יפה תואר על בראשית רבה/לד

יפה תואר על בראשית רבה לד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יפה תואר על בראשית רבה - פרשה לד

פיסקא: א  ג  ד  ו  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  

א  [עריכה]

הוציאה ממסגר נפשי זה נח כו'. זה רק ע"ד אסמכתא כי הכתוב אמר דוד בהיותו במערה כדכתיב שם מפורש. ובא לתרוצי בזה למה אמר לו ה' צא מן התבה כיון דיבשה הארץ והמים חלפו הלכו להם הלא מעצמו היה יכול לצאת. ולכן אמר כי בלי רשיון מאת ה' לא היה יכול לצאת כיון דהקב"ה אמר לו בא אל התבה וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו וכמו שאמר הקב"ה אחר מתן תורה שובו לאהליכם. ורק אחר התפלה לה' צוהו הקב"ה צא מן התיבה ולכן אמר המדרש שהיה סגור בתיבה י"ב חדש. כי באמת באחד בתשרי חרבו המים וכבר היה יכול לצאת אך נשאר שמה י"ב חדש עד מרחשוון והיה סגור עוד חדש ימים והתפלל לה' ואז יצא:

לתת הודיה לשמך. בא לדרוש כי מ"ש בקרא להודות את שמך הוא כמו להודות לשמך וכמו בכ"מ כתיב בלמ"ד הודו לה'. יודו לה'. להודות לה'. כאשר מצינו לפעמים היחס את במקום ל' כמו ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר. ואם נמצא לפעמים השרש ידה בקשר מלת את שם מורה לרומם ולהדר את ה' אבל לתת תודה ושבח צ"ל בל' ביחס שאליו. ופה יתפרש להודות לתת תודה ולכן גם את ה' יתפרש כמו לה':

יתכללון בי צדיקיא. פי' כי נח אמר אשר הצדיקים בשמעם כי אתה ה' שמעת את תפלתי יחשבוני וישימו אותי לכתר על ראשם ומה שלא פי' כי הכתר יתנו לה' וכמ"ש בשוח"ט. כי הוא מפרש את הכתוב על דוד אשר ניצל מרדיפת שאול. ושם שייך להכתיר את ה' אשר עשה עמדו נס להנצל מיד רודפו. אבל המדרש דמפרש על הרשיון אשר נתן הקב"ה לנח לצאת מהתיבה. ולא מהנס אשר עשה הקב"ה לכן מפרש דהכתר הוא לצדיקים אשר הקב"ה שומע שועתם:

שגמלת עלי ואמרת לי צא מן התיבה. כי הפעל גמל איננו נופל רק על שלום שכר טוב וכמו שחשבו רבים. אבל גם על טובה הנעשה בחנם וכמו גמילות חסדים הגומל לחייבים טובות. וכן כאן הכוונה שגמלת עלי טובה וחסד להרשיני לצאת מן התיבה להמלט ממסגר ולהסיר ממני העמל והיגון אשר היה לי לכלכל את הב"ח אשר לא נתנה שנה לעיני:

ג  [עריכה]

בפשע שפתים מוקש רע וגו'. [כי מהכתוב משמע דגם הצדיק נלכד בצרה וימלט ממנה. ובאמת עפ"י המשפט והצדק טוב היה כי הצדיק לא יבוא בצרה כלל. לכן דרש על נח ובני דורו אשר המבול היה מוכרח לבוא למחות את הרשעים. ונח לא יכול להמלט ממנה מכל וכל כי לא ילכד בה אחרי כי גם מגורתו היתה בארץ. אבל הוא יצא ממנה]:

ד  [עריכה]

אם רוח המושל וגו'. מפרש את הכתוב אם רוח המושל תעלה עליך לבוא באיזה מקום. מקומך אל תנח עד אשר יתן לך רשות לצאת. כי הבא ברשות צריך לצאת ברשות. וזה שמסיים כי מרפא יניח חטאים גדולים כי המתרפה בזה יעיר עליו חמת המושל ויניח בנפשו חטאים גדולים. ומביא לראיה על זה כי כן נהג נח בנפשו:

ו  [עריכה]

זמן היה לנח ליכנס לתיבה כו'. כי קצב לו זמן מתי יכנס כמ"ש כי לימים עוד שבעה וגו' ומוכרח היה ליכנס בזמן הזה בלא איחור וכן קצב לו זמן שאחר י"ב חדש יצא מן התיבה וצוה שלא ישהה עוד שם. ומפרש את הכתוב לכל זמן לכל אשר עבר וכבר נעשה בתבל היה זמן קצוב. ועת לכל חפץ תחת השמים. ולכל חפץ העומד להעשות בתבל יש עת קבועה כפי העתים אשר הוכנו מידי היוצר. ולכן אמר עת ללדת וגו' ולא אמר זמן ללדת כי למעשים האלה יש עתים על כל הימים אשר היה ואשר יהיה משא"כ במעשים אשר כבר עבר ולא יתחדשו עוד אמר זמן:

ח  [עריכה]

רומש מלא פרט לכלאים. גם באדם כתיב רומש מלא וצריך טעם למה לא דריש גם התם פרט לכלאים [ואולי משום דשם כתיב ולכל רומש על הארץ בענין מאכלם אשר יאכלו. וגבי נח כתיב בענין ופרו ורבו בארץ ועיין] ואע"ג דכלאים וסירוס ילפינן בפ' ד' מיתות לאיסור מן למינהו אבל יש חולקין שם על הדרש הזה:

ט  [עריכה]

ששם הקריב אדם הראשון. כי אדה"ר נברא משם כדאיתא בפי"ד ולכן ראה להתכפר במקום שנברא ודריש ויבן נח מזבח לה' כי התבונן על מקום המזבח איפה יבנהו:

עולין מכבשן האש. אין פירושו עולין על הריח דא"כ עולה מבעי ליה בל"י. אבל הכוונה במה שהם עצמם עלו מכבשן האש ולא נשרפו רק ריח האש נרגש. וכן יתפרש ריחו של א"א עולה מכבשן האש שהוא עצמו עלה וע"ע בחזית על הפסוק וריח אפך כתפוחים:

בזכות דור דורשיו. מפרש את הכתוב כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה וכפי הטבע גברו המים על הארץ. אך מזה ראיה והוכחה כי ה' בחכמה ובתבונה יסד את הארץ. ולא נוסדה מידי הטבע כאשר יחשבו התועים. אבל ברצון ה' נוסדה. וכל פעולה הנעשה ברצון ובחפץ הלא היא תעשה ע"י תכלית מה ותכלית הבריאה היא זה דור דורשיו המה הצדיקים אשר בארץ:

י  [עריכה]

אבל הצדיקים לבן ברשותן. פי' הדברים. כי הרשעים תאותם אשר בלבם מושלת עליהם ולא יוכלו להכניע אותן עוד. משא"כ הצדיקים הוא להפך כי המה מושלים ביצרם. ומ"ש בהקב"ה ויאמר ה' אל לבו ג"כ הכוונה כי מדת הרחמים כובשת את מדת הדין או דהקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה. והנה פה דלג המדרש על הכתובים ברשעים ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ובשוח"ט מייתי ליה. וכן בצדיקים כתיב והשבות אל לבבך. אשר אנכי מצוך היום על לבבך:

והנה היא מדברת על לבה. וכבשה את לבה ולא צעקה בקול גדול כפי גודל צערה ויגונה. וגם דוד כבש את לבו ולא שלח ידו במשיח ה' ובטח בה' כי הוא יצילנו. אף כי פחד ומגור היה לו מפני חמת שאול פן יספה בידו:

עלובה היא העיסה כו'. פי' כיון שהנחתום בעצמו לא יוכל להסתיר רעת העיסה ומודה על רעתה זה הוא ראיה מוכרחת כי היא רעה מאד. וכן הקב"ה יוצר האדם מעיד כי יצר לב האדם רע מנעוריו. זה הוא הוכחה כי א"א להכחיש עוד ורעת היצר גלויה לעין. ובא בזה לתרץ את הכתוב האומר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו. מה זה טעם על לא אוסיף לקלל. ונהפוך הוא כיון שיצרו רע מנעוריו ראוי לו לפקוד על עונו תמיד שלא ירע עוד. לכן מפרש כי הכתוב בא בזה להקטין את חטאו בעבודת היוצר אשר נטיתו לרע הוא מצד טבעו ואף כי בידו להתגבר על טבעו אבל איננו ראוי למוסר אכזרי כיון שהוא רע בטבעו אין להאשימו כ"כ. והנה להבין ולדעת למה ידמה האחד את יצר הרע לעיסה והשני לשאור והשלישי לנטיעה עלינו לדבר מקודם ולבאר מהות היצר טוב ויצר הרע המורגלים בפינו. ודע כי יש בזה דעות שונות. יש אומרים כי שני מלאכים עומדים על האדם מחוצה לו. האחד מיעצו לטובה ומנהלו בארחות יושר והוא הנקרא יצר טוב. והשני מיעצו לרעה ומוליכהו בארחות עקלקלות והוא הנקרא יצר הרע ויש להם סעד מדברי רז"ל בפ"ק דב"ב דאמרו הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. והשטן הלא הוא מלאך נבדל מהאדם כדכתיב והשטן עומד על ימינו לשטנו. וכן מלאך המות ידוע בכמה מקומות בדברי רז"ל שהוא מלאך נבדל. ועוד ראיות רבות להם מפשטות דברי רז"ל. ולדעה זו נוטה הרמב"ן בפתיחתו לספר איוב שהם מלאכים באמת לא טבע מן הטבעים ולא כחות מהכחות אשר באדם. אבל לא כן הוא דעת הבוחרים בדרכי החכמה. כמו הרד"ק בפי' הכתוב בישעיה יצר סמוך והרמ"ע בפי' הכתוב ויבואו בני האלהים. והרב ז"ל במורה ח"ג בפרק כ"ב המה האריכו ליישב כל אמרות רז"ל בתבונתם. וכתבו כי יצר הרע הוא כח התאוני המטה את האדם לעושק ועול. ולמלא את תאות לבו. ויצר הטוב הוא כח השכל באדם המעורר בקרבו את האהבה לצדק וליושר ולמשול ברוחו. כי לא ינזר אחרי שרירות לבו הרע אמנם אחרי אשר אין דעה אשר אין מעורב בה גם דבר אמת אם מעט ואם הרבה. קרוב הדבר לאחוז בשתי הדעות ולומר כי העיקר הוא אשר הם שני כחות בקרב האדם. כח השכלי המוליך אותו בדרך טובים וכח החמרי המתעה אותו בדרך לא טוב ומשפילו עד לעפר. ויען כי לכל כח וכח אשר בארץ יש מלאך הממונה עליו מלמעלה ומשפיעו עליו מכחו וכמ"ש רז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה כמו כן יש שני מלאכים האחד הממונה לעזור את האדם בשכלו והוא אך טוב יאציל עליו. והשני הממונה על כח הגופני לעורר בקרבו החמדה והוא ראשית הסבה לכל עון ולכל חטאת והוא היצר הרע. ובזה א"ש גם שלשה הדמיונות האלה אשר לפנינו במדרש. ר' חייא רבה מדמה את יצר הרע לעיסה מצד היותו נמשך מהחומר אשר הוא דומה לעיסה. וכמו שהעיסה מעורבת מחלקים שונים כן החומר מורכב מד יסודות אשר מזה תמשך לו הנטיה לדברים המגונים והנתעבים. ולא יעמוד על משמרת שכלו וכמ"ש המתודה. החומר יאוה כחש וכחד. כלו אוהב שוחד. וארבעה פנים לאחד. ואבא יוסי המדמהו לשאור שבעיסה הוא על כח המלאך המשפיע מכחו על החומר: נמשך האדם אל התאוות הנתעבות וכמו השאור אשר בא מחוצה לעיסה ומסבב בקרבה להתחמץ מן הרתיחות אשר יבוא בקרבה ורבנן מדמה אותו לנטיעה יאמרו לנו בזה כי גם בלי התערבות היסודות אשר בקרב החומר וגם בלי הכח המשפיע עליו מלמעלה הוא רע מצד שרשו וצמיחתו. כי בעון חולל ובחטא יחמתהו אמו:

מאימתי יצה"ר נתון באדם. לא ישאל על יצר הטוב כי הוא בא מן השכל ופשיטא שאינו בא באדם עד שיהיה בן דעת. אבל על יצה"ר שבא מן החומר שאלהו. וע"ע בביאור הרי"פ יתר דברי היפ"ת:

יא  [עריכה]

א"ר אחא מי גרם להם שימרדו בי כו'. לפי שטחיות המאמרים נראה דהסופרים ערבבו אותם והציבו בלא סדרים. וכך צ"ל. בראשונה המאמר של ר' יודן משום ר' שמואל מה סבורים בני אדם כו'. ואח"ז המאמר ד"א עוד כל ימי הארץ רב הונא בשם ר' אחא מה סבורים בני אדם כו' כי שניהם מענין אחד. ואח"ז המאמר א"ר אחא מי גרם להם שימרדו בי כו' ובאחרונה המאמר של אמר ר' יצחק מי גרם להם כו'. ויהיו כל המאמרים כסדרם לפי עניניהם [אבל נוכל לומר כי הוא דבר דבור על אפניו. כי לר"י בשם ר"ש התנאי בכתוב הוא עוד כל ימי הארץ. ופי' כל זמן שהשמים והארץ אז יקומו להם זרע וקציר קור וחום קיץ וחורף ויום ולילה אשר לא ישבותו. ומביא ע"ז את הכתוב להפר בריתי כמ"ש הרד"ל זצ"ל וזה נאמר לרעה וע"ז יכונו דברי ר"א האומר כי גם זרע וקציר קור וחום קיץ וחורף אינם טוב בהחלט אבל גם המה לגריעותא ומפרש את הכתובים כי את האדמה בעבור האדם לא אוסיף לקלל. אבל האדם לא ימלט מקללה קצת וזה שאמר זרע וקציר כי לא יהיה זרע וקציר כמו שהיה לפני המבול שהיו מוצלחין מאד בזריעתם. וכן קור וחום יבואו להם המחלה הבא מהם וכמו שמביא ע"ז חמי מה עביד לן דרא דמבולא. וכן דריש קיץ חורף לקללה קצת. ואולי דריש ג"כ לענין זה ויום ולילה כי בלילה יגבר החולי על האדם תחת אשר ביום תביא השמש מרפא לו ולפ"ז קאי ר' אחא בשיטת ר"י בשם ר"ש אמנם רב הונא מביא בשם ר"א דבר אחר אשר יחלוק בזה על ר"י בשם ר"ש ומפרש כי תנאי הכתוב הוא ויום ולילה. ודריש עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' ויום ולילה לא ישבותו. כי כל זמן אשר יום ולילה לא ישבותו. יקומו להם גם זרע וקציר קור וחום קיץ וחורף אבל כאשר יבוא הזמן אשר לא יהיה לא יום ולא לילה ומביא את הכתוב והיה יום אחד לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור וזה נאמר לטובה ולברכה. וע"ז לא יכונו דברי ר' אחא האמורים למעלה כי הכתוב מבטיח להם אשר יבוא זמן והברכה עוד תגבר עליהם ולא יכונו רק דברי ר' יצחק]:

אויר יפה כמן הפסח וכו'. זה נגד קור וחום קיץ וחורף האמורים בקרא ונגד זרע וקציר אמר אחת למ' שנה כו' ופי' כי הזרע היה להם לפני המבול בקל והקציר עוד יותר בקל כי גם ארזי לבנון נתלשין בקצירתן. ולא פחדו מאריות ונמרים כי נחשבו להם כנימה. ועל יום ולילה סובר כי לא שמשו המזלות בימי המבול ולא היה להם אז יום ולילה:

יב  [עריכה]

זה שיכן בזכות הקרבנות. ומפרש פרו ורבו לא למצוה כמו גבי אדם אך לברכה:

ואימתי חזרה. פי' הלא אנחנו רואים כי בני אדם רודים בכל חיה. ומשני כי זה נעשה בימי שלמה אשר הרבה חכמה ותחבולה בארץ לצודן ולהכניען. וממנו למדו אז כל בני אדם:

דוד מלך ישראל מת כו'. כי השבת לא נדחה מפני כבוד האדם וחשיבותו. רק בשביל האדם באשר הוא חי והכתוב אמר וחי בהם ולא שימות בהם. ואין הבדל בזה בין אדם חשוב לאדם שאינו חשוב:

יג  [עריכה]

שלא הותר לבשר תאוה. פי' לשחוט ולאכול בשר אם יתאוה לבשר. אבל בהמה שמתה מאליה או אם הקריב קרבן שלמים למ"ד שלמים הקריב ב"נ הותר הבשר גם לאדם:

אך להביא את החונק עצמו. כי ואך את דמכם לפשותיכם אדרוש יתפרש על המאבד עצמו לדעת. וזה כולל גם החונק את עצמו אשר דמו נשאר בקרבו. והאך בא למעט כשאול אשר ידע שוודאי ימות כי כבר נאמר לו מחר אתה ובניך עמי. אבל אחרים גם אם אויביו יקיפוהו וחרב חדה מונחת על צוארו אסור לו לטרוף את נפשו באפו ולא ימנע עצמו מן הרחמים. כי הקב"ה יציל בחסדו גם הלקוחים למות ומטים להרג:

מיד כל חיה אדרשנו. אלו ד' מלכיות שנקרא חיות כד"א וארבע חיון רברבן (דניאל ג) ושאר הדברי יפ"ת ע' בזה בביאור הרי"פ כי דברי שניהם שוים בזה:

יד  [עריכה]

לכשיבוא אדם. פי' ביום הדין הגדול והנורא כשיחיו המתים ודריש באדם דמו ישפך כאשר יבוא הזמן שבא אדם (וזה שם המין) למשפט אז דמו ישפך ויקבל ענשו. ואע"ג דדין ד' מיתות לא בטלו ומי שנתחייב הריגה יהרג ע"י לסטין או חיה טורפתו. מ"מ זה רק אם ברור הוא שהוא חייב מיתה. והעונש לעתיד הוא אם השופטים לא יוכלו להענישו בעונש מות:

דרש בן עזאי כל שהוא מבטל מפריה ורביה כו'. הלשון הזה משמע דדוקא המבטל בקום ועשה כגון השותה כוס של עקרין וכדומה. או העושה מעשה ער ואונן. אבל מי שמבטל בשב ואל תעשה לא נחשב לו לעון כ"כ. ולכן אמר המבטל ולא המתבטל או כמו שאמרו ביבמות כל מי שאינו עוסק בפו"ר. ומ"מ הקשה ראב"ע עליו ואמר נאים דברים היוצאים מפי עושיהן כו'. כיון דבקום ועשה הוא עון גמור לא נאה הוא לאיש כמוהו להתבטל גם בשב ואל תעשה. אבל בגמ' ר"א אומר כל שאינו עוסק כו' הוא החמיר עוד יותר מבן עזאי:

טו  [עריכה]

אמר ר"ל ברית נחלקה לאוירות. הובא הנה למדרש את הכתוב שרצו בארץ כאלו כתיב שירצו השי"ן בסגול והיו"ד בחירק ושרשו רצה מלשון רצון ופי' כי ה' ברך אותם כי ירצו ויחפצו בארץ אשר המה נולדו ונתגדלו ורבו בה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף