עמק סוכות/סוכה/כג/ב

עמק סוכות סוכה כג ב

דף כ"ג ע"ב

וכיון דמייתא כווצא. פרש"י מתמעט. ובנודע ביהודה (תניינא חאה"ע ריש סי' ס') כתב באדם בחייו אף כששוכב אבריו נקבצים ואינו פושט כ"כ רגליו אבל אחר מותו אבריו נפשטים בפישוט רגלים כו' ע"ש. ולכאורה הא דהכא הוא נגד דבריו דאדרבא מתמעט. אך אין לדמות העניינים מכמה טעמים ואכמ"ל בזה:

ה"ז גיטך כו'. פרש"י ירא שלא ימות פתאום כו'. וכתב בהגהת הרש"ש משמע דהתקנה טובה רק שאסורה בתרומה והק' דמה"ט תיאסר עליו מיד מאיסור גרושה לכהן ואין לחלק בין תרומה דבמיתה ללאו דגרושה לכהן שאשב"כ וכתב דאולי באמת אסורה לו ע"ש.

והנה אם רצה לחלק ביניהם הל"ל כדאמר הש"ס בגיטין (דף כ"ח) בהקושיא משליח דנותן הגט בחזקת שהוא קיים דשאני תרומה דאפשר שתזון בחולין. משא"כ בגט דאין לך שולח גט ותשאר עגונה ע"ש. וה"נ בכבר אמר ה"ז גיטך שעה א' קודם מיתתו אם לא תתירה אין לה תקנה להיות עמו משא"כ לענין תרומה דאפשר בחולין. ואף דלא מסתבר להחמיר בהלך בעלה למדה"י דאין אסורה בתרומה הוא משום דהחזקה שעדיין קיים חזקה אלימתא חזקה דלשעבר משא"כ בחשש שמא ימות בתוך שעה שאוכלת תרומה מחמרי' כיון דאפשר בחולין אחרי שאינה חזקה אלימתא אף דלא נחמיר באיסור גרושה לכהן כיון דליכא תקנה אחרת. אך יותר נראה כמ"ש הרש"ש דבאמת אסורה:

הלוקח יין מבין הכותים. הק' הריטב"א לר"מ דגרי אמת הם למה ניחוש הא כותאי מעשרי ובדאורייתא זהירי וכ"ת לזבוני לאחריני לא קפדי דל"ל לפני עור ישקהו ממנו ואם ישתה מתוקן הוא וכדאמרי' פ"ק דחולין קוטע אצבע של א' מהן ונותן לו כו' ע"ש.

והנ"ל לתרץ די"ל דגם כשישתה אפשר דנתן עיניו בכלי אחר שיהא תו"מ כפי השיעור שישתה עי' ריש נדה (דף ב' ע"ב) בבודק את החבית להיות מפריש עליו דפרש"י ושותה שאר חבית ונותן עיניו בזו להפריש ממנה לאחר זמן שהתרומה ניטלת במחשבה ועי' רשב"ם בב"ב (ריש דף צ"ו). ולא מיבעי' כשיקח בכלי אחר מהחבית שמוכר וישתה דאינו בירור שהפריש תו"מ על כל החבית אלא גם כשישתה מהחבית גופי' אין לומר אם איתא דלא הפריש אלא על כדי שתייתו הא מעורב השיעור שתייתו שהוא חולין עם המותר שהוא טבל. דהא לר"מ דס"ל ברירה נימא דהוברר דעל מה ששתה הי' ההפרשה דתו"מ.

ודע דלכאורה בנשבע הכותי שעישר נאמינו. ואף דמבואר ביור"ד (סי' קי"ט ס"ח) [והוא מהרשב"א] דחשוד על הדבר אינו נאמן עליו אף בשבועה. זהו מטעם שכבר חשוד על השבועה לעבור שמושבע הוא מהר סיני ע"ש בש"ך. וזה לא שייך בכותי דזהיר בדאורייתא. ודלא חייש על לפ"ע הוא משום דדרשי לי' כפשטי' כמ"ש בתוד"ה שני לוגין. וא"כ לא נחשד כלל לעבור על השבועה ונאמינו כשישבע שעישר אף דלא נקיט הך תקנה.

אמנם לפ"ז יש לעיין בתשו' הרשב"א (סי' ס"ד) שהוכיח שחשוד לדבר אינו נאמן גם בשבועה מדאמרי' במומר אוכל נבלות לתיאבון אם לא בדק סכין אחריו שחיטתו אסורה ולמה לא נאמינו כשישבע ששחט כראוי בסכין יפה וכן בעמי הארץ שאינם נאמנים על המעשרות ישבעו שהוא מתוקן ויאמנו דבריהם אע"כ שאינם נאמנים על אותו דבר אף בשבועה ע"ש. ולמה שכתבנו הא תקשי כזה בהא דאיתא בחולין (סוף דף ג') בכותי שבאו ומצאו ששחט חותך כזית ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור כו' ע"ש. והרי הא מ"ל היתר גם בלא אכילתו כשישבע ששחט כראוי כיון דלא נחשד לעבור על שבועת הר סיני במזיד. וכשנימא דנאמן בשבועה הכותי אף דלא נקט הך תקנה, אין ראי' נמי על מומר וע"ה אף דחשידו מהא דלא נקט תקנה זו וצע"ק:

שני לוגין שאני עתיד להפריש. לשון רש"י וכגון שהגיע לילי שבת כו'. לכאורה משמע בכבר קידש היום. דביה"ש לא הוי קרי לילי שבת. והתוס' הכריחו דמיירי ביה"ש. וקצת חדוש דלא הזכירו מלשון רש"י לילי שבת. ובמ"ש התוס' דאין סברא לאוקמי הא דשבת (דף מ"ג ודף קנ"ד) כר"י ור' יוסי ור"ש. אפ"ל דלרש"י מסתבר לאוקמי הכי.

ובראייתם מביצה דמעשר בשבת במזיד לא יאכל ואתיא כר"מ ואי שרי למיכל בתנאי שאני עתיד להפריש לא ראוי לקונסו אפי' עבר ותיקן, צע"ק דהא גם בלא תנאי שרי לאכול ע"י נותן עיניו בצד זה לעשר ואוכל בצד זה עי' בכורות (דף נ"ט ע"א) דמעשר דגן ניטל במחשבה. וכבר הק' שם התוס' בד"ה במחשבה אמאי אין מגביהין תו"מ ביו"ט ויהא כמדומע דמעלין בק"א מה"ט ול"ח מתקן כיון דאפשר במחשבה ותי' דשאני מדומע שכבר נתקן אבל תחילת תיקון לא שרינן משום דאפשר במחשבה כו' וכ"כ בגיטין (דף ל"א ע"א) בד"ה במחשבה ע"ש. ואכתי תקשי למה קנסו במעשר במזיד כיון דאפשר במחשבה. וע"כ צ"ל דמ"מ שייך לקנוס במפריש בהדיא בתחילת תיקון. וא"כ ה"נ י"ל הכי אף אי מהני בשבת גופי' בתנאי דמ"מ קנסי' במפריש בהדיא בלא תנאי.

וצ"ל דהכא בראייתם קאי בשיטתם בחולין (דף ו' ע"ב) בד"ה והתיר שכתב בשעה"מ (פ"ד מתרומות הל' י"ו) דס"ל דטבל גמור לא משתרי ע"י נותן עיניו בצד זה דלא כשיטתם בגיטין ובכורות ע"ש. ולפ"ז ניחא ראייתם הכא ממעשר בשבת במזיד לא יאכל. ועכ"פ ל"ק מהא דביצה לפרש"י אי גם בטבל גמור מותר ליתן עיניו בצד זה. דע"כ צ"ל דמ"מ קנסו במפריש להדיא כנ"ל לכאורה.

ובחילוק התוס' במה שאני עתיד להפריש. דמה שצריך לאכול בשבת שרי להפריש בשבת ובא"צ לאכול בשבת אסור להפריש בשבת [והריטב"א מחלק בין דמאי לספק גמור] ע"ש. הנה בתשו' רעק"א (סי' קנ"ט) נסתפק בקנין בערב שבת במעכשיו בתנאי שיעשה כך וכך אם מותר לקיים התנאי במעשה בשבת ע"ש. ונידון דהכא לכאורה דמי לזה. דבמפריש אח"כ נתברר שאלו נתקדשו למפרע באמירתו דקודם שקידש היום. ומ"מ אסור ההפרשה בשבת [שלא לצורך אכילת שבת]. וה"נ בקנין כה"ג אסור לקיים התנאי בשבת מחמת בירור הקנין דקודם שבת בשבת:

ומיחל ושותה. עמ"ש הריטב"א על פרש"י דאין כוונתו שלא לסמוך אברירה לכתחילה דלהסובר ברירה ד"ת לסמוך עליו כו'. ובכתונת פסים בדיני ברירה מפלפל הרבה בזה יעו"ש. ולכאורה נראה דלא עדיף ברירה מחזקה ורובא דמה"ת סומכין עלייהו. ועכ"ז באפשר לברר בקל צריך לברר עי' פסחים (דף ד') באיתא למשכיר לשיילי ועי' בגינת ורדים (סוף כלל ס"א) דגם ברובא בקל לברר אפשר דצריך לברר ע"ש. ולא עדיף בירור דברירה מבירור דרוב וחזקה והא דלחלל בפיו ודאי ענין קל הוא. ועי' בספרי מלאכת חושב בתמורה (דף ד' ע"א) בד"ה הראשונה מעושרת. ובקושיית הכ"פ אהנך דמפרשו הא דנדרים (דף מ"ח) דבחצר שיש בו דין חלוקה לא סמכי' אברירה מדאפשר בחלוקה, מביצה (דף י') דפריך וב"ה ל"ל זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל למחר כיון דס"ל ברירה. ולפירושם דבאפשר לתקן לא סמכי' אברירה מאי פריך ע"ש. נ"ל דלומר זה וזה אני נוטל ע"כ צריך לעלות בסולם להשובך שהוא בגובה ולהראות באצבע אאיזו מכוון וזה חשיב טירחא וכדמשמע בפסחים (דף י' ע"ב) ככר בשמי קורה צריך סולם להורידו מי אמרי' כולי האי לא אטרחוהו רבנן כו' ע"ש. הרי דכה"ג חשיב טורח מרובה וכשנדמה הך דברירה לחזקה הרי גם בחזקה א"צ לטרוח הרבה ול"ד לשאלת המשכיר בבדיקת חמץ באיתא קמן דאינו טירחא. וגם ל"ד לחלוקה דחצר שיש בו דין חלוקה אף אי יש טורח בחלוקה. כיון דע"פ רוב ניחא לאדם שיהא חלקו מבורר בלי שותפות ל"ח טירחא. אך קושייתו מביצה (דף ל"ד ע"א) מהא דעומד אדם על המוקצה כו' ע"ש. מזה לכאורה תקשי דשם בקל יוכל לרשום ואכמ"ל:

דברי ר"מ. הפני יהושע בגיטין (דף כ"ה) תי' לקו' התוס' דר"מ דהכא סותר להא דבכורות. דהיינו דאפי' אם לוקח אחר מירוח חייב מדאורייתא אין חיוב לוקח מכותים רק מדרבנן דשמא מכר ממה שהפריש לצורך עצמו לכך יש ברירה משא"כ בהא דבכורות ה"ל ספיקא דאורייתא. ובכ"פ בדיני ברירה תמה על התוס' דהכא בד"ה עשרה וביומא דחשבו לספק שמא כבר הפריש הכותי. דהרי בדמאי (פ"ה מ"ט) סובר ת"ק דמעשרין משל כותי על של כותי ור"א אוסר ופי' הרע"ב דלת"ק חשיב תבואה דכותים ודאי טבל דבודאי לא הפרישו ולר"א ספק וקיי"ל כת"ק וממילא חשבי' תבואה דכותים לודאי ע"ש.

והנה מדכותים על של כותים הי' אפ"ל אף דגם לת"ק הוי ספק שרי לעשר מטעם ס"ס שמא שניהם מעושרים או שניהם אינם מעושרים. וכזה הק' בתוס' רעק"א (פ"ה דדמאי אות ס') אהא דתרם מדמאי על דמאי תרומה ויחזור ויתרום הא הוי ס"ס ורמז לתרץ עפמ"ש (אות כ"ט) מהכ"מ דמאחר דקיי"ל רוב ע"ה מעשרין ואפ"ה אחמור רבנן לחוש למיעוט אחמור נמי לחוש לס"ס ע"ש. וזה ל"ש כ"כ בהא דכותים. והי' אפ"ל דה"ט דת"ק, דאוסר יסבור דס"ס בתרי גופי לא אמרי' וכדהביא בתשו' רעק"א (סי' ו') אהא דטומטום אינו מוציא טומטום מטעם דהוי ס"ס בתרי גופי ע"ש. והי' אפ"ל דבזה פליגו ת"ק וי"א אי אמרי' ס"ס כה"ג ואין ראי' מזה דלת"ק חשיב דכותים ודאי טבל. אך מהא דמעשרין משל ישראל אדכותים כדאיתא שם. מזה ראי' דלת"ק חשיב ודאי טבל. או משום דנוקי הספק שמא עישר על חזקת טבל שהי' מקודם. או דנימא דאין לספק לשמא מכר מה שהפריש לצורך עצמו. אך אכתי י"ל כמ"ש הפני יהושע דכיון דלר"א ע"כ ספק הוא שמא עישר הא י"ל דר"מ כר"א ס"ל ולא כת"ק כדי שלא יסתרו דברי ר"מ אהדדי ואטו מוכרחין אנו לאוקמי לדר"מ כהלכה דוקא כנ"ל לכאורה:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף