עץ יוסף על בראשית רבה/יא

עץ יוסף על בראשית רבה יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על בראשית רבה - פרשה יא

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  

א  [עריכה]

ויברך אלהים ומה היה הברכה מפרש והולך:

זו השבת שיום זה מבואר בכמה דברים. וברכת יום הקדוש תעשיר למכבדיה כדאי' לקמן סי' ד'. וכן לא יוסיף עצב עמה דאין אבילות של פרסום נוהג בשבת:

ב  [עריכה]

ברכו במן שבשביל עצב השבת היתה ברכת המן. והקרא כתוב על העתיד (יפה תואר):

וע"ש שני עומרים ודעת היפ"ת דשתי עומרים דקאמר היינו ב' לצורך שבת מבלעדי האחד שהיה ליום הששי. וכדאי' במכילתא:

שלא ירד בו כל עיקר דקדושת שבת ניכר במופת מן המן שבשבת לא ירד:

שלא ירד כו' בפסיקתא פ' כ"ג אי' קדשו במן. לא הבאיש ורמה לא היתה בו. וקדשו בברכה היינו בקידוש על הכוס:

וקדשו במקושש שכשנסקל נתפרסם קדושת שבת מיד בו ביום:

וברכו בעטיפה סתמא דמדרש קאמר לה ולא ר"י:

בעטיפה בהיות יום זה מכובד מכל ימים בעטיפות בגדים. והוא כיוצא לקראת מלך ולקראת חתן וכלה בבגדים נאים (יפה תואר):

להחליף מבגדי חול לבגדי שבת:

לערב אם אין לו להחליף כולם אז די לו כשמערב אחד:

לשלשל שאם אין לו להחליף ולא לערב. די לו שיתיר חגורו שמשלשלן דרך מטה שלא כדרך חול שחוגר אותם למעלה כדי להקל פעמיו [כל בו] ושלשול הוא מלשון המשלשל דפנות:

מהלכין כחדא הולכין ביחד:

גולתא טליתו:

ואסתלקת היתה מקושר ומסולק למעלה בחגורתו. והתיר רבי זעירא כדי שיפלו וישלשלו למטה. ובע"ש סמוך לחשיכה היה:

ברכו בנר שמצינו לפעמים אצל גדולי בני אדם שנעשה נס בנר של שבת:

ברכו באור פניו רמז נפלא לזה. יפה תואר גימטריא שבת. וקדשו באור פניו. שבאור הפנים אשר באדם קדוש יאמר לו (יפה תואר):

ברכו במאורות שלא נגנזו עד מוצאי שבת אע"פ שנתקלקלו בערב שבת וכדמסיק:

ואדם ביקר בל ילין כו' אדם הידוע הוא אדה"ר ביקר בל ילין שלא לן כבודו עמו. ומכ"ש לשאר אנשים שלא יתמיד בידם טובם. ולפי זה תיבת ילין כמשמעו לינת לילה אחת. שאדם לא לן לילה אחת בכבודו הראשון. שביום היה בכבוד עליון כמלאך אלהים. ואח"כ לעת ערב נתקלקל ולקח כבודו ממנו ולא לן:

ורבנן אמרי לן כבודו עמו שמ"ש בל ילין פי' שכן היה ראוי להיות לפי חטאו שלא החזיק בכבודו וחטא מיד. והיה ראוי שיענש מיד. אלא שהשבת הגין עליו:

ובמ"ש ניטל ממנו זיוו כו' כי בתחילה היה גופו ספירי והיה מקומו בג"ע התחתון ששם היה יכול לשכון עם גופו הספירי. ואחר שנתגשם אז טרדו מג"ע. וזה משנה פניו ותשלחהו כי לא היה יכול עוד להיות שם אחרי שנתגשם כך:

הה"ד משנה פניו דרש נוטריקין מוצאי שבת ניטל הוד פניו. ותשלחהו (יפה תואר):

כיון ששקעה חמה בלילי שבת כו'. הוא ט"ס ושייך לקמן במילתא דרבי לוי דאמר ל"ו שעות שמשה וכו' וכדלקמן פ' י"ב (נזר הקודש):

כיון ששקעה חמה כו' אע"פ שאדם בעשירי סרח ובי"א נידון. אפשר דשעה י"א קרי שקיעת החמה. כיון דהוא קרוב לשקיעת החמה (יפה תואר):

לגנוז את האורה שכבר נגנז האור בגן עדן ביום ד' כדלעיל פ"ג ואדם היה בג"ע ושם האירה לו. וכשחטא רצה לגנזו ממנו גם בג"ע:

התחילה האורה בפסיקתא הגי' המתינה אותה האורה:

והיתה משמשת בכל העולם כמו ביום א'. התחילו הכל מקלסין להקב"ה על הטוב הזה שהאורה שמשה בלילה (יפה תואר):

ישרהו שירה:

מסוף העולם כו' כתב בס' נפש החיים שפי' מסוף העולם ועד סופו הוא כל המציאות מריש העולמות עד סוף עולם המעשה:

אדם צופה לקמן פ' י"ב הגירסא אדם הראשון:

כיון שהסתכל כו' דאילולא עון דור המבול והפלגה אע"פ שחטא אדם לא ימנע ה' טוב זה מן הבריות. ולולי חטא אדם לא היה גונזה עד דור המבול. אלא כיון שהיה צריך לגונזה אח"כ. גנזה מעכשיו (יפה תואר):

כיון שהסתכל כו' דור הפלגה לא האריך להזכיר אלא דור המבול והפלגה דכתתבי בהדיא. אבל בפרשה י"ב מייתי נמי דור אנוש:

ומנין שגנזה ולא איבדה ובטלה לגמרי. שנאמר וימנע מרשעים אורם דמשמע דוקא מהם נמנעה ולא מן העולם (יפה תואר):

וימנע מרשעים אורם אור הראשון שנמנע מרשעים ונתן חלקם לצדיקים. כי גם רשעים יש להם חלק בג"ע. ובאורה. והצדיקים נוטלים באור זה גם חלק רשעים (יפה תואר):

ואורח צדיקים שכרם הצפון הוא מעותד ואינו נמצא עכשיו. כאור נוגה. שגם הוא צפון לעתיד:

ל"ו שעות רצופים. שמשה האורה וכדאמר בשוח"ט מזמור צ"ב דלהכי לא כתיב בשבת ויהי ערב ויהי בקר. וכל הני דס"ל דעד השבת מיהת לא נגנזה פליגי אההיא דלעיל דאמר שנגנז האור בד' (יפה תואר). ולפי מ"ש לעיל אינו מוכרח:

ואומר אך חשך והמזמור זה אדה"ר אמרו:

אותו שכתוב בו כו' כלומר שע"י החשך יבא הנחש וישפנו במסתרים (יפה תואר). או כך פירושו אך חשך זה הנחש יצה"ר סמאל שמחשיך להבריות עיניהם (מתנות כהונה) והכי איתא בשוח"ט בהדיא:

רעפים לבנים:

ולילה אור בעדני שעם היות לילה ממש. היה אור בעדני ובפדר"א פ"ך אי' נשתלח לו עמוד של אש להאיר לו:

שהיא תחלת ברייתה שהאש שהיתה בכח בלבנים שהם מורכבים מד' יסודות. ויכול האדם להוציאו. לאו חדש מקרי אלא תולדה (יפה תואר):

אף במוצאי יוה"כ מברכין ודוקא באור ששבת פי' שדלק בהיתר כגון שהודלק לחיה ולחולה. או שדולק מערב יוה"כ. אבל באור היוצא מאבנים ומעצים במוצאי יוה"כ לא. משום דעכשיו נברא:

ג  [עריכה]

ברכו ביציאה הוא דבר אחר על מ"ש ויברך:

ואינו חסר כלום מאותו מין בעבור חסרון הפרטי. ובעבור הברכה המין פרה ורבה ומשלים הברכה את החסרון התמידי:

ב"א שוחטין כו' וכתיב בו ברכה כיון דנאמר ברכה בששי. מתברכים בו גם שאר הנבראים שנבראו באותו היום (יפה תואר):

ובני אדם מתים הב"ח שפרים ורבים הרבה מאד לא הוה לגבייהו חסרון מיתת עצמן אלא מה שהאנשים אוכלים מהם הרבה (יפה תואר):

מה אית לך למימר הלא ביום ז' לא נבראו מינים שמחסרים אותם. אלא מפני היציאה. שאין ההוצאה שעל השבת מחסר ממון האדם שהברכה משלמת כדאמרינן ברפ"ב דביצה לוו עלי ואני פורע. וכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאות שבת וי"ט שאם מוסיף מוסיפין לו. וע"ש בתוס':

ד  [עריכה]

מפני איסטניסים שאינם יכולים לאכול אלא מעט. וגם מפונקים הם ואינם יכולים לאכול מאכל של אתמול ונפשו קצה בזה ובירך השבת שיוכל לאכול שלש סעודות ויוכל לאכול מאכלים של אתמול ואין נפשו קצה. וזהו ענין הנשמה יתירה כמ"ש (בביצה דף ט"ז) ופרש"י שם נשמה יתירה רוחב לב למנוחה ושמחה ולהיות פתוח לרוחה. ואוכל ושותה ואין נפשו קצה:

במטעמים שטעם המטעמים הנעשים לשבת ערב משל חול:

צוננים לפי שעשוים אתמול:

תבל תבלינה:

קלרין פי' אוצר:

אית לך שבת בתמיה. ששפט קדושת שבת מקנה טעם טוב במאכלים. ובפסיקתא הגירסא אית לך ויברך ויקדש:

בזכות מה הם חיים בילקוט גרס בזכות מה הם מתעשרים. וגירסא זו עיקר דהכי אי' בפרק כל כתבי. ואפילו לגירסתינו נמי ה"פ בזכות מה הם חיים חיי העושר דחיי צער לא מיקרי חיים (מתנות כהונה):

בזכות התורה שנאמר כי הוא חייך וכתיב בשמאלה עושר וכבוד:

בזכות המעשר דכתיב עשר תעשר ודרשו חז"ל עשר בשביל שתתעשר:

שהן מכבדין כו' וכמו שדרש למעלה ברכת ה' היא תעשיר:

בלודקיא עיר הוא בח"ל. ומייתי הך עובדא לראי' שבח"ל זוכים העשירים לעושר מפני כבוד השבת. וכן עובדא דחייט דבסמוך:

דיוסקוס פי' הערוך שולחן והמוסיף כתב מין כלי וקערה עגולה. וכן הגירסא בפסיקתא הביאו לפניו תמחוי של כסף וטבעותיו ומטותיו של כסף:

מכל מה שנברא כו' הכוונה מכל מה שהוא דרך לאכול:

שלא תזוח שלא יתגאה הבע"ה כי הכל שלו יתברך. ולא כחו של הבעל הבית עשה את החיל:

לא על מגן לא על חנם באת לך שיש לך זכות גדול לתלות בו:

עובדא הוה כו' מעשה היה בעיר רומי בערב יום הכפורים:

והוה תמן כו' והיה שם חייט אחד אומן תופר בגדים במחט. והלך לקנות דג ונמצא שלא נשאר אצל הדג מי שחפץ לקנותו אלא הוא ונער אחד עבד לאיפרכוס הוא שר העיר. והיה זה מעלה אותו בדמים והעבד העלה יותר עד שהגיעו דמיו לשנים עשר דינרים. ולקח אותו החייט:

בענתא דאריסטון בעת של סעודת הצהרים אמר השר לנערו למה לא הבאתי לי דג כאשר צויתיך. אמר לו אדוני מה אכפור ממך הלכתי לקנות דג ולא היה שם אלא דג אחד ונמצאתי אני ויהודי אחד העומדים עליו לקנותו:

והוה הוא מסיק פי' והיה היהודי מעלה אותו בדמים. וכן אנכי העליתיו בדמים עד שהגיע לי"ב דינרין. מה הייתי רוצה שאביא לך דג בעד י"ב דינרין בתמיה:

מן הוא מי הוא אותו היהודי:

בר נש פלן בן אדם פלוני:

שלח אחריו ובא אצלו:

מאי חמית כו' מה ראית אתה יהודי חייט שאכלת דג בשנים עשר דינרין. שאינו מדרך ההסתפקות שבעל מלאכה יבזבז מנכסיו כן (יפה תואר):

א"ל מרי כו' אדוני יש לנו יום אחד שכל עונות שאנו עושין כל ימות השנה הוא מכפר עלינו. וכשבא אותו יום אין אנו צרכין לכבדו בתמיה. אבל לא במרד עשיתי:

ה  [עריכה]

מה יום מיומים מה מעלת יום השבת משאר הימים. למה שבת דוקא ביום השביעי:

מה גבר בגוברין מה גבר טורנוסרופוס מכל גוברין לעלות לגדולה:

מה אמרית לך כו' מה הבנת בדברי שעל זה השיבות כן (יפה תואר):

שרצה המלך לכבדני באמת לא נודע לי הטעם אלא שכך רצה המלך. ומגירסא זו נראה שלא היה טורנוסרופוס קיסר אלא שר ממונה מהקיסר. ועיין מ"ש בתנחומא סדר כי תשא:

שרצה הקב"ה לכבדה אף כי לא נודע לנו הטעם. ואע"ג דבאמת טעמו נודע ליודעי חן. לא רצה לגלות לו סודו:

מנאן את מודע לי מהיכן אתה מודיעני במופת שרצה הקב"ה לכבד את יום השבת (מתנות כהונה) או מהיכן אתה מודיעני דהאידנא שבתא שיום זה שאתם שובתים הוא יום השביעי האמור בתורה. שמא יום אחר הוא ונשכח זכרו ברבות הימים. ובירר לו הדבר במופת:

נהר סמבטיון הוא נהר שמושך אבנים בימי בחול ובשבת נח. וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת (רמב"ן) ויש גורסין שבתיון:

לנגדא את נגיד לי למשוך את משכני. כלומר ממשיך ודוחה אותי בדחייה בעלמא מי יאמר שהוא כן והרוצה לשקר יתקן עדותו (רש"י):

בזכורו בבעל אוב שמעלין המת לשאול לו מה שרוצים. כענין שהעלתה האשה לשאול המלך ועיין בפרק ד"מ ברש"י ובתוספת:

וההוא גברא על טורנוסרופוס אמר כן אם תרצה לבחון הדבר בדוק באביך:

חד זמן לזמן אחד היה צריך לשאול באוב:

ובדק הדבר באביו להעלותו מקברו. ועלה לו כל ימות השבת. בשבת רצה להעלותו ג"כ ולא עלה לו:

בתר שבתא העלוהו ואמר לו אבי אחר מיתתך נעשית יהודי:

אצלכם בעולם שאתם החיים שרויים בו:

משמרה בע"כ הלשון בעל כרחו קשה להבין דמי עדיפא להו להיות נידונין בו. אבל בזוהר חדש אי' שדנין אותו בכפל ביום הששי. לכן עדיפא ליה לקבל העונש בפרוטרוט מלהכביד עליו בששי:

שאין רשות אחרת שכולם עבדיו ובני ביתו שאינן אוסרים:

מותר בכל העולם ואף ששאל אותו על המלאכה. מאחר שהכל נעשין בדברו אין מלאכה לפניו. רק הכל בדמיון טלטול:

אוכלי המן שהמן לא ירד בשבת כדי שלא יחללו אוכלי המן שבת בלקיטתן (משדר"א):

ו  [עריכה]

פילוסופים כו' צ"ע מה שייך זה כאן. ורש"י פירש ממ"ש אשר ברא אלהים לעשות. היינו שכל מה שנברא צריך תיקון:

מפני מה לא נתנה כו' מאחר שהברית משלימות היצירה א"כ אחר שאדם יציר כפיו יתברך היה ראוי שתהיה יצירתו שלימה. כמו שכל הדברים נבראו בצביונם וקומתן (יפה תואר) ובתנחומא סדר נח סי' ה'. ובאדר"נ פרק ב'. ובילקוט ראובני אי' שאדה"ר נולד מהול. וה"נ משמע בסנהדרין פאד"מ (אבל מ"מ למה לא נצטווה למול בניו):

מגלח פאת ראשו הנברא עמו ומנח פאת זקנו שנתגדל לו אח"כ. אלא ודאי לפעמים הנוסף אחר היצירה חביב יותר. ועל זה ענה כי אין ראיה דהתם טעמא מפני ששער הראש נתרבה ונתגדל הרבה בשטות דהיינו בימי הנערות. אבל שער הזקן לא נתגדל אלא בגדלותו זמן החכמה והבינה לפיכך הוא חביב יותר (נזר הקודש):

א"כ יסמא עינו לפי שנתגדל בשטות ויקטע רגליו וידיו:

ולאילין מיליא אתינן שאין זו אלא דברי שחוק כי העין והיד והרגל הם בעצמות הגוף ואין גזעם מחליף. אבל השערות הם מותריים מבחוץ וגזעם מחליף:

להוציאך חלק א"א ואשיבך קצת תשובה מספקת כי פקח עיניך וראה שכל מה שנברא בששת ימי בראשית כולם צריכין תיקון ועשיה כגון החרדל צריך למתוק כו'. אף אתה אל תתמה באדם שלא נברא בשלימות והוא צריך תיקון מילה. כי עמקו דרכי ה' ומחשבותיו (נזר הקודש):

צריכין עשיה תיקון. והיינו דכתיב אשר ברא אלהים לעשות לומר שהכל צריך תיקון:

החרדל צריך למתוק בשביל שאינו נאכל מצד חריפותו:

התורמוסים צריך למתוק מפני שאינם נאכלין מפני מרירותם:

ז  [עריכה]

אברהם שאין כתוב בו ר"ל שבודאי קיים אברהם אבינו כל המצות ושבת כהלכתו אלא שלא נזדרז לקבוע תחומים מבע"י. ולהכי לא אחשבה קרא למכתבה בהדיא. אבל יעקב שנזדרז לקבוע תחומים מבע"י ולכן פירש הכתוב. לפיכך לא זכה אברהם לירש כיעקב שאין שכר זה אלא למחמיר בו (יפה תואר) ועיין מ"ש בתנחומא סדר לך לך סי' א' בענף וצ"ע:

ירש את העולם במדה כלומר בזכות אברהם ירשו ישראל הארץ במדה. אבל בזכות יעקב ירשו ישראל בלא מדה. וזה יהיה לעתיד (יפה תואר ונזר הקודש) וזהו דכתיב באברהם הארץ אשר אתה רואה. וזהו א"י לבד. אבל ליעקב הבטיח כל הארץ בכלל שכן כתיב ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה:

ויחן משמע לשון שבת ומנוחה. ומדכתיב את פני העיר משמע שהוצרך לחנות ולשבות לפני העיר שלא היה לו פנאי לכנוס לתוכה. אלא נכנס לשדי העיר עם דמדומי חמה היינו סמוך לשקיעת החמה שאז השמש אדומה וקבע תחומין (מתנות כהונה):

ירש שלא במדה כלומר שלא נתן לו במדה אלא שירש כל העולם:

כעפר הארץ וגו' ופרצת ימה וקדמה וגו'. ודרשינן לה מלשון פריצת גדר שירש נחלה בלי מצרים:

ח  [עריכה]

ד"א למה ברכו למה הוצרך לברכה מיוחדת:

שאין לו בן זוג כי ימות החול הם ג' זוגות. א"ב. ג"ד. ה"ו. אבל לא כן השבת שאין לו התחברות עם ימות החול כי קודש הוא. ובהיות הזיוג גורם ברכה כהא דאמרינן כל שאין לו בן זוג שרוי בלא טובה וברכה. ולכך השבת שאין לו בן זוג. הוצרך הקב"ה לברכו (עיין נזה"ק שהאריך בזה):

יו"ט נדחה לפעמים ליום א'. שלא יבא יום א' של ר"ה באד"ו או פסח בבד"ו ועצרת בגה"ז לפי חשבון נדחים ליום שלאחריהם. ואפילו יוה"כ שהוא דומה לשבת בכל האיסורים אילו בא באג"ו נדחה. אבל שבת קודש תמיד ביומוו אינו נדחה ליום אחרון בשום צד. וזהו שברכו להתקיים תמיד לבל יהיה נדחה:

כ"י יהי' בן זוגך שהם שומרים אותו ונחים בו:

היינו דבור זכור את יום השבת. דאל"כ זכירה למה. קדש יום השבת מיבעי ליה אי נמי שמור את יום כדאמר בדברות אחרונות (יפה תואר):

ט  [עריכה]

שלשה בריות כו' עיין לעיל פ"ג סי' י"א:

רקיע וגיהנם ומלאכים רקיע מפורש בתורה. וגיהנם כדיליף ר' יוחנן לעיל פ"ד סי' ח'. ומלאכים כרבי יוחנן לעיל פ"א סי' ד':

וגן עדן ולא ס"ל כמ"ד שהג"ע נברא קודם בריאת עולם. וכן לעיל פ"א סי' ה' לא חשיב לה בהדברים שקדמו לעולם:

אדם וחוה ורמשים ובהמה וחיה לא חשיב להו בריות בפני עצמם דכלהו בכלל רמשים הוו. כדמשמע מדכתיב ורדו בדגת הים ובכל חיה הרומשת. ומריאים [פי' בערוך שדים] דבריאתם בששי היתה כדלעיל ס"פ ז' לא חשיב שלא נשלמה בריאתן שלא נברא להם גוף (יפה תואר) אבל קרוב לומר שהגירסא אדם וחיה ורמשים. וחשיב אדם וחוה לחדא כיון דהם מין אחד. וחשיב בהמה וחיה לחדא דבהמה בכלל חיה בכל מקום (יפה תואר):

אשר ברא אלהים ועשה אכ"כ דהוה מפרשינן הכפל ברא ועשה חד לבריאה וחד לתיקון. כמו ויעש אלהים את הרקיע (יפה תואר):

הקדים וברא כו' וה"ק בשבת שבת מכל מלאכתו שברא בששה. מה שהיתה ראויה לעשות בו:

י  [עריכה]

אע"ג דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו. מ"מ רק ממלאכת עולמו שבת אבל לא שבת ממלאכת השגחת ה' בהנהגת העולם שהיא מלאכת הרשעים והצדיקים. שעבור הרשעים והצדיקים ה' בעצמו פועל בהשגחה בהנהגת העולם לבל יהיה מקרה אחד לצדיק ולרשע כפי סדר המערכה אלא לפעמים משדד כח המערכה לתת לכל אחד כפרי מעלליו ולגמול לאיש חסיד כמפעלו ולרשע כרשעתו. ועל זה אמר מראה לאלו מעין דוגמגטרין שלהם וכו' כלומר שמראה לשניהם גמול כפי ענין מעשיהם מדה כנגד מדה שממנו ניכר השגחת ה' בעולם. וכדעיל פ"ט סימן י"ג (נזר הקודש):

גטורין פי' תבנית סימן ודמיון (מוסף הערוך):

פעלת לשון פעולה ומעשה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף