עונג יום טוב/קעא
|
< הקודם · הבא > |
איתא בסוטה (כ"ח) ת"ר שלש פעמים האמורים בפרשה אם נטמאה נטמאה ונטמאה א' לבעל וא' לבועל וא' לתרומה כו' מת"ל והיא נטמאה והיא לא נטמאה אם נטמאה למה שותה אם לא נטמאה למה משקה מגיד לך הכתוב שהספק אסורה מכאן אתה דן לשרץ ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון עשה בה ספק כוודאי שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון א"ד שיעשה בו ספק כוודאי. וממקום שבאת מה סוטה רה"י אף שרץ רה"י ומה סוטה דבר שיש בו דעת לשאול אף שרץ דבר שיש בו דעת לשאול ומכאן אמרו כו':
ולכאורה קשה מנ"ל שעשה הכתוב ספק כוודאי וכמ"ש התוס' ד"ה מה דאם בא עליה צריך כפרה כעושה וודאי איסור דלמא מה שאסרה תורה עד שתשתה הוא מטעם דספיקא דאורייתא לחומרא לדעת כל הראשונים זולת הרמב"ם ז"ל ולא שייך כאן איצטריך קרא למעוטי ספיקא כיון שאין כל הספיקות שוין כמ"ש התוס' בחולין (דף כ"ב) ד"ה איצטריך וה"נ כיון דלפעמים אירע שמסתתרת והיא טהורה ולפעמים היא טמאה הוצרך הכתוב להגיד לנו שתשתה דהא עד השתא אכתי לא אשמועינן קרא בשום מקום דזנות דידה אוסרתה על בעלה ואשמועינן הכא קרא דאם נסתרה אסורה על בעלה מספק שמא נטמאה ואי דמלשון ונטמאה מפיק דהכתוב קורא אותה טומאה וודאי ז"א דהא אמרינן ביבמות (דף י"א) דהאי ונטמאה לא אנסתרה קאי אלא אנבעלה ע"ש:
מיהו לפמש"כ התוס' בסוטה דכל סוטה יש לה חזקת טהרה כמ"ש בד"ה מכאן שהקשו דל"ל להילכתא דברה"ר טהור לימא העמד טהור על חזקתו והוצרכו לתרץ דאיצטריך דלא נימא דרה"ר דמי לרה"י דלא מוקמינן אחזקתו ואף דבסוטה יש רגלים לדבר אינו עושה אלא ספק מגע דבלא"ה לא הוי אפילו ספק מגע דמסתמא לא נחשדו על עריות. א"כ י"ל דמהכא גופא ילפינן שעשה הכתוב ספק כוודאי מדלא מוקמינן לה אחזקה ברה"י ש"מ שהוא וודאי טומאה וכיון שהוא ודאי לא מוקמינן לה אחזקה דהא דמוקמינן אחזקה לא משום דהחזקה מכרעת את הספק לברר את הדבר המסתפק לן איך הי' המעשה אלא דגלי לן קרא שלא ניחוש לספק בדבר שיש לנו חזקה דמעיקרא כמו שיבואר אי"ה לקמן וכ"ז בדבר שהספק אינו אוסרו בוודאי אלא מטעם ספק לחוד אבל בטומאה ברה"י עשה הכתוב ספק כוודאי היינו דכל דבר שמסתפק לן ברה"י הוא טמא בוודאי וגזה"כ הוא שהספק מתהפך לוודאי טומאה [ע"ד שמצינו בקדשים שהיסח הדעת בעלמא הוי פסול טומאה אף שלא נגע בשום דבר] א"כ לא שייך לילך בתר חזקה דהא גם החזקה אינה מבררת המעשה רק שלא הצריכה תורה לחוש לספק היכא דאיכא חזקה ונהגינן בי' מנהג שנהג בו עד השתא אם לטהר אם לטמא וזהו דווקא בדבר שהספק אינו מתהפך לוודאי איסור אבל בספק טומאה ברה"י שהספק מהפכו לוודאי איסור לא אזלינן בתר חזקה:
ובזה הי' אפשר לפרש מה שהקשו התוס' בחולין (דף יו"ד) דאמרינן שם דילפינן דאזלינן בתר חזקה מדכתיב והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא ודלמא אדנפק ואתא בצר לי' שיעוריה אלא ש"מ דאזלינן בתר חזקה והקשו התוס' דילמא הכא טמא משום דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא ותירצו דמיירי מסתמא אפילו אם היו שם הרבה ב"א דהוי רה"ר. ותירוצם תמוה לי דהא בגמרא שם מסיק תניא דלא כראב"י משום דילפינן מקרא דוהסגיר את הבית מ"מ אפילו הלך לתוך ביתו והסגיר ומוכח מזה דלא מיירי קרא ביצא דרך אחוריו דהא הלך לתוך ביתו והסגיר נמי הוי הסגר ודחיק לאוקמי דמיירי בקיימא דרי דגברא וטפי הו"ל לאוקמי דמיירי שלא היו שם ב"א והוי רה"י ולהכי הוי הסגר מעליא דספק טומאה ברה"י טמא ומנ"ל דאזלינן בתר חזקה וקיימא דרי דגברא הוי אוקימתא רחוקה יותר מלאוקמי שלא היו שם ב"א בשעת הסגר או בשעת ביאת הטהור לבית אבל לפמש"כ דהא דספק טומאה ברה"י הוי וודאי טומאה לא ילפינן אלא מהא דלא מוקמינן סוטה אחזקת טהרה ומזה הוא דידעינן שהספק מתהפך לוודאי א"כ כל כמה דלא ידעינן דאזלינן בתר חזקה לא ידעינן נמי דספק טומאה ברה"י טמא וודאי ואמאי הבא אל הבית טמא וודאי ולקמן יבואר עוד מה שיש לעיין בזה:
מיהו קשה טובא דא"כ תקשה לרבא בחולין (דף ט') דאמר שם אביי ולא שני לן בין איסורא לסכנתא והא אלו ספק טומאה ברה"ר טהור ואלו ספק מים מגולין אסורין וא"ל רבא התם הלכתא גמירא לה מסוטה ע"ש בתוס' ורשב"א בחי' דלרבא באיסור לא אזלינן בתר חזקה כה"ג דמים מגולין או סוטה שקרוב הדבר שנתחדש בו מקרה או טומאה ורק בטומאה הלכתא גמירא לה דברה"ר טהור היכא דאיכא חזקה ולאפוקי מאביי דאיהו סובר דהיכא דאיכא חזקה מדינא טהור ברה"ר והא דילפינן מסוטה היינו לטהר אף היכא דליכא חזקה ורבא סובר דגם היכא דאיכא חזקה מסוטה הוצרכנו ללמוד ובאיסורין אסור כה"ג כמו במים מגולין לא אזלינן בתר חזקה א"כ לרבא לא מוכח מידי שעשה ספק כוודאי בסוטה דהא גם באיסורין כה"ג לא אזלינן בתר חזקה ולהכי אסורה עד שתשתה ומנ"ל דספק טומאה ברה"י הוי טומאה וודאית:
ועוד דבעיקר הדבר שכתבו התוס' בסוטה דסוטה יש לה חזקת היתר והא דילפינן לטהר ברה"ר היינו דלא נימא דדמי לרה"י קשה טובא דהא אמרינן בדוכתי טובא דספק טומאה ברה"ר טהור אפילו בלא חזקה וכמו שהוכיחו בעצמם בחולין ובנדה דר"ש מטהר ברה"ר גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר אע"ג דליכא חזקה דהא איכא נגד חזקת מקוה חזקת טומאה דגברא ואף רבנן לא פליגי אלא משום דהוי תרתי לריעותא וכוודאי טומאה דמי וכן אמרינן בחולין (דף פ"ו) אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר והיינו דלר"מ דמסמיך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא מטהר בתינוק משום דהוי דבר שאין בו דעת לשאול וגמרינן מסוטה לטהר אלמא מה דגמרינן מסוטה לטהר אף בלא חזקה נמי טהור דהא התם ע"י החזקה נעשה פלגא ופלגא ואם נימא דגבי סוטה איכא חזקה דטהרה א"כ מנ"ל לטהר גבי טומאה ברה"ר או בדבר שאין בו דעת לשאול אף בלא חזקת טהרה:
וראיתי להגאון בעל ש"ש שכ' דלטהר ברה"ר בלא חזקה דטהרה מבועל ילפינן דטהור ברה"ר אף דלגבי בועל ליכא חזקה דטהרה כלל דאימת הו"ל חזקת טהרה לגבי':
ולענ"ד ז"א דמבועל ליכא ראיה כלל דברה"ר טהור בלא חזקה דאף אם נימא דברה"ר לא מטהרינן בלא חזקה, מ"מ גבי בועל מטהרינן אע"ג דליכא גבי' חזקה דהא איסורא דבועל בבעל תליא דהא באונס דשריא לבעל שריא נמי לבועל כדאמרינן בכתובות (דף ט') התם אונס הואי ושריא לבעל שריא נמי לבועל א"כ כיון דלבעל שריא ברה"ר משום חזקה לבועל נמי שריא אף דלגבי' ליכא חזקה כלל וזהו פשוט וא"כ קשה מנ"ל דברה"ר טהור אף בלא חזקת טהרה מיהו לרבא א"ש כיון דסובר דלא אזלינן בתר חזקה היכא דאתרע כמו במים מגולין וה"נ ברה"ר לא בעינן לאוקמי אחזקה אי לאו דילפינן מסוטה וכמ"ש הרשב"א ז"ל וכיון דגלי קרא דאזלינן בתר חזקה אע"ג דבאיסור כה"ג אסור א"כ ה"ה בלא חזקה נמי טהור אבל לאביי דסובר דבאיסור נמי אזלינן בתר חזקה כה"ג ומים מגולין שאני דחמירא סכנתא ועיקר ילפותא דסוטה הוא לטהר בלא חזקה א"כ קשה מנ"ל דברה"ר טהור בלא חזקת היתר הא בסוטה הוה חזקה:
ונ"ל דכיון דגלי קרא דברה"י ספיקו טמא והוי וודאי טומאה בספק מגע כל היכא דמסתפק לן אין אנו יכולין להחזיקו בספק טומאה אלא שמספק טומאה נעשה וודאי טומאה א"כ כיון דברה"ר טהור היכא דאיכא חזקה ממילא ידעינן דאף היכא דליכא חזקה נמי טהור דא"א לומר דהיכא דליכא חזקה הוי ספק טומאה דהא מספק הוי וודאי טומאה וא"כ חזקה נמי לא מהני דהא כבר כתבנו דחזקה לא מהני אלא היכא דהספק אינו מתהפך לודאי אבל היכא דהספק מתהפך לוודאי לא מהני חזקה משום דחזקה אינה מכרעת את המעשה רק דגלי קרא דלא נחוש לספיקא ונחזיק הדבר כמו שהי' עד עכשיו אבל בספק מגע טומאה דהספק נעשה וודאי לא מהני חזקה וכיון דברה"ר טהור היכא דאיכא חזקה מסתמא גם בלא חזקה הוי טהור:
אלא שבעיקר יסוד שהנחנו דבטומאה ליכא ספיקא מה"ת לא סבירא להו להתוס' הכי דהא בפ' ב' נזירים שאמר להם א' ראיתי א' מכם שנטמא שניהם מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ופריך דהא הוי רה"ר ואמאי מביאין קרבן טומאה. ומשני באומר שנזרק ביניכם טומאה דהוי רה"י והקשו התוס' בחולין (דף ט') דאכתי כיון דהוי רה"י ודאי טומאה הוי וקרבן טהרה למה מביאין ותירצו דכיון דספק טומאה ברה"י ילפינן מסוטה בעינן דומיא דסוטה אבל הכא שאחד ודאי טהור להכי לא הוי וודאי טומאה והוי רק ספיקא להכי מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה עיי"ש ובמהרש"א שביאר דבריהם וא"כ חזינן דמצינו גבי טומאה שאינה לא ודאי טומאה ולא ודאי טהור רק ספיקא כגון ברה"י היכא דלא דמי ממש לסוטה. א"כ הדק"ל דלמא ברה"ר נמי ספיקא הוי והיכא דאיכא חזקה טהור כמו בסוטה דאיכא חזקה וטהור ברה"ר והיכא דליכא חזקה הוי ספיקא אלא שלקמן נבאר שאין שיטת התוס' מוכרחת בזה:
מיהו בחולין (דף ט') ובנדה (דף ב') כתבו התוס' דבסוטה ליכא חזקה להתיר כלל משום דרגלים לדבר מרע לחזקה דהתירא והויא ספק השקול וע"ז הקשו דא"כ מנ"ל דברה"י טמא אף בחזקת טהרה ותירצו דהא יש לה חזקה שאינה וודאי טמאה עיי"ש וזה דחוק מאד ועוד לפי"ז ודאי קשה מנ"ל שהספק כודאי דילמא הא דאסרה תורה עד שתשתה הוא משום ספיקא ככל ספק איסור דאזלינן בי' לחומרא בכה"ת לפי רוב דעת הראשונים ז"ל זולת הרמב"ם ז"ל ואי משום דהכתוב קורא אותה טמאה מדכתיב ונטמאה הא כבר הוכחנו מהש"ס דיבמות דונטמאה בנבעלה הוא דכתיב ולא בנסתרה:
והיה נ"ל ליישב שיטתם דעיקר ילפותא דברה"י עשה הכתוב כוודאי מבועל הוא דאמאי אוסרין אותה עליו הא בספיקא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אמרינן בכתובות (דף כ"ב) אם ניסת לאחד מעדי' ואומרים ברי לי דלא תצא והתם הוי ספק השקול דנגד חזקת א"א איכא חזקה דדייקא ומנסבא א"כ אמאי לא מהימן הבועל לישא אותה כיון דהוא והיא אומרים לא נטמאה א"ו דהכתוב עשה אותה כוודאי טומאה דספק טומאה ברה"י הוי ודאי טומאה ולא מהני ברי לי ומזה ילפינן שהספק כוודאי ואף להרשב"א ז"ל בחי' לקדושין (דף ס"ו) בסוגיא דינאי המלך מפרש לסוגיא דכתובות דהא דפריך באשם תלוי קיימא לרווחא דמילתא פריך דלכל הפחות באשם תלוי קיימא וה"ה דהוה מצי למימר בחטאת קיימא דתרי ותרי מוקמינן אחזקה ולית לי' להרשב"א ז"ל חזקה דדייקא ומנסבא שכתבו התוס' וסיים הרשב"א ז"ל ולבסוף דמשני שניסת לאחד מעדיה ובאומרת ברי לי אע"ג דמדאורייתא מוקמינן אחזקה וקאי בחטאת מ"מ לגבי עצמו נאמן. א"כ תקשה מאי מהני דספק טומאה דסוטה הוי כוודאי מ"מ הבועל לגבי עצמו נאמן מה"ת אף נגד חזקת איסור דהוי כודאי:
מ"מ נראה דא"ש דאף שדעת הרשב"א דברי דידי' מהני אף נגד חזקה שאני חזקה דנהי דגלי לן קרא דאזלינן בתר חזקה מ"מ אין החזקה מחלטת את הענין כמש"כ הש"מ (בספ"ק דב"מ) דאפילו רובא דעדיף מחזקה אין מחליט הדבר ואכתי ספיקא מקרי לענין עשירי ספק וכ"ש חזקה דאינה מכרעת הענין ויבואר כלל זה אי"ה לקמן א"כ כיון דאין החזקת איסור מחליט הענין מהני ברי לי דידי' בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אף דבחזקת א"א קיימא ואפילו בשני עדים סובר ר' יהודא בכריתות (דף י"ב) דמהני ברי לי נגד שני עדים לגבי עצמו הוא משום דלגבי עצמו נאמן להכחיש את העדים בדבר שאינו נוגע לאחרים אבל בספק טומאה אמרינן דגלי קרא דספק כודאי היינו כל מה שמסתפק לן בספק טומאה ברה"י הרי הוא וודאי טומאה א"כ לא מהני מה שנאמן ע"ע. דהא מ"מ מה שאצלינו הוא ספק עושה ודאי טומאה ואפילו אם הוא באמת טהור גמור מ"מ הספק שלנו מהפכו לוודאי טומאה להכי לא מהני ברי דידי' וא"כ שפיר ילפינן מטומאת בועל שהספק כוודאי ברה"י דא"א לומר דמטעם ספק אסור דהא הי' מועיל ברי כן הי' נ"ל ליישב שיטת התוס' בחולין ובנדה:
ולפי דרכינו יבואר הא דאמרינן ביבמות (דף כ"ד) הנטען על האשה והוציאוה מת"י אעפ"י שכנס מוציא ומוקי לה רב בעדים והיינו עדות טומאה ולכאורה קשה פשיטא דאעפ"י שכנס מוציא כיון דאיכא עדי טומאה ומדאורייתא אסירא לי' משום ונטמאה כמש"כ רש"י ז"ל במתניתין אבל לפמש"כ א"ש. דטובא קמ"ל ואע"ג דשניהם אומרים שלא נטמאו ולר"י אדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים ולר"מ נמי דפליג אחכמים מ"מ הא אמר התם ר"ל דמודה ר"מ לחכמים באמרו לו ב' בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי דמהימן במגו דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי דבשפחה חרופה בעינן גמר ביאה א"כ ה"נ כיון דאשה נאסרת על בעלה בראו עדים כדרך המנאפים דלא בעינן כמכחול בשפופרת כמש"כ הרא"ש (בפ"ב דיבמות) אם כן הא מצי לומר לא בעלתי ומהני ברי לי דידי' משום דנאמן ע"ע להכי אשמועינן מתניתין דלא מהני ברי לי' דידי' כיון דהוי ספק טומאה לגבי בועל וכיון דלדידן הוי ספיקא לכה"פ נעשה הספק כודאי טומאה ואסור בה אף אם לא נטמאו דוגמת מה שכ' התוס' אם בא עליה הבעל קודם שתשתה צריך כפרה כמו בבעל סוטה וודאית:
אלא שמדברי הירושלמי שהביאו התוס' בסוטה (דף כ"ח) שאלו את בן זומא מפני מה ספק רה"י טמא א"ל סוטה מהו לבעלה ספק או ודאי א"ל מצינו שהיא אסורה עיי"ש משמע דמסוטה לבעל ילפינן ולא מסוטה לבועל ועוד דא"א לומר דמסוטה לבועל ילפינן כיון דאמרינן ביבמות דונטמאה אנבעלה כתיב ולא אנסתרה א"כ קשה הא גופא מנ"ל באמת דאסורה בסתירה לבועל ולא מהני ברי לי דבועל הא בקרא ונטמאה דבועל אנבעלה כתיב ואימא בנסתרה לחוד מהני ברי לי דלא עשאה הכתוב ספק כוודאי ומניין לנו דבסתירה אסורה בשלמא לבעל ידעינן ממה שאסרה הכתוב עד שתשתה כמ"ש רש"י ז"ל בסוטה (דף כ"ח) ד"ה מגיד משום דפשטא דקרא משמע שצריכה לשתות ואי לא אסורה לבעל אבל לבועל דילפינן רק מונטמאה אימא דוקא בנבעלה אסורה לבועל אבל בסתירה אימא דהוי רק ספק ומהני באמת ברי לי דידה ודבועל ושריא ומנ"ל דספק כוודאי דלא ליהני ברי לי:
מיהו נ"ל ליישב שיטתם דילפינן מונטמאה דתרומה דהא לתרומה לא צריך קרא כלל דהא כתיב כי תהי' לאיש זר בתרומת הקדשים לא תאכל כמש"כ רש"י ז"ל בסוטה (דף כ"ט) דאין זר יותר מא"א וכיון דליכא חזקה להתירא דנגד חזקת היתר יש רגלים לדבר דמרע לחזקת היתר והוי ספק השקול א"כ ממילא אסורה לתרומה א"ו דאצטריך קרא לודאי איסור שאם אכלה תרומה עברה על ודאי איסור כמש"כ התוס' (דף כ"ח) ולהכי אצטריך ונטמאה לאשמועינן דמקרי טומאה לענין תרומה ואסורה משום ודאי א"כ הרי חזינן דספק טומאה כודאי. ולהכי נמי גבי בעל דכתיב גבי' ונטמאה אם נבעלה הוי ספק כודאי שאם בא עליה עשה ודאי איסור ולא כספק בעלמא. וכן גבי בועל לא מהני ברי לי דבועל ונבעלת משום דהספק מתהפך לודאי איסור וכיון דלדידן הוי ספק אסור וכמש"כ לעיל והכל ילפינן מונטמאה דתרומה. וממילא ילפינן דבספק טומאה לא מהני חזקה ברה"י דכיון דספק כודאי לא מהני חזקה כמו שהארכנו בזה לעיל והא דבירושלמי לעיל יליף מסוטה מהו לבעל היינו משום דמתרומה שוב ילפינן דגם גבי' עיקר ונטמאה כתיב עשה הספק כודאי ונקט בעל דעיקר פשטא דקרא בדידי' כתיב וזה ברור ליישב שיטת התוס':
וניחא נמי קצת מה שהקדים התנא דברייתא בסוטה (דף כ"ח) דרשא דתלתא ונטמאה ואח"כ אמר מה ת"ל ונטמאה מגיד לך הכתוב שהספק אסורה ומכאן אתה דן לשרץ ורש"י ז"ל כתב דהאי מת"ל אין לו שייכות עם דרשא דמעיקרא ולדברינו א"ש דעיקר ספק כוודאי מתרומה ילפינן ולהכי הקדים ילפותא דונטמאה אתרומה ואח"כ דן לספק טומאה ברה"י:
ולפמש"כ דעיקר ילפותא דלא אזלינן בתר חזקה הוא מהא דספק כודאי משום דבאמת ליכא חזקה גבי סוטה משום דהרגלים לדבר מרע לחזקה רק דכיון דמהספק נעשה ודאי טומאה לא שייך חזקה משום דאין כח החזקה לברר הענין רק שלא נחוש לספק במקום חזקה אבל אם הספק מתהפך לודאי איסור לא מהני חזקה א"כ קשה טובא מפ' שני נזירים (דף נ"ז) דמוקי לה בנזרק ביניהם טומאה דהוי רה"י וכתבו התוס' משום דברה"ר הוי ודאי טהור וא"צ להביא קרבן טומאה משום דמוקמינן לה אחזקה אף דאחד מהן ודאי טמא הוא משום דהא דמוקמינן אחזקה ברה"ר לא הוצרכנו ללמוד מסוטה להכי מוקי לה ברה"י והא דצריכין להביא קרבן טהרה אע"ג דברה"י וודאי טמא הוא משום דלטמא ברה"י הוצרכנו ללמוד מסוטה והכא דאחד מהן ודאי טהור לא מטמאינן בודאי משום דלא דמי לסוטה עיי"ש בתוס' שביארו כ"ז וא"כ קשה טובא אמאי מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ברה"י דהא אית להו חזקת טהרה דכיון דכל עיקר דלא אזלינן בתר חזקה ברה"י הוא משום דהוי כודאי ולא מהני חזקה:
א"כ כיון דלא משוינן לי' כודאי מחמת דלא דמי לסוטה דאחד מהן ודאי טהור א"כ שוב אנו צריכין לעמוד אחזקה וא"צ להביא קרבן טומאה כמו ברה"ר דהא הא דלא מוקמינן ברה"י אחזקה לא כתיבא ולא רמיזא אלא דאמרינן לה מסברא דכיון דהספק כודאי לא שייך חזקה א"כ היכא דלא מצינו ללמוד מסוטה לעשותו כודאי משום דלא דמי לגמרי לסוטה מחמת שאחד מהן ודאי טהור בעינן למיזל בתר חזקה לטהרו לגמרי וא"צ להביא קרבן טומאה כלל ובשלמא אי אמרינן דבסוטה יש חזקת טהרה שפיר איכא למימר נהי דלענין מה שהספק כודאי לא ילפינן מסוטה היכא דא"א להיות ודאי טומאה מ"מ לענין חזקה לא שייך לאפלוגי בין אפשר להיות ודאי טמא או לא אבל כיון דלענין שלא ניזל בתר חזקה לא נוכל למילף מסוטה דשם ליכא חזקה כלל רק שאנו אומרים מסברא דכל היכא דהספק כודאי לא שייך חזקה:
א"כ היכא דא"א להיות ודאי טמא דלא הוי ספק כודאי בעינן למיזל בתר חזקה כמו בכהת"כ:
אלא שבעיקר דברי התוס' שחידשו דהיכא דלא דמי לגמרי לסוטה דאחד טמא ודאי לא ילפינן מסוטה קשה לכאורה דא"כ גבי ב' שבילין דאחד טמא ודאי ואפ"ה אמרינן בזא"ז ד"ה טהורין ופירשו התוס' בפסחים דהטעם הוא משום דהוי ספק טומאה ברה"ר ולהכי מדאורייתא אפילו בב"א טהור ובנדה (דף ב') כתבו דהתם לאו משום דילפינן מסוטה מטהרינן אלא משום דמוקמינן אחזקה כמו בכהת"כ וקשה דא"כ לרב חסדא דסובר בב"ב (דף ל"א) גבי ב' כיתי עדים המכחישין זא"ז בהדי סהדי שיקרא ל"ל ולא מוקמינן כל חד אחזקה משום דאחד מהן ודאי פסול א"כ בשני שבילין לר"ח אמאי מוקי אחזקה הא א' מהן ודאי טמא וא"כ ע"כ טעמא דשני שבילין הוא משום דהוי ס' טומאה ברה"ר וטהור אף בלא חזקה וכיון דלר"ח מוכח דילפינן מסוטה אף היכא דאחד מהן טמא ודאי ה"ה לדידן דקי"ל זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה נמי אמרינן דבכל גווני ילפינן מסוטה דמנ"ל לעשות פלוגתא חדשה ביניהם. ומצאתי בר"ש והרא"ש (בפ"ה דטהרות) שכתבו בהדיא דטעמא דשני שבילין הוא משום ספק טומאה ברה"ר עיי"ש והוא כמו שבארנו:
ובעיקר קושייתם שהקשו דכיון דמוקי לה בנזרק טומאה ביניהם דהוי רה"י הא א"צ להביא קרבן טהרה כלל דברה"י הוי טומאה וודאי נלע"ד דיש ליישב כן דהא דאמרינן ספק טומאה ברה"י הוי טומאה וודאית היינו לחומרא אבל לא לקולא דהא אמרינן ביבמות (דף י"א) דאע"ג דסוטה וודאית א"צ חליצה אבל סוטה ספק צריכה חליצה וכדקאמר התם אמינא לך אנא סוטה וודאי ואת אמרת לי סוטה ספק:
והקשו שם התוס' דהא אמרינן דגבי סוטה עשה הכתוב ספק כוודאי ותי' דלחומרא עשה ספק כוודאי ולא לקולא עיי"ש. א"כ ה"נ להכי מביא קרבן טהרה ג"כ דהא נזיר שאיחר קרבן טהרה עובר בבל תאחר כדאיתא בפ"ק דנדרים ואין לנו להקל ולפוטרו מקרבן טהרה ע"י מגע טומאה ברה"י אע"ג דילפינן לה מסוטה ואין שום ראי' לשיטת התוס' שכתבו דהיכא דלא דמי לגמרי לסוטה שאחד מהן טמא וודאי לא ילפינן מסוטה ולפי"ז קמה וגם נצבה מש"כ דעיקר הא דלא אזלינן ברה"י בתר חזקה משום דהספק כודאי וכהך שיטה דבסוטה ליכא חזקה דטהרה כלל משום רגלים לדבר והא דבסוטה ספק כודאי ילפינן לה מתרומה וממילא ידעינן דלא אזלינן בתר חזקה כיון שהספק כודאי:
והנה לא מבעיא לפי דברי התוס' בסוטה (דף כ"ח) הנ"ל שכתבו דבסוטה איכא חזקת היתר דרגלים לדבר לא משוי לה אלא לספק השקול דודאי מוכח דלא אזלינן בספק זנות בתר חזקה אלא אפילו לשיטת התוס' (בחולין ובנדה) דסוטה ליכא בה חזקת היתר משום דרגלים לדבר מרע לה לחזקה מ"מ לא אזלינן בסוטה בתר חזקה כיון דכתיב ונטמאה א"כ יש לה דין טומאה ובטומאה ברה"י לא מוקמינן אחזקה (כמש"כ לעיל) דכיון דהספק כודאי לא שייך חזקה וה"ה גבי סוטה וכן מוכח בכתובות (דף נ"א) דפריך שם לאבוה דשמואל דאמר שם אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה דחיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון ופריך אלא אונס דשריא רחמנא היכי משכחת לה ומשני דצווחה מתחלה ועד סוף ואמאי חיישינן שמא סופה ברצון נימא דמוקמינן לה אחזקה שהיא מותרת לבעלה א"ו דבספק סוטה לא מוקמינן אחזקה והתוס' בכתובות (דף ט') הקשו בסוגיא דפ"פ דמוקי לה באשת ישראל וכו' והוי ספק א' ספק באונס ספק ברצון דנוקמי בחזקת היתר לבעלה ולפמש"כ לק"מ דהא הוי ספק סוטה ולא מוקמינן אחזקה ועיין פנ"י שעמד ע"ז שם:
מיהו נראה דדברי התוס' נכונים דאם נימא דיש להך ספק דין ספק סוטה מאי פריך והא ס"ס הוא הא בספק טומאה ברה"י קיי"ל דאפילו בס"ס לא מהני מיהו אפשר לומר דלענין זה לא מחמרינן לדמותו לספק טומאה כיון דאיכא לאסתפוקי שמא לא תחתיו זינתה דאפשר לומר שאחר נשואין לא הי' שום ריעותא המחדש לנו ספק ולא דמי לספק טומאה ברה"י כמו חולדה מהלכת ע"ג ככרות ושרץ בפיה ספק נגע ספק לא נגע וכדומה דהספק התחיל בשעה הראוי לטמא ונעשה אז דבר המביא לידי ספק טומאה משא"כ כאן שאחר הנשואין לא נעשה שום ריעותא רק שלא נמצא לה בתולים וכיון דאיכא למימר דזינתה קודם אירוסין ואחר אירוסין לא נתחדש בה שום דבר המביא לידי ספק טומאה מהני בה ס"ס:
ולא דמי לספק טומאה ברה"י:
ונראה שזהו דעת הרשב"א ז"ל שכתב במשמרת הבית (בית ד' שער ב' דף ק"ט) דבחד ספיקא אסורה משום ספק סוטה וקשה לדבריו דאם זה מקרי ספק סוטה א"כ אמאי מהני ס"ס וצ"ל כמש"כ דס"ס מהני כאן דאיכא למימר שלא נעשה בה שום ריעותא בשעה שהיא ראוי' לדון עלי' ספק סוטה לא מיקרי ספק טומאה ברה"י וכ"ז הוא לענין ס"ס:
אבל לענין חזקת היתר בנתקדשה פחותה מב"ג איכא למימר דדמי לספק סוטה ולא מוקמינן לה בחזקת היתר כיון דודאי נבעלה אחר אירוסין:
ונ"ל דדעת התוס' דכיון דמיירי כאן שהאשה מכחישתו וכמש"כ הרא"ש בשם הר"י ז"ל רק שהבעל נאמן מטעם דשוי' אנפשה חד"א בזה לא מדמינן לספק סוטה שלא להעמידה אחזקתה דבעינן דוקא דומיא דסוטה דהתם מחזקינן לה לטומאה וודאית דהא מיירי בנסתרה עפ"י עדים. אבל היכא דאסרינן מטעם שוי' אנפשה חד"א לא מחזקינן האיסור אלא לגבי עצמו אבל לאחרים מותרת גם לכהן דאינו נאמן לאוסרה אכו"ע להכי לא דמי לספק סוטה ודוקא היכא שהספק יאסרנה אכ"ע מדמינן לה לספק סוטה ולא בספק שאין אנו יכולין להחזיקו רק על עצמו [וכה"ג כתבו התוס' בנדה (דף ב') דלא ילפינן מסוטה אלא לטומאה מכאן ולהבא ולא למפרע עיי"ש] ושפיר הקשו התוס' בספק אונס ספק רצון דנוקי אחזקה:
ובזה א"ש נמי מה דפריך והא ס"ס הוא ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ספק באונס ספק ברצון אע"ג דסוטה דמיא לטומאה ובספק טומאה ברה"י לא מהני ס"ס משום דכיון דאינו נאמן לגבי אחרים רק לגבי עצמו לא דמי לספק סוטה ומהני שפיר ס"ס:
ובזה ניחא הא דאיתא בירושלמי (פ"ק דכתובות) הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי הדא דאתמר לכתובה מנה ומאתים אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה כו' וכולהו מן הדא דא"ר אילא בשם ר"א מצא הפ"פ אסור לקיימה משום ספק סוטה והקשה הנוב"י במה"ת חלק אהע"ז (סי' י"ד) דהא מתניתין לא מיירי בא"כ דבא"כ איך נימא שרשאי לקיימה כיון שהיא אומרת שתחתיו זינתה ונאנסה. ומדהוצרך הירושלמי לומר שא"נ ש"מ דמיירי באשת ישראל ובפחותה מבת ג' שנים נמי לא מיירי דא"כ איך יכול לומר עד שלא ארסתיך נאנסת הא בתוליה חוזרין וא"כ כיון דלא מיירי בא"כ ובפחותה מב"ג א"כ הא הוי ס"ס ואמאי נאסרת עכ"ל אבל לפמש"כ א"ש דבש"ס דילן דמיירי שהיא מכחשת אותו ואומרת בתולה הייתי וכמש"כ דהכי דייק לישנא דנאמן לאוסרה שפיר פריך הא הוי ס"ס:
דכיון דהיא מכחשת אותו לגמרי שלא מצא פ"פ אין לו שום נאמנות כ"א משום דשויא אנפשי' חד"א ובזה מהני ס"ס וכמש"כ דלא שייך לדמות זה לספק סוטה כיון דלכ"ע לא נחשב שום ספק דאין לו נאמנות רק לגבי עצמו אבל הירושלמי דקאי אמתניתין דמשארסתני נאנסתי שהיא מודית דנמצאת בעולה רק שטוענת נאנסתי תחתיך בזה שפיר קאמר הירושלמי דחיישינן שמא זינתה ברצון ואף דהוי ס"ס ספק רצון ספק אינו תחתיו מ"מ לא מהני בסוטה ס"ס. והא דהוצרך הירושלמי לתרץ אמימרא דר' אילא דמצא פ"פ אסור לקיימה משום ספק סוטה משום דקול יוצא לאנוסה ולא משני דמיירי בטענת נאנסתי דבזה לא מהני ס"ס משום דבעי לאוקמי אפילו במכחישתו דומיא דמימרא דידן דאמר ר"א דנאמן לאוסרה דמיירי במכחישתו דהא התם ר' אילא בשם ר"א קאמר להך מימרא בירושלמי והיינו הך מימרא דאיתא בגמרא דידן בשם ר"א ומיירי במכחישתו:
אבל במודית שזינתה אסורה אף היכא דאיכא ס"ס ולא מוקמינן נמי אחזקת היתר ולומר שזינתה באונס אע"ג דליכא סברא דקול יוצא לאנוסה כמש"כ משום דבסוטה לא מהני ס"ס וחזקה וזה ברור:
ולפי זה בנ"ד כיון שהאשה מכחישתו ורק שאנו דנין על אמירת הבעל משום שויא אנפשי' חד"א הי' מקום להתירה מטעם חזקה כמו שבארנו דהיכא דהאיסור משום שוי' אנפשה חד"א מוקמינן שפיר אחזקה ואף לפמש"כ התוס' דבסוטה ליכא חזקה דרגלים לדבר דודאי זינתה מרע לחזקה. מ"מ התם שפיר מקרי רגלים לדבר דכיון דאסתתר אחר קינוי ודאי זינתה שלא היה מי שיעכבה על ידה אבל הכא כיון שאנו מסופקים שמא מפחד הבא עליהם פתאום לא עשו הרעה עדיין ע"ז לא שייך רגלים לדבר והוי ספק השקול ומהני חזקה:
ואף דאמרינן במכות (דף ד') דאמר שמואל במנאפין משיראו כדרך מנאפין ולא מספקינן שמא לא בעל. כבר כתב הנוב"י ז"ל דזהו דוקא באותן שנתייחדו ולא נפרדו ממעשיהם מפני פחד או בהלות ב"א הבאים פתאום אבל אם פתאום בא א' לחדרם ונתפרדו זמ"ז מחמת יראת הרואים לא הוי אלא ספק דשמא לא בצעו אשר זממו ובקשו לעשות הרע ולא עשו וכיון דהוי ספק איכא למימר דאוקמוה אחזקת היתר לבעלה וכמו שהוכחנו מדברי התוס' כל היכא דליכא עדים רק שאנו באים לאוסרה מצד אמירת הבעל דשוי' אנפשי' חד"א לא מדמינן לה לספק סוטה ומוקמינן לה אחזקה ועיין בנוב"י מה"ת (סי' י"א) שכתב להתיר ג"כ בכה"ג שיש ספק אם היה יכול להוציא פעולתו הרעה מכח אל הפועל כגון שבאו עליהם פתאום ב"א ולא זכר שמה כלל הך סברא דספק סוטה עיי"ש:
ולכאורה משום חזקה לחודא א"א להתיר דנהי דמה"ת מוקמינן אחזקה מ"מ מדרבנן בעינן למיסר כדאמרינן ביבמות (דף ל') בספק קדושין בצרת ערוה דאשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ושריא להתייבם ואעפ"כ חולצת לחומרא מדרבנן אלמא דמדרבנן לא מוקמינן אחזקה מיהו הא התוס' הקשו בסוגיא דפ"פ נוקמא אחזקה שהיא כשירה לכהונה וצ"ל דאף דמדרבנן לא מוקמינן אחזקה מ"מ להוציא אשה מבעלה לא החמירו ושפיר מוקמינן אחזקה ושם ביבמות החמירו רק לכתחילה שלא תתייבם אבל אשה שהיא תחת בעלה לא החמירו כ"ז נלע"ד בעז"ה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |