עונג יום טוב/קע

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב קע

סימן קע

ובמה שהקשו התוס' כיון דמדינא אסורה איך אמרו במשנה אחרונה דלא מהימנא משום דלא תהא נותנת עיני' באחר איסור שבה להיכן הלך ותירץ הר"א ממיץ ז"ל דלא מצינו זונה שתהא מוזהרת להנשא לכהן דודאי הוא מוזהר עלי' אבל היא אינה מוזהרת עליו והקשו בתוס' דהא אמרינן ביבמות (דף פ"ד) כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת ע"ש:

ונראה ליישב דעת הר"א ממיץ דכיון דאמרינן (בקדושין ע"ח) דאם קידש ובעל לוקה שנים משום לא ומשום לא יחלל בעל ולא קידש לוקה אחת משום לא יחלל אלמא דקדושין ובעילה תרי מילי נינהו א"כ יש לומר דהר"א ממיץ סובר דהיא אינה מוזהרת רק אלאו דלא יקחו דמשמע קיחה של קידושין אבל אם נעשית זונה אחר הקידושין אינה מוזהרת שלא תבעל לו דאיסור הבעילה הוא משום לא יחלל ולא יחלל כתיב רק בדידי' ולא בדידה להכי אמר ביבמות אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום זונה וללישנא בתרא משום טומאה דמשמע דרק בעלה לוקה ולא היא דהלאו לא נאמר רק גבי דידי' אבל גבי דידה ליכא מלקות רק בקידושין משום קיחה אבל לא בביאה דהא אי לאו קרא דלא יקחו ה"א שאינה מוזהרת כלל דמאי איכפת לה בקדושתו שהוא כהן וה"א שאינו אזהרה אלא עליו ועכשיו שגלי קרא במאי דכתיב לא יקחו שגם עלי' קאי האזהרה מ"מ אכתי לא מצינו שתהא מוזהרת אלא להתקדש לו כשהיא זונה אבל על הבעילה לא מצינו שתהא מוזהרת דלא יחלל בדידי' כתיב ומכש"כ היכי שנעשית זונה אחר הקידושין דאין בה שום אזהרה דלא יחלל נאמר רק עליו ולהכי אשת כהן שנאנסה ליכא גבה אזהרה כלל:

ועוד דאפילו אם נימא דכל היכי שהיתה זונה בשעת הקידושין היא לוקה שתים מחמת הקידושין ומחמת הביאה משום דכיון דרבא סובר קידש אינו לוקה וכשבעל לוקה שתים על הקידושין ועל הבעילה הרי דאיסור הקידושין מתלי תלי וקאי וחייל בשעת בעילה א"כ אפשר לומר דכשקידש ובעל בזונה שמקודם הקידושין כיון דחייל עלה מלקות דאיסור זונה בשעת בעילה מהקידושין חייבת נמי משום לא יחלל דבביאה נגמר גם איסור הקידושין ולוקה גם היא שתים אבל אם בעל ולא קידש או שנעשית זונה אחר הקידושין דלא עברה אלאו דלא יקח אינה מוזהרת אלאו דלא יחלל:

ועוד דגם בדידי' מצינו נ"מ בין קודם נישואין לאחר נשואין דהא ביבמות (דף נ"ו) קאמר רבא בלישנא בתרא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה ולא משום זונה דבאונס לא הויא זונה אע"ג דר' עמרם אמר שם לעיל אשת ישראל שנאנסה אעפ"י שמותרת לבעלה פסולה לכהונה. ובסוף (פרק ד' אחין דף ל"ה) פריך אמתניתין דקתני אם הי' כהנות נפסלות מן התרומה נשי כהנים אין נשי ישראלים לא והאמר רב עמרם אשת ישראל שנאנסה אעפ"י שמותרת לבעלה פסולה לכהונה ומשני רבא ה"ק אם היו כהנות נשואות לישראל נפסלו מתרומה דבי נשייהו אלמא דגם רבא אית ליה הא דרב עמרם דאשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה וכן מוכח בש"ס יבמות (פ"ח) דרבא גופא מייתי התם ברייתא דוקדשתו דפנו ומוקי לה בשנים אומרים מת וניסת ובאו שנים ואמרו חי הי' אלא שמת עכשיו דדפנו משום איסור כהונה דהיינו כיון שחי הי' כשניסת אסורה לכהן אף עכשיו שמת והיינו כר"ע דאשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה משום זונה ובודאי לא יחלוק רבא על ברייתא זו דאייתי איהו גופא והתם ע"כ לאו משום טומאה פסולה דהא באשת ישראל שנאנסה לא שייך בה טומאה כיון שמותרת עכשיו לבעלה דטומאה לא שייך אלא כשנאסרת עכשיו לבעלה וכמ"ש בהדיא הה"מ ז"ל (בפ"א מה' איסורי ביאה ה' כ"ב) ע"ש בסוף דבריו [אף שהתוס' בסוף ד' אחין לא כתבו כן] וא"כ ע"כ הא דפסולה לכהונה הוא משום זונה ואיך קאמר רבא בלישנא בתרא דבאונס לא מקרי זונה [עי' במלחמות] וע"כ דיש חילוק דאם ביאת זנות דאונס היתה קודם שנשאת לכהן דהיינו תחת בעלה הישראל שפיר מקרי זונה ואסורה להנשא לכהן ולהכי אמר ר"ע אשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה אבל באשת כהן שנאנסה תחתיו אין כח בזנות דאונס לשויא זונה ולפוסלה על בעלה. ואין בה אלא משום טומאה אבל זונה לא מקריא ואני מסתפק אם תתאלמן שאסורה להנשא לכהן אם יש בה גם משום איסור זונה כמו אשת ישראל שנאנסה שאסורה לכהונה משום זונה ורק לכהן זה שנשאת לו בהיתר אין כח לביאה זו לשויא כזונה וכיון שכן דגם גבי בעל איכא לפלוגי בין נבעלה תחתיו לבין נבעלה קודם הנשואין וא"כ וודאי דאיכא למימר דמה שמצינו שהאשה מוזהרת עליו הוא דוקא אם היא זונה קודם הקידושין אבל אם לא נעשית זונה עד אחר הקידושין אז אינה מוזהרת ושפיר כתב הר"א ממיץ ז"ל שלא מצינו זונה שתהא אסורה להנשא לכהן היינו אם לא עברה אלאו דלא יקחו כגון שנאנסה אחר הקידושין שאז ליכא אלא לאו דלא יחלל דלאו גבי דידיה כתיב ומיושב בזה מה שהקשה הנוב"י במה"ת (סימן כ"ג) על הר"א ממיץ ז"ל מהא דאמר ביבמות מתיב רבא מניין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו וכו' אלא לאו בנשאת לאחד מעידי' וקאמרה ברי לי עיי"ש והא דמוקי לה באמרה ברי לי משום דאל"כ היא גופא באיסור זונה קאי. ולדברי הר"א ממיץ ז"ל אין עלי' שום איסור ולמה צריך שתאמר ברי לי די במה שנשאת לאחד מעידי' עיי"ש אבל לפמ"ש א"ש דהתם כיון דביאת האונס הי' קודם נשואי הכהן דהא קדושי הכהן לא תפסי כ"ז שבעלה הראשון חי מודה הר"א ממיץ ז"ל שגם היא מוזהרת ולהכי הוצרך לאמר דקאמרה ברי לי:

אלא שלפי דברינו בשיטת הר"א ממיץ ז"ל אשת כהן שאמרה טמאה אני לך ברצון מעובד כוכבים ועבד תהא אסורה לבעלה דהא ברצון שויא אנפשה חד"א משום איסור סוטה לבעלה והוה איסור השוה בכל וגם היא מוזהרת ואפילו אם נימא דגם הר"א סובר הך סברא דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' רק שכתב הך טעמא שהיא אינה מוזהרת להתיר אפי' בטמאה אני לך לעובד כוכבים דלא מהני בזה עקירת קידושין כמ"ש הר"נ ז"ל שם בנדרים אבל גם הוא מודה דאפקעינהו רבנן לקידושין מ"מ הכא בטא"ל ברצון לעובד כוכבים אם נפקיע הקידושין הרי אסורה משום זונה דהכא הוי זנות שקודם קידושין כיון דקדושין הראשונים נתבטלו ובביאת זנות דקודם קידושין וודאי דמוזהרת מלא יקחו ודו"ק ובמק"א הארכנו עוד בזה:

כתב הרשב"א ז"ל בתשובה (סימן אלף רל"א) בהא דיבמות (דף נ"ט) דאמר שם רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ופריך מהא דתניא ולו תהי' לאשה פרט לאלמנה לכה"ג אילימא בכדרכה תיפוק לי' דהוי לי' בעולה אלא לאו שלא כדרכה ולא נאסרה על הכה"ג אלא משום אלמנה ולא משום בעולה ומשני רב דאמר כר"א ופריך אי ר"א האמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה וא"כ אסורה אפילו לכהן הדיוט וכתב הרשב"א ז"ל דהוי מצי לשנויי שבא עלי' באונס דכל באונס לא הוי זונה ע"כ והיינו כלישנא בתרא דרבה והקשה המל"מ מסוגיא דיבמות (דף ס') דאמר שם בטעמא דר"א ב"י דאמר דבאנוסת חבירו ומפותת חבירו הוולד חלל משום דסובר כר"א דפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה הרי דגם באנוסת חבירו מקריא זונה לר"א ועוד הקשה המל"מ דהא טעמא של הרשב"א ז"ל דכתב דהוי מצי לאוקמי ברייתא דלו תהי' לאשה באונס הוא כרבה דסובר בלישנא בתרא דכל באונס לא מיקרי זונה כדמשמע מלשונו והא התוס' כתבו שם דהא דאמר רבה בלישנא בתרא דבאונס לא מיקרי זונה הוא רק בא"א אבל בשארי פסולי כהונה מודה רבה דגם באונס מיקרי זונה עי"ש (בדף מ"ו) ד"ה מאי ומשנה שלימה שנינו בכתובות (דף י"ד) מעשה בתינוקות שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה אמר ריב"ן אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה כו' אלמא דבאונס נמי מיפסלא מכהונה והנה גם בחידושי הרמב"ן ז"ל ליבמות ראיתי שהקשה קושית הרשב"א אהא דפריך ת"ל דהוי זונה מאי קשיא לי' דילמא רב סובר כרבה דבאונס לא מיקרי זונה וקשה גם על הרמב"ן ז"ל כנ"ל [ועי' בשער המלך]:

ונראה לי ליישב דברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל דודאי אפשר לאמר דלרבה דאמר באונס לא מקרי זונה גם בשארי פסולי כהונה לא מיקרי זונה לדידי' ומתניתין דתינוקת שירדה למלאות מים מן העין דחששו לה הוא משום דאמרינן (בכתובות נ"א) דאבוה דשמואל סובר אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה משום דחיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון ואונס דכתב רחמנא משכחת כגון שצווחה מתחילה ועד סוף ורבא מסיק דתחילתה באונס שריא אפילו נתרצית לבסוף מ"ט יצרא אלבשה. ואנן קי"ל כרבא ונראה דזה דווקא בא"א אמרינן דיצרא אלבשה ומותרת דכמו שכתב המהרי"ק בתשובה דא"א שזינתה שסבורה שמותר לזנות אסורה לבעלה ואף שהיתה שוגגת ושוגגת אינה נאסרה על בעלה כדאמרינן גבי שנים שהכניסו לחופה והוחלפו של זה בזו ה"מ שוגג שהיתה סבורה שזה בעלה אבל שוגגת כי האי שהיתה סבורה שמותר לזנות אסורה דגבי סוטה לא כתיב ומעלה מעל בד' אלא ומעלה מעל באישה שברצונה זינתה תחתיו ואף דלענין קרבן הויא שוגגת מ"מ איסור לבעלה מזידה היא ונאסרה עליו אף אנו נאמר לענין תחילתה באונס וסופה ברצון דשריא לבעלה משום דיצרא אלבשה היינו לענין בעלה דווקא מיקרי אונס כמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ' כ"ד מה' אישות ה' י"ט) אשה שתחילתה באונס וסופה ברצון דפטורה מכלום שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותו לרצות עכ"ל וכמו שפטורה מעונש מפני שאין בידה שלא להתרצות ה"נ לא מקרי מעל גבי אישה דתחילתה באונס ובסוף אין בידה שלא להתרצות אבל גבי ביאת זנות דפסולי כהונה אף דאמרינן דבאונס לא מיקרי זונה מ"מ כשסופה ברצון מקריא זונה דמ"מ נטמא גופה בביאת זנות דרצון ורק לענין בעלה לא מיקרי רצון לרבא) דלא קרינן בה מעלה מעל באישה משום שלא הי' בידה שלא להתרצות כמ"ש הר"מ ז"ל אבל לענין דברים שגופה נפסל מכהונה ע"י ביאה זו אם היתה ברצון הא נמי מקרי רצון:

ולפ"ז י"ל שפיר דלרבה בלישנא בתרא אונס לא מיקרי זונה בפנוי הבא על הפנויה לר"א וה"ה בשאר פסולי כהונה ולא תקשה ממתניתין דתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה דאמר ריב"ן אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה תנשא הא לאו הכי חיישינן שמא פסול הי' אע"ג דאונס הי' מ"מ חיישינן שמא נתרצית לבסוף ותחילתה באונס וסופה ברצון מיפסלא מכהונה. וכן הא דאמר ראב"י דאנוסת עצמו הוולד חלל דמפרש הש"ס דסובר כר"א דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה התם נמי הוולד חלל משום דחיישינן שמא סופה הי' ברצון אבל באונס מתחילה ועד סוף לא הוי זונה לרבה בלישנא בתרא בכל פסולי כהונה כמו בא"א וכדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל:

ובזה יש ליישב קושית התוס' בכתובות שם דקאמר אמתניתין דתינוקת שירדה למלאות מים מן העין א"ל רבא לר"נ ריב"נ כמאן אי כר"ג הא מכשיר אפילו ברוב פסולין אי כר"י הא פוסל אפילו ברוב כשרין והקשו בתוס' וכל הראשונים הא ר"ג לא מכשיר אלא בברי שאומרת איש פלוני וכהן הוא והכא הא היא עצמה אינה יודעת אם הי' כשר או פסול לפמ"ש בדעת הרמב"ן והרשב"א דלרבה בלישנא בתרא באונס לא מיקרי זונה בפסולי כהונה א"ש דרבא נמי בהך סוגיא אזיל בשיטתו דלישנא בתרא דרבה דבאונס לא מיקרי זונה רק שחששו שמא נתרצית לבסוף והיא אמרה שלא נתרצית ולר"ג מהימנא בברי דידה שאומרת שלא נתרצית ולר' יהושע לא מהימנא וע"ז פריך אי ר"ג הא מכשיר אפילו ברוב פסולין ומה לי אומרת לכשר נבעלתי או אומרת לא נתרציתי [ולא מבעי לדעת רבינו יונה ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל בסוגיא דפ"פ דנאמנת לאמר נאנסתי באשת ישראל דה"נ מהימנא לאמר לא נתרציתי לבסוף אלא אפי' לדעת החולקים עליו וסוברים דלא מהימנא לאמר נאנסתי היינו משום דהתם אמרינן אונס לא שכיח אבל בידעינן שהי' אונס מהימנא לאמר שהי' האונס מתחילה ועד סוף אף שהר"מ כתב שטבעו של ב"א להתרצות מ"מ לא חשיב לא שכיח כמו אונס גמור] ואי כר"י הא פוסל אף ברוב כשירין דלא מהימנא אף היכא דרוב מסייע לה ואמאי אמר דאם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה תנשא. ואף דר"י מכשיר בס"ס גבי אלמנת עיסה והכא איכא ס"ס שמא כשר הי' ושמא לא נתרצית מ"מ הך ספיקא דלא נתרצית לא חשיב לר"י ס"ס כמ"ש התוס' שם (דף י"ג) דבנסתרה לא חשיב לר"י ס"ס שמא לא נבעלה דאין אפוטרפוס לעריות וה"נ לא חשיב לי' ס"ס דשמא לא נתרצית וא"ש דברי רבא לר"נ לפום שיטתו כלישנא בתרא דרבה וכפי שיטת הרמב"ן והרשב"א דבאונס לא מיקרי זונה בכל פסולי כהונה כמו בא"א ודו"ק:

ודע שראיתי במל"מ דברים אשר הם לכאורה נגד דברי הירושלמי הנ"ל במ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה' סוטה הלכה כ"ג) דאם באו ב' עדים אחר ששתתה ואומרים שהיא טמאה אסורה לבעלה מפני שהמים אינן בודקין אלא למי שאין לה עדים שמודיעים זנותה ועוד שמא בעלה אינו מנוקה מעון לפיכך לא בדקו המים את אשתו אבל אי בא ע"א והעיד שהיא טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה עכ"ל וכתב המל"מ ע"ז וז"ל דין זה דע"א לא נתבאר בגמרא אך הוא סברת רבינו דס"ל דע"כ לא מהני ע"א אלא קודם שתי' דגזירת הכתוב הוא שלא תשתה כל שיש ע"א לטומאה וכיון דליכא שתיה להתירה נשארת באיסורה דומיא דנשים שאינן ראויות לשתות מגזירת הכתוב והם אסורות משום דליכא שתיה להתירן ובזמן הזה נמי דינא הכי דכיון דליכא מי סוטה נשארת באיסורה. אבל אם כבר שתתה הרי היא מותרת עד שיבאו שני עדי טומאה אבל ע"א לא ואם הי' הע"א בא קודם שתי' היתה נאסרת לא מפני העד אלא מפני שהיתה נמנעת השתי' מגזירת הכתוב עכ"ל וזה תמוה דאיך אפשר לאמר דע"א בסוטה הוא רק לעכב השתי' ונשארת בספק איסור שהיה בה מקודם דא"כ אמאי אמר בירושלמי שהבאנו לעיל ופסק כן הרמב"ם ז"ל (בה' איסורי ביאה) דהמקנא לאשתו ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה והיה בעלה כהן לוקה עלי' משום זונה אעפ"י שעיקר העדות בע"א ואם מה שנאסרה הוא רק שמנע העד ממנה השתי' ונשארה בספק איסור, מלקות מניין הרי היא בספק זונה כמ"ש לעיל ממ"ש הרמב"ם (בפי"ח מה' א"ב) ואמאי בעלה לוקה עלה משום זונה א"ו הא ליתא וע"א משוי לה כודאי ולהכי לוקין עלי' והכי משמע לישנא דהש"ס דאמר בסוטה (דף ל"א) כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים הרי דהאמינה לו תורה לגמרי ומשוי לה ודאי טומאה:

ובעיקר דברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאם בא ע"א אחר ששתתה ואמר שהיא טמאה מותרת וסובר דהא דאמר רב ששת (בסוטה ו') סוטה שיש לה עדים במדה"י אין המים בודקין אותה מיירי דווקא שיש ב' עדים שהיא טמאה אבל בע"א שמעיד מותרת שהרי לא בדקוה המים אין הטעם כמו שפירש המל"מ אלא טעמו של הרמב"ם ז"ל דאף דחזינן שהאמינה תורה לע"א לשווי ודאי סוטה מ"מ זהו דווקא אם בא העד קודם שתי' שאז הי' בספק איסור והכתוב אסרה כודאי וגם חזקת כשרות דידה איבדה שהרי רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה. אבל אחר ששתתה ולא בדקוה המים היא בחזקת היתר שהרי אנו מתירין אותה מיד לבעלה ולתרומה מפני שנבדקה ונמצאת טהורה וכשבא העד להעיד על טומאתה בשעה שהיא בחזקת היתר אינו נאמן ואמרינן ביה דשקורי משקר ולא תלינן לומר שלא בדקוה המים מפני שהעד ידע מטומאתה וידיעתו עיכב הבדיקה כמו בב' עדים אלא אמרינן דשקורי משקר העד ודוקא בב' עדים שהעידו אחר שתי' שהיא טמאה אמרינן הא דלא בדקוה המים הוא משום דידיעתם עיכב הבדיקה משום דתרי מהימנא בכל התורה כולה להכי לא אמרינן דשקורי משקרי אלא קושטא קאמרי והא דלא בדקוה משום שידיעתם עיכב הבדיקה אבל ע"א אמרינן דשקורי משקר כיון שבא להעיד בשעה שהיא בחזקת היתר ע"י הבדיקה לא מהימן כלל וכה"ג מצינו שחילקו גבי נאמנות דעד אחד בזמן העדאתו בהא דאמר עולא (בסוטה דף ל"א) כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים והשני הבא להכחישו מפלגינן בין בת אחת וזה אחר זה דבב"א יש נאמנות גם להשני כדין ע"א והוי חד לגבי חד אבל בזא"ז שהוחזק עדותו של ראשון אין להעד השני נאמנות כלל נגד הראשון] ואף דאיכא למימר דהעד קושטא קאמר ומה שלא בדקוה המים הוא משום דידיעת העד עיכב הבדיקה אפ"ה מותרת כיון דאין לעד נאמנות אם בא בעת שהיא כבר בחזקת היתר ע"י שתייתה שלא בדקוה המים:

ומיושב בזה מה שהקשה המל"מ שם על דברי הר"מ ז"ל מהא דמקשה הש"ס שם לרב ששת ממתניתין דאלו שמנחתן נשרפת שבאו לה עדים שהיא טמאה אימת אילימא מקמי דתקדש תיפוק לחולין אלא בתר דקדיש א"א בשלמא מים בודקין אותה אלמא בת מיקדש ומיקרב היא וכי קדוש מעיקרא שפיר קדיש מש"ה מנחתה נשרפת אלא אי אמרת אין המים בודקין אותה תגלי מילתא למפרע דכי קדוש בטעות קדוש ותצא לחולין ולדברי הר"מ ז"ל תקשה לוקמא הא דקתני שבאו לה עדי טומאה מנחתה נשרפת בע"א שבא להעיד על הטומאה דע"א בסוטה נמי עדי טומאה קרי לי' דהיינו עדות דמהני בסוטה [כמ"ש כה"ג הרא"ש בריש ב"מ בענין עד מסייע ע"ש] ושוב לא תקשה לר"ש אמאי מנחתה נשרפת הא מעיקרא בטעות קדוש לפי מה שביאר המל"מ בטעמו של הר"מ ז"ל שאין נאמנות לע"א כ"א לעכב השתי' אף שבא קודם שתי' א"כ בע"א ודאי דלא הוי הקדש טעות דהא מה שידע בטומאתה לא מעכב השתיה ועל ביאתו לב"ד הא ליכא למימר שיבטל הקידוש למפרע דאטו אפשר לאמר תגלי מילתא למפרע שיבא העד ויעכב השתי' אולי בשעת קידוש המנחה לא הי' בדעתו לבא להעיד כלל וכי קדיש מעיקרא שפיר קדוש ועכשיו שבא העד קודם שתי' מנחתה נשרפת דהא גם בשני עדים אין ביאתם לב"ד מבטל הקידוש למפרע משום דהשתא הוא דאתיין העדים ומעיקרא שפיר קדיש דדוקא ידיעת העדים מבטל הקדושה למפרע אבל ביאת העדים לב"ד אינו מבטל דהשתא הוא דאתו וכמו דאמרינן (בכריתות כ"ה) גבי ע"ע בנמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה למ"ד דע"ע נאסרת מחיים אסורה עי"ש דרבא מייתי ראי' לדבריו דע"ע אינה נאסרת מחיים מדתצא ותרעה בעדר דאי נאסרת מחיים כבר איתסרה לה ועי"ש בתוס' הרי חזינן דזה לא מיקרי קדושה בטעות דהשתא הוא דנמצא ההורג ומעיקרא שפיר איתסר. וה"נ אם בא עד טומאה אחר שקידש המנחה שפיר קדוש עד השתא:

וכן לפי מה שכתב שם המל"מ בטעמו של הרמב"ם משום דסובר דידיעת ע"א אינו מעכב הבדיקה משום דהא דפסק דידיעת טומאה מעכב הבדיקה לא משום דסובר כר"ש דיליף לה מועד אין בה דא"כ אפילו ידיעת ע"א נמי הי' מעכב הבדיקה אלא משום דסובר כתנא דיליף שם בסוטה מקרא דטהורה ולא שיש לה עדים במדה"י שהיא טמאה והך דרשא הוא רק בב' עדים ולא בע"א א"כ ודאי דתקשה לוקמא מתניתין דמנחתה נשרפת בבא ע"א לטומאה להכי כי קדוש שפיר קדוש דידיעת ע"א אינו מעכב הבדיקה אבל לפמ"ש בטעמו של הר"מ ז"ל א"ש דודאי גם ידיעת ע"א מעכב הבדיקה דמ"ש ידיעת ע"א מידיעת שני עדים וכי אתא ע"א מקמי דתשתה נמי הקדש טעות הוי דהא כי אתא מקמי דתשתה יש לו נאמנות דהתורה האמינתו כיון שבא בשעה בספק איסורא יש לו נאמנות לעשותה כודאי איסור וכיון דידיעת טומאה מעכב הבדיקה כי קדוש בטעות קדיש והרמב"ם ז"ל לא כתב דע"א שבא אחר שתי' אינו אוסרה הוא רק משום דאין לו נאמנות אם בא אחר שתי' אבל קודם שתי' יש לו נאמנות וגם ידיעתו מעכבת הבדיקה וכי קדוש בטעות קדיש ושפיר פריך הש"ס לרב ששת מהא דמנחתה נשרפת ולא מצי לאוקמי בע"א דגם בע"א הוי הקדש טעות והכי נמי משמע מלשון התוס' שם בסוטה (דף ו') ד"ה שבאו לה עדים. דמספקא להו אי דווקא נקט עדים אבל ע"א לא מהימן דמוקמינן לה בגמרא לאחר ששתתה דדוקא קודם שתשתה האמינה תורה לע"א כו' עי"ש הרי מבואר דעיקר ספיקא דידהו משום נאמנות הוא אי מהימן אחר שתי' או לא ובודאי שגם כונת הרמב"ם במ"ש דבע"א שהעיד אחר שתי' מותרת הוא ג"כ משום נאמנות שאחר שתי' אמרינן דמשקר ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף