עזר לעזרא/ו
|
< הקודם · הבא > |
ועיין בס' רב פעלים ח"א חיו"ד סי' ט"ו בדין קדירה שהרתיחו בה יום ראשון בבוקר חלב ת' דרהם וביום ב' בבוקר חממו בה מים ת"ר דרהם כדי לרחוץ בהם כלי חלב והיו רותחין על האש. והשליך ילד חתיכת בשר ל' דרהם לתוך המים בעודם רותחים על האש והאשה ראתה זה ורצתה להוציאה תכף אך בשביל שהמים רותחים הוכרחה להביא עצים להוציאה בהם ולמאי דביני ביני נשארה החתיכה בתוך המים הרותחים שיעור ב' דקים. והם אינם יודעי' בבירור אם עבר כ"ד שעות אחר בישול החלב ביום א' עד בישול המים של יום ב' דאפשר דהיה כ"ד שעות חסר שעה או יותר מכ"ד חצי שעה. והשיב אעפ"י שזו הקדרה ספק נוטל"פ אפי"ה ספיקא דאורייתא לחומרא ומה גם דזו היה לה חזקת חלב ולכן המים צריך לשופכן וחתיכת הבשר אסורה באכילה. אך נראה דמותרת בהנאה והטעם דהסירתה האשה תכף אחר ב' דקים ולא נתבשלה כמאכל ן' דרוסאי שהוא שליש בשול שהוא היותר חמור וכו'. והפר"ח סי' פ"ז סק"ג כתב דאם בישל בב"ח אלא שלא נתבשל כמאכל ן' ד' לא אסיר מה"ת וכיון דלא אסיר אלא מדרבנן שרי בהנאה ע"ש ואיכא דפסקו כוותיה ואיכא דפליגי עליה וכו'. וא"כ השתא לענין איסור הנאה איכא בנ"ד ס"ס והוא ס' אם היתה ב"י ואת"ל ב"י שמא הלכה כפר"ח ודעמיה דס"ל דכל שלא נתבשל כמב"ד שרי בהנאה ולכן יש להתירה להאכילה לכלבו ורק אסורה באכילה עכ"ד ע"ש.
והנה הגם דנר' דנדון הנ"ל היה בבוקר אחר לינת לילה וכפי דברי הפוס' האחרונים ז"ל דעבדינן ס"ס אף נגד דברי מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו ובנדון זה איכא ס"ס ספק דהלכ' כר"ת ז"ל דס"ל דלינת לילה פוגם[1] ואת"ל דלא קי"ל כוותיה ספק שמא עבר עליה כ"ד שעות והויא נוטל"פ ולמאן דס"ל דבעי ס"ס המתהפך שפיר הוי בנד"ז מתהפך ספק עברו כ"ד שעות ואת"ל דלא שמא לינת לילה פוגם כס' ר"ת ז"ל מ"מ הרב ז"ל לא רצה לסמוך להתיר מטע"ז יען דכתב בסי' הקודם לזה דרואין המנהג פשוט בעירם שם דאין עושין סברת ר"ת ז"ל בתורת ספק לצרפו עם ספק אחר ולהתיר ע"י ס"ס כזה רק אי איכא סניף אחר להתיר לסמוך על ס"ס זה ובער"ש שהוא שעה"ד. ובשואל עני יש לסמוך לעשות זה לסניף ולהתיר בס"ס זה ע"ש. דמוכח דלעיקר דינא לשאר מקומות סמכינן לעשות זה הס"ס להתיר, וא"כ בשאלה המובאה בסי' מ"ו שם הנ"ל לשאר מקומות דאיכא ס"ס זה יש לסמוך על הס"ס זה להתיר גם באכילה.
ואנכי הרואה דיש לעמוד על דבריו מדוע בסי' ט"ו לא התיר גם באכילה גם למנהגם בעירם כנ"ל מאחר דאיכא ס"ס ס' ב"י או לא ואת"ל ב"י שמא הלכה כפר"ח ודעימיה דכל שלא נתבשל כמב"ד אינו אסור מה"ת, ויש סניף ג"כ סברת ר"ת ז"ל דלינת לילה פוגם והו"ל לעשות ס"ס זה להתיר גם באכילה. ועם דהפר"ח ז"ל לא התיר כ"א בהנאה היינו משום דבנדונם ליכא ספיקא אחרינא אבל בכגו"ד דאיכ' ספיקא אחרינא וגם סניף סברת ר"ת. ז"ל ג"כ מדוע לא התיר גם באכילה.
ואעיקרא ק"ל במה שכתב אעפ"י שזו הקדר' ספק אם נותן טעם לפגם אפי"ה ספיקא דאורייתא לחומרא ומה גם דזו היה לה חזקת חלב ולכן המים צריך לשופכן וחתיכת הבשר אסור' באכילה ע"כ דאיך כתב אפי"ה ספיקא דאור' לחומרא דהרי אין כאן כ"א ספיקא דר' דמדאו' בטילה פליטת הכלי ברוב שהיה במים ת"ר דרהם אפי' שהכלי הוא ב"י וכשהשליך הילד הבשר ל' דרהם לתוך אותן המים אינם נאסרים מדאו' לא המים ולא הבשר ולא בעי ס' כ"א הוא מדר' וא"כ הוי ספיקא דר' ויש לילך בספיקו להקל המים והבשר באכילה. האומנם מאי דאיכ' לעמוד בזה הוא מדברי האו"ה שער מ"ז בדין הגבינות שהביא דברי הפר"ח בסי' ק"י בכללי הס"ס אות ח"י וכ"כ הש"ך דגבינות ישר' שהיו בבית הגוי וס' אם נחלפו או לא אין להתירם מכח ס"ס ס' אם נחלפו או לא ואת"ל דנחלפו שמא לא הועמדו בעור קיבת נבילה דכיון דיש חשש איסור דאור' אעפ"י דמדאורייתא מותר בטעם רוב ואסרום חז"ל מחמת המיעוט הוי בודאי איסור דאוריית' ומשו"ה אינו ניתר בס"ס כזה עד שיהיו ב' ספיקו' מלבד ספק הראשון ע"כ ועיין בס' שם משמעון דס"ה שהאריך בזה עש"ב. והן קדם אנכי בעניי הוק"ל דמדברי האו"ה הנ"ל נר' דגבינות הגויים כיון דיש בהם חשש איסור דאורייתא הגם דמדאו' מותר מטעם רוב ואסרום רז"ל הוי כודאי איסור דאורייתא וצריך שני ספיקות להתיר מלבד וכו'. ואילו האו"ה ז"ל בעצמו בכלל כ"ג אות ב' כתב בשם הרשב"א ז"ל דגבינותיהם הוי איסור של דבריהם שאין לו שורש מדאו' ואם נתערב כבר בטל ברוב בעלמא בין בלח בין ביבש. וסיים האו"ה מדידיה ואפי' אם הוא ברייה או חתיכה הראויה להתכבד ע"ש. וצריך לומר דדוקא סתם לענין תערובת אם נתערב גבינותיהם עם גבינות ישר' אזי אמרי' דהוו איסור על דבריהם שאין לו שורש מדאורייתא ובטל ברוב ולא בעי ס' הגם דרז"ל אסרו גבינותיהם מחמת המיעוט. משא"כ אם אנחנו באים להתיר הגבינות עצמם שהיו בבית הגוי אזי הוי בודאי איסור דאורייתא כיון דיש חשש איסור דאור' ואינו ניתר עד שיהיו ב' ספיקות מלבד ספק הראשון וכנז"ל. והמתמצא לנו מהאמור דלגבי התערובת הגם דמדר' אסרום עד דבעי ס' מ"מ מאחר דמדאו' בטל ברוב ואיכ' רוב במקום ספיקא הו"ל ספיקא בדרבנן ויש לילך בספיקו להקל וא"כ בנ"ד דאיכא ספיקא אי נותן טעם לפגם ומותר בין מה"ת ובין מדר' או אינו נותן טעם לפגם כי שמא הוא ב"י ומדר' הוא דבעי ס" הו"ל ספיקא בדר' ולהקל בספיקו המים והבשר באכילה. ומה גם דאיכא סניף סברת ר"ת ז"ל דס"ל דלינת לילה חשיבה נותן טעם לפגם ולא בעי מעל"ע. ואף לדידהו דנראה מנהגם דלא עושין סברת ר"ת ז"ל לספק מ"מ מאחר דאיכא ספיקא אחרינא והוא ספיקא בדר' יש לצרף גם סברת ר"ת ז"ל ג"כ ולהתיר באכילה מאחר דבלא"ה מותר מכח ספיקא דר'. ומכ"ש וק"ו דיש להתיר באכילה אחר שהביא ס' הפר"ח ז"ל ודעימיה דסברי דאין אסור מה"ת כל שלא נתבשל כמב"ד וכו' וכנז"ל. ולדעתי הפעוט מאחר דאיכא כל הספיקות הנ"ל בנד"ז יש להתיר הכל המים והבשר באכולה[2] והנלע"ד כתבתי וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כיר"א
וצ"ל בס' שם משמעון בחיו"ד (סי' א') במ"ש בנו של ה' המחבר בדין טעם כעיקר דאורייתא דהביא שם סברת רש"י ז"ל דהוי דר' ולר"ת הוי דאורייתא וכתב ה' מנ"כ דלרש"י ז"ל אינו אסור מה"ת אלא אף דאיכא ממשו של איסור ויש בו כזית בכא"פ אפי"ה הוי דר' וכ' ה' שם דכדבריו נראה כן ס"ל לר"ב והמרדכי ז"ל וכו' עש"ב. וכעה אני הדל הוק"ל בהשקפה ממ"ש בש"ס בענין כלי מדין דאסרה תורה כלי ב"י וכו' הרי טעם פליטת הכלי ואסרה תורה. ורשמתי זה לראות בספרי הפוס' ספרי דברי[3] רב ולעמוד על שורש הדברים.[4]