בכל הדברים שיהיה חן דבר על בעליו לבד ולא לאחרים (נזר הקודש):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף