עונג יום טוב/קסג
|
< הקודם · הבא > |
שאלה כהן א' זה שמונה עשר שנה נשא אשה וילדה לו בנים ובנות ואשתקד חלתה ונטרפה דעתה ונתרפאה אך עדן יושבת שועממית מבלי דבר דבר ושלח אותה בעלה לבית אביה ונתן לה איזה נייר ואמר לה הילך גט ותיסע לבית אביה ובבואה לבית אביה ראו שנתן לה נייר חלק ולאחר עבור ירח ימים חזרה לבית בעלה והיתה עמו כדרך בנות ישראל וכראות הבעל שעדיין אין דעתה צלולה התחכם שנית ושלחה לבית אביה על ימים אחדים והוא גילה לפני שני עדים כי דעתו לתת בידה ספר כריתות אשר יכתוב בכת"י ואחר עבור ימים קם בבוקר וקרא לעדים ההם ואחד מהם החביא עצמו מבוא בדמים והשני נער וריק בא וראה והנה היא יושבת על העגלה לנסוע והבעל נתן בידה איזה נייר כרוך באגרת ואמר לה נא דיר אגט אונ פאר אהיים והיא קבלה ונסעה ואחד מהדרים שמה בכפר מושב הבעל עמד מרחוק ולא שמע הדבר זולת הבעל צעק אליו מרחוק בקול דע שאני נותן גט לאשתי ולא ראה מרחוק שום נתינה איזה דבר להאשה ובבואה לבית אביה סיפרה לו כי שנית צחק והיתל בה לתת לה איזה נייר כמעשהו הראשון ותוציאה מכיסה והנה הוא גט כתוב בכתב מושיטא קצתם אמרו שהוא כת"י הבעל וקצתם אינם מכירים כתב ההוא ואין עליו עדים ועתה הבעל מתחרט על מעשהו והיא בוכית על בעל נעוריה ונפשו בשאלתו אם רשאי לקיימה באשר הוא כהן:
תשובה תנן במתניתין דגיטין (דף ע"ח) אמר לה כנסי שטח"ז או ששלפתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך נתן בידה והיא ישינה ניעורה קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך והקשו שם התוס' מהא דאמרינן בהנזקין מעדותו של ר"י בן גודגדא אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטח"ז מגורשת ותירצו דהתם נמי אח"כ יגידו לה העדים שהיא מגורשת אע"ג דהאשה מתגרשת בע"כ מ"מ צריך לאמר לה הא גיטיך והרי את מותרת לכל אדם שתדע שהיא מגורשת ולא תהא חוזרת דבעינן שיהא משלחה ואינה חוזרת עכ"ל התוס' והבעה"מ ז"ל כתב דעיקר טעם משנתינו משום שלא הוציא הגירושין בפיו ולהכי התם שאמר מעיקרא לעדים ראו גט זה שאני נותן לה מהני שהוציא הגירושין מפיו לפני העדים דבעינן שיוצא הבעל השילוחין מפיו לאחר כתיבת הגט בענין שיתבונן הדבר לעדים או לאשה ולשיטתם ז"ל קשה קושית הרשב"א ז"ל בחידושיו שם דא"כ דעיקר הפסול משום שלא הוציא הגירושין מפיו א"כ מאי איריא דאמר כנסי שטח"ז ואפילו לא אמר כלום נמי אינו גט:
ונראה דמשום הך קושיא נאיד הרמב"ן ז"ל מפירושם. ופירש דמיירי בעסוקין באותו ענין דאי לאו דאמר כנסי שטח"ז הוי גט מעליא אבל כיון דאמר כנסי שטח"ז נתבטל מה שהיו עסוקין בא"ע ותניא בתוספתא ונתן בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו כתב גט לאשתו ואמר לה כנסי שטח"ז כו' ושנו עוד בתוספתא הוליך אשתו ללבלר ונטל גט ונתן לה ולא אמר לה הא גיטך ר' יוסי אומר אם עסוקין בא"ע מגורשת ואם לאו אינה מגורשת וה"נ מיירי בעסוקין בא"ע רק כיון שאמר כנסי שטח"ז נתבטל מה באותו ענין וזה נמי על דרך הבעה"מ ז"ל דעיקר הטעם משום שלא אמר דברים של שילוח ואנן בעינן ושלחה מביתו שיאמר לה דברים שמשלחה וצ"ל לפ"ז במצאתו ושלפתו מאחוריו נמי נתבטל מה שעסוקין באותו ענין דעסוקין בא"ע לא מהני אלא כשהוא נותן לה דאז מצטרפין הנתינה למה שהיו עסוקין בא"ע אבל בשלפתו מאחוריו שתפסה בעצמה אף דלענין נתינה בידה מיקרי נתינה במה שערק לה חרצי' כדמוקי התם מ"מ לענין מה דבעינן שידבר מענין הגט או שיהיו עסוקין בא"ע אמרינן דכיון שהיא התחילה ליטול הגט לא מוכחא מילתא שמשלחה ע"ש במלחמות:
ולדברי שניהם עיקר הפסול הוא משום דכתיב ושלחה מביתו דבעינן שיוציא ענין הגירושין מפיו לפני' או לפני העדים והנה מדקתני במתניתין אינו גט מבואר דכל שלא אמר לה או לעדים דברי שילוח לא הוי גט כלל ואינו פוסל מכהונה כלל דבהדיא אמרינן בגמרא (פ"ד) אמתניתין דהרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה מאן תנא א"ח רשב"א היא דאמר גבי כנסי שטח"ז עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ומשני אפילו תימא רבי שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל לכהונה והיינו דבחוץ לפלוני בעי נתינה אחרת משום שקנאתו ליפסל לכהונה אבל בכנסי שטח"ז דלא נפסלה לכהונה סובר רבי דסגי באומר הא גיטיך הרי בהדיא דבכנסי שט"ח לא נפסלה לכהונה וכיון דלשיטת התוס' ובעה"מ והרמב"ן טעמא דכנסי שט"ח משום דליכא ושלחה שלא אמר לה כלום שמעינן דבלא אמר לה כלום אינו גט ולא מיפסלא לכהונה כלל:
והרשב"א ז"ל בחידושיו פירש שם טעמא דכנסי שט"ח משום דביטולי בטליה לגט ודוקא היכא דאמר לעדים מעיקרא ראו גט זה שאני נותן לה לא אמרינן דבטליה משום דאם איתא דבטליה לעדים הוי אמר כדאמר בהניזקין אבל אי לא אמר לעדים מעיקרא אמרינן דבטל לגט מ"מ גם מדברי הרשב"א ז"ל אנו למדין דבלא אמר כלום הגט בטל ואינו פוסל מכהונה דהא הקשה מאי איריא כנסי שט"ח אפילו לא אמר כלום נמי והוצרך לתרץ דמיירי בעסוקין בא"ע ואם נימא דבלא אמר כלום הוי פסול ופוסל מכהונה א"כ לא מקשה מידי דלהכי קתני כנסי שטח"ז לאשמעינן דבכה"ג אינו גט ואינו פוסל מכהונה משום דבטלו לגט א"ו דגם הרשב"א ז"ל סובר דבלא אמר כלום נמי אינו גט ואינו פוסל כלל וכדברי הבעה"מ והרמב"ן ז"ל וטעמם ונימוקם לפי שיטתם דכיון דדרשינן מקרא דבעינן שיוציא הגירושין מפיו לאשה או לעדים כדדריש בספרי א"כ פשיטא דבלא אמר כלום אינו גט כלל ואינו פוסל מכהונה:
והנה צריכים אנו לחקור בעובדא דידן אם אמירה כי האי הוי אמירה שאמר נא דיר אגט דלכאורה זה הוי ידים שאין מוכיחות דהא אפשר לאמר שנתן לה גט דעלמא כיון דלא אמר שזה גיטה וגם לא היו מדברים מענין גט כלל:
א"כ אפשר שהי' בידו איזה גט דעלמא ונתן לה ולא כיון לגרשה כלל, וא"כ לא הוי אמירה כלל ובדיוקא קתני במתניתן עד שיאמר הא גיטך דאינו גט כלל עד שיאמר הא גיטך ולא סגי אם אמר הא גט והרמב"ן והרשב"א ז"ל והרבה מן הראשונים ז"ל פסקו כר' יהודה בגיטין (דף פ"ה) דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואם לא אמר ודן די יהוי ליכי מינאי אינו גט משום דאפשר לאמר דבדיבורא מגרש לה כמ"ש ההמ"ג (בפ"ד מהל"ג) ואפשר דאפילו לרבנן דסברי דהויין ידים מ"מ אפ"ל לענין ודן ומנאי הויין ידים שא"מ ידים דהכל יודעין דבדיבורא אין מגרשין ועוד מוכחא מילתא קצת כדאמר שם בש"ס (דף פ"ה) דמוכחא מילתא ופירש רש"י ז"ל מדכתב גיטא ויהב לה ע"כ בהאי גיטא מגרש לה וכן לענין מינאי אין אדם מגרש אשת חבירו אבל הכא לענין מה דבעינן ושלחה שיאמר לה לשון שילוחין ואמר לה נא דיר אגט אפ"ל דגט בעלמא מצא ונתן לה לצור עפ"י צלוחיתה ולא הוי ידים כלל ואפילו ידים שאין מוכיחות נמי לא הוי אלא דלא הוי ידים כלל וכדאמרינן בנזיר (דף ב') דבאמר אהא ונזיר עובר לפניו הוי ידים שאין מוכיחות אבל אין נזיר עובר לפניו אפילו ידים שא"מ נמי לא הוי וכ"כ התוס' בקידושין (דף ה') ד"ה הכא דבקידושין אם לא אמר לי לא הוי ידים כלל ולכ"ע לא מהני דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו ובנדרים (דף ע"א) דמשמע דאם אמר ה"ז חטאת ה"ז אשם דלמ"ד הויין ידים מהני הוא דווקא במחויב חטאת דכיון דמחויב חטאת ואמר ה"ז חטאת הוי ידים שא"מ אבל אם אינו מחויב חטאת אפילו ידים שא"מ נמי לא הוי והכא אטו הוא מחויב לגרשה וא"כ מה שאמר נא דיר אגט לא הוי ידים כלל:
ומצאתי בריטב"א ז"ל בגיטין שם שכתב וז"ל מיהו גילוי דעת בעינן אבל אם אמר לה סתם הילך זה אעפ"י שמצאתו וקראתו והוא גיטה אינה מגורשת עכ"ל הרי דדייק וכתב שאמר לה הילך זה משמע דאם אמר הילך גט מהני אעפ"י שלא אמר הילך גיטך כיון שהזכיר גט דאי לאו הכי הוי לי' למימר רבותא טפי שאמר הילך גט לא מהני ואף דבמתניתין קתני עד שיאמר הא גיטך דמשמע אם אמר הילך גט ולא אמר גיטך לא מהני איכא למימר דבמתניתן דמיירי דאמר לה מקודם כנסי שטח"ז להכי בעינן שיאמר הא גיטך דבלא"ה לא נתבטל מה שאמר מקודם כנסי שט"ח דאפ"ל דגט דעלמא קאמר דמתחילה קראהו שט"ח ועכשיו קורא אותו גט אבל אין כוונתו כדבריו לשלחה בגט וכמ"ש הרמב"ן ז"ל דבאמירתו כנסי שט"ח ביטל מה שהיו עסוקין בא"ע ולהכי לא מתקן עד שיאמר הא גיטך אבל היכא דלא אמר כנסי שטח"ז בהא גט לחוד סגי משום דאמרינן מסתמא גט דידה יהיב לה ולא גט אחר ואע"ג דאין עסוקין בא"ע כלל:
ומצאתי בריטב"א ז"ל פ"ק דקדושין (דף ו') גבי הא דבעינן שיאמר הא"מ לי שכתב וז"ל מיהו כל היכא דבגיטא כתוב ודן די יהוי ליכי מינאי אע"ג דבשעת נתינה לא אמר לה ודן ולא מינאי אלא שאמר לה והרי את מגורשת או הרי את מותרת לכ"א לית לן בה כיון דכתיב ודן ומנאי דהוי בגט חשיב ידים מוכיחות ובהא מיהת מודינו לרבא אליבא דרבנן וה"ה במקדש בשטר וכתב בו הא"מ לי בשטר זה ונותן לה השטר ולא אמר לה אלא הרי את מקודשת הז"מ גמורה דידים מוכיחות נינהו ולא גרע ממדבר עמה על עסקי גיטה וקדושי' ונתן לה ולא פירש דחשבינן לה ידים מוכיחות ומקודשת ולא בעינן דלימא לי אלא המקדש בכסף והיינו דלא מפרקינן אלא מימרא קמא דשמואל בקדושין אבל בבא דגירושין שבקינן לה דאע"ג דלא אמר בשעת נתינה הרי את מגורשת בשטר זה נמי מגורשת כיון שכתב בגט כדאמרן. הנה מבואר מדברי הריטב"א ז"ל דבאמירה דבעי למימר בשעת נתינה לא בעינן הוכחה כולי האי כמו דבעינן בכתיבה בגופו של גט ואם לא אמר לי נמי מהני ואם אמר הרי את מגורשת או הרי את מותרת נמי מהני מ"מ משמע מדבריו דהרי את מגורשת או ה"א מותרת בעינן אבל אם אמר הרי זה גט או הילך גט בזה לא כתב דמהני וא"כ בנ"ד שאמר רק נא דיר אגט נראה דלא הוי אמירה כלל:
ועוד דהכא בלא"ה לא הוי אמירה לענין הא דבעינן ושלחה דהא הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין (שם ע"ח) כתב דגבי חרשת שהשיאה אביה שהעיד ר"י בן גודגודא דהוי גט מיירי שאמר מקודם לעדים ראו גט זה שאני נותן לה שהעדים יאמרו לה אח"כ ברמיזה שהיא מגורשת ולא תחזור אליו דאז הוי ושלחה ומשלחה ואינה חוזרת וכ"כ התוס' ביבמות (דף קי"ב) ד"ה העיד ע"ש דמשמע הכי מדבריהם ז"ל, הרי דאעפ"י שהוא אמר דברים של שילוח מ"מ כיון שלא שמעה מפני חרשותה לא מהני אלמא דבעינן שהיא תשמע מה שאומר ותבין שמשלחה ממנו וא"כ בנ"ד שהיא היתה סבורה שהוא משחק ומהתל בה כמו שעשה לפני חודש ימים שנתן לה מכתב ואמר לה שזה גט ובאמת הי' נייר ומכתב בעלמא וסבורה שגם עכשיו הוא כן ולא ידעה שהוא גט עד שהראית לאבי' ואמר לה שהוא גט ודאי דדמי כמו שלא אמר לה כלום ולא קרינן בי' ושלחה מביתו ומכ"ש דגם הלשון שאמר לה לא אמר שזה גיטה רק נא דיר אגט דלא מיקרי ושלחה כיון שהיא לא ידעה ומה שאמר לעדים לפני איזה ימים כיון שלא ראה הנתינה רק ע"א לא הוי ושלחה וכבר בארנו דלשיטת התוס' ובעה"מ והרמב"ן והרשב"א ז"ל בלא אמר לה כלום אינו גט כלל ואינו פוסל לכהונה:
אולם שיטת הרמב"ם ז"ל (בפ"א מה"ג) דטעמא דמתניתין בכנסי שט"ח אינו גט הוא לאו משום דלא אמר לה דברי שילוחין אלא משום דבעינן שיתן לה בתורת כריתות דכתיב ספר כריתות ונתן ולא שיהי' בתורת שט"ח או מזוזה שכן כתב שם בהדיא וכן הביא הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמו ולהכי אינו גט כלל דבלא אמר לה כלום ונתן הגט בשתיקה כתב (בפ"א ה' י"א) דהוי רק גט פסול וממילא דפוסל מכהונה ובכנסי שט"ח כתב דאינו גט משום דלא נתן לה בתורת כריתות וצ"ע לפ"ז הא דקתני במתניתין או שמצאתו מאחוריו דאינו גט דמוקמינן לה בגמרא כגון דערק לה חרציה והוי נתינה וע"כ דפסול הוא משום שלא אמר לה כלום ואמאי אמרינן דאינו גט הא בלא אמר לה כלום דעת הרמב"ם ז"ל דהוי רק גט פסול. וצ"ל דאף דערק לה חרצי' מיקרי ונתן בידה מחמת שהטה לה מתניו מ"מ לענין הא דבעינן נתינה בתורת כריתות לא מהני מה שסייע בקבלתה דכיון שהיא התחילה לתפוס הגט אף שהוא סייע לה לא מחזי כנותן לה בתורת כריתות ורק כיון שהוא רואה שהיא רוצה לקחתו הוא מסייע בקבלתה ולא מחזי לנותן לה גט בתורת כריתות דמסתמא לשם כריתות יהיב מדכתב גיטא ויהיב לה ולא מחסר אלא אמירה ובחסרון אמירה הוי רק פסול אבל היכא שהיא התחילה לקחת הגט מידו לא מינכר דלשם כריתות סייע בקבלתה ואינו גט כלל:
ולכאורה קשה לדעת הרמב"ם ז"ל אמאי בנתן לה ולא אמר כלום הוי רק הגט פסול הא הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ו מהלכ"ג) דכל מקום שאמרנו בחיבור זה שהגט פסול ה"ז פסול מדברי סופרים בלבד ונפסלה מן הכהונה מדברי תורה כו' ע"ש וא"כ גבי נתן בשתיקה ולא אמר כלום דכתב דהוי גט פסול הוא נמי משום דכשר מה"ת ופסול מדרבנן וע"ש בדברי הראב"ד ז"ל בפ"י ה"א] וא"כ קשה אמאי הגט כשר מה"ת בנתן בשתיקה הא בספרי דרשינן מקרא כמו שהביא הרמב"ן והר"ן ז"ל ונתן בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו כנסי שט"ח זה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך:
ונראה לי דהרמב"ם ז"ל מפרש הא דדרשינן בספרי מקרא דבעינן שיאמר לה הא גיטך לא לענין אמירה ושילוחין בפיו דרשינן לה דהא דכנסי שט"ח דפסול הוא משום דכתיב ספר כריתות ונתן בידה כמו שכתב בפ"א אלא דיליף מהאי קרא דמהני מה שאמר לה אח"כ הא גיטך דלא נימא מסברא דכיון דאמר כנסי שט"ח וזה לא הוי נתינה משום דבעינן שיתן בתורת כריתות לא מהני נמי מה שיאמר לה אח"כ הא גיטך כיון דנתינה דמעיקרא לאו נתינה הוא כמו שסובר ר' שמעון בן אלעזר דבעינן שיטלנה הימנה ויחזור ויתננו לה וע"ז למד מקרא דאמירה דאחר נתינה כ"ז שהוא בידה נמי מהני וכמ"ש הר"ן ז"ל (בפ' הזורק) דאפילו נתן לה בתורת פיקדון נמי מהני אם אמר לה אח"כ הא גיטך] ויליף לה מדכתיב ונתן בידה והדר ושילחה דמשמע שאף שהשילוחין היו אחר שכבר הי' הגט בידה נמי מהני והכי אורחא דתלמודא למידרש תיבת ונתן שכבר נתן כמו דאמרינן בכתובות (דף מ"ב) לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה היינו אחר שכבר נתן זכה האב] ולהכי מהני מה שאמר הז"ג אחר שכבר הוא בידה אף שהנתינה לאו כלום הוא שהרי נתן בתורת שט"ח או מזוזה. והשתא א"ש דסובר הרמז"ל דהא דבעינן שיאמר הא גיטך מה"ת היינו דווקא שנתן מעיקרא בתורת שט"ח דאז בעינן שיאמר אח"כ הא גיטך מה"ת למיחשב נתינה בתורת כריתות אבל היכא דנתן ולא אמר כלום מן התורה לא בעינן שיאמר דברי שילוחין ורק מדרבנן פסול ולהכי כתב דהוי רק גט פסול בלא אמר כלום:
והנה לפי דברי הרמב"ם ז"ל הי' נראה בנ"ד שפוסלה מן הכהונה דהא נתן לה בתורת כריתות ומה שהיא לא ידעה וסברה שנותן לה מכתב לאבי' לא גרע מנתן לה ולא אמר לה כלום דפסול ופוסל לכהונה אולם נראה לי דמ"ש הרמב"ם ז"ל דבלא אמר לה כלום הוי רק גט פסול מיירי שהיא ידעה שהוא גט רק שהוא לא אמר לה כלום אבל אם היא לא ידעה כלל שהוא גט וכשנתוודע לה שהוא גט כבר לא הי' הגט בידה כעובדא דידן דכשנתנה לאבי' כסבורה שהוא איגרת שלומים מודה הרמב"ם ז"ל שהגט בטל דלכאורה מוכח כן מדבריו שהרי כתב שם (בפ"א) עשרה תנאים בגט והתנאי הא' שיגרשה מרצונו ובתנאי הט' כתב שיתן לה בתורת כריתות ומפרש אח"כ הך תנאי שיתן לה בתורת כריתות שלא יתן לה בתורת שט"ח או מזוזה ואם נאמר דכוונתו רק שהוא יתן בתורת כריתות אבל בקבלתה לא איכפת לן שאף אם היא סבורה שהוא שט"ח נמי מהני ולא בא לאפוקי אלא אם הוא נותן בתורת שט"ח או מזוזה א"כ היינו התנאי הראשון שיגרשנה מרצונו דכיון דנותן לה בתורת שט"ח או מזוזה הרי אינו רוצה לגרשה רק נתן בתורת שט"ח ואפילו אם נפרש התנאי הראשון שיגרשנה מרצונו שלא יהיה הגירושין מחמת אונס מ"מ ממילא ידעינן דכיון דלא מהני אם גרשה באונס משום דבעינן רצון ואם נתן בתורת שט"ח או מזוזה הרי לא רצה לגרשה כלל. ומה חידש לנו הרמב"ם ז"ל בתנאי הט' מיהו זה היה אפשר ליישב דהתנאי הא' שיגרשנה מרצונו והתנאי הט' הוא דאפילו אם רוצה לגרש רק שאומר שנותן בתורת שט"ח או מזוזה לא מהני ולא בא למעט שיפסל הגט אם אינו אומר כלום בשעת נתינה דבאינו אומר כלום הגט כשר מה"ת לדעת הרמב"ם ז"ל רק בא למעט שאם אומר בשעת מעשה שנותן בתורת שט"ח אינו גט דאף דאם אינו אומר כלום נמי כשר מן התורה מ"מ אם אומר שנותן בתורת שט"ח אינו גט ואשכחן כה"ג גבי קדשים (בפ"ק דזבחים) דדרשינן מקראי דבעינן לשמה דכתיב ואם זבח שלמים קרבנו אפ"ה אמרינן שם דסתמא נמי כשר בקדשים וקרא לא ממעט אלא אם שחט בהדיא שלא לשמה. וה"נ דרשינן ספר כריתות שלא יתן בתורת שט"ח או מזוזה אבל אם לא אמר כלום כשר מן התורה דכיון דכתב גט ויהיב לה מסתמא לשם כריתות יהיב לה אע"ג דלא אמר מידי לא לה ולא לעדים ואף שהיא לא ידעה שזה גט נמי מהני דתורת כריתות שכתב הרמב"ם ז"ל אבעל קאי אבל בדידה לא איכפת לן אם לא ידעה שהוא גט ולהכי כתב דבנתן לה ולא אמר כלום כשר מה"ת:
מיהו א"א לאמר כן שהרי הרמז"ל כתב שם ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה אבל אם נתן לה בתורת שט"ח או מזוזה או שנתן בידה וישינה ניעורה והרי גיטה הוא בידה אינו גט ואם אמר לה אח"כ הז"ג כשר עכ"ל הרי שכ' בהדיא דטעמא דישינה הוא מפני שלא נתן לה בתורת כריתות ולא כמו שפירש הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל שהטעם בישינה שאין יד ואין משתמר לדעתה, אלא משום דבעינן בתורת כריתות ונתן בידה והא התם בישינה הוא נתן לה בתורת כריתות רק שהיא היתה ישינה והיא לא ידעה שנותן לה גט הרי חזינן דהתנאי דתורת כריתות אתרווייהו קאי דגם היא צריכה שתדע שנתן לה גט בתורת כריתות ואם לאו אינו גט ומה שמהני אם אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ע"כ דגם הרמב"ם ז"ל סובר בזה כדעת התוס' דהעדים יאמרו לה אח"כ כ"ז שהגט בידה ולא הזכיר דבר זה כיון שרבא לא הזכירו דבעינן שיאמרו לה העדים להכי לא הזכיר גם הרמב"ם ז"ל ומתקיים גבי דידה הא דדרשינן ספר כריתות ונתן בידה במה שיתוודע לה אח"כ כ"ז שהוא בידה:
ולפי זה ע"כ דמש"כ הרמב"ם ז"ל דאם נתן לה הגט בשתיקה הוי רק גט פסול אבל מן התורה כשר מיירי שגם היא ידעה שהוא גט רק שנתן בשתיקה אבל בלא ידעה עד אחר שיצא מתחת ידה לא הוי גט כלל [ולפ"ז בישינה מהני אם אמר מעיקרא לעדים ראו שאני נותן לה גט כמו דמהני בכנסי שט"ח דחד טעמא לתרווייהו לשיטת הרמב"ם ז"ל משום דבעינן שיתן בתורת כריתות וכי היכי דמהני גבי כנסי שט"ח אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן ה"נ מהני גבי ישינה דלא כמש"כ הרשב"א ז"ל דבישינה לא מהני ומה שלא הזכיר הרמז"ל דמהני גבי ישינה אמר לעדים ראו גט זה כו' הוא משום דאין דרכו להזכיר דין שאינו מוזכר בגמרא]:
וא"ש בזה דעת הרמ"א (בסימן קל"ו) שכתב וצריך שתדע שהוא גט אף שהוא קאי על דברי המחבר שהם כדברי הרמב"ם ז"ל דהטעם הוא משום דבעינן תורת כריתות ואפ"ה בעינן שגם היא תדע שזה גט וכפי מה שהוכחנו מדברי הרמב"ם ז"ל דבישינה אינו גט אעפ"י שהוא נתן בודאי בתורת גט משום דבעינן שגם היא תדע שזה גט. וזה שלא כדברי הב"ש שכתב דלהר"מ א"צ שתדע ואפילו אם לא אמרו לה העדים נמי כשר ותמה בזה על הרמ"א ז"ל ולפמ"ש דברי הרמ"א נכונים:
ומעתה יצא לנו היתר האשה הזאת לדעת הבעה"מ והרמב"ן ז"ל והתוס' משום דכל שלא אמר דברים של שילוח אינו גט וכאן אף שאמר נא דיר אגט מ"מ היא היתה סבורה שהוא דרך שחוק עד שיצא הגט מת"י ולהרמב"ם ז"ל כבר בארנו דכל שלא נתן לה בתורת כריתות שהיא לא ידעה שהוא גט אינו גט כלל:
ועוד יש לנו עמוד גדול בנ"ד דאנן קיי"ל כר"א דאמר ע"מ כרתי ונודע דדעת התוס' והרא"ש והטור דע"ח בלא ע"מ לא מהני כלל לר"א כמבואר כ"ז בתוס' גיטין (דף ד') ובר"ן ז"ל (פ' המגרש) וא"כ נהי דתנן גיטין (דף פ"ו) כתוב בכת"י כשר מן התורה משום דכת"י כע"ח דמי מ"מ לר"א כיון דלא הוי ע"מ הגט פסול מן התורה ועיין ברשב"א ז"ל בחי' למגילה בהא דאמרינן שם (דף ט"ו) גבי אסתר שאמרה כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך שהקשו התוס' דהי' לו לגרשה ותירצו שהי' מתיירא פן יודע הדבר וע"ז הקשה הרשב"א ז"ל דהי' לו לגרשה בכת"י משמע בהדיא דכת"י כשר אף בלא ע"מ התם נמי קאי לדברי הרי"ף וסייעתו דסובר דע"ח כשרים בלא ע"מ אבל בחידושיו לגיטין הסכים לדעת דבלא ע"מ הגט בטל והב"ש כתב (בסימן קל"ג) דלדעת התוס' הגט בטל בלא ע"מ רק שפוסל לכהונה דאתי לאיחלופי בגט כשר ולא ידעתי מניין לו זה דמדברי התוס' והרא"ש והטור (בסימן קל"ג) משמע דלא הוי גט כלל ואינו פוסל מכהונה:
והרמב"ם שכתב דיש מן הגאונים ז"ל שכתבו שבלא ע"מ הגט פסול קאי בשיטת הרי"ף דע"ח כרתי ובלא ע"מ נמי מהני וסברי הגאונים דאפ"ה הגט פסול אבל לדעת התוס' ודאי דבלא ע"מ אינו גט כלל ואינו פוסל מכהונה וברמז"ל (פ"ו מה"ג) משמע דליכא פסול כהונה אלא בגיטין הכשרין מן התורה ורבנן פסלו אותם להכי פוסלין מן הכהונה כיון שכשרים מה"ת אבל גט שפסול מן התורה אינו פוסל מכהונה כלל חוץ מגט דהרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם וכתב הה"מ דטעמו משום דפסק כמ"ד (בר"פ כל הגט) דכולן אין פוסלין מן הכהונה חוץ מן האחרון דפוסל מטעם ספיקא דברירה דהוי ספק תורה אבל שארי פסולי ודאי מן התורה גם מכהונה אין פוסלין וא"כ גט שניתן בלא ע"מ לדעת ר"ת וסייעתו ודאי דאינו פוסל. והראב"ד ז"ל שם השיג על הרמב"ם ז"ל וכתב וז"ל יש מקומות הרבה שאין מוכיח לפסולות ויאמרו דגרושה הותר לכהן עכ"ל ולפי דבריו אפשר דגט הניתן בלא ע"מ נמי פוסל אף לדעת ר"ת כדברי הב"ש:
מ"מ נראה דאם נשאת לכהן דלא תצא כיון דמה"ת לא הוי גט ואינה גרושה ומשום פסול כהונה מדרבנן לא מפקינן לה מבעלה דומיא דג' גיטין פסולין דאם נשאת בהן לא תצא וכן פסק הרמב"ם ז"ל גבי עגונה כל היכא דאסורה מדרבנן אם נשאת לא תצא וכן במת הוולד בתוך ל' ועמדה ונתקדשה ג"כ לא תצא ובאשת כהן אינה חולצת ג"כ וה"נ באיסור גרושה לכהן אם הפסול מדרבנן דלא ליתי לאחלופי בגט כשר לא תצא ואף דגבי חלוצה שנשאת לכהן מפקינן לה מבעלה שאני איסור חלוצה דמסמכינן לי' מקרא ביבמות (דף כ"ד) אבל גט פסול מה"ת אפ"ל דלא תצא אם נשאת ומכ"ש הכא דלא מפקינן לה מבעלה שנתן לה גט זה הפוסל רק מדרבנן ומדאורייתא אינו גט ואע"ג דחזינן שהעמידו חכמים דבריהם אף להוציא אשה מבעלה שניסת לו בהיתר גבי איסור כהונה דהא אמרינן ביבמות (ד' ל"א) גבי גט דאם קרוב לה מגורשת מע"מ מגורשת ואינה מגורשת ואמרינן למאי הילכתא דאם כהן הוא אסורה לחזור לו ומן התורה ודאי דמותרת משום דמוקמינן לה אחזקת היתר לבעלה ולכהונה ורק מדרבנן אסורה ואף שהתוס' כתבו ביבמות (דף ס"ח) גבי ספק בן תשע שנים ויום אחד ספק אינו ב"ט דלא מוקמינן אחזקה לענין כהונה ויוחסין, היינו מדרבנן אבל מן התורה ודאי דמוקמינן אחזקה גם לענין כהונה ויוחסין. שהרי התוס' כתבו בעצמן בסוטה (דף כ"ט) ד"ה שכן שהקשו דל"ל קרא לכהונה גבי סוטה כיון שהכתוב עשה ספק כוודאי ותירצו משום דה"א דמוקמינן אחזקה גבי כהונה להכי קמ"ל דגם לכהונה הוי ספק סוטה כודאי עיי"ש אלמא דבכל התורה שאין הספק כודאי מוקמינן אחזקה אף גבי איסור כהונה מן התורה והא דאמרינן ביבמות (דף פ"ח) וקדשתו דפנו ומוקי לה בשנים שאמרו מת בעלה וניסת לכהן ואח"כ באו שנים ואמרו חי הי' כשניסת ומת עכשיו דחייב להוציאה משום ספק איסור זונה ולא מוקמינן לה אחזקה התם שאני דהא לא הוי חזקה כלל דהעדים העידו שבשעה שניסת הי' בעלה חי והיתה א"א ונעשית זונה ולא היה לה חזקת היתר לכהונה ועוד דהא התם משני מאי דפנו בעדים היינו לטרוח אחר עדי הזמה וכיון שהוכחנו דמן התורה מוקמינן אחזקה גבי איסור כהונה ורק מדרבנן לא מוקמינן אחזקה ומה שאמרו בגיטין (דף ע"ח) גבי מחצה על מחצה דאי כהן הוא אסורה לחזור לו הוא רק מדרבנן הרי חזינן שהעמידו חכמים איסור דבריהם להוציא אשה מבעלה כהן שניסת לו בהיתר אף שמה"ת מוקמינן אחזקה והגט לאו כלום הוא:.) מ"מ נראה לי דדוקא התם דאיכא חשש לתא דאיסור דאורייתא דדילמא קרוב לה והוי גרושה לכהן בזה החמירו רבנן שלא להעמיד על חזקת היתר לבעלה ואסורה לחזור לו אבל גט הניתן בלא ע"מ לדעת ר"ת וסייעתו דמדאורייתא אין כאן גט כלל וליכא דררא דאיסורא דאורייתא רק דרבנן גזרו שלא לאחלופי בגט כשר לדברי הב"ש לא גזרו רבנן להוציא אשה מבעלה שניסת לו בהיתר עכ"פ בנידון דידן יש לנו יסודות כראי מוצקות להתיר האשה לבעלה ובשמו נבטח שלא נכשל בדבר הלכה ולהיות מעושי רצונו ית"ש בדבר הלכה כל הימים כנפשו ונפש ידידו:
ודע שצריך עיון בדברי רש"י ז"ל ביבמות (דף צ"ד) בהא דדרשינן ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה ופרש"י ז"ל שאם מת אסורה לכהן ואמאי לא פירש שאם בעלה כהן נאסרה עליו בגט זה אבל מדברי רש"י משמע שבעלה ישראל רק שהנ"מ לאוסרה אחר מיתת בעלה לכהן ואילולי דברי רש"י ז"ל הי' נראה דהא דרשא דדרשינן בהרי את מגורשת ממני וא"א מותרת לכל אדם פוסל לכהונה הוא דווקא אם בעלה כהן דאז מועיל הגט לאוסרה על בעלה משום איסור כהונה נאסרה גם לכל הכהנים אם מת הבעל משום איסור כהונה אבל אם בעלה ישראל דאז אין הגט מועיל כלל כעת דעל בעלה לא נאסרה דהא ישראל הוא ולכהנים דעלמא אסורה בלאו הכי משום איסור א"א דהוי לכל אדם בגט כזה ולא פעל גט זה לא להתיר לעלמא ולא לאסור לכהונה דבלא"ה אסורה לכ"ע להכי גם אם מת בעלה והותרה לאחרים ולא הוי' א"א נמי לא חייל איסור גרושה לכהן דכל גט שלא הועיל בשעת נתינתו אינו מועיל אח"כ ג"כ אם נתנו סתם [אם לא שהתנה שיחול לאחר זמן אבל אם נתנו שיחול עכשיו ולא חייל עכשיו משום דבלא"ה יש בה איסור א"א אינו פועל לאח"ז ג"כ] ואין לומר דמועיל הגט לענין שאם בא עלי' כהן והתרו בו משום גרושה ולא משום א"א דלוקה משום גרושה לכהן דז"א דלא חייל איסור גרושה על איסור א"א [ודוחק לומר דנ"מ לענין לקוברו בין רשעים גמורים] וקרא דקאמר דהוי גט לאוסרה לכהן מיירי שבעלה המגרש הוא כהן והועיל הגט הזה לאוסרה על בעלה ואסורה גם לכ"ע משום איסור גרושה דהועיל הגט לעשותה גרושה לגבי בעלה הכהן וכיון דמסתברא דקרא מיירי דווקא בבעלה כהן א"כ לא הי' צריך רש"י ז"ל לכתוב דאם מת בעלה אסורה לכהן אלא דנ"מ שאסורה לבעלה בגט זה:
וראיתי בתשובת מהר"ם מלובלין (סימן קכ"ג) שכתב דקרא מיירי בשכ"מ שמגרש את אשתו שלא תזקק ליבום אחרי מותו ונותן לה גט זה שאם ימות לא תזקק ליבום ואם יתרפא מחליו יחזור וישאנה והכריח שם דבריו דע"כ דמיירי הכי דבלא"ה קשה דאי במגרש מחמת שנאה ואין כוונתו להחזירה אליו א"כ כשיאמר לה כן תהי' זאת האשה עגונה לעולם שהרי יוכל לגרשה בע"כ וחלילה לתורתינו הקדושה שכל דרכי' דרכי נועם להתיר לאדם ששונא את אשתו ומגרשה ממנו שתהא נפרדת ממנו כל ימיו שיכול לגרשה ולאמר לה אי את מותרת לכל אדם שא"כ תתעגן היא כל ימיו. שהרי כיון שהוא מגרש אותה מתוך שנאה ודאי אין דעתו לחזור ולישא אותה כל ימיו ואיה א"כ נעימותי' של תורה אלא ודאי במגרש אותה מתוך אהבה שלא תהא זקוקה ליבום ודעתו אם יעמוד מחליו יחזור וישאנה לכך אינו מתירה לעלמא מפני שמחזיקה לעצמה ומאמינים זה לזה שיחזרו וישאו זא"ז עיי"ש בדברי הלבוש ז"ל והנה מ"ש דע"י גט זה תהא פטורה מן היבום הא ודאי ליתא דבהדיא כתבו התוס' בגיטין (דף פ"ב) ד"ה אפילו דמותרת להתייבם אם נתגרשה בגט זה וכבר הקשו אותו חכמי דורו מדברי התוס' אלו כמבואר בסימן שאח"ז:
אולם מה שהקשה דאין זה דרכי נועם שיהא אדם רשאי לגרש את אשתו שתהא מגורשת ממנו ואסורה לכל אדם ודאי קושיא חמורה היא ואם נימא דמגרשה מרצונה ומתרצית לקחת גט כזה נמי קשה לאיזה תכלית הוא נותן לה גט כזה והלא פועל ריק לו ולה להיות מגורשת ממנו ואסורה לכל אדם ואם שניהם יתרצו שלא לדור ביחד מי ימחה בידם מבלעדי גט זה וגט זה למה בא. ונראה דודאי דברי הלבוש נכונים בזה דגט זה משכחת לה שיקרה בשכ"מ אבל לא לפוטרה מיבום אלא דמשכחת לה אם הבעל כהן ומתיירא שמא ימות ויקחנה אחיו ויבמה והיא אין רצונה להיות אשת אחיו ועכ"ז רוצה שאם ימות בלא בנים יקיים אחיו מצות יבום אבל אין רצונה להיות אשתו לעולם דמצות יבום מתקיימת בביאה ראשונה כדאמרינן ביבמות (דף כ') ואם יתן לה גט באם מתי מעכשיו הרי תהי' גרושה גמורה כשימות ולא תתקיים מצות יבום כלל והוא רוצה שיקיים אחיו מצות יבום רק שהיא אין רצונה להיות אשת אחיו לעולם לכן נותן לה גט כזה בהרי את מגורשת ממני וא"א מותרת לכל אדם דכשימות מותרת להתייבם כמ"ש בשם התוס' ואינה מותרת אלא בביאה ראשונה משום עשה דוחה ל"ת ואסור בביאה שני' ומחוייב לגרשה אחר ביאה ראשונה ותתקיים מצות יבום ותצא ממנו וזה רצון שניהם ואם יעמוד מחליו יתבטל הגט מן התורה ותהא מותרת לחזור לבעלה כהן דקיי"ל בגיטין (דף ע"ב) גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר משום דאדעתא דהכי לא גירשה ודמי לתנאי ומותרת גם לבעלה כהן ואינו מפסיד אותה ע"י גט ונמצא מתקיים כל מחשבתם שאם יעמוד תהא מותרת לו ואם ימות יקיים אחיו מצות יבום בביאה ראשונה ויוציאנה בגט ויש מקום לעסק גט זה לפעמים שיתרצו האיש והאשה לזה ומתקיימין דברי רש"י ז"ל במ"ש דאם מת אסורה לכהונה אע"ג דנ"מ גם דאסורה לבעלה כהן כמו שבארנו דאפשר דמיירי בבעלה כהן אפ"ה כתב רש"י ז"ל דנ"מ אם מת משום דלגבי בעלה אין שייך לומר דנאסרה עליו משום גרושה לכהן כיון דקיימינן בשכ"מ ואם רוצה לבא עלי' יכול לבטל הגט ולבא עלי' וממילא בביאתו מבטל הגט דהא לא גרשה אלא במעכשיו אם מתי דאפילו אם לא אמר הכי קיי"ל גיטו כמתנתו ואם עמד בלא"ה בטל הגט להכי כתב רש"י ז"ל דנ"מ אם מת דהוי גט מעליא ולכהנים אסורה משום גרושה והלבוש כתב שמצא מרגניתא בפירושו בהאי קרא דמיירי בשכ"מ ואנו בעזהי"ת מצאנו מרגניתא תוך מרגניתא:
שוב ראיתי שקשה על דברינו דהא ביבמות (דף צ"ב) דדריש שם ר' מתיא ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה אמר רב שם ע"ז דהוה לי' לר"מ למידרש בהאי קרא מרגניתא ודריש חספא מאי מרגניתא דתניא ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה והיינו ריח הגט דפוסל לכהונה עיי"ש. ולרב הא ליכא למימר דמיירי שרוצה שיקיים אחיו מצות יבום בביאה ראשונה ויגרשנה דהא ביבמות (דף י"ט) קאמר רב דחייבי לאווין לא רמיא ליבום כלל מקרא דיבמתו יבמתו יש לך יבמה שאינה עולה ליבום ועולה לחליצה ואסור אפילו ביאה ראשונה וא"כ תקשה לרב מאי מרגניתא הוא דגט זה למה בא, וצ"ל לרב דמיירי שרוצה שאחיו יחלוץ לה ויקיים מצות חליצה ואם יתן לה גט גמור לית כאן מצות חליצה כלל ועכשיו שנותן לה גט כזה יחלוץ לה אחיו דגרושה אסורה לו ואם לא יתן לה גט כלל ייבם אחיו והוא אינו רוצה שישאנה אחיו רק שרוצה שיקיים מצות חליצה ודו"ק:
שאלה שכ"מ דדחיק לי' עלמא ולו אח מומר לעבודת כוכבים ואשתו אינה בכאן אם יש תקנה לזכות לה גט ע"י שליח קבלה או לא:
תשובה ביבמות (פ' האשה שלום) איבעי לן במזכה גט לאשתו במקום יבם מי אמרינן זכות הוא לה או לא ולא איפשיטא ועי' (בשו"ע סימן ק"מ) דביבם מומר ודאי דיש לסמוך ע"ז ולעשות שליח קבלה וגם כי יש לצרף לזה מה דאמרינן (ב"ק ק"י) גבי נפלה לפני יבם מוכה שחין דאבעי לן למימר אדעתא דהכי לא קדשה עצמה רק דדחי שם דאיתתא בכל דהו ניחא לה אבל במומר לעבודת כוכבים דעת הפוסקים דלא שייך לאמר איתתא בכל דהו ניחא לה:
מיהו לכאורה הי' נראה לי דהיינו דוקא לעשות שליח קבלה ולזכות לה הגט על תנאי דאם מתי אבל לגרש לגמרי בלי תנאי דאם מתי רק שתהא מגורשת מעכשיו אין זה זכות אלא חוב דכיון דהשכ"מ אינו בגדר גוסס רק בגדר חולה ורוב חולין לחיים א"כ הרי חוב הוא לה מאי דמתגרשת מבעלה כעת ומאי מהני הא דסניא לי' ליבם כיון דלע"ע חוב הוא לה ושכ"מ לא גרע ממוכה שחין דקי"ל דהוי חוב לאשתו להתגרש ממנו ואף דאח"כ מת הבעל מ"מ בשעה שזיכו לה הגט נחשב קבלת הגט לחוב ובגמרא מיירי במזכה לה הגט בתנאי דאם ימות יהא גט דלא מפסידה מידי דאם יחי' היא אשתו כראשונה ולא מסתפק לן אלא אם מה שלא תהא זקוקה ליבום ע"י הגט מיחשב זכות או לא והכי משמע לשון הגמ' המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו משמע דלא גירשה אלא משום חשש יבום ולכשתזקק ליבום יחול הגט למפרע, ומצאתי בתשובת הרדב"ז שכתב כן:
ולכאורה נראה להביא ראי' מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מה' גירושין) שכתב שם (בהלכה כ') דין שכ"מ המגרש על תנאי דאם מתי וכתב שם וז"ל חולה שרצה לגרש על תנאי לכשימות כדי שלא תפול ליבם ואם עמד לא תהא מגורשת ולא רצה לגרשה מעכשיו שלא תטרוף דעתו כך הוא כותב לאחר התורף או אומר לה כשנותן הגט כו' (ובהלכה כ"א) כתב שם הא דינא דמזכה גט לאשתו במקום יבם וז"ל בעל שאמר לאחר זכה בגט זה לאשתי כדי שלא תפול ליבם ונתן הגט לידו ומת הבעל קודם שהגיע הגט לידה הרי זה ספק מגורשת כו' עכ"ל והנה (בהלכה כ') בדין תנאי דשכ"מ כתב חולה שרצה לגרש וכאן שינה וכתב בעל שרצה לגרש ולא כתב חולה משמע ודאי דמיירי גם בבריא והנה בבריא המגרש ומתיירא שמא ימות ודאי דאם גירשה לגמרי בלי תנאי דהוי חוב דאף דסניא לי' ליבם מ"מ כיון שבעלה בריא למה תחוש שימות ואין לך חוב גדול מזה מה שמפסדת בעלה כעת ועיין (ביבמות קי"ב) מי מסקה אדעתא דמית בעל ונפלה קמי יבם] וא"כ מאי ספיקא איכא הכא הא ודאי חוב הוא לה, א"ו דהרמב"ם מפרש בעיין דמיירי במגרשה על תנאי דאם ימות ואם לא ימות תהי' אשתו ולהכי אפילו אם הבעל בריא נמי מיקרי זכות משום דסניא לי' ליבם וכ"ז שהבעל בחיים היא אשתו והכי דייק לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בעל שאמר לאחר זכה גט זה לאשתי כדי שלא תפול ליבם דמשמע שגם להזוכה אמר שלא יזכה אלא כדי שלא תפול ליבם דהיינו אם ימות ואם לא ימות תהי' אשתו ואין רצונו לגרשה לגמרי וצ"ע היטב לדינא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |