עץ יוסף על במדבר רבה/יט

עץ יוסף על במדבר רבה יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על במדבר רבה - פרשה יט

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  טז  יז  יח  יט  כ  כא  כב  כג  כד  כה  כו  כז  כח  כט  ל  לב  לג  

א  [עריכה]

אברהם מתרח כו'. כלו' ע"פ טבע המציאות מי יתן זה. כי הבן נתח מירך האב והיה צ"ל שוה בתכונתו. רק ה' אחד נתן בזה טבע מיוחד ע"ד הבא לטהר מסייעין אותו:

העה"ב מעה"ז. שבעוה"ז התאוות מתגרות ומתגברות והחומר סוכך על הנפש השכלי. ועכ"ז יוכל האדם להתגבר בשכלו ולקנות שלימות הנפש לעוה"ב בחיי העוה"ז. שעיקר קדושת מעלת העוה"ב אין זוכין אליה כי אם מתוך מעשה הטוב שאדם עושה בעוה"ז. כמו שאחז"ל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת:

כגריס. חצי פול ועיין נדרים פ"ו מ"א:

החיה. פי' המילדת:

החיה טמאה כו'. מדרבנן שמא יוציא העובר את ראשו חוץ לפרוזדור והרי הוא כילוד ומטמא. והחיה סבורה שעדיין הוא במעיה ואתי לטהורי. והאשה טהורה עד שיצא הולד דהאשה מרגשת בעצמה כשמוציא ראשו חוץ לפרוזדור ולא אתי לטהורי (ברטנורה):

המת בבית. בתוך בטן האשה כי שם ביתו. והוא לשון הפייט של פרשת פרה. ומביא זה לכאן לפרש לשון הפייט ע"פ משנה הנ"ל. והוא פתיחה על פרשת פרה אדומה שמטהרת הטמאים ומטמאת הטהורים כדלקמן:

ב  [עריכה]

אמרות ה' אמרות טהורות. הביא זה הפסוק לדרוש סיפא דקרא מזוקק שבעתים על הפרה כדלקמן. ואגב דריש ליה לכולה קרא:

שעיקם. ר"ל שמלבד שהאריך הכתוב עיקם לכתוב שלא כדרך דהיינו אשר איננה טהורה אשר לא טהורה היא שהיא השלילה מהטמאה. שהל"ל מן הבהמה הטמאה כי אורחיה בכתוב (רש"א):

ומן הבהמה אשר איננה טהורה. בזה הפסוק יש שתי תיבות מיותרים שהל"ל ומן הבהמה הטמאה:

ומן הבהמה אשר לא טהורה היא. בזה הפסוק יש ג' תיבות מיותרים דה"ל לכתוב ומן הבהמה הטמאה. והביא מקודם הפסוק שמיותר שתי תיבות ואח"כ הפסוק שמיותר ג' תיבות:

אף כשבא לפתוח בסימני כו'. דלא מיבעי בזכירת טומאה דמזדהר קרא אלא אפי' בסימניה שע"כ להזכירם מזדהר שלא לפתוח בהן. ומכאן ילפינן דהיכא דבעינן לומר ב' מילי ואיכא גנאי בחד מינייהו פותחין באידך משום פתח דברך יאיר וע' בפסיקתא רבתי:

תינוקות שהיו בימי דוד כו'. משום דהא דתורה נדרשת מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא נדרש מדכתיב מזוקק שבעתים. והכא עסקינן בהאי קרא מייתי לה הכא. ואגב זה מייתי ענין התינוקות ודרש בעליל מלשון עוללים. ומזוקק שבעתים על התורה שנדרשת במ"ט פנים כנ"ל ואע"פ כן כשסביב רשעים יתהלכון היינו הולכי רכיל. כרום נתרוממו האויבים והיה זלות לישראל (יפ"ת):

נטר אורייתהון בלבם. פי' שמור התורה בלבם. דאי שמירת גופם. הרי הוא אומר תנצרם מן הדור:

תנצרם מן הדור. בפסוק אי' תצרנו. פי' תנצרם מן הדור ההוא שלא ילכדו בעונם:

יוצאין למלחמה ונופלין. בימי שאול מיירי כדאמר בדב"ר פ"ה:

ונופלין על שהיו בהם דלטורין. פי' בעלי לשון הרע:

לבאים. שם משמות האריה:

שהיו להוטים אחר לש"ה. בני אדם שניהם חנית וחצים אלו אנשי קעילה שנא' (שמואל א, כג יא) היסגרוני בעלי קעילה בידו וגו'. ולשונם חרב חדה. כצ"ל וכ"ה בתנחומא. ואע"פ שמסירתם לדוד ביד שאול נראה שמתוך האונס היה ששאול קבץ העם למלחמה לרדת קעילה לצור את דוד. מ"מ קרי להו שניהם חנית וחצים. דמן הדין אף שהם בסכנה אין למוסרו מכיון שאינו חייב מיתה:

סלק שכינתך מביניהם. שלשון הרע מסלק השכינה כדאי' בדב"ר פ"ה (יפ"מ):

סלק שכינתך. ומ"ש על כל הארץ כבודך. ה"ק אף בסלקך שכינתך לרקיע. כבודך נודע על הארץ:

למלחמה ונוצחין. שהרי אחאב היה מלך בכיפה כדאי' בפ"ק דמגילה:

למה מים. דלעולם אומרים הקל תחלה ואח"כ הקשה. או כך פי' דכיון דהיה מפרנסם באכילה ודאי שהשקם מים דלא יחיו בזולתם:

אלא שהיו המים קשים כו'. משום שבימי אחאב נעצרו הגשמים. וקאמר לה הכא לומר דכיון דמים קשים יותר מסתמא מיפרסמא מילתא כשיבקשם לכל כך נביאים וירגישו בדבר וילפינן דכ"ע ידעי ולא מפרסמי למלכא:

אמרו לו לנחש. הך מילתא לעתיד היא כדגרסינן בפ"ק דתענית:

אני פרצתי גדרו של עולם. שאלמלא שהחטיא את אדם לא היו מתים:

ולשונך שותת. פי' גורר חוץ לפיך:

דלא אתמר לי מן עליותא. פי' שלא נגזר עלי מן השמים ממעל:

אמרו לבעל הלשון. הבא מכחו של נחש שהיה מדבר לש"ה על בוראו. והוכן אח"כ לעונש על דוברי לש"ה:

שהוא כאן והורג ברומי. שאומר לש"ה על מי שעומד ברומי וע"י זה נהרג. ולכן כתיב חצי גבור שנונים. ולא אמר כלי זיין גבור שנונים משום שכלי זיין מכין במקומן. וחץ מכה מרחוק כדאי' בב"ר פ' צ"ח:

ולמה נקרא שמו שלישי. פי' לשון הרע נקרא לישנא תליתאי. לא תלך רכיל ת"י לישנא תליתאי ובפרק יש בערכין פר"י לש"ה הוא השלישי בינו לבין חברו שמספר בן ב' אנשים:

דואג שאמרו. כדאי' בפסיקתא ובתנחומא סדר כי תצא. אבל בפרק חלק משמע שמת ולא נהרג. ובילקוט סי' קל"א אי' כיון שראו תלמידיו שהוא מטמא את הטהור ומטהר את הטמא נתנו חבלים ברגליו וגררהו שנא' גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל:

ואבנר בן נר. ג"כ נהרג ופריך ולמה נהרג דכיון דצדיק גמור הוה כמו שאמר עליו דוד כי שר וגדול נפל היום בישראל. וגם צורך הצבור בו. בודאי היה נצב עליו לשמרו שלא יהרגנו יואב. לולי שחטאו גורם ולהכי בעי מה חטא היה בו. ומביא כמה דעות על חטאו עד ויש אומרים על שהיה בידו למחות כו':

אל דוד תחתיו. משמע שם דוד היה כתוב תחת שם אבנר. אבל מן יקומו הנערים וישחקו לא ס"ל שנתחייב כי מצי סבר דלא נתכוון אבנר לש"ד רק לשחוק בעלמא להראות גבורתו כדרך המתאבקים. ושוב נמשך מהשחוק שהרג זה את זה והיתה המלחמה (יפ"ת):

וריש לקיש אמר ע"י שעשה דמן של נערים שחוק. דמפרש תיבת תחתיו כמו במקומו. שיהיו שלוחיו של אדם כמותו לקיים ברית בינו לבין דוד:

ע"י שלא המתין. ובתנחומא גרס ע"י שהמתין:

מן גלימוי דידך בסירה הועדת. פי' מה אתה רוצה לומר מן הכנף שלך בקוץ הוסרה ונכרת. ולפי זה הם דברי אבנר אל שאול ועי' בתנחומא:

כד אתון למעגל. כשבאו למעגל ונטלו הצפחת והחנית מעל ראשו:

חנית וצפחת בסירא הועדה. בתמיה כלו' וכי יכול אתה גם כאן לומר כמו שאמרת בכנף. הלא ע"כ להודות שהלכתי ולקחתי אותם והייתי ג"כ יכול להורגו. ומ"מ לא חש אבנר בטענתו ואמר לשאול שמא אחד מן הנערים מבני הצבא נתנם לו:

ולא מיחה. והא דלא מיחה. שנתירא מפני שאול שלא יכעוס עליו ויחשוב עליו שידו עם דוד. אך מ"מ לא היה לו למנוע משום זה מלמחות על ש"ד. וזהו הרביעי שנהרג בלשון הרע ההוא:

שיש בה מז' ז'. לפי שהתורה נדרשת במ"ט פנים נגד חמשים שערי בינה. ושער החמשים הוא סוד הפרה ונקרא שער התעלומה ואין אתה רשאי ליכנס ולא נתגלה לשום אדם רק למשה כמ"ש לקמן לך אני מגלה טעם פרה לאחרים חוקה (ידי משה):

שבע פרות. ר"ל שבע פעמים כתיב פרה בפרשה וכן שריפות כו':

כנגד כל ישראל. שנקראו חול כמ"ש והיה מספר וגו':

מתלא אמרין. משל אומרים:

דעה חסרת מה קנית. כדכתיב עיר פרוצה וגו'. דעה קנית מה חסרת כדכתיב (משלי כ טו) וכלי יקר שפתי דעת שר"ל וכלי יקר דאית בה כולהו היינו שפתי דעת. וזהו מאמר החכם דעה קנה כל לא יחסר לא קנה דעה כל לו יחסר:

שהיו יודעים וערומין כו'. דקדקו חז"ל כך מדקאמר מחכמת כל בני קדם ולא אמר מכל חכמת בני קדם כמ"ש מכל חכמת מצרים. אע"כ כי בבני קדם בכללם נמצאת חכמת הקסמים וחכמת שלמה רבתה למעלה ראש על כולם (כלי יקר על נ"ר):

בטייר. בלשון ישמעאל קורין לעוף טייר (ערוך) ור"ל שהיו מבינם בצפצוף העופות ורקידתם ונטייתם בכנפיהם. ונראה שהוא לשון חכמה בניחוש. נחשתי תרגום יונתן אטיירת ובפסיקתא גרס בקיאין במזל. וחכמים בכל דעה באיסטרלוגיא:

אומנין בשכרן שאני מבקש לבנות ביהמ"ק. כלו' שאע"פ שאין ראוי למלך שיקח שכר ממלך אחר. ובפרט בהיותו חתנו מ"מ א"ל בשכרן משום שרוצה לבנות ביהמ"ק לממ"ה אין ראוי שיעבוד בשכירים בחנם. אלא לכבד את ה' מהונו ואונו (כלי יקר):

אצטרלוגין. פי' חוזים בכוכבים וכן בלשון יוני (ערוך):

שעתידין למות. בתנחומא אי' הטעם כדי שיבא עליו בתרעומות ויאמר לו תן לי דמים מאומנים שהרגת:

ויחכם מכל האדם מאדם הראשון. היינו בחכמת הטבעיות שאף שאדה"ר שם שמות לכל הב"ח כפי טבעם. כמ"ש הכתוב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ר"ל הוא שמו המיוחד והמתייחס אליו כפי טבעו. מ"מ שלמה היה חכם ממנו בשלימות הטבעיות (כלי יקר):

נמלך במלאכים א"ל נעשה אדם. ר"ל שזה שאמר להם נעשה אדם לא שהוצרך לסיוע מזולתו. אלא שנמלך עמהם:

חכמתו מרובה משלכם. עי' ב"ר פ' א':

והעבירן לפניהם. עי' ב"ר שם נתבאר כל הענין:

אמר לו י"י. פי' בקריאתו לשון אדנות (מת"כ):

שאתה אדון על כל הבריות היינו דכתיב אני י"י. ואע"ג דבקרא כתיב שם הוי"ה ומ"ש שאתה אדון לא שייך אלא בשם אדני. י"ל דשם הוי"ה נקרא בכינוי אדני. ואע"ג שהשם שנקרא אדון אינו כפי המהות אלא כפי היחס אשר לו עם העולם וכמ"ש הרב בח"א פ"ז. לפי שאי אפשר לאדם שיקרא שם לשי"ת כפי המהות שהוא נעלם מכל בריה. אבל מה שאפשר לידע ממנו יתברך הוא מפעולותיו ויחסו אל העולם. ועל זה לבד אפשר לו לאדם לקרוא לו שם (יפ"ת):

לבין בריותי. ובקה"ר ובפסיקתא גרסי ביני לבין עצמי הוא שמי שהתניתי ביני לבין בריותי ובין מה"ש ע"כ. והכוונה כפי שכתבתי לעיל:

מאיתן האזרחי זה אברהם. ר"ל היינו בחכמת התכונה כדדרשו חז"ל ויוצא אותו החוצה שא"ל הקב"ה צא מאצטגנינות שלך שלא ימסוך במה שיגזרו הכוכבים בעקרותו כי הוא יתברך ישדד המערכות בעדו. ומ"מ שלמה היה גדול ממנו בחכמתה התכונה (כלי יקר):

שנאמר משכיל לאיתן האזרחי. ופירשו רבותינו באברהם אבינו ע"ש מי העיר ממזרח (רש"י בתהלים שם) ועיין בילקוט מזמור זה על פסוק אז דברת וגו' שמפרש ג"כ על אברהם אבינו:

הימן זה משה. היינו בחכמת האלהות בענייני השכלים ובפעולותיהם. ועיין בכלי יקר בארוכה. עוד יש לפרש על דרך המאמר דלקמן סי' ד' בדברים שלא נגלו למשה:

בכל ביתי נאמן הוא. ונאמן הוא לשון הימן (מת"כ):

וכלכל זה יוסף. היינו בחכמות המדינות. שאף שיוסף היה שלם בזה. מכל מקום שלמה היה גדול ממנו (כלי יקר):

אמרו המצרים כו'. שהיה יוסף חכם:

שבעים פיתקין. שהיה לחק במצרים שלא ימלוך אדם עליהם אא"כ יכול לדבר בשבעים לשון:

שלא היה להם כח לשמוע. כדאי' בפ' אלו נאמרים שא"ל יוסף לפרעה אגמרן. אגמריה ולא הוה קא גמיר:

עדות ביהוסף שמו. וכתב המת"כ ובתנחומא מסיים בו שלכן פסוק זה מתחיל בע' ומסיים בע' לרמוז על ע' לשון שלמדו גבריאל. ולשון הקדש עצמו אינו בכלל ע' לשון כנגד ישראל גוי אחד בארץ ובתנחומא שלפנינו ליתא זה:

ודרדרע. נוטריקון דור דעה:

זה דור המדבר. יבואר ע"פ מאי דאי' בסדר כי תשא ברבה ובתנחומא פסוק ויתן אל משה ככלותו לדבר וגו' וכי כל התורה למד משה והלא כתיב ארוכה מארץ מדה וגו' אלא כללים למדו הקב"ה למשה ע"כ. ור"ל שהקב"ה למדו כללים ע"פ י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן וע"פ ל"ב מדות דר"א בהלכות ובאגדות. ולכן שלמה הוציא פרטים וגלה תעלומות יותר מדור המדבר אף שהם למדו את התורה מפי משה (כלי יקר):

שהיה בהן דעה. שלא נתנה תורה אלא לאוכלי המן כדאי' במכילתא ובתנחומא:

שמחל להם כו'. הכוונה כמו שדור המדבר היה דור דעה ועכ"ז עשו את העגל ואח"כ עשו תשובה ומחל להם הקב"ה ככה שלמה היה גדול הדעת וחטא בנטותו לבבו ואח"ז עשה תשובה ומחל לו הקב"ה:

אלא קרוב לשמנה מאות פסוקים. וכ"ה בקה"ר ובפסיקתא. אבל בשהש"ר אי' חזרנו על כל ספר משלי ולא מצאנו שכתוב בו אלא תתקט"ו פסוקים. וכ"ה נמסר לנו הסכום של פסוקי משלי:

יש בו שנים ושלשה טעמים. ולהכי כתיב שלשת ולא שלשה אלפים. לומר שהיו הדברים משולשים בכל פסוק ג' טעמים:

שיריו אכ"כ. כתב הא"א שצ"ל ויהי שיריו של שלמה אכ"כ אלא ויהי שירו שירו של משל חמשה ואלף. ועיין בהמקומות שציינתי ביד יוסף שיש הרבה שנוים בהנוסחאות:

וכי אפשר לו לאדם לדבר על העצים. ולא ניחא ליה לפרש שידע טבע העצים. שזה דבר קטן היה בערכו לדעת חכמת הצמחים. אלא מוסב על טעמי התורה כמו שמפרש:

בגבוה שבגבוהים כו'. כי כן כתיב וידבר כו' מן הארז כו' ועד האזוב וגו':

מן הרקק. מים שאין בהם עשרה טפחים (ערוך) ולכן טבעו חלש יותר מן הבהמה עד שיצא חיותו בסי' א'. ודגים מתים מהר ע"כ אין צורך לשחיטה. שמחמת הטבע היה נעזר על סוד טעמי התורה וענייניהם:

לחספניתא דנונא. תרגום וקשקשת וחרספתין. והוא כגירסת הפסיקתא לחרספותיה. אבל לגירסתנו פי' כעין קרום ור"ל דומה לקשקשים דדג:

שמונה שרצים. החולד והעכבר וגו' (ויקרא יא כט) רש"י:

הצדן חייב. שבמינו ניצוד:

מפני שיש להם עורות. והויא ליה חבורה שאינה חוזרת והויא ליה תולדה דשוחט. ל"א כיון דיש להם עור נצבע העור מדם הנצרר בו דחייב משום צובע (רש"י):

הצאן ובקר ישחט להם. ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם. ישחט אכ"כ אלא יאסף:

בצור. בעיר צור:

מנן הורית. מהיכן הוא מוכח בתורה שהדגים טעונין שחיטה:

מה עוף טעון שחיטה. כדכתיב ציד חיה או עוף ושפך את דמו. ותניא בת"כ מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם חיה. והכא איתקיש דגים לעוף לומר מה עוף טעון שחיטה אף דגים טעון שחטה. ועי' קה"ר מ"ש:

ארבעוניה דילקיה. פי' רבצו אותו ויקבל מלקות לפי שהורה בטעות. ואע"פ שהחמיר שלפעמים יתיר את האסור וכדאמר בפ"ק דעכו"ם כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה (יפ"ת):

בר נש דאמר כו'. פי 'וכי הדין כן שבן אדם שאומר דברי תורה ילקה בתמיה:

לא הורית טב. פי' לא פסקת טוב:

ג  [עריכה]

א"ל מנן. פי' מהיכן אתה מודיע לי:

אמר חביט חביטך. פי' יעקב אמר כן לרבי חגי הך מכותך שראוי ונכון לקבלה שהיא טובה לקבל. וקילטא הוא מלשון קולט. או פי' שרבי חגי אמר זה ליעקב קום ואכה אותך שיפה להלקותך בשביל פעם אחרת:

לבית אבותם. וזה אביו ישראל. לכן בן ישראל מיקרי:

ארבעוניה דילקי. דקרא דויתילדו באביו ואמו ישראל שהולד נחשב ממשפחת האב ליוחסין ולחלוקת הארץ:

דמגזירני. להמול אותי עיין מ"ש בב"ר פ"ט:

מן הקבלה. מן נביאים וכתובים:

וכתורה יעשה. דמשמע שזה כדין הכתוב בתורה:

ומאי זה תורה. פי' היכא רמיזא בתורה:

בנך הבא מישראלית קרוי בנך. מבואר בב"ר פ"ט ע"ש:

והיא רחוקה ממני. והי"א רחוק"ה בגמטריא פרה אדומה (בחיי) ר"ל שלא עמד על בוריה:

ד  [עריכה]

חכמת אדם תאיר פניו א"ר יודן גדול כו'. ר"ל שבעל המאמר מפרש חכמת אדם על הקב"ה וכדי שלא יקשה היותו מפרש אדם דקרא על הקב"ה. הביא סמך לדבריו שהרי זה נמצא בפי הנביאים לפי שגדול כחן של נביאים כו' (יפ"ת):

גדול כחם. שהורשו לומר כן כדי לשכך את האוזן:

מהכא ועל דמות. שראיה זו מחוורת ומבוררת יותר (יפ"ת):

ממדת הדין. ועוז פניו מדת העזה (מת"כ) כי פנים הוא לשון כעס כמו פני ילכו (שמות ל"ג):

א"ר יהושע דסכנין כו'. בקה"ר אי' ד"א מי כהחכם זה משה דכתיב ביה עיר גבורים עלה חכם. ומי יודע פשר דבר שפשר תורה לישראל. חכמת אדם תאיר פניו כו' על כל דבר ודבר שהיה הקב"ה אומר למשה אמר לו טומאתו כו'. וכ"ה בילקוט. ונראה שחסר כאן:

נתכרכמו פניו. נעשה פניו ככרום. שהיה סובר שאינו כדאי לידע במה יטהרו (מת"כ):

ולקחו לטמא. לטמא נקודה בפת"ח המורה על הטמא הידוע שכבר שאל עליו להקב"ה:

ה  [עריכה]

ארבעה דברים יצה"ר משיב עליהם כו'. עיין רש"י תולדות פרשה א' פסוק עקב אשר שמע אברהם בקולי. ובס' אחרי מות פסוק ואת חקותי תשמרו וצ"ע:

דכתיב בהן חקה. חק משמע דבר שאינו אלא גזירת מצות מלך. כמו וישם אותה יוסף לחק:

ושמרתם את כל חקתי (ויקרא כ כב):

ו  [עריכה]

כתיב כי אקח מועד כו'. במדרש שוח"ט סי' ע"ה כי אקח מועד כשיבא אותו מועד כי למועד מועדים וגו' אותה שעה אני מישרים אשפוט ע"כ. ומוסב המזמור על מתן תורה כמו שדרשו נמוגים ארץ וגו' אנכי תכנתי עמודיה במה שקבלתם אנכי ה' אלהיך. והתחלת המזמור מבשר בטעמי המצות הנעלמים כעת. אבל כשיגיע מועד מועדים דהיינו לע"ל אז אני מישרים אשפוט שיאיר אז עיני עורים בתורה ויתהפכו חלק החקים לתואר משפטים דהיינו מושכלים שישפטם השכל במלתא בטעמא:

יקפאון כתיב. יו"ד מורה על העתיד:

להיות צופים. פי' מגולים לכם. ויצף הברזל ת"י וקפא פרזלא:

כהדין סמיא דצפי. כסומא הזה שנתפתחו עיניו ורואה. כן יתפתחו עיני ישראל בתורה לע"ל. וע' בערוך גי' אחרת וביאורו:

דברים שלא נגלו לשמה נגלו לר"ע וחביריו. בתנחומא גרס ד"א דברים שלא נגלו למשה כו'. ור"ל שתחלה קאמר שגילה לר"ע וחביריו דברים שהיו מכוסים משאר בני אדם. ובדבר אחר מוסיף שאפי' מה שלא נגלה למשה נגלה לר"ע וחביריו:

רמז שכל הפרות בטלות. דייק זה מדכתיב אליך דמשמע שמשה יתעסק בפרה. ובסמוך כתיב ונתתם אותה לאלעזר אע"כ כך א"ל הקב"ה שלעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר:

ז  [עריכה]

חייך שהוא מחלציך. שהיה לוי. ועיין במדב"ר סוף פ"ט וירו' סוטה פ"ג ה"ד:

הה"ד ושם האחד אליעזר. ר"ל דהיה לו לומר ושם השני אליעזר. ע"כ לדרשה ושם האחד המיוחד:

שם אותו המיוחד. שגדולת ר"א מבואר בירוש' סוטה והוריות מעשה שנכנסו זקנים כו' ויצאתה ב"ק ואמרה להם יש ביניכם שנים שראוין לרוה"ק כו' ונתנו עיניהם ברבי אליעזר בן הורקנוס וע' בשהש"ר פסוק לריח שמניך:

ח  [עריכה]

אילין עובדיא דאתון עבדין. פי' אותן דברים שאתם עושים בפרה אדומה:

רוח תזזית. פי' רוח רעה. וכן בערוך גורס תזזית:

עיקרין. פי' שרשי עשבים:

הרוח הזה. השורה על הטמא:

דחית בקנה. פי' בדבר קל שאין בו ממש:

אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי. כפל הלשון יתכן כי שני דברים תמוהין בדבר אחד שהוא מטהר את הטמא שנית איך מתהפך לטמא את הטהור דכל העוסקים בפרה כו' ע"ש. ע"כ אמרו חקה חקקתי על האחד גזירה גזרתי על השנית היותר תמוה (אלשיך):

ומ"מ כל הקרבנות. של צבור ועיין רפ"ב דתמורה:

תבא פרה ותכפר על מעשה העגל. ועיין תוס' מ"ק כ"ח ד"ה פרה:

ט  [עריכה]

רואה א"ע עומד על פני הסלע. וזה היה דרך נס. שהסלע לפי קבלת חז"ל לא היה אלא כמלא פי כברה קטנה כדאי' בב"ר פ"ה וא"כ א"א להקהל כל ישראל לפניו אלא בנס:

וכה"א ואת כל העדה הקהל אל פתח א"מ. ומסיים בויק"ר פ"י כל ישראל ששים רבוא ואת אומר אל פתח אהל מועד. אלא זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה:

גשו הנה. ומשמע להו דקאמר שיגשו בין בדי הארון שהיה לפניו:

חק הסלע. פי' טבע הסלע. ובילקוט ס"ז אי' אין דור שאין בו ליצנין והיו אומרים אין אתם יודעין שבן עמרם רועה של יתרו היה. ורועים פקחים במים והוא מבקש למשכנו להיכן שיש בו מים ולומר לנו הרי הוצאתי לכם מים ולטעות אותנו. אילו כן יוציא לנו מן האבן הזו או מזו ע"ש:

שהיה מתירא מן השבועה כו'. שנשבע הקב"ה אם יראה איש וגו'. ירא"ה אי"ש באנשי"ם ס"ת משה (בעל הטורים):

שיטין. פי' פרושים:

המורים סרבנים. לשון ממרים:

מורים חצים. וירית חצים רמז אל לשון הרע ע"ד חץ שחוט לשונם וגם מרמז על מחלוקת כמ"ש וימררוהו וישטמוהו בעלי חצים:

וימצאוהו המורים אנשים. הוא בשמואל א, לא ג}} המורים בקשת הוא בדברי הימים א, י ג}}:

כזב שהוא נוטף טיפין. עיין ש"ר פ"ג סי' י"ט. ובשוח"ט מזמור ע"ח:

מרנן כנגדן. כנגד משה ואהרן:

ולמה נתפש אהרן שנא' ויאמר ה' אל משה ואהרן יען וגו'. כצ"ל:

מקלסו. לאהרן על ששתק ולא אמר אנכי לא חטאתי:

אשר נסיתו במסה. וגו' תריבהו על מי מריבה. ואי' בספרי תריבהו על מי מריבה סקיפנטים נסתקפת לו (תרגום עלילות דברים תסקיפי מילין) אם משה אמר שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו. ואעפ"כ קנסת מיתה גם עליהם:

י  [עריכה]

מגיס. לשון גסות וגאוה:

לגיונות. חיילות:

ביני ובינך. כלו' היה ביני לבינך:

יא  [עריכה]

אי אפשר. כלו' אי אפשר לסובלו:

לא הניחו לטעון כלום. שקפץ ופסק דינו מיד עד שלא טען הוא. כן אי' בהדיא בב"ר פ"כ:

ואני אמרתי לו אכול דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין למה את מקללני. כצ"ל (א"א):

יב  [עריכה]

מלה"ד לשתי נשים כו'. בא לתרץ מה שנכתב חטא מרע"ה בתורה כמה זימני:

קלקלה. פי' זינתה:

פגי שביעית. שאסור לאכול פגי שביעית עד שיתבשלו. לפיכך האשה שאכלה אותן קודם בישולם לקתה. והריב"ש סי' פ"ז כתב וז"ל שהפגין אסורים עד שיגיעו לעונת המעשרות כדאי' בת"כ. ומ"מ אין בו מלקות מדאורייתא. ולוקה שאמר ר"ל מכות מרדות דרבנן. אבל פירות שביעית מותרין הם עד שעת הביעור כל שיזכה בהן מן ההפקר עכ"ל:

שלא יאמרו אף אני קלקלתי. שעל ידי שאני לוקה עם אותה שזינתה יחשבו שגם אני חטאתי בזנות. לכן תפרסמו חטאתי:

לדורות. כלו' הדורות העומדים יאמרו כן:

יג  [עריכה]

שאת השבית הצאן. פי' יאמרו שאתה הנחת הצאן ביד השבייה והלכת לדרכך ולא טרחת בהצלת הצאן:

אף כך אמר הקב"ה למשה שבחך הוא כו'. והא דבפסוק משמע שבשביל החטא לא נכנס. י"ל שבאמת מחמת חטא זה לא היה מן הראוי שיקנסו עליו עונש זה שלא יכנס לארץ ישראל. אלא עיקר הטעם הוא כדי שבזכותו יעמדו דור המדבר. אך כדי שלא יתרעם משה על זה תלה לו הקב"ה על חטא מי מריבה:

שנאמר ויתא ראשי עם. ר"ל דכתיב שם כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם. ופי' לכן ספון המחוקק משה שם בכדי שיתא בראשי עם:

אלא שיצא עמך. פי' הקהל הזה שלפניכם לא תביאו שכולם מוכנים ליכנס לארץ. אבל אותו הדור שיצאו עמכם ממצרים תביאו וזהו לעתיד:

יד  [עריכה]

שמקדם היה מתוקן. לשון המה קדייק. כלו' המה שנתקנו כבר כי כל העניינים המה ע"פ גזירה קדומה כנודע:

עין משפטו של משה. ר"ל דכתיב היא קדש. וקאי תיבת היא על משה:

על כל אבן ואבן זהו שסימא כו'. וכן מזכיר תמיד לזכרון על מי מריבה שעי"ז נגרם מיתת משה ועיין בויק"ר פרשה ל"א:

טו  [עריכה]

וחרפה לא נשא על קרובו בנוהג שבעולם כו'. פי' וחרפה לא נשא שאינו נחשב בעיניו שנשא חרפה וצער מקרובו. שעכ"ז סובל בעדם וחושש על טובם והכתוב הזה מרמז על משה שנא' בראשו מי יעלה בהר ה' זה משה:

והקפידו. והקניטו ובתנחומא גרס והפסידו:

ואתה בן חורין. אע"פ שגם אתה מזרע אברהם:

אף הן בצרה. כי מרגישים המה שמה הצער שסובלין בניהם בעוה"ז ועיין ברכות י"ט:

מי בורות היה צ"ל. דמשמע מבורות שלך לא נשתה אלא מי באר שבידינו:

להנותו. שיהנה אושפיזא שלו:

הבאר עמנו ומן אנו אוכלים. והא דנקט הקרא דוקא מים. רבותא נקט שאף מים רוצים ליקח מהם אף שאין דרך לקנות מים. דאל"כ אלא דוקא מים אמרו שיקנו ולא דבר אכילה הנאה מועטת היא. אע"כ לרבותא נקט מים:

מטריחין כו'. שיעבור בארצך חנם:

כיסכם. כיס שלכם ותקנו מהם כל צרכיכם:

חומסין את בהמתנו. פי' סוגרים את בהמתנו שלא יטו לכאן ולכאן לאכול:

זה קשה מכולם. כי קשה לעכב את כל ההמון הרב אשר הותר להם לשלול שלל. וכאן לא הותר להם הטיה מאומה בדבר שלא ניתן להם רשות:

ומנין שכן א"ל הקב"ה שאין מניחים כו'. דכאן לא כתיב צווי הקב"ה שלא להתגרות בהם מלחמה:

ולא הכל מהם. כלו' שאני הוא המסבב והנותן לו רצון שלא יניח אתכם. אף שהוא ברצונו אינו מניח. אני ג"כ רצוני כך:

וכתיב וימאן אדום. וסיפא דקרא ויט ישראל מעליו. אע"פ שלא הניחום לעבור לא התגרו בם מלחמה הרי שגזירת השם היה:

שהכל. כל דברי השופטים וכל הניתן להכתב:

היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער. כצ"ל ועיין פרש"י בחומש:

טז  [עריכה]

על שנתחברו כו' לעבור בארצו כו'. ויהיה אמרו לאמר שלהיות על גבול ארץ אדום נמשך לומר יאסף אהרן (אלשיך):

כל העדה עדה שלימה. דרש מלת כל כמו כי זה כל האדם. כלו' עדה שהמה כולם קדושים וכל אחד הוא כל כי היו כולם טובים בפרט. וזהו חיים כולכם היום כי הטוב והישר הוא הוא החיים האמתי:

הר על גבי הר. הור כתיב חסר וא"ו קרי ביה הר. וגם הל"ל הר הור כמו הר נבו וחביריו וכתיב הור ההר למדרש הר ההר (מת"כ):

יז  [עריכה]

מלמד שמודיעים לצדיקים כו'. כדכתיב יאסף אהרן וגו' קח את אהרן ואת אלעזר בנו וגו' והפשט את אהרן וגו' והלבשתם את אלעזר בנו וגו':

כדי שיורישו את כתרם כו'. שבטרם הפרדם יזהירו וילמדו לבניהם הנהגה המועילה הראויה להם:

שלא ידע בה בריה. פי' שלא הודיע מיתתה לשום אדם קודם. וקשה הא כבר פירש שיורישו כתריהם לבניהם וזה לא שייך במרים. וי"ל דהכי קא קשיא ליה למה הודיע למשה ה"ל להודיע לאהרן לבדו (ז"ר):

קטליקין. פי' שרים הממונים על האוצרות (ערוך) והמוסיף כתב בלשון יוני ורומיי איש ממונה על דברי בית ובידו לעשות מה שירצה נקרא קתולוקין:

חלק יפה. רמז לנשמה הטהורה (מת"כ) ופירושו שהוא צריך לו כי הצדיק כשמשלים חובתו בארץ ונפשו משתלמת. אז מטובו שיתענג שמה בעה"ב ונפטר מעוה"ז ויהיה שמה עם המלך ה' צבאות להתענג מנועם ה'. או רמוז על בגדי כהונה שצוה להפשיטו ולהלביש לאלעזר:

הנח אותו. בחיים חייתו רק שלא יכנס לארץ:

יח  [עריכה]

לא ירעיב ה' נפש צדיק זה אדה"ר. וביאר הכתוב לא ירעיב ולא יצטער נפש הצדיק זה אדה"ר שנפשו צדקת מתחלת ברייתה והוות רשעים במה שמוכיחים אותו שהרשיע יהדוף ויסור ממנו:

שאין בידו יותר מארבע עונות. שאפי' במשה נמצאים יותר מארבע. שלח נא ביד תשלח. ומאז באתי אל פרעה וגו'. שמעו נא המורים. והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים וכי האבות חוטאים היו הרי ד'. ועוד לא ה' שלחני ג"כ נחשב לו למכשול עון כדאי' בתנחומא סדר ואתחנן ושם בילקוט הרי יותר מד':

שנא' אמרתי לא אראה יה כו'. ר"ל אמרתי שלא אראה יה בארץ החיים של עולם הזה. אלא אמות ואראה יה בשעת מיתה. לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל ר"ל עם יושבי חלד היינו בעה"ז אלא אמות ואראה אדם היינו אדה"ר:

על עבירות קלות. בכדי שיבינו מזה כי גם חטא אדה"ר היה חטא קל:

לכך נאמר על אשר מריתם את פי. וגו' למי מריבה שהל"ל במי מריבה. אלא למי מריבה למי שיש לו מריבה בשבילכם שלא יהא נתפס על ידיכם אע"פ שהחטא הוא קל (ש"ך עה"ת):

יט  [עריכה]

הרי את מנחמו כו'. משום שקשה שהל"ל העל את אהרן ואת כו' הר ההר. לכן פירשו קח הוא קיחה בדברים. שאמר לו הקב"ה למשה שיפייסנו בדברים באופן שלא יצטער:

והלא אם יצא כהן גדול בבגדי כהונה כו'. עיין ביומא רפ"ז. כתב הזית רענן נ"ל דהכי פירושו דאע"פ שהקב"ה אמר לו שילביש לאלעזר דילמא היתה כוונתו שילבישם לאלעזר אח"כ במקדש. ובקרא כתיב וילבש אותם את אלעזר ואח"כ כתיב וימת שם אהרן משמע שהלבישו בהר. ולזה משני שבלשון שקרבו כו' וקשה למה באמת אמר כך. אלא ללמדו שיקרב אלעזר לכהונה גדולה וילבש אותם הבגדים בפני אהרן להראות לו שבנו זוכה לגדולתו ויהיה דומה בעיניו כאילו הוא עומד ומשמש בהבגדים. ונמצא ע"פ הדיבור יצא אהרן בבגדי כהונה:

כ  [עריכה]

שנא' ויראו כל העדה כו'. כלומר ראיה חושית בעיניהם ממש:

נסתלקו ענני כבוד. שהיה בזכותו:

כאשה פרועה. שראשה מגולה:

עמלק יושב בארץ הנגב. וכאן כתיב וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב:

התייר הגדול. ר"ל כששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ואין ישראל נוסעים עכשיו אלא אחר התייר הגדול (הוא הארון) לבד. לכך בא ולחם עם ישראל. אבל קודם לכן שהיו מוקפים בעננים מכל רוח ומעלה ומטה ואחד לפניהם ליישר ארחותיהם היה מתיירא להלחם בם (מזרחי):

שתר להם. פי' שחפש ותיקן להם את הדרך:

נתגרה בהם פעם ושתים. שפעם אחד נתגרה בהם תיכף כשיצאו ממצרים. ופעם ב' במרגלים וכאן הוא פעם ג':

הפסוקים מוכיחין. ר"ל הפסוק ריש סדר מסעי:

ללמדך שחזרו לאחוריהם. והכירו מה שנעשה להם ע"י מיתת אהרן חזרו והספידוהו שם לכך כתיב שם מת אהרן:

כא  [עריכה]

אותם שיורים כו'. בתנחומא הגי' שיירות:

ולא למדו ממנו. שלא לספר לש"ה שהרי נתקלקל ונתקלל אלא דברו לה"ר על הקב"ה:

השוו עבד לקונו. כלו' כזה כן זה שדברו בה' כעל משה:

כב  [עריכה]

ממספרי לש"ה ופרץ גדר ישכנו נחש. הכוונה ע"פ דאי' בערכין ט"ז. א"ל הקב"ה ללשון כו' שהקפתי לך ב' חומות כו'. וזהו ופורץ גדר שעשה לו הקב"ה ללשון ישכנו נחש:

ובפיו טעם אחד. ואין מתרעם על בוראו. כ"ה ביונתן וא"כ הם נגרעו ממנו שהוא אינו קצה במאכלו אף שאין בו טעם ואין מתרעם על הקב"ה והם קצו במן שיש בו הרבה טעמים והתרעמו על הקב"ה:

הנחשים השרפים ששורפים את הנפש. וזה לשון הזוהר אזדמן לגבייהו חויין דמוקדם לון כאשא ועייל אשא למעייהו ונפלין מתין כו' אשא הוי מלהטן בפומייהו ונשכין ושדיין אשא בהון ואתוקדאן מעייהו ומתין עכ"ל. וז"ש כאן ששורפים את הנפש כלו' הנפש החיונית:

שהיה הענן שורף אותם. קרי ביה השרופים שהיו נשרפים כבר מן הענן (בחיי) אותן גירה בהן:

ועושה אותן גדר למחנה. שיראו אותן ויתייראו מלחטוא. ועיין ב"ר פ"ה שלח המלך לגיון קשה והקיפה כדי כו':

אותן גירה בהן. דייק מדכתיב הנחשים בה"א הידיעה:

כג  [עריכה]

ידעו שדברו במשה. והבינו שבשביל כך באה להם הרעה:

ויאמר העם אל שמואל חטאנו. מקרא זה צ"ל ויאמרו כל העם אל שמואל וגו' כי יספנו על כל חטאתינו. והשיב חלילה לי וגו':

לא נשוך נחש. בלבד נתרפא ודייק זה מדכתיב כל הנשוך:

זרקו לאויר ועמד. מפרש על הנס שבנס היה עומד. מדכתיב וישימהו על הנס דרש נס ממש:

כד  [עריכה]

אלא מלא זרת. זרד הוא זרת בחילוף ד' בתי"ו באותיות דטלנ"ת:

שנתרצה להם הקב"ה. דרש מעבר שנח מאותו עברה וזעם (בחיי) ועיין זוהר בשלח דף נ"ו:

כה  [עריכה]

שעשה להם הקב"ה כו'. והב כמו יהב שפי' נתן. כל' אשר נתן להם נסים בים סוף ואת הנחלים ארנון כשם שמספרים בניסי ים סוף כך יש לספר בניסי נחלי ארנון:

אדם עומד על הר זה כו'. כלו' שמכוונים היו זה כנגד זה עד שאילו היו קרובים זה לזה היה אדם יכול לעמוד על הר זה ולדבר עם חברו שעומד על הר זה:

אוכלוסין. חיילות:

שנא' ואשד הנחלים. דרש ואשד לשון שדים:

רמז. הקב"ה:

וקבלתו. שקפץ הר של א"י כנגד ישראל שהיו בצד מואב. וזהו אשר נטה לשבת ער שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד מואב. וזהו ונשען לגבול מואב:

והבאר ירדה לתוך הנחל. אחר שנתפרדו ונתרחקו ההרים זה מזה:

ואומרים לה עלי באר. פי' העלי מה שאתה מעלה כמו שפי' רש"י:

כו  [עריכה]

לאיספקלטור. שר הטבחים ההורג המחוייבים מיתה:

אמר המלך כו'. מאחר שהשירה היתה ברוה"ק סיבב ה' בכוונה שלא יזכרו שמו:

שנקראו שרים. אברהם נשיא אלהים. ישראל כי שרית עם אלהים ואנשים וכמוהם יצחק וכדכתיב (תהילים קה טו) אל תגעו במשיחי. ופי' בגדולי ובנסיכי:

מגוברין. פי' מים רבים מתגברין ועולים עד שהיו מקבלים ספינות:

פיסא גדולה. חלק גדול בתוספתא דאהלות פט"ז פיסא שמטילין כו':

ינחינ במעגלי צדק. רישא דקרא על מי מנוחות ינהלני ודרשו להלן בבאר:

ומגדלין מיני דשאים כו'. ואע"פ שהיה להם כל זאת ומ"מ אמרו לא מקום זרע וגו' כי אינו מטבע המקום. רק מקרה בלתי מתמיד (אלשיך):

משתמשין בה. בבאר:

ד"א למה ניתנה במדבר כו'. דרש ממדבר מתנה על התורה כד"א ויתן אל משה (מת"כ) וע"ל פ"א ובש"ר פל"ב:

ארנון. פי' מסים (ערוך):

ומפליג. ומרחיק:

אלו סנהדרין שבעזרה בצד המזבח. בסנהדרין ס"פ י"א אי' שהיו יושבים לצד עזרת נשים ע"ש ברש"י. אבל עכ"פ היה סמוך למזבח (ז"ר):

בתחום רות שבאה משדה מואב. שלשכת הגזית בחלקו של יהודה שממנו משפחת דוד המלך שבא מרות:

והעומד על פני הישימון. בפ' ב"מ אי' הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויראה כמין כברה בים כו'. ולעיל בב"ר פ"ה אי' כמלא פי כברה קטנה היתה בה. אבל בתנחומא ובתוספתא סוכה פ"ג אי' כמ"ש כאן:

כז  [עריכה]

לא קפדה תורה לרדוף אחר המצות. כדכתיב שכן ארץ ורעה אמונה ר"ל שישכון במקומו וירעה אמונה ואמונה כולל כל המצות:

ורדפהו במקום אחר. כי כל דבר יושלם בשלום לפי' חייב אדם לרדוף עד שיבא לשלום (ספר נ"ע):

כח  [עריכה]

שמה שזה נועל כו'. שלפעמים פסוק אחד סותם הדברים ובא חבירו ומפרש הדבר:

שמשה הוא ישראל. כי שקול הוא כנגד כולם:

שראש הדור ככל הדור. כמ"ש בעירובין דף מ"א בתר רישא גופא גריר:

כט  [עריכה]

כמו ששלח אל מלך אדום כו'. שכאן לא כתיב ששלחו אל סיחון שיקנו מנו אוכל ומים. מ"מ האמת הוא כמו ששלח אל מלך אדום שלא יזיקוהו אלא שעוד ירויח מהם כן שלחו לו כדכתיב בדברים ב' אוכל בכסף תשברני:

בדרך המלך נלך. ולא אמרו לו שהלכו לכבוש את ארץ כנען ובדברים ב' כתיב מפורש עד אשר אעבור את הירדן שאמרו לו שהולכין לכבוש את ארץ כנען:

שהיה ממליך אותם. ובילקוט הגירסא והוא היה ממליך אותם:

במחשבה. פי' בכוונה:

ואוכלסין. פי' וחיילותיו:

ראה החלותי. ר"ל בזה שאספתי אותם למקום אחד אתה רואה שהחלותי תת לפניך:

ל  [עריכה]

זש"ה כי י"י אוהב משפט. צריך לרשום (ישעיה סא ח) כי ה' אוהב מפשט שונא גזל בעולה. וכדמשמע בסמוך:

שאילו נטלוהו ממנו. מן מואב:

עולה. מלשון לא תעשה עול (מת"כ). ותפס לשון הכתוב שונא גזל בעולה ור"ל שאפי' קרבן עולה מגזל שונא הקב"ה:

כי חשבון עיר סיחון. שאע"פ שהיתה של מואב אינה נקראת עיר מואב אלא עיר סיחון. שקנאה במלחמה על כן הותרה לישראל:

אוי לך כו'. כך היה לשון הקללה:

יש אומרים כו'. דרש ויפנו ע"ד ופנית בבקר וגו':

ואחר הרגל מלחמת עוג. היינו בכ"ג בתשרי (ראש יוסף):

אשר אדם מפחד תמיד. כי לכן הוצרך ה' להבטיחו שלא יירא ממנו:

למה נתיירא כו'. כדאי' בברכות ד' ע"א ר' יעקב בר אידי רמי כתיב (בראשית כח טו) והנה אנכי עמך וגו' וכתיב ויירא יעקב מאד. היה מתירא שמא יגרום החטא:

כנגד אביו. כדרך אביו יעקב. ובתנחומא אי' בדרך אביו:

שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון. וכדאי' בירוש' ובבבלי פ"ו דסנהדרין שמשה החרים לסיחון. ולקמן אמר שהגופים לבד החרימו:

לב  [עריכה]

שלא עמד גבור בעולם כו'. ר"ל מיום שנהרגו הרפאים שלפניו:

כפריצי זיתים. כתב המת"כ פריצי גרעינים. גפת פסולת של זיתים. והמעריך כתב זיתים קשים שנמלטו ולא נדרכו עם חבריהם:

ויבא הפליט כו'. ונקרא פליט שנשאר מהרפאים. ועי' בב"ר פ' מ"ב:

וכאן עשה אותו שירים. זה ראי' לפרש פליט לשון פסולת הנשאר:

לג  [עריכה]

נתן לו הקב"ה שכר רגליו. שאע"פ שהוא לרעה נתכוין. מ"מ עי"ז נתגדל אברהם. וגם הציל ללוט:

וגבה ממנו. על שחשב להרוג את הצדיק וצירף לו הקב"ה מחשבה למעשה:

אלולי שהיה לו זכות. והיה ירא פן יש לו זכות מדחיה כל כך שנים. ועי' בזוהר סדר זו (דף קפ"ד ע"א):

כי בידך נתתי אותו. וכדאי' בדב"ר פ"א כי בידך אתננו אכ"כ אלא כי בידך נתתי כבר פסקתי את דינו מימות אברהם:

בידך הרגהו כו'. מכוון למה דאי' בס' ברכה שאמר משה למה"מ עשיתי מלחמה עם סיחון ועם עוג כו' והכיתים במטה שבידי:

ויכו אותו ואת בניו בנו כתיב. כן כתיב סוף סדר זה במלחמת עוג ויכו וגו'. אבל בזה הפסוק גם הכתיב בניו. רק בדברים (ב' פסוק ל"ג) כתיב ונך אותו ואת בניו. ושם הכתיב בנו ושם קאי על סיחון. וכן פרש"י שם בנו כתיב שהיה לו בן גבור כמותו:

וא"ל למדתני. פי' הקב"ה אמר למשה. ר"ל דחזר הקב"ה מדבריו הראשונים וכאילו אמר למדתני וע"ע לקמן:

לא אמרת אני ה' אלהיכם כו'. יתכן לפרש לפי שהיה גלוי לפני הקב"ה שיעשו ישראל העגל ואילו אמר אני ה' אלהיכם לא היה למשה פ"פ להמליץ עליהם לכן אמר אנכי ה' אלהיך והמאמר היה לכל אחד ואחד מישראל. ולמשה הניח בזה פ"פ נגד מדת הדין:

כשא"ל הקב"ה פוקד עון אבות על בנים. שכפי מדת הדין הבן יומת בעון האב כי מסתמא נשאר בו המזג והתכונה מאביו. והועיל ע"ז תפלת משה שיתנהג ה' ברחמים:

יהיו נוטלין כו'. בתמיה:

וכן נאה. בתמיה:

אשר צוה ה'. וגו' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות:

עשה מלחמה עם סיחון כו'. שבאמת כפי הדין לא היה סיחון ראוי שיבוקש מאתו שלום. רק משה עשה מנפשו וה' הסכים על ידו:

ועברו את נחל ארנון. וסיפיה דקרא החל רש והתגר בו מלחמה:

אלא מה כתיב למטה ואשלח. כצ"ל:

שנא' ונך אותו. כצ"ל:

הרחיקו ההרים זה מזה. פי' שחזרו ההרים למקומן:

שנא' ואשד הנחלים. תרגום של שפך אשד:

ועל המים נגזר על משה. שלא יכנס לארץ. לכן לא נזכר בשירה שאין אדם מקלס לאיספקלטור שלו:

ומתחת ידי נחלו אותה. כצ"ל. וכן אי' בשוח"ט ריש מזמור ה' מן המדבר זכו שניתן להם תורה ע"י משה רבינו שנא' ויתן אל משה:

וממתנה נחליאל. ר"ל מהתורה שניתנה במתנה נחלו אל ר"ל הכירו גדולת הבורא יתב' ועבדו אותו בכל לב:

בא מות. נוטריקון קדריש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף