עמק סוכות/סוכה/כג/א

עמק סוכות סוכה כג א

דף כ"ג ע"א

ור"מ הא נמי מדאורייתא מחזא חזיא כו'. בבאר אברהם הביא דגם להסוברים עושין סוכה בחה"מ יסבור דצריך סוכה ראויה לז' מה"ת ומ"ש שעה"מ ופרמ"ג דלא מ"ל סוכה שא"ר לז' מה"ת. השיב דמ"ל באסרה בקונם ליום אחד א"נ מ"ל בא"א ליכנס בתוכה אא"כ שיסתור בה סתירה האסורה בשבת ויו"ט מה"ת יעו"ש. ול"נ דקונמות דמצוה לאתשולי וחשיב מה"ט דשיל"מ כדאיתא בנדרים (דף נ"ט ע"א). ואפי' נדר ע"ד רבים לדבר מצוה הא יש לו התרה כדאיתא בנדרים שם אין לחשוב מש"ה א"ר לז' לפוסלה לשאר הימים משום הקונם דהקיום כיון דבידו להתיר גם הך יומא [אך מ"ל בראובן שאסר סוכתו על שמעון יום אחד דאין ביד הנאסר עליו להתיר דכה"ג ל"ח דשיל"מ עי' בפ"ת ביור"ד סי' ק"ב סק"י]. גם באופן הב' הא מה"ת מותר לומר לנכרי לסותרה כדי ליכנס לתוכה דאמירה לנכרי הוא רק שבות. וגם באין נכרי אצלו ל"ח א"ר משום אלו איקלע נכרי ראויה גם להך יומא. והרי בפסחים (דף מ"ו) פטר רבה האופה מיו"ט לחול משום אלו אקלעי אורחים חזי' להו. וה"נ יש לחשוב ראוי גם ליום זה הואיל אי מיקלעי נכרים לסתור:

ור"י מכשיר. וכ"פ הפוסקים עי' ש"ע סי' תר"ל סי"א. ובשבות יעקב (ח"א סי' ל"א) העיר מדקיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו ע"ש. והנ"ל למ"ש הריטב"א לעיל (דף י"ד ע"ב) בגזירת נסרים שא"ב ד' דקיי"ל כר"י ול"ש בזה הלכה כר"מ בגזירות כיון דגם ר"י גזר גזירת תקרה ביש בהם ד' אלא דנ"ל שאין לגזור בפחות מד' ע"ש. וה"נ הא בבע"ח שאינו קשור לכ"ע אין עושין והיינו מגזירה דתברח ולאו אדעתי' כמש"ש השבו"י ע"ש. וא"כ גם ר"מ גזר אלא שלא נ"ל לגזור בקשור. וכה"ג אינו בכלל הא דהלכה כר"מ בגזרותיו וכעין שכתבנו מהריטב"א.

עי"ל לכאורה דבשדי חמד (מערכת הג' סי' י"ב) הביא מהפרי מגדים א"ח סי' ח' במשבצות סק"ח דאין לגזור גזירות בחשש ביטול מצות עשה [וכ"כ שם מהדגמ"ר] והק' ע"ז מדקיי"ל בסי' תרכ"ט דאין מסככין בנסרים מגזירת תקרה ואין מסככין בעשבים שריחן רע מחשש שיניח סוכתו ויצא ע"ש. ולדרכינו י"ל דגם כשנגזור גם מחשש ביטול עשה, עכ"פ י"ל דהכלל דהלכה כר"מ בגזירותיו לא נאמר רק בחשש ל"ת ולא בחשש ביטול עשה. ולכאורה ה'ל להביא בשדי חמד גם מהכא דגזרו מחשש ביטול מצות סוכה. אך כיון דלר"י לא גזרי' רק באינו קשור ומחשש דתברח וא"א לתקן ביו"ט. וזהו דבר המצוי מאד ולא עדיף זה מגזירה לגזירה דלא גזרי' ומ"מ כתב הח"צ (סי' ע"ה) דבדבר המצוי ורגיל גזרי' גזירה לגזירה ע"ש. ומר"מ דאין הלכה כמותו לא רצה להקשות. ואולי נימא בגזירת תקרה ובעשבים שריחן רע. דגזירות אלו מצוי ורגיל ולכך גזרי' גם בעשה אף אי באינו רגיל כ"כ נחלק בין חשש דביטול עשה לחשש העברת ל"ת וצ"ע בזה ואכמ"ל:

ולא לחי למבוי. לטעמיה דאביי בדר"מ מגזירה שמא תמות ניחא דאזיל לשיטתו בשבת (דף י"א ריש ע"ב) דבאיסורי שבת גזרי' גזירה לגזירה. דגם הכא אף בלא לחי אין איסור המבוי רק מדרבנן דמה"ת מותר לשלשל בו בלא לחי. וצ"ל דגם לר' זירא דהוא מגזירה שמא תברח סובר כאביי. ובמלא הרועים ערך גזל"ג (אות ו') הביא ד' הט"ז (ס"ס רנ"ב) שכתב דהרי"ף פוסק כאביי ע"ש. ולדברינו י"ל משום דגם ר"ז סובר כאביי ולא כרבא ויש לדחות:

למ"ד שמא תברח לא חיישי'. בסי' תר"ל ס"י איתא דאסור לעשות מחיצות דסדינים אע"פ שקשרן זימנין דמנתקי והק' הט"ז מדאיתא שם סי"א שיקשור בהמה לדופן ולא חיישי לניתוק ובפ"ק דב"ק אמרי' שור דרכי' לנתוקי כו' ע"ש. וצ"ל דדוחק לומר דרק שור דרכי' לנתוקי ונפרש באמת בהמה דהכא בשאר בהמות ולא בשור. ובשבות יעקב (ח"א סי' ל"א) תי' דבבע"ח לא חיישינן לנתוקי דהא יראה שברחה ויודע שפסולה ויתקנה או ילך לסוכה אחרת משא"כ בסדינים הקשורים דאי מנתקי לא מינכר כו' וכתב דבבע"ח שאין קשורין לכ"ע אין עושין אף שנראה לעינים חיישי' ללאו אדעתי' כבסדינים הקשורים כו'. וכתב שם עוד דסוגיא זו אינו מקשן ותרצן רק סוגיא דהש"ס וגם המקשן ידע מסקנת הש"ס יעו"ש.

ואכתי צ"ע להס"ד דנפ"מ בפיל שאינו קשור אי נימא דלמ"ד שמא תמות בשאר בהמה היינו בגוונא דמסקנא בכווצא ולאו אדעתי' שאינו ניכר. איך פריך למ"ד שמא תמות ניחוש שמה תברח. אף אי יש מקום לומר דהיכא דשכיח הרבה שתברח דניחוש אף בנראה לעינים ללאו אדעתי'. מ"מ אינה סברא פשוטה כ"כ ושפיר הא י"ל דמ"ד שמא תמות סובר דלא חיישי' כלל לשמא תברח ולאו אדעתי' כיון שנראה לעינים ורק לשמא תמות חיישינן ובגוונא דכווצא ולאו אדעתי' שאינו ניכר וע"כ בפיל לא משכחת לה ומאי פריך למ"ד שמא תמות ניחוש שמא תברח הא י"ל דבזה פליגי אביי ור"ז אם חיישי' ללאו אדעתי' בשכיח הרבה אף בנראה לעינים. אע"כ דבס"ד סובר בחשש שמא תמות לא במתיחא באשלי מלעיל ובמוקים בפחות מג' סמוך לסכך וכווצא. ובמיתה פשוטה הוא דבר הניכר ומ"מ חייש. ולכך שפיר פריך כיון דגם במיתה ניכר ומ"מ חייש. למה לא ניחוש גם לשמא תברח בפיל. ולפ"ז שפיר הק' הט"ז דא"כ מאי משני בבהמה קשורה הא גם בקשורה יש לחוש לשמא תברח כיון דדרכי' לנתוקי. והא דניכר לא מהני וכדחייש לשמא תמות אף שניכר. כנ"ל בסברת הט"ז:

ודלמא רבעה. בהגהת הרש"ש כתב דהקושיא רק לאביי דמאי איריא שמא תמות תפ"ל דלמא רבעה דשכיח טפי עכ"ד. ול"נ פשוט דקאי אהא דמשני דעביד בהוצא ודפנא. דאיך נחשוב זה למחיצה דהרי לקמן (דף כ"ד ע"ב) אמר ראב"י דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה ע"ש. וע"כ כיון דעומד לנפול ע"י הרוח המצויה כנפול דמי. וה"נ כיון דדרכה לרבעה, ואז ודאי ישבר ההוצא ודפנא שבין רגליה דהוצא ודפנא הוא לולבי דקל כדפרש"י. והוא דבר שאינו קשה כ"כ לעמוד אף אם רבעה וע"כ ראוי שלא לחשוב זה למחיצה גם כשעומד עדיין כיון דמצוי הוא שתרבע וישבר גם כשעומד כשבור דמי כנ"ל:

זמנין דמוקי בפחות מג' כו'. ומשמע דמש"ה אסרי' בכל גוונא. ולכאורה כיון דגם במוקים בפחות מג' כו' אינו רק מגזירה שמא תמות וכווצא ולאו אדעתי'. א"כ כשנגזור גם באופן אחר אטו היכא דמוקים בפחות מג' הוי כגזירה לגזירה. אך כבר כתבו התוס' בחולין (דף ק"ד ע"א) בד"ה ומנא תימרא דאיכא דוכתא דגזרינן גזל"ג. ועי' בשדי חמד (ריש מערכת הג' עד סי' ה'):

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף