עונג יום טוב/קסט
|
< הקודם · הבא > |
שאלה באשת כהן שאמרה לבעלה שקודם נשואיה היתה בבית הזונות כעשרה שבועות והבעל אמר שאינה חשודה בעיניו למשקרת ומאמין לדבריה אם חייב להוציאה:
תשובה בשו"ע אהע"ז (סימן קע"ח סעי' ט') כתב וז"ל לא קינא לה ובא עד א' ואמר לה זינתה והיא שותקת אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים יוציא ויתן כתובה ואם לאו מותרת לו וכתב הרמ"א וז"ל וה"ה אם היא עצמה אומרת לו שזנתה כמו שנתבאר לעיל (סימן קט"ו סעיף ו') וי"א שבזמן הזה שיש חר"ג שלא לגרש אשה בעל כרחה אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד (הגהות מיימוני פכ"ד ומהרי"ק שו' קי"א בשי"א) דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמינה אע"פ שאינו מאמין ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חר"ג עיי"ש עד סוף דבריו ועיין במהרש"ל בים של שלמה על יבמות ובתשובות מהר"י לבית הלוי אחיו של הגאון בעל טורי זהב ובתשובות נוב"י שכולם כתבו שהדבר תמוה שנחשידו שעשה שלא כהוגן ועבר אחרב"ג כיון שהיא התחילה לומר כן ונתנה אצבע בין שיניו מה פשע הוא ומה יעשה אם באמת מאמין לדבריה:
ולברר דבר זה צריכין אנו לבאר סוגיית התלמוד והראשונים ז"ל בזה בנדרים (דף צ') בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טא"ל כו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טא"ל תביא ראיה לדבריה וכתב הר"ן ז"ל ואיכא למידק כיון דמדינא באמרה טא"ל מהימנא כמשנה ראשונה משום שלא תהא עיני' נותנת באחר איך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך עיי"ש שרצה לתרץ דאע"ג דמדינא אסורה שרו רבנן ומבטלי איסור דאורייתא משום מגדר מילתא וחזר והקשה דהא אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת אלא בשוא"ת וחזר ותירץ דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ונעשית פנויה למפרע אלא שלפ"ז הוא רק בנבעלה לכשר אבל באומרת שנבעלה לפסול לא מהני מה שנפקיע הקדושין דאכתי נבעלה לפסול לה ונפסלה ואינו במשמע ואחרים תירצו דמדינא לא מהימנא דלאו כל כמינה למימר טמאה אני ולהפקיע עצמה מבעלה אלא משום דהא מילתא דטא"ל כסיפא לה מילתא תקינו במשנה ראשונה להאמינה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוי מזלזלא נפשה ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עיניה באחר אוקמוה אדינא עכ"ד הר"ן ז"ל והתוס' והרשב"א הקשו אמאי לא מהימנא הא שויתה נפשה חד"א כדאמרינן בקידושין האומר לאשה קדשתיך הוא אסור בקרובותיה ותירצו דיש כח ביד ב"ד לעקור דבר מה"ת בסברא גדולה כזו דעיליה נתנה באחר ועיין ברשב"א ז"ל שהאריך בכלל זה דב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת למגדר מילתא בכה"ג:
ונמצאנו למדין בענין זה שני שיטות לרבותינו הראשונים ז"ל שיטת הרשב"א והתוס' דמדינא מהימנא רק שעקרו דבר מה"ת ושיטת הר"ן בשם אחרים דמדינא לא מהימנא ולהך שיטה דמהימנא מדינא איכא לפרושי בתרי גוונא מה שנאמנת האחד מטעם שויא אנפשה חד"א דאע"ג דמשעבדא ליה מ"מ יכולה להביא איסור על עצמה באמירתה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וטעם שני איכא למימר דאף דלא מצי לשווי נפשה חד"א משום דמשעבדא ליה מ"מ הכא אסורה מדינא משום דכיון דמבזי נפשה ודאי קושטא קאמרה ומדברי התוס' והרשב"א ז"ל מבואר דאסורה מדינא משום שויא אנפשה חד"א דכן כתבו בתחילת קושיתם ומצאתי גם להשיג בשם ריא"ז ז"ל שדעתו כדעתם דשייך שויה אנפשה חד"א אע"ג דמשעבדא ליה שכתב (בפ"ב דכתובות) וז"ל ואם השבויה עצמה אומרת שהיא טמאה נאמנת לאסור על בעלה ואין ע"א נאמן להתירה לו עכ"ל דמפרש הא דאמר בגמרא (דף כ"ג) אני טמאה וחברתי טהורה היא טמאה משום דשויא אנפשה חד"א אע"ג דאיכא ע"א דאפיך והויא משתריא אפומא דעד מ"מ איהי שויא אנפשה חד"א ומפרש לה הא"ז אף בא"א דמשעבדא לבעל ודווקא בב' עדים דאמרי טהורה היא כתב שם הריא"ז דלא מהני לאסור עצמה על בעלה אבל בע"א אומר טהורה מהימנא לאמר טמאה אני מטעם שויא אנפשה חד"א מיהו לכאורה קשה דהא בגמרא שם אמר בבעיא דאשה שאמרה לבעלה גרשתני מהו ואמר רבא דאפי' למשנה ראשונה לא מהימנא דהתם הוא דלא עבידא לבזויי נפשה אבל הכא לא מהימנא ואמאי לא אמר דבמ"ר מהימנא משום דשויא אנפשה חד"א ולפי מה שפירש"י ז"ל דבעיא דאשה שאמרה גרשתני היא באשת כהן ג"כ ומבעי ליה אי מותרת לבעלה א"ש דלא מצי למימר דטעמא דמ"ר הוא משום שויא אנפשה חד"א דהא גם בגרשתני שויא אנפשה חד"א לבעלה כיון שהוא כהן. אבל לפירוש הר"ן ז"ל קשה שפירש שם מהו להתירה להנשא ולא מיירי לענין להיות עם בעלה הראשון כשהוא כהן א"כ אמאי לא אמר החילוק בין מ"ר לגרשתני דבמ"ר שויה אנפשה חד"א משא"כ כאן שמותרת לחזור לבעלה אף שגרשה:
וצ"ל דהר"ן מפרש הכי לשיטת האחרים דגם במשנה ראשונה לא מצי לשווי נפשה חד"א משום דמשעבדא ליה אבל להנך רבוותא דסברי דשויה אנפשה חד"א במ"ר מדינא צ"ל דבעיא דגרשתני מיירי בבעלה כהן ולהכי לא בעי לפלוגי בין מ"ר לגרשתני משום שויה אנפשה חד"א דגם בגרשתני שויה אנפשה חד"א ומסברא נמי לא זכיתי להבין איך אפשר לאמר דכיון דמשעבדא ליה לא שויה אנפשה חד"א דאטו מיגרע מה שאמרה טא"ל מאומרת מאיס עלי דכיון דבאומרת מאיס עלי לא כייפינן לה להיות עמו כדאמרינן (בכתובות ס"ג) כ"ש באומרת שאסורה להיות עמו שאין כופין אותה להיות עמו ונהי דאפ"ל דאינה נוטלת כתובה בא"כ שאומרת טא"ל באונס וכן אין כופין אותו להוציא משום דכיון דהבעל א"צ להאמינה רק שא"א לכופה להיות עמו להאכילה דבר האסור לה מ"מ מפסדת כתובתה. אבל לכופה להיות עמו ודאי דלא גרע ממאיס עלי דלא כפינן לה וא"כ ודאי דמ"ר דינא קתני דאסורה משום טעם שויה אנפשה חד"א [ואפשר דהא דקאמר בש"ס האי טעמא דלא עבידא לבזויי נפשה ולא אמר משום חד"א משום דהאי טעמא דחד"א לא מהני אלא שלא לכופה להיות עמו אבל כתובה ל"ל ולהכי קאמר טעמא דלא עבידא לבזויי נפשה דמה"ט הימנוה לגמרי אפילו לענין כתובה]:
ועוד דלשון המשנה משמע נמי כשיטת התוס' והרשב"א ז"ל דמדינא מהימנא דקתני חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר דהאי לישנא משמע שחשו שלא יבא הדבר לידי תקלה שתתן עיניה באחר תקנו בכל דוכתא שלא תהא נאמנת וכלישנא דאמרינן בגיטין (דף מ"ט) מפני מה אמרו בע"ח בבינונית שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה ויאמר אקפוץ ואלונו ואגבנו בחובי כו' דמשום שלא יבא לידי קלקול זה תקנו בכל דוכתא דבע"ח בבינונית וה"נ משתמע לישנא דהאי מתניתין דכדי שלא יבא לידי קלקול זה שתתן עיניה באחר לפעמים תקנו שלא להאמינה בכל מקום והיינו כשיטת התוס' והרשב"א דעקרו דבר מה"ת כדי שלא יבא לידי קלקול ועשו סייג וגדר [וכן מצאתי להרמב"ן ז"ל בתשובות המיוחסות דעיקר טעמא דשריא באומרת טמאה אני לך הוא משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני']:
ולכאורה נראה להביא עוד ראיה לשיטת התוס' והרשב"א ז"ל דמדאורייתא נאמנת רק שב"ד עקרו הקדושין מה"ת מהא דתנן בסוטה (דף ו') אלו אסורות לאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך ושבאו עדים שהיא טמאה וכו' וכתבו התוס' בד"ה האומרת טמאה אי קשיא לר"ש דס"ל בשלהי נדרים דמותרת לאכול בתרומה א"כ קשיא ליה מתניתין דקתני אסורה לאכול בתרומה ותי' דהכא מיירי אחר קינוי וסתירה דרגלים לדבר דאפי' ר"ש מודה והכי מפרש לה בירושלמי עכ"ל וז"ל הירושלמי על הך משנה מתניתין לא כמשנה ראשונה דתנינן תמן בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טא"ל אר"א אפילו תימא כמשנה אחרונה מ"מ יש רגלים לדבר ע"ש הנה דברי התוס' תמוהין דהיכי שייכא דר"ש להכא דהא הכא אסורה לאכול בתרומה אפי' בלא אמירתה כדאיתא במשנה ראשונה שם בסוטה דבקינוי וסתירה לחוד נאסרה בתרומה משום דכתיב תלתא זימני ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה ואטו משום דאמרה טא"ל תשתרי בתרומה וכבר תמה עליהם המל"מ ז"ל בהלכות תרומות:
ומה שרצה המל"מ ז"ל לפרש דמתניתין מיירי אחר ששתתה ונמצאת טהורה ע"ז ודאי קשה טובא דאם אמרה טא"ל לאחר שתיה בודאי מותרת לאכול בתרומה דהא שקורי קמשקרא ולא מהימני אף למשנה ראשונה דהא כבר בדקוה המים ונמצאת טהורה ומ"ש המל"מ ז"ל דאמרינן דלמא אינה משקרת והא דלא בדקוה המים משום דאמרינן דיש לה עדים במדינת הים זה אינו דלא אמרינן הך מילתא שלא בדקוה המים משום שיש עדים אלא היכי דאיכא עדים לפנינו בזה אמרינן דלא משקרי הנך סהדי ומה שלא בדקוה המים שאין המים בודקין כשיש עדים במדינת הים אבל כשאין עדים לפנינו לא תלינן מה שלא בדקוה המים בעדים משום דהוא מלתא דלא שכיחא כמ"ש לקמן דאי לא תימא הכי מאי ראיה מייתי ר"ש שאין המים בודקין לסוטה שיש לה עדים במדינת הים מהך בבא ושבאו לה עדים שהיא טמאה וקאמר ה"ד אי דאתי מקמי דשתתה פשיטא זונה היא אלא לבתר ששתתה וא"א דמים בודקין אותה תגלי מילתא למפרע דהנך סהדי שקרי נינהו ואמאי נימא דבאמת לאו סהדי שקרי נינהו ומה שלא בדקוה המים שלא היה הבעל מנוקה מעון אלא וודאי דפשיטא ליה לר"ש דבמילתא דלא שכיחא לא תלינן ואין הבעל מנוקה מעון מילתא דלא שכיחא הוא כמ"ש התוס' להדיא שם (דף ז') בד"ה יש לה דכמו שיש לה עדים במדה"י לא שכיחא ה"נ בעלה בא עליה בדרך הוי מילתא דלא שכיחא ולא תלינן בזה והנך סהדי וודאי שקרי נינהו ולא תלינן בו מה שלא בדקוה המים ביש לה עדים במדינת הים רק אם באו העדים לפנינו שאנו רואין שיש לה עדים אבל במילתא דלא שכיחא לא תלינן וא"כ באומרת טא"ל אם בדקוה המים ונמצאת טהורה וודאי שקורי קמשקרת ולא תלינן שיש לה עדים במדינת הים משום דלא שכיחא הוא כדאמר הש"ס להדיא שם (דף ז') דיש לה עדים מקרי מילתא דלא שכיחא וא"כ הך בבא דאומרת טא"ל מיירי קודם שתיית המים וא"כ תקשה מאי שייכות הכא למשנה ראשונה כיון דכבר נאסרה ע"י קינוי וסתירה:
אבל לשיטת התוס' ז"ל והרשב"א בנדרים א"ש דכיון דאמרינן דכל אשה בעלמא מהדין נאמנת לאסור עצמה על בעלה בטענת טא"ל אע"ג שמשעבדא ליה רק שחכמים חששו לענ"ב והתירוה משום דהיכי דנבעלה לכשר הפקיעו חכמים לקדושין מינה ונמצאת שאינה אשתו והיכי דנבעלה לפסול דלא מהני עקירת הקידושין לבעלה כהן בזה עקרו דבר מה"ת מחמת שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בדבר הדומה משום קלקול הדורות כמ"ש התוס' והרשב"א ולהכי אם אפילו אחר קינוי וסתירה אומרת טא"ל היה אפשר לומר דאוכלת בתרומה ושריא לבעלה משום דבלא"ה הוצרכו חז"ל להפקיע הקידושין משום דאמרה טא"ל א"כ מאי איכפת לן מה שנאסרה מקודם בקינוי וסתירה הא בטמאה אני לך נמי נאסרה מה"ת אלא שחז"ל הפקיעו הקידושין א"כ מאי איכפת לן בקינוי וסתירה כיון שנעקרה הקידושין למפרע ואינה אשתו ולהכי בעי הירושלמי לומר דהמשנה אתיא כמשנה ראשונה ומשני אר"א דאפילו לפ"מ אחרונה נמי אתיא דכיון דאיכא רגלים לדבר ע"י קינוי וסתירה שמקודם לא עשו בו תקנה אף למשנה אחרונה וכן הקשו ג"כ התוס' לר"ש אמאי אינה אוכלת בתרומה ותירצו דשאני הכא דאיכא רגלים לדבר דבכגון זה לא הפקיעו הקידושין:
ועוד יש להביא ראיה מהא דקאמר גבי ההיא דכל יומא הוי קדמא ומשיא ידי' לגברא דאמר רב נחמן עיניה נתנה באחר ולית בה מששא וקשה הא התוס' והרשב"א כתבו דהיכא דהבעל מאמין לדבריה אסורה ליה וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפכ"ב מה' אישות) וא"כ תקשה אמאי לא אמר ליה ר"נ שאם מאמינה אסור בה כדאמר ליה מר שמואל לההוא סמיא בקדושין (ד' ס"ו) אי מהימן לך זיל אפקה א"ו דהיינו טעמא דמילתא דהתם בקדושין לא מהימן ע"א מדינא דאין דבר שבערוה פחות מב' אבל אי מהימן ליה אסור כיון דסומך דעתו שאומר אמת חייב להוציאה דהא שם לא עשו שום תקנה להפקיע הקדושין או לעקור דבר מה"ת ואם זינתה באמת הרי יש כאן איסור להכי אמרינן ליה אי מהימנא לך זיל אפקה אבל באומרת טא"ל דעשו תקנה להפקיע הקדושין או לעקור דבר מה"ת ואפילו אם זינתה ליכא איסורא אין אנו צריכין לאמר לו אי מהימן לך זיל אפקה דהא ליכא שום איסורא רק אם אומר מעצמו שמאמין אז צריך להוציאה דבזה לא עשו שום תקנה כיון שהוא אומר שמאמינה דלא להוי מילתא דרבנן כחוכא שהיא אומרת שזינתה והוא אומר שמאמין לדבריה ואנן עוקרין דבר מה"ת להתירה אבל כל זמן שאינו אומר בעצמו שמאמינה אין אנו אחראין לאמר לו אי מהימן לך זיל אפקה הואיל ועקרו דבר מה"ת וליכא שום איסור וכיון שבררנו דהא דאינה נאמנת לאמר טא"ל משום תקנת חכמים נגעו בה נראה דעיקר הטעם הוא משום דב"ד יכולין לעקור דבר מן התורה בדבר הדומה כמ"ש התוס' והרשב"א ז"ל דלפמ"ש הר"נ דאיכא למימר דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' קשה טובא חדא דבאומרת דנבעלה לפסול לה מאי איכא למימר כמ"ש הר"נ ז"ל בעצמו ועוד קשה דרב ששת קאמר שם בסוגיא דאוכלת בתרומה ואם נימא דהפקיעו הקדושין א"כ אם היא בת ישראל או בת כהן שיש לה וולד מבעלה הרי אסורה לאכול עד שתתקדש מחדש דכיון שנפקעו הקדושין הרי פנויה היא ואסורה לאכול בתרומה ובדבר שאינו נוגע לבעלה ודאי דשויא אנפשה חד"א:
ובדברי רב ששת לא הוזכר שאוכלת בתרומה אחר שיקדשנה ועוד דמאי הוצרך ר"ש לאמר דאוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בני' הא בלאו האי טעמא אוכלת דכיון שהפקיעו הקדושין והיא נבעלה לכשר אמאי תאסר בתרומה דכיון שהוצרכנו להפקיע הקדושין להתירה לבעלה ממילא ליכא איסור תרומה ול"ל הך טעמא דשלא תוציא לעז כו' א"ו הטעם דאינה נאמנת לאו משום הפקעת קדושין הוא אלא משום שעקרו דבר מן התורה ולהכי ה"א דדי מה שעקרו ממנה איסור טומאה דזנות אבל בתרומה אינה אוכלת דהא מדינא נאמנת ואסורה בתרומה דאיסור זרות לא עקרו קמ"ל ר"ש דההכרח הי' לעקור דבר מן התורה גם לענין איסור זרות שלא להוציא לעז על בני' ורבא ס"ל דלענין איסור תרומה לא עקרו דבר מן התורה ואוקמוה אדאורייתא ועוד דגם מהא גופא דאינה נאמנת איכא לאוכוחי דהטעם משום עקירת דבר מן התורה דא"א לאמר משום הפקעת קדושין דהא לא דמי הך הפקעת קדושין דהכא להפקעת קדושין דבכל דוכתא דבש"ס דבכל דוכתא מפקיעין אותה מבעלה ע"י הפקעת קדושין כמו גט שבטלו שלא בפניו (בגיטין) או שלא בא הבעל מחמת אונס (בפ"ק דכתובות) או גבי תליוה וקדיש אנו מפקיעין קדושיו והיא יוצאת ממנו אבל הכא אנו מפקיעין קדושין דידי' ומתירין לו שתשב תחתיו ואיך תשב תחתיו בלא קדושין ולא לשתמט בשום דוכתא שצריך שיקדשנה מחדש ותינח קדיש בכספא שבזה אפשר לאמר שתנאי ב"ד הי' באשה שתאמר טא"ל שיהא דומה כאלו קדשה אז בשעת נשואין שיחול הקדושין לאחר שתאמר טא"ל ועל תנאי כן קדשה דבקדושי כסף יכול לקדש שיחול לאחר ל' אבל קדיש בשטר ונתקרע או בביאה דא"א לקדש שיחול לאחר זמן מאי איכא למימר א"ו דלאו מטעם הפקעת קדושין שרינן אלא משום דב"ד יכולין לעקור דבר מן התורה בדבר הדומה וכדברי התוס' והרשב"א ז"ל ולהכי א"צ קדושין מחדש וכן מצאתי במרדכי בהגהות פ"ג דקדושין וז"ל על א"א שאמרה נבעלתי ברצון כו' ומספקא לן אי מצי לאפוקי בלא כתובה אי לא נראה לפי משנה ראשונה נאמנת ואע"פ שחזרו ואמרו תביא ראי' לדברי' ואינה נאמנת לא בשביל טובתה אמרו כן אלא בשביל טובת הבעל כדמפרש טעמא שלא תהא תולה עצמה באחר ומקלקלת את בעלה הלכך אם בפני עדים אמרה כן יכול הבעל להוציאה בלי כתובה דכל האומר א"א בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו עכ"ל הגהמ"ר והביאה גם היש"ש פ"ב דיבמות הרי שכתב בהדיא שזה היה תקנת חכמים:
ובזה מיושב נמי מילתא דתמיהא לי טובא שהרשב"א והתוס' כתבו וז"ל ומיהו אשת ישראל שאמרה לבעלה טא"ל ואמר לה הבעל שמאמינה איהו נמי שויא אנפשיה חד"א ואסורה עליו לעולם ואפי' אם תחזור היא ואמרה דבאונס היה וקשה הא כולה סוגיא באשת כהן קיימינן כדמוקמינן מתני' דיוצאת ונוטלת כתובה אמאי לא כתב הרשב"א ז"ל הא דינא דמהימנא ליה לבעל גבי אשת כהן ג"כ ולמה שביק אשת כהן דקיימינן ביה ונקט דיניה באשת ישראל והרמב"ם ז"ל (בפכ"ד מה' אישות) כתב ג"כ הך דינא דמהימנא ליה וכתב שם (בה' י"ח) גבי אשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון אם היה מאמינה וסומך דעתו עליה חייב להוציאה ואח"כ כתב ג"כ (בהלכה כ"ג) אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ונבעלתי לאחר כו' ואם היתה נאמנת לו או שאמר לו אדם שהוא סומך על דבריו יוציא ויתן כתובה עכ"ל הרי שכתב דינו גם באשת כהן ומדוע שביק הרשב"א ז"ל א"כ ונקט אשת ישראל ואף דאיכא למימר דבעי להשמיענו שאף אם חזרה ואמרה שהיה באונס לא מהימני משום דאיהו שויא אנפשיה חד"א דהך דינא לא שייך באשת כהן דהא אסורה גם באונס מ"מ לא הו"ל למשבק מלהשמיענו עיקר הדין באשת כהן דאם הבעל אמר שמאמין לדבריה שאסורה לו:
אבל לפי מה שבארנו בטעמו של דבר דלא בעינן למימר ליה אי מהימן לך זיל אפקה משום דבאמת ליכא איסורא אפי' אם זינתה משום דעקרו דבר מה"ת, ורק אם אומר בעצמו שמאמינה אז אסור שלא עשו תקנה דכיון שעיקר מה שב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת הוא רק בדבר הדומה כמו שכתבו התוס' ביבמות (פ"ט) בע"א במיתת הבעל דנראה שאומר אמת משום דדייקא ומנסבא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ולהכי עקרו דבר מה"ת וה"נ אם אפשר לומר שהיא אומרת שקר הוי דבר הדומה דעיניה נתנה באחר ועקרו דבר מה"ת אף אם באמת זינתה אבל אם הבעל אומר שמאמינה אין כאן דבר הדומה דממ"נ אם מה שאומר שמאמינה הוא באמת שבלבו מאמין לה ואינו חושדה בעיניה נתנה באחר א"כ אין כאן דבר הדומה לעקור דבר מה"ת ואם בלבו אינו מאמין רק שאומר כן מחמת שרוצה לגרשה מחמת שאומרת כן ומפקיע עצמה ממנו א"כ הרי לא ניחא ליה בתקנת חכמים ולא עקרו כאן דבר מה"ת שהרי התקנה היתה לטובתו וכלל גדול בידינו האומר לא ניחא ליה בתקנת חכמים שומעין לו ואף שלדידה ניחא לה בתקנת חכמים שלא תאסור עליו ויעקרו דבר מה"ת מ"מ אין משגיחין בה כלל כיון שהיא פשעה וזינתה ברצון אבל באשת כהן שנאנסה אף אם הבעל אומר שמאמינה מותרת דעקרו דבר מן התורה וגם זה מקרי דבר הדומה דאולי מה שהבעל אומר שמאמינה הוא מחמת שרוצה לגרשה ובאמת אינו מאמין לדבריה מה תאמר דא"כ הא לא ניחא ליה בתקנת חכמים ז"א דבא"כ שנאנסה עשו תקנה גם לטובתה כיון שהיא לא פשעה ורק שבאונס נבעלה חשו גם לטובתה. ונשארה התקנה לעקור דבר מה"ת משום דגם זה מיקרי דבר הדומה דיכול להיות שלא נאנסה כלל ואמרה כן מפני שנתנה עיניה באחר וגם הוא איננו מאמין לדבריה רק שאומר כן מפני שרוצה לגרשה ולא חיישינן למה דלא ניחא ליה בתקנת חכמים שבזה אנו חוששין גם לטובתה כיון שלא זינתה ברצון [ומה שאמרה שנאנסה ובאמת לא נאנסה לא חשבינן לה לפשיעה לבטל עי"ז תקנת חכמים דזמנין דתקיפא לה מן בעלה ואומרת כן מפני דאבון נפשה] ולהכי נקט הרשב"א ז"ל הך דינא דמהימנא ליה רק באשת ישראל ולא באשת כהן:
וכ"ז הוא אחר תקנת רבינו גרשון שאסור לגרשה בע"כ להכי יש לחוש לתקנתה אם אומרת שנאנסה באשת כהן ולעקור דבר מה"ת והרשב"א ז"ל הא קאי אחר תקנת ר"ג כמו שסיים שם דבאשת ישראל משמתינא ליה על שעבר אתקנת ר"ג ולהכי בא"כ לא מהני מה שאומר דמהימנא ליה אבל הר"מ ז"ל דקאי בדינא דהש"ס שהיו יכולין לגרש בע"כ כתב גם באשת כהן שאמרה שנאנסה שאסורה ליה דממ"נ אם באמת מאמין לדבריה אין כאן דבר הדומה ואם אינו מאמין רק שאומר כן מפני שרוצה לגרשה הרי לא ניחא ליה בתקנת חכמים ולחוש לתקנתה לעקור דבר מן התורה לא שייך כאן דהא בידו לגרשה בלאו הכי בע"כ וליתן כתובה להכי גם באשת כהן אם אמר דמהימנא ליה יוציא ויתן כתובה ומיושב היטב מה שהרמב"ם ז"ל כתב הך דינא דמהימנא ליה אף באשת כהן והרשב"א ז"ל כתב רק באשת ישראל משום דהרשב"א קאי אחר תקנת ר"ג והרמב"ם קאי בדינא דהש"ס:
ובזה נוכל להבין דברי הרמב"ם ז"ל (בפי"ח מה' איסורי ביאה הלכה ח') וז"ל אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ובא עלי אחד או שבא ע"א ואמר שזינתה בין באונס בין ברצון הרי זו אינה אסורה עליו שמא עיניה נתנה באחר ואם היא נאמנת לו או העד נאמן לו וסומך דעתו לדבריהם ה"ז יוציא כדי לצאת ידי ספק עכ"ל וקשה על דבריו כיון דמתחילה כתב שמא עיניה נתנה באחר אלמא דמספיקא דשמא עיניה נתנה באחר מתירין אותה והיא בחזקת היתר לבעלה א"כ גם כשאומר שמאמין לדבריה אמאי יוציא כדי לצאת ידי ספק כיון דאף אם אמר שמאמין לדבריה לא הוי איסור ודאי אלא ספק אמאי יוציא ומ"ש בלא אמר שמאמין שאינו מוציא מספק ובאומר שמאמין מוציא מספק אידי ואידי ספיקא הוא:
אבל לפמ"ש א"ש דהאי לצאת ידי ספק ודאי דאין הכוונה שהבעל יוצא ידי ספק דהוא אומר דאין בלבו שום ספק ומאמין לדברי' או לדברי העד ועוד דבע"א המעיד ודאי דמיירי באומר שאין שום ספק בלבו ובודאי העד אומר אמת דהא אנן קיי"ל כרבא בקדושין (דס"ו) דבאשתו זינתה בע"א לא סגי במהימן ליה דלאו גזלנא הוא אלא בעינן מהימן ליה כבי תרי משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ובמהימן כבי תרי ליכא שום ספק דדוקא במהימן דלאו גזלנא הוא הויא כעד כשר דעלמא ואיכא עדיין ספק שהתורה עשתה העדאת ע"א כספק להכי חייבין שבועה כנגדו. אבל בי תרי ליכא שום ספק בהעדאתן וכן במהימן כבי תרי וא"כ כיון שהבעל אומר שמהימן ליה כבי תרי ליכא שום ספק. רק דקאי אב"ד שב"ד אומרים שחייב להוציא כדי לצאת ידי ספק ואצל הב"ד ודאי דאיתא רק ספק כיון שהוא רק ע"א וכן במה שהבעל מאמין לדברי אשתו נמי הוי אצל הב"ד רק ספק שמא אומר שמאמין ובאמת אינו מאמין ומשום ספק אמרינן ליה להוציאה דאף דבאינו אומר שמאמינה מתירין משום ספק ותולין שעיניה נתנה באחר ולא חיישינן לאמירתה הוא משום דב"ד עקרו דבר מה"ת בדבר הדומה שיש לתלות שענ"ב אבל באומר שמאמין יוציא מספק דאם הוא מאמין באמת אין יכולין לעקור דבר מה"ת מפני שאין זה דבר הדומה כמ"ש ואם באמת אינו מאמין רק שאומר שמאמין אז ג"כ אין אנו יכולין לעשות תקנה כיון דלא ניחא ליה בהאי תקנתא ולתקנתה אין אנו יכולין לחוש כיון דבל"ה מצי לגרשה בע"כ וכיון דליכא כאן תקנתא דעקירת דבר מה"ת אוקמה אדינא ויוציא מספק שמא זינתה ואין אנו יכולין להתירה מחמת שהבעל אומר שמאמינה וכפי מ"ש ושפיר כתב הרמב"ם ה"ז יוציא כדי לצאת ידי ספק]:
ואחרי שבררנו שגם אם הבעל אומר שמאמינה הוי הדבר ספק לב"ד שמא גם הוא אינו מאמינה רק שרוצה לגרשה וכלשון הר"מ ז"ל שכתב יוציא כדי לצאת ידי ספק:
רק שאין יכולים לקיים תקנת משנה אחרונה כשאומר שמאמינה דאם מאמינה באמת אין זה דבר הדומה שענ"ב ואם אינו מאמין ואומר שמאמין הרי לא ניחא ליה בתקנת חכמים שנעשה ונתקן לטובתו ובתקנתא דידה לא איכפת לן בדינא דגמרא. אפילו באשת כהן שנאנסה שלא פשעה בזנות מ"מ הא יכול לגרשה בלא"ה בע"כ ואחרי שנתקן תקנת רגמ"ה שאינו יכול לגרשה בע"כ באשת כהן שנאנסה אף אם מאמינה מותרת דמ"מ עקרו דבר מה"ת דאפשר שגם הוא אינו מאמין ואומר כן מפני שרוצה לגרשה והוי דבר הדומה וגם היא לא פשעה במה שזינתה דהא אנוסה היתה ולהכי לא כתב הרשב"א ז"ל דינו רק באשת ישראל שאומרת שזינתה ברצון שבזה אם אמר שמאמין אסורה משום דאף אם באמת אינו מאמין מ"מ הרי לא ניחא ליה בתקנת חכמים ולטובתה לא חששו כיון שפשעה וזינתה ברצון לפי דבריו א"כ לפ"ז בנ"ד שאומרת שזינתה ונבעלה לפסול לה קודם נשואין אף שהבעל מאמין לדברי' מ"מ אפשר לומר דאכתי מותרת דעקרו דבר מה"ת וחשו גם לטובתה ולא דמי לאומרת שזינתה ברצון דשם פשעה בזנות תחתיו להכי לא חשו לקיימה תחת בעלה כשהבעל אומר שמאמין אבל הכא לא פשעה אחר נשואין ומה שנשאת לו לא פשטה בזה דלא ידעה כלל שהנבעלת לפסול אסורה לכהונה וגם על עיקר הזנות שקודם נשואין לא שייך לומר דבשביל זה לא נחוש לתקנתה דמאי דהוי הוי כיון דלא פשעה להפקיע עצמה בזנות מתחת בעלה וא"כ דמי לאשת כהן שאמרה שנאנסה תחתיו שביארנו שהרשב"א ז"ל מודה בזה שאף אם הבעל אומר שמאמין לדבריה אעפ"כ מותרת דגם במאמין הוי עדיין ספק כמ"ש ואף אם הבעל לא ניחא ליה בתק"ח מ"מ גם היא זכתה בתקנת חכמים ועקרו דבר מה"ת כיון שלא פשעה לזנות תחת בעלה:
ומעתה גם דברי הרמ"א ז"ל שכתב די"א דבזמה"ז שיש חר"ג אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד. לא נפלאים ולא רחוקים הם דכיון שביארנו דעיקר הטעם דמשנה אחרונה משום שעקרו דבר מן התורה משום חשש דענ"ב. וביארנו ג"כ מדברי הר"מ ז"ל דגם כשאומר שמאמין לדברי' אין הדבר ברור אצלינו שזינתה כמ"ש הר"מ בלשונו (בפי"ח מה' א"ב) להכי סברי הנך י"א דגם כשהוא מאמין לדברי' עקרי דבר מה"ת ואף שהיא אומרת שזינתה ברצון מ"מ לא פלוג רבנן וחשו לתקנתה ג"כ אף שהוא לא ניחא ליה בתקנת חכמים [והשוו מדותיהם להתיר' לבעלה כדי שלא תהא אשה נותנת עיני' באחר ואף שהבעל יכול לגרש אשתו בע"כ בלא"ה מ"מ הא אחר תקנת רגמ"ה אינו יכול לגרשה בע"כ וכיון דאינו יכול לגרשה בלא דעתה נוכל לומר שלא יועיל מה שמאמינה מ"מ מה שבהתקנה היה גם טובת האשה אינו יכול לעקור התקנה ומותרת לו וא"צ לפרש הטעם בזה משום דאחר תקנת רגמ"ה הוא משועבד לה ואינו יכול לשווי אנפשיה חד"א. דזה ודאי א"א לומר דמחמת שעבודו לא מצי לשווי' אנפשי' חד"א כיון שהיא ג"כ אומרת כן ונתנה אצבע בין שיניה אלא הטעם כמ"ש שגם היא יכולה לעכב מלבטל מה שתקנו חכמים להתירה ואף שיכול לגרשה בע"כ מ"מ כיון שאחר תקנת רגמ"ה אינו יכול לגרשה בע"כ עדיף ואלים גם כח האשה שאם היא רצונה להחזיק בתקנת משנה אחרונה לא מבטלינן תקנתא דרבנן להתירה דכיון דאי לאו חששא דזנות אינו יכול לגרשה בע"כ מהני תקנתא דרבנן להתירה גם מחשש זנות מפני שעקרו דבר מה"ת ואף שבמרדכי דקדושין כתב בהדיא (בפ' האומר) הטעם שכופין אותו משום דכמו שכופין אותה באומרת טא"ל משום דדמי למורדת כמו כן אחר גזירת חר"ג דמי הוא למורד וכופין אותו המרדכי מיירי באמר אשתי זינתה והיא לא אמרה כן להכי דמי למורד אחר תקנת רגמ"ה. אבל אם היא התחילה לומר כן א"א לומר דדמי למורד כיון שנתנה אצבע בין שיניו רק הטעם כמ"ש והרמ"א ז"ל למד דין זה מדברי הגהות מיימוני (בפכ"ד מה' אישות אות יו"ד) דכתב באומר שאשתו זינתה דאינו נאמן אחר חר"ג ומשמע דקאי אדברי ר"מ ז"ל (בהלכה י"ח) שכתב מי שאמרה אשתו שזינתה אינה נאמנת ועלה קאי הג"מ הנ"ל דאף אם גם הוא אומר כן אינו נאמן:
ועוד י"ל דהרמ"א ז"ל הוציא דינו דבזמה"ז אינו נאמן לומר שמאמינה מדברי המרדכי (בפ' האומר סימן תק"ל) בשם הרב ר' שמעון ואף דשם הוי עובדא שהוא אמר שזינתה ואינו מוזכר בדבריו שגם היא אמרה כן וכמו שהקשו כל האחרונים ז"ל מ"מ מבואר מדבריו דגם כשהיא אמרה כן כופין אותו אחר חר"ג דהא אחר שכתב שם בעובדא דידיה דכמו שאם היא אומרת טא"ל כופין אותה ומשמשתו כמו במורדת. ה"נ אם הוא מורד סיים שם וז"ל לישנא נמי משמע הכי שמא עיניה נתנה באחר משמע דלית חששא במילתא ומשמע דמותרת ולפי הסברא הואיל ונגזרה הגזירה שלא לגרש אשתו כ"א ברצונה חיישינן שמא עיניו נתן באחרת וכופין אותו עכ"ל דמה שכתב ומשמע דלית חששא במילתא ומשמע שהיא מותרת אין לו ביאור והבנה כלל דאטו ע"כ לא ידעינן דבטא"ל מותרת הא תנן תביא ראיה לדבריה ופשיטא דכ"ז שלא תביא ראיה לדבריה מותרת ולכך פי' הרמ"א ז"ל כונתו שסובר דבדינא דהש"ס בטא"ל מותרת אפילו אם הבעל מאמין לדבריה וחולק על הרמב"ם והרשב"א ז"ל ולהכי כתב ומשמע דלית חששא במילתא ומשמע שהיא מותרת וכמו שהוכחנו לעיל מדברי ר"נ שלא שאל כלל אם מאמינה משמע שהוא היתר גמור אף אם זינתה דאפקעינהו רבנן לקדושין או עקרו דבר מה"ת ומביא המרדכי ראיה דכיון דלדינא דש"ס אין חוששין כלל למה שמאמין לדבריה והויא היתר גמור א"כ ממילא לפי הסברא הואיל ונגזרה גזירה שלא לגרש בע"כ חיישינן שמא עיניו נתן באחרת וכופין אותו ואף דבדינא דהש"ס באומר שמאמינה ודאי דאין כופין אותו דהא יכול לגרשה בע"כ. מ"מ השתא דתיקן רגמ"ה שאינו יכול לגרש בע"כ נוכל לכפותו כיון שמוכח מהש"ס דמשום איסורא לא חיישינן למה שמאמינה משום דהיתר גמור הוא אף אם מאמינה ממילא ידעינן דעכשיו כופין אותו דבשלמא אי הוי אמרינן לדינא דהש"ס דמאמין לדבריה אסורה לו א"כ בעינן למימר דגם רגמ"ה לא תיקן היכא דאסורה לו מדינא אבל כיון שהוכיח ממשמעות הש"ס דגם במהימנא ליה מותרת משום דהוי היתר גמור א"כ ממילא אחר חר"ג כופין אותו כיון דליכא איסורא נשאר שעבודא דידה ומה שסיים דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת ולא כתב בפשוטו כיון דהוי היתר גמור א"כ חייל חר"ג שלא לגרשה בע"כ וכופין אותו הוא משום דהיה אפ"ל דכל כה"ג לא תיקן רגמ"ה דלא תיקן אלא כשרוצה לגרשה מחמת שרוצה לבגוד בה אבל הכא שרוצה לגרשה מחמת ספק זנות ואינו רוצה להכניס עצמו בעקירת דבר מה"ת לא תיקן רגמ"ה ע"ז כתב דחיישינן דמשקר שלא מחמת חשש זנות רוצה לגרשה רק מחמת שנתן עיניו באחרת והרי זה ממש דברי הרמ"א שהביא היש חולקין דלאחר תקנת רגמ"ה כופין אותו ומבוארין דבריו בדברי המרדכי ובחנם תמהו עליו האחרונים ז"ל:
ומעתה כיון שעשינו סמוכים לדברי הרמ"א ז"ל הרי מצאנו קצת מקום להקל בנ"ד ועוד שהרי ביארנו שאף הרשב"א ז"ל שמחמיר אם הבעל אומר שמאמינה בדוקא נקט באשת ישראל שהיא פשעה בזנות תחת בעלה אבל באשת כהן שאמרה שנאנסה תחת בעלה מודה דאחר חר"ג אף אם אומר שמאמין לדבריה א"צ לגרשה ונ"ד אף שזינתה ברצון קודם הנשואין מ"מ כיון שהיה קודם הנשואין לא הפסידה בזה זכותה ולבטל תקנת חכמים שאינה נאסרת על בעלה ע"י אמירת והאמנת בעלה כמ"ש לעיל כ"ז בדברים של טעם בעזה"י:
וחכם אחד רצה לאמר עצה טובה באשת כהן שאמרה שנאנסה תחת בעלה שיתן גט ע"י שליח ויבטל שלא בפניו בפחות משנים דקי"ל דלא הוה ביטול כדאיתא בשו"ע אה"ע (ס' קמ"א ס"ק ס') וכתבו התוס' בגיטין (דף ל"ב) ד"ה ור"נ דהטעם דביטול פחות משנים לא הוי ביטול משום מה כח ב"ד יפה אבל מדאורייתא מהני אפילו שלא בפני שנים וכיון דהוה רק מדרבנן ע"כ דהטעם דאפקינהו רבנן לקדושין מיני' כדאמר התם לרשב"ג דאמר ביטלו אינו מבוטל וכיון דפקע קדושין למפרע לא איכפת לן בזנות דידה אם נבעלה לכשר ואף שהתוס' הקשו שם דא"כ יחפה על בת אחותו ויכולים ממזרים לטהר אלמא דלא ניחא להו בהאי תקנתא היינו משום תקנת פרוצות אין לעשות מעשה שיפקיעו רבנן הקדושין אבל משום תקנת בנות ישראל הכשרות שמסתפק לן אם נאנסה או לא עדיפא האי תקנתא כדי שלא תצא מתחת בעלה:
אולם הרמב"ן ז"ל בחידושיו לכתובות רפ"ק תירץ שם אקושיא דיכול לחפות על בת אחותו ויבטל שלא בפניו ויפקעו הקדושין עפ"י תקנת חכמים וע"ז תירץ כיון שאין דעתו לחזור לו אלא משום שיפקיעו הקידושין הוא עושה אין הגט בטל שאין תנאי זה וביטול כלום עכ"ל וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שהביטול יהא רק להפקיע הקידושין לא הוי ביטול ואף שדברי הרמב"ן ז"ל לכאורה תמוהין דמאי איכפת לן שאינו רוצה שתהיה אשתו עוד ומבטל כדי שיפקיעו חכמים הקדושין סוף סוף הוא מבטל בלב שלם ואינו רוצה שיהא גט וממילא פקעו הקידושין ונראה לי דדברי הרשב"א ז"ל נכונים דהטעם דמהני ביטול אמרינן (בפ' השולח ובפ' האומר) משום דאתי דיבור ומבטל דיבור. ודיבור הביטול מבטל דיבור הגט א"כ בעינן שיהא דיבור הביטול שירצה באמת שתהיה אשתו שאז הוא היפך דיבור הגט שבדיבור נתינת הגט רצה לגרשה ובדיבור הביטול רוצה שתהא אשתו ותחזור אליו אבל אם גם עכשיו רוצה שלא תהיה אשתו עוד אין כח בדיבור זה לבטל דיבור הגט כיון שגם עכשיו אין רוצה שתהיה אשתו:
ויותר היה נראה לי לאמר דהביטול היה מועיל כיון שמ"מ רוצה שיתבטל הגט אבל הגט אינו מועיל אם יכתוב ובלבו לבטלו למחר דהא אינו נכתב לשם גירושין וכותב לכתחילה רק ע"מ שיבטלו אח"כ א"כ אינו כותבו לשם גירושין כלל וכשירצה לחפות על ב"א ליתן גט ויבטלנו שלא בפניו לא תפטר מקטלא דהא יבינו ב"ד שעשה הגט ע"מ לבטלו וזה כל פרי מגמתו בשעה שכתב הגט וכל כה"ג לא הוי גיטא ודמי להא דאמרינן ביבמות (ד' ל"א) גבי מפני מה לא תיקנו זמן בקדושין דהיכי לינחה לינחה גבי דידה זימנין דמחקה ליה ופריך א"ה בגירושין נמי נימא הכי ומשני התם להצלה דידה קאתי הכא לחובה דידה קאתי ופרש"י ז"ל דגבי גירושין כיון דלהצלה דידה אתאי לא מחקה ליה דכי אתי סהדי שזינתה אי לא מייתי סהדי דאיגרשה מקמי הכי מוקמינן לה בחזקת א"א ולהכי לא תמחוק הזמן דאי תמחוק הזמן קטלינן לה ואי לא תיקון רבנן זמן הוי מצי לאחפויי ומספיקא לא קטלינן לה אבל השתא דתיקון רבנן זמן אי לא מייתי לה מוקמינן לה אחזקה וקטלי לה וה"נ אפשר לאמר כיון שיראו הב"ד ששלח לה גט וביטלו שלא בפניו חיישינן שמא היה כוונתו מתחילה לזה ונכתב הגט רק ע"מ לבטלו ולא הוי גט כלל. ועוד דאפילו אם נימא דהאי ריעותא דביטול הגט לא דמי לריעותא דמחיקת הזמן. מ"מ כיון שיש ספק לב"ד אם הגט נכתב לגרשה באמת או שנכתב רק כדי לבטלו מוקמינן לה אחזקת א"א שלא נתגרשה עדיין ודווקא אם לא הי' תקנת חכמים לכתוב זמן והיא מביאה לפנינו גט בלא זמן לא קטלינן כמ"ש רש"י ז"ל משום דכיון דודאי נתגרשה רק שיש ספק אימת הי' הגירושין לא מוקמינן לה אחזקת א"א כמ"ש התוס' בגיטין (י"ד) ד"ה משום דהרי היא גרושה לפנינו וגם יש לה חזקת צדקת והיינו דדמי לתרתי לריעותא דיש לה חזקת צדיקת וחזקת א"א איתרע דהרי היא גרושה לפנינו ודמי למקוה שנמדד ונמצא חסר דטמא וודאי ולא מוקמינן אחזקת שלימה משום דאיכא תרתי לריעותא חזקת טומאה והרי היא חסר לפניך [וכן מצאתי בפ"י שפירש כוונת התוס' כן] אבל היכא דאיכא ספק אם נתגרשה כלל מוקמינן לה אחזקת א"א וקטלינן לה ואין לומר דמוקמינן לה אחזקת צדקת, דז"א דחזקת צדקת וודאי דאיתרע דאפילו אי זינתה פנוי' נמי עבדא איסורא ולא מהני חזקת צדקת אלא לאיצטרופי לתרתי לריעותא אבל משום חזקת צדקת לחוד לא פטרינן לה מקטלא וכן מצאתי להפ"י שכתב כן:
ויש להביא ראי' לזה דהא לר"א דאמר עדי מסירה כרתי כשר אעפ"י שאין עליו עדי חתימה ותנשא לכתחילה וקשה אמאי הא יכולה לכתוב גט בלא עדי חתימה ותאמר שנתגרשה וע"מ הלכו להם למדה"י ומספיקא לא מיקטלא דנוקי אותה בחזקת צדיקת ואמאי הגט כשר לכתחילה יותר מגט שאין בו זמן א"ו אם הגט בלא זמן לא קטלינן לה כיון דהיא וודאי גרושה לפנינו רק שאנו מסופקין בזמן הגט אבל אם יש ספק אם נתגרשה כלל והיא בעצמה כתבה הגט קטלינן לה ולא מוקמינן לה בחזקת צדיקת כיון דבין כך ובין כך עבדא איסורא ואדרבה מוקמינן לה בחזקת א"א וה"נ אם יתן גט לבת אחותו ויבטל כיון דיש ספק שמא עיקר כתיבת הגט הי' ע"מ לבטלו ויעקרו חכמים הקדושין קטלינן לה דמוקמינן לה אחזקת א"א:
ואף דאם כתב הגט והי' מסופק אם יגרשה בגט זה או יתפייס ולא יגרשנה כלל מיקרי שפיר לשמה כדמשמע בגיטין (דף כ"ז) דקתני יתר על כן היו לו שתי נשים וכתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה יתר מכן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו ולא קתני יתר על כן אמר ללבלר כתוב אם ארצה אגרש משמע דבכהאי גוונא שפיר הוי לשמה התם שאני דמ"מ מסתפק לגרשה וכתבו לשם גירושין משא"כ הכא שאינו רוצה לגרשה כלל ואדרבה רוצה לבטל הגט ושיפקיעו החכמים הקידושין למפרע שלא תהא א"א מעיקרא ומתורץ קושית התוספות והרמב"ן דלא מצי לחפות על ב"א מיהו לענין אשה שאמרה טמא"ל באונס והבעל מאמין לדברי' לכאורה הי' תקנה שיתן לה הגט ובשעת כתיבת הגט לא יודיעו לו שיבטל אח"כ הגט ואח"כ יצוו לו שיבטל שלא בפניו. מיהו בלא"ה אין זה תקנה שהרמב"ן בחידושיו שם כתב דמדרבנן אסורה לכהן אף היכא דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' א"כ ה"נ כיון שמאמין לדברי' והגט הוי כדין רק שאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' אסורה לבעלה מדרבנן. ומהאי טעמא לא מוזכר תקנה זו בשום פוסק ולא חזינן לרבנן קשישא דעבדי הכי:
- (הגה"ה מיהו יש לומר דהוי דברים שבלב ואין דברים מיהו יש להסתפק אם לענין לשמה אמרינן דברים שבלב אינן דברים כיון שעיקרו בלב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |