עונג יום טוב/קסב
|
< הקודם · הבא > |
שאלה בכהן אחד שיש לו אשה ובנים ואירע הדבר שבא אחי האשה לביתם וסיפר להם שזה שנים רבות כשהיתה אחותו אשת הכהן קטנה כבת אחת עשרה שנה הלך אבי' מביתו ואמה השיאה לאיש אחד וכשבא אבי' לביתו צווח ע"ז ובאו לב"ד וסידרו להם ג"פ ונישאת אח"כ לאיש אחר ושהתה עמו איזו שנים ונתאלמנה ואח"כ נשאת לכהן זה שנשכח מהם ענין הגט לגמרי וילדה לו בן ובת ועתה באה השאלה אם מותרת לכהן זה או לא:
תשובה בקדושין (דף מ"ד) אמרינן קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון ומפרש התם טעמא צריכה גט שמא נתרצה האב וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה וכן אמר רב שם וקאמר ר"נ והוא ששידכו ועולא פליג התם ואמר דאפילו מיאון אינה צריכה עיי"ש כל הסוגיא:
והנה רש"י ז"ל פירש דאם נתרצה האב כששמע מקודשת למפרע כמ"ש שם בד"ה והוא והסכים הר"נ ז"ל לזה. מיהו זה דוקא כשנתרצה כששמע או ששתק ולא מיחה אבל אם מיחה כששמע אין חוששין לקדושין וכן כתב הר"נ ז"ל בהדיא שם והביא ראיה מהא דאמרינן שם בנתקדשה לדעת אבי' ונשאת שלא מדעת אבי' דא"ר אוכלת בתרומה עד שיבא אבי' וימחה הרי דגם לרב דסובר דחוששין שמא נתרצה האב מודה במיחה בפירוש:
וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב וז"ל ולדידי קשיא לי דא"א דמהני מחאה היכי מסתמי סתומי וחסרו עיקרו של דבר דהיינו שמע האב ושתק הו"ל לפרושי נתקדשה שלא לדעת אבי' ושמע האב ושתק ולבסוף צווח חוששין שמא נתרצה האב ובההיא מעשה דהיא אמרה לקרובאי מסתמא צווח מעיקרא הוה דאמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה וגו' ואם שתק הוי רגלים לדבר שהסכים ע"י אלא משמע דאפילו בצווח מעיקרא חוששין וטעמא דמילתא דכל מאן דמקדש קטנה שלא לדעת אבי' יודע שאינן קדושין אא"כ נתרצה האב וע"ד שיתפייס האב הוא מקדש והו"ל כמתנה ע"מ שירצה אביך ובמתנה בפירוש כך אעפ"י שצווח מעיקרא ואח"כ נתרצה מקודשת שהרי נתפייס דהא לא שירצה בשמיעה הראשונה קאמר אלא שיתרצה בקדושי' ויתפייס לבסוף ויאמר אין קאמר ואעפ"י שמת האב חוששין שמא נתרצה סמוך למותו דהכי איתא בתוספתא ע"מ שירצה פלוני אעפ"י שאמר איני רוצה מקודשת שמא נתרצה לאחר שעה ע"מ שירצה אבא אעפ"י שאמר אבא איני רוצה היא מקודשת שמא יתרצה האב לאחר שעה מת האב מקודשת שמא נתרצה סמוך למיתתו ומתניתין בפ' האומר ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת וא"ל אינה מקודשת התם אינה מקודשת גמורה קאמר וכו' והא דא"ר לקמן בין היא בין אבי' יכולים לעכב לאמר דלא הוי קדושין וודאי אבל קדושי ספק הוי וההיא דרב אסי דאמר שמא יבוא אבי' וימחה ונמצאת זרה למפרע אעפ"י שאין כאן אלא אסורא דרבנן מ"מ אין מאכילין אותה על הספק שמא יתרצה האב לאחר מחאתו דלחומרא אמרו שמא יתרצה ולקולא לא אמרו וזו א"צ לפנים עכ"ל הרשב"א ז"ל הנה מבואר דעת הרשב"א ז"ל דאפילו אם מיחה נמי חוששין לקדושין שמא נתרצה אחר מחאתו:
וראיתי לבעל שעה"מ ז"ל שהקשה עליו דאם איתא דריצוי אחר מחאה מהני א"כ מאי מהני שניתן לה גט שמא נתרצה בקדושין אחר הגט ולא יועיל הגט כלל דכיון שהקדושין חלין בשעת ריצוי האב לא מהני מה שמגרש קודם ריצוי האב דדמי למקדש על תנאי שיחול למפרע ונתן גט קודם חלות התנאי דלא מהני משום דקודם חלות התנאי הויא כאשה דעלמא ודמי לכותב גט לאשה לכשיכניסנה תתגרש דלא מהני וה"נ קודם ריצוי האב לא מהני הגט שעדיין לא חלו הקדושין:
ולי נראה דלא דמי כלל דכיון דמדמינן לה למתנה ע"מ שירצה אבא א"כ פשיטא דהוי כוונתו שירצה כ"ז שלא תתגרש ממנו אבל ריצוי דאחר גרושין אין זה בכלל תנאי וכיון שנתגרשה ממנו שוב לא מהני ריצוי דאב דעל ריצוי דאחר גירושין לא הי' כלל כוונתו ודווקא אם מתנה בפירוש ע"מ שירצה אבא אמרינן בתוספתא דמהני ריצוי שאחרי מחאה דהכי הי' כוונתו דאימת שיתרצה אזי יחולו הקדושין אבל במקדש סתם אמדינן לדעתו שכוונתו היתה אם יתפייס האב ואף דאמרינן שכוונתו לא הי' על שמיעה ראשונה דווקא אלא אף אם יתרצה אחר שמיחה נמי יחולו הקדושין מ"מ כיון שניתן לה הגט כבר נתבטלו הקדושין דאין כוונתו על ריצוי לאחר הגט ואפשר דגם במתנה בפירוש ע"מ שיתרצה האב נמי אם נתן לה גט לא מהני אח"כ ריצוי דאב דאין כוונתו על ריצוי דלאחר הגט:
אולם בעיקר דברי הרשב"א ז"ל צ"ע טובא דלפי הנראה דעתו ז"ל דלרב ושמואל דאמרי דחיישינן שמא נתרצה האב כוונתם דאם נתרצה האב חיילי קדושין משעת שמיעה דכן נראה ממ"ש שם דאפילו אם נתאכלו המעות הוי קדושין דדמי למקדש לאחר ל' יום דהוי קדושין אפילו אם נתאכלו המעות. ומזה נראה דסובר דחיילי הקדושין משעת שמיעה דאי הוה סובר דכשנתרצה חיילי למפרע הקדושין א"כ פשיטא דהוי קדושין אף שנתאכלו המעות וע"כ משמע דס"ל להרשב"א ז"ל דקדושין חיילי משעת שמיעה אבל דעת רש"י והר"נ ז"ל אינו כן אלא דאם נתרצה האב מקודשת למפרע כמ"ש לעיל ומשום דהוי זכות וכ"ז שלא מיחה אמרינן דוודאי גם מעיקרא ניחא לי' בהני קדושין וזכות הוא לו וכמ"ש הר"נ ז"ל וז"ל שכל אדם רוצה להשיא בתו ומצוה דרמיא עלי' הוא וזכין לאדם שלא בפניו וכמ"ש רש"י ז"ל (בדף מ"ה) בד"ה שמא דאב בקידושי בתו בכ"ד ניחא לי' וכו' [ובמק"א בארנו מה דלא קשה מהא דקיי"ל כאביי דיאוש של"מ לא הוי יאוש ולא אמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי הוה ניחא לי' אע"ג דסתמא עומד ליאוש וגדולה מזה כתב המרדכי דאפילו אם מת האב קודם ששמע שנתקדשה נמי חוששין לקדושין משום דתלינן למפרע דזכות הוא לו עיי"ש במרדכי בסוגיא זו וכדבריהם מוכרח בש"ס דלרו"ש הוי קדושין למפרע כשנתרצה דומיא דהא דאמרינן התם בנשאת שלא לדעת אבי' דאמר רב דאוכלת בתרומה עד שיבוא האב וימחה דחיילי נשואין מיד דודאי יתרצה בנשואין ומתירין אותה לאכול בתרומה מיד וה"נ גבי נתקדשה שלא לדעת אבי' אם נתרצה האב חיילי הקדושין למפרע:
וראיה לזה מהא דאמר התם בנתקדשה שלא לדעת אבי' דרב סובר בין היא ובין אבי' יכולים לעכב ור"א סובר אבי' ולא היא ופריך לר"א מהא דתניא אם מאן ימאן אבי' אין לי אלא אבי' היא מניין ת"ל מאן ימאן וקס"ד דמיירי בפיתה לשם אישות ועיי"ש ברש"י ז"ל דמיירי שהיא מעכבת קודם שנתרצה האב והתוס' פירשו דאפילו אחר ריצוי האב יכולה לעכב עיי"ש בתוס' ואם נימא דבנתקדשה שלא לדעת אבי' חיילין הקדושין רק משעת שמיעה דדמי למקדש לאחר ל' יום א"כ פשיטא דיכולה לעכב קודם שמיעת האב כדאמרינן בר"פ האומר דחוזרת בתוך ל' ועוד דהתם בקידושי ביאה קיימינן וקדושי ביאה לא משכחת שיחול לאחר זמן דהא אז ליתנה להך ביאה בעולם דדווקא בקדושי כסף מהני אם קידש לאחר ל' ואיך שייך התם ריצוי האב שיחול בשעת שמיעה אלא וודאי כמ"ש רש"י ז"ל והר"נ ז"ל שבאם נתרצה חיילי הקדושין למפרע:
וכיון שבארנו דהקדושין חיילי למפרע קשה טובא מ"ש הרשב"א ז"ל דאפילו אם מיחה האב ואח"כ נתרצה נמי מהני הא מידי הוא טעמא דחיילי הקדושין למפרע הוא ע"כ כמ"ש הר"נ ז"ל דזכות הוא לו שתתקדש בתו ואמרינן דוודאי ניחא לי' דדווקא אם מיחה בפירוש קחזינן דלא ניחא לי' ולהכי לא הוה קדושין אבל בנתרצה בהדיא או ששתק אמרינן דגם מעיקרא ניחא לי' וא"כ זה שייך דווקא אם נתרצה מיד בשעת שמיעה או ששתק מיד דאז אמדינן דעתי' דניחא לי' ובזה שייך לומר כיון דקחזינן דניחא לי' השתא מסתמא גם מעיקרא הוה ניחא לי' ושפיר הוה קדושין למפרע אבל אם מיחה ואח"כ נתרצה היכי נימא דהוה זכות למפרע הא אדרבה חזינן דמעיקרא לא הוה ניחא לי' ומאי חזית למינקט שעת הקדושין בתר שעתא דריצוי אדרבה ניזול בתר שעתא דמחאה ונימא מדבשעת מחאה לא ניחא לי' מסתמא מעיקרא נמי לא הוה ניחא לי' דאיגלאי מילתא למפרע לא שייך אלא בדבר שלבסוף מתברר הדבר בהחלט אבל הכא שכשנודע לו מיחה פעם אחת ומתרצה פעם א' אין כאן דבר ברור בכוונתו ואפילו ספק קדושין אין כאן למפרע ולא דמי כלל למקדש ע"מ שירצה האב דהתם שפיר אמרינן דכוונתו הי' דמתי שיתרצה האב יחולו הקדושין ואפילו אם יתרצה אחר המחאה משא"כ הכא דלא ידע כלל בשעת קדושין ואנן הוא דאמדינן דעתי' ואמרינן מדהשתא ניחא לי' מסתמא מעיקרא נמי ניחא לי' וכיון שמיחה בתחילה ליכא אומדנא כלל אף שנתרצה אח"כ ואנו צריכים לומר לדעת הרשב"א ז"ל דכשמקדש את הקטנה שלא לדעת אבי' דעתו שאם יתרצה האב מיד בשעת שמיעה יהא הקדושין חלין למפרע ואם לא יתרצה מיד ויתרצה אח"כ יהא חלין בשעת ריצוי דאחר מחאה וזה וודאי אין סברא לומר דכן הי' דעתו דאם דעתו שיחול מיד משום דאמד לדעת האב שיתרצה בשעת שמיעה אין דעתו שיחול אח"כ ואם דעתו שיחול בשעת ריצוי אין דעתו שיחול מיד ועיין במהרי"ט ח"ב (סימן י') דיכול לגרש שיחול לאחר שלשים יום אם יבא לאחר שלשים ואם לא יבא לאחר שלשים יהא גט מעכשיו וה"נ יכול לקדש אם יתרצה האב מיד יחול מעכשיו למפרע ואם ימחה ויתרצה אח"כ יחול בשעת ריצוי מיהו זה דווקא כשאומר ומתנה כן בפירוש אבל לאמוד דעתו שכן הי' בדעתו מסתמא זה ודאי אינו וכיון שבררנו מסוגית הש"ס דחל הקדושין למפרע ע"כ דדעתו שיחול מיד ואנן אמרינן כיון שנתרצה אגלאי מילתא למפרע דניחא לי' וכ"ז אם נתרצה מיד אבל בריצוי דאחר מחאה דליכא למימר דחל למפרע לא חייל נמי אח"כ דהא לא הי' כוונתו שיחול אחר כך ודברי הרשב"א ז"ל צריך עיון טובא:
אולם הרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו כרבינא דהוא בתרא ולא סבר להא דרב ושמואל ולא חייש לשמא נתרצה האב והרי"ף ז"ל כתב דאפילו אם נתרצה בפירוש נמי לא מהני והריב"ש (בס' קצ"ג) כתב דיצא לו להרי"ף ז"ל דאפילו אם נתרצה בהדיא לא מהני מדאמרינן שם בהדיא בסוגיא דבפתה לשם אישות צריכה קדושין אחרים לדעת אבי' ולמה צריכה קדושין אחרים תסגי במה שיתרצה האב לקדושין הראשונים שפתה לשם אישות אלא וודאי דלא מהני ריצוי האב כלל ולכאורה לאו ראי' היא כלל דהא התם בקדושי ביאה קיימינן שפיתה לשם אישות והאיך יועיל ריצוי האב שיחולו הקדושין בשעת ריצוי הא בהאי שעתא ליתא לביאה בעולם ומ"ש הריב"ש ז"ל שם מדלא מפליג בין קדושי כסף לקדושי ביאה ע"כ דגם בקדושי כסף לא מהני ריצוי האב כלל, לא הבנתי דל"ל להש"ס לפלוגי דהא התם במפותה עסקינן ועלה קיימינן למימר דצריכה קדושין אחרים לדעת אבי' ומפותה קדושי ביאה נינהו אבל קדושי כסף לא שייך להזכיר שם ואימא דבקדושי כסף מהני ריצוי דאח"כ וכן כתב המרדכי (בפ' הא"מ) דריצוי דאח"כ מהני ורוצה להעמיד דברי הרי"ף ז"ל דלא מהני דמיירי בנתאכלו המעות עיי"ש במרדכי:
אולם נ"ל ראי' ברורה לדעת הרי"ף ז"ל דאפילו אם נתרצה בפירוש נמי לא מהני מהא דפריך הש"ס לעולא מדתניא ושווין שמוכרה אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ה"ד אילימא דקדשה אבי' הא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות אלא דקידשה נפשה וקריא לה אלמנה וקשיא לעולא והנה מדבעי לאתוי' ראי' מזה לרב ושמואל דלדידהו ניחא דמיירי בקידשה נפשה וקריא לה אלמנה משום דחיישינן שמא נתרצה האב א"כ ע"כ דסובר הש"ס דמה שנתרצה האב לקדושין לא מקרי לשפחות אחר אישות כיון שהוא לא מכרה רק שהסכים למעשי' [וגדולה מזה כתב הרשב"א ז"ל שם בחידושיו דאפילו שדיך לא מקרי שפחות אחד אישות]. וא"כ מדמקשה הש"ס לעולא ע"כ דעולא סובר דאפילו בנתרצה אחר שמיעה צריכה גט דאל"כ הוה מצי לאוקמי לדידי' דמשכחת לה דקדשה נפשה ונתרצה האב דהוי קדושין משעת שמיעה ומשום הכי קריא לה אלמנה ומדלא מוקי לה הש"ס בכה"ג ע"כ מוכח מזה דעולא סובר דאפילו אם נתרצה אינה צריכה גט ואפילו אם קדשה בכסף והכסף בעין נמי לא מהני שיחולו הקדושין דלא דמי למקדש לאחר ל' יום דהוי קדושין משום דהכא בשעת קדושין הא לאו בת קדושין היא:
אמנם אפשר לומר דהש"ס דמוקי לה לרו"ש בקידשה נפשה היינו בקידשה נפשה ושתק דלרב ושמואל צריכה גט ומיאון וזה לא מקרי שפחות אחר אישות במה ששתק אבל לעולא אם נוקמי כשנתרצה בהדיא כששמע זה מיקרי שפיר שפחות אחר אישות כיון שנתרצה בהדיא:
מיהו אכתי יש להביא ראי' מסוגיא זו דלעולא אפילו אם נתרצה האב בפירוש נמי לא מהני לדידי' דאין לומר דבאמת ריצוי האב מהני רק דעולא סובר דלא חיישינן שמא נתרצה דא"כ מאי מקשה הש"ס לעולא דהא אפשר לומר דגם לעולא מיירי שקידשה נפשה ואעפ"י דלעולא לא חיישינן שמא נתרצה האב, מ"מ כיון דמודה דאם נתרצה האב הוי קדושין ורק לחששא דשמא נתרצה לא חיישינן לדידי', א"כ הא איכא למימר דהא דלא חייש היינו דווקא לענין להנשא לעלמא ומשום דמוקמינן לה אחזקת פנוי' לענין איסור אשת איש אבל לענין כהונה לא מוקמינן אחזקה וכמ"ש התוס' בפ' אלמנה לכה"ג (דף ס"ח) שהוכיחו שם דלענין כהונה לא מוקמינן אחזקה ליוחסין עיי"ש [וכה"ג איתא (ביבמות פ"ח) וקדשתו דפנו וכו' איסור כהונה שאני עיי"ש לענין תרי ותרי וניסת לאחד מעידי'] ולהכי קריא לה אלמנה ואף אם נימא דהא דלא מוקמינן אחזקה ליוחסין הוא מדרבנן מ"מ מקריא אלמנה מדרבנן דומיא דחלוצה דקתני התם בברייתא דהוי ג"כ רק מדרבנן וע"כ דסובר הש"ס דלעולא לאו מטעם ספיקא וחזקה קאמר דא"צ גט אלא מטעם דסובר דאפילו אם נתרצה בהדיא לא מהני קדושין כלל וכדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ושפיר פריך אלמנה קרית לה:
ועוד נ"ל שדברי הרי"ף ז"ל מוכרחים בסברא דאם איתא דבנתרצה האב הוי קדושין לעולא, א"כ אמאי קאמר עולא סתמא אפילו מיאון אינה צריכה לישאול לו לאב ואם אמר שנתרצה וודאי צריכה גט דקיי"ל האב שאמר קדשתי את בתי נאמן אלא וודאי דלא מהני כלל ריצוי האב מיהו בזה רבו הפוסקים דלא כהרי"ף והרמב"ם ז"ל:
אולם בנ"ד שידוע שמיחה האב וודאי דאינה צריכה גט. ואין לחוש ולאמר דהא דקיי"ל דאין חוששין שמא נתרצה האב היינו שאין האב לפנינו או שהוא לפנינו ושתק ואנו יודעים שלא הי' ריצוי בהדיא דאז אין חוששין שמא נתרצה ואפשר דאדרבה אמרינן מדשתק מירתח רתח דאי הוה מתרצה להקדושין הי' אומר שמתרצה אבל היכי שאנו מסופקים בהמעשה היכי הוה כמו בנ"ד שכבר עברו שנים רבים מזמן הקדושין ומידיעת האב חיישינן שמא אז נתרצה בשעת שמיעה ומרוב הימים נשכח, דזה אינו דהא דפסקינן דאין חוששין שמא נתרצה האב הוא מטעם שאין אנו חוששין לקדושין כל זמן שלא ידענו בבירור שנתרצה וכן כתב רש"י ז"ל שם גבי הא דאמר בפירוש אמר מר דלא סבר להא דרב ושמואל דלא חיישינן לא לריצוי ולא לשמא שוי' שליח כ"ז שלא שמענו בפירוש שנתרצה עיי"ש הרי דסבירא לן דמשום חששא בעלמא דריצוי אין חוששין לה להצריך גט וכ"כ הר"נ ז"ל שם בסוגיא דלכל הראשונים דסברי דבנתרצה בהדיא הוי קדושין רק שאין אנו חוששין שמא נתרצה האב לא קשה נמי אמאי לא חיישינן שמא נתרצה מעיקרא וכן גבי בן ניחוש שמא ארצויי ארצי קמי' אלא כיון דלא סבר להך דרב ושמואל והיינו דלא חיישינן לשמא נתרצה ה"נ לא חיישינן לשמא ארצויי ארצי קמי' ושויא שליח עיי"ש בר"נ ז"ל הרי דמספיקא אין לחוש לחשש קדושין בקטנה באיזה אופן שיהי' וה"נ אין אנו צריכים לחוש לשמא נתרצה האב וברוב הימים נשכח, וכש"כ כיון שאחיה זוכר שמיחה בפירוש וצווח על נשואיה:
ומעתה כיון דלא חיישינן לשמא נתרצה האב נראה ממילא דאפילו אם נתגרשה מותרת לכהן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה' אישות) בהדיא וכן כתב הטור (בס' ל"ז) ותימא על הב"י ז"ל שלא הביא בשולחנו הטהור דברי הרמב"ם ז"ל בזה דאפילו אם נתגרשה מותרת לכהן:
וראיתי למעכ"ת שחשש דאולי סובר הב"י ז"ל דמה שמתיר הרמב"ם ז"ל לכהן בנתגרשה אזיל לטעמי' דסובר דאפילו אם נתרצה האב לא הוי קדושין וכשיטת הרי"ף ז"ל ולהכי מותרת לכהן אבל לפמ"ש הב"י בשם י"א דבנתרצה האב חוששין לקדושין משעת שמיעה א"כ אף אם לא נתרצה ונתגרשה פסולה לכהונה משום שהרואה יאמר שנתרצה ונתגרשה וקאתי למשרי גרושה לכהן:
ולענ"ד זה אינו דהא הר"נ ז"ל כתב שם בסוגיא לפרש דעת הרמב"ם ז"ל דדווקא נתרצה אחר שנתקדשה לא מהני הא נתרצה קודם שנתקדשה מהני ואפ"ה כתב הר"מ ז"ל דאם נתגרשה לא מיפסלא מכהונה ולא חייש לשמא יאמרו שנתרצה אב קודם הקדושין והוי גט מעליא ואסורה לכהונה. א"כ ה"ה להנך רבוותא דסברי דאם נתרצה אחר קדושין מהני דלא בעינן למיחש שמא יאמרו שנתרצה האב לקדושין:
ונ"ל להביא ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל דאפילו אם נתגרשה לא מיפסלא לכהונה מהא דפריך שם לעולא מברייתא דאין מוכרה לקרובים משום ר"א אמרו מוכרה לקרובים ושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ה"ד אילימא דקידשה אבי' הא אין מוכר לשפחות אחר אישות אלא דקידשה נפשה וקרי לה אלמנה עי"ש בגמ' ואם נימא דאף לעולא דאין צריך גט ומיאון מ"מ אם נתגרשה פסולה לכהונה א"כ מאי פריך לעולא דהא וודאי דאם בנתגרשה פסולה לכהן הדיוט אף שא"צ גט מן הדין ה"נ במת הבעל קודם שמיחה בו האב אסורה לכה"ג דהכי אשכחן לענין איסור הקרובים דקיי"ל ביבמות (דף ק"ד) בקטנה שהשיאה אמה ואחי' דאם מיאנה מותרת בקרוביו ואם נתגרשה אסורה בקרוביו ופסלה מכהונה ואם מת קודם מיאון נמי אסורה בקרוביו כמ"ש ההמ"ג והביאו הב"ח והב"ש (בס' קנ"ה) דבמיתת הבעל אסורה לקרובים דדוקא היכי דאיכא יבם דקאי במקום בעל אז מהני מיאון אחר מיתה למישרי קרובים כדפריך ביבמות (דף ק"ז) ותמאן השתא עיי"ש בגמ' אבל היכי דליכא יבם לא מהני מיאון לאחר מיתה ואסורה לקרובים וכיון דאסורה בקרוביו אסורה נמי לכה"ג והכי מוכח ביבמות (דף נ"ט) דאמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה וכו' ופריך אי כר"א ת"ל דהויא זונה וכו' ומשני בממאנת ופירש רש"י ז"ל שמיאנה בבעל ולא הויא זונה ואמאי לא מוקי לה שמת הבעל אלא וודאי דאם מת הבעל פסולה לכה"ג משום אלמנה וא"כ מאי לעולא אי דקדשה נפשה אלמנה קרית לה הא כיון דמת הבעל היא אסורה לכה"ג משום איסור אלמנה כמו שאם הי' מגרשה היתה אסורה לכהן הדיוט משום איסור גרושה ה"נ ע"י מיתה נאסרה לכה"ג, אלא וודאי דסובר הש"ס דכיון דא"צ כלל מיאון מותרת לכהן הדיוט אפילו אם נתגרשה ולכה"ג אם מת ומוכח דינו של הרמב"ם ז"ל דלא מיפסלא מכהונה ע"י גט:
ומה שחשש כת"ר למ"ש הרמ"א (באה"ע ס' וא"ו) וז"ל ואפילו לא נתגרשה אלא משום קול קדושין דעלמא אעפ"י שהוא ברור שאין ממש באותן קדושין ואין צריכה גט רק משום חומרא אפ"ה פסולה לכהונה ודעת הב"ח שם שאם נשאת לא תצא והט"ז שם חולק עליו דאפילו אם נשאת תצא, הנה אהובי ידידי בעיקר דברי הרמ"א ז"ל קשה לי טובא דדבריו לקוחין מתשובת הרשב"א ז"ל (ס' תק"נ) ושם הביא ראי' מהא דאמרינן בקידושין גבי היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך דרב אמר כופין ושמואל אמר מבקשין ופריך אמאי כופין הא אמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותי' אלמא אע"ג דהוא אומר לא קדשתיך ונותן גט רק מחמת שהיא אומרת קדשתני אפ"ה הוא אסור בקרובותי' וה"נ לענין לפוסלה מכהונה:
אולם במרדכי (בפ' האומר) שם בעובדא בנערה שהיתה משודכת לכהן ובא פריץ לבית הנערה עם עדים ונכנס עמה בדברים ונתן לה טבעת וכו' ופסק שם שאין כאן חשש קדושין עי"ש והר"א מביהם וכו' וראי' מפ' האומר לאשה קדשתיך וכו' עד לא ניחא לי דאיתסר בקרובותי' אלמא כיון שנתן לה גט ונתינת הגט לא הי' מעכב רק להתירה לשוק שהגט אוסרו בקרובותי' ולא דמי לסריס ואיילונית שחלצו דלא פסלה דשאני התם דסימני סריס ואיילונית מוכיחין עלה וליכא למיטעי ועוד הביא ראי' מהא דמעלין משטרות ליוחסין וכו' ונחלקו עליו הר"י הלבן ור"א ממיץ ז"ל וכתב הר"י הלבן ונראה לי דאשה שאמרה לא קדשתני כמו ברישא דההיא מתניתין דהאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני וכו' אם היא כופאתו לגט לאחר כן לא מיתסרא בקרוביו ואין זה כמודה לדבריו כדאמרינן בסיפא דמתניתין כשהוא אומר לא קדשתיך והיא אומרת קדשתני דאין כופין משום דאמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותי' דהתם שאני הואיל וכתב בגט וכדו פטרית ותרוכית יתיכי ליכי אנת אנתתי וכו' הרי הודה בקדושין להדיא הילכך מדרבנן אסור בקרובותי' אבל ברישא אם הוא אומר קדשתיך אם האשה כופאתו על גט אינה מודה דאדרבה היא צווחת שלא קדשה מעולם אלא שקבלה מחמת חשש וכו' והרא"מ כתב כל גט שאינו מתיר לאשה אינה פוסלה לכהונה והוי כמגרש פנוי' ואעפ"י שנכתב ונחתם כהלכתו ואמרינן גט מעושה בכותים שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו ותנן נמי האשה שהלך בעלה למדה"י וכו' נתקדשה אעפ"י שנתן לה בעלה גט לא פסלה מן הכהונה ומה שדימה הר"א מביהם ז"ל לההיא דקדושין דאמר דאין כופין דאמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותי' שאני התם דגט צריך הוא לה שהיא אומרת קדשתני והגט מתירה וכשכופין ב"ד יאמרו שגרושה היתה וע"כ נאסר בקרובותי' עכ"ל המרדכי ז"ל:
הרי דהר"י הלבן ור"א ממיץ ז"ל שניהם כתבו דגבי הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני אם נתן גט אינה נאסרת בקרוביו והיינו כמו שכתב דהא דאסור בקרובותי' הוא רק מטעם הודאה שהוא מודה שהיא אשתו אבל היא אינה מודית ולשון הגט דידי' הוא ורא"מ ז"ל מחלק דהא דנאסר בקרובי' משום שהגט התיר אותה לעלמא שהיתה אסורה קודם הגט משום שאמרה אבל הוא אינו נאסר בקרוביה מחמת הגט שנתן שלא ימנעו מלישאנה שהרי הגט לא התיר לשום אדם שהרי היא אומרת לא קדשתני והוא אינו נאסר ע"י קדושין ולמדו מזה שגם גבי כהונה אם לא הוי קדושין מדינא לא מיפסלה לכהונה כיון שאין הגט מתיר לשום אדם וגם הודאה לא שייך גבי דידה שהגט לשון הבעל הוא:
וא"כ הרמ"א ז"ל שפסק (בס' מ"ה) דאם הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני ונתן גט אינה נאסרת בקרוביו והיינו כדעת הר"י הלבן והרא"מ ז"ל דכיון דהגט לא התיר לעלמא וגם הודאה לא שייך אינו פוסל לכהונה ומבואר בהדיא במרדכי דפסול קרובים ופסול כהונה כי הדדי נינהו למיפסל היכי דא"צ גט מדינא והר"י הלבן ור"א ממיץ ז"ל שפסקו דאינה נאסרת בקרובים היכי שא"צ גט מן הדין לכהונה נמי לא מיפסלא א"כ אמאי פסק הרמ"א ז"ל כהרשב"א ז"ל דאם נתגרשה אעפ"י שברור שאין ממש בקדושין פסולה לכהונה ומזכה שטרא לבי תרי:
ועוד קשה לי על עיקר דברי הרשב"א ז"ל שהביא ראיה מהא דאמרינן ביבמות (דף קי"ט) גבי יבמה שהלך בעלה למדה"י דלא תחלוץ ולא תנשא לעולם אפילו לאחר ט' חדשים דשמא יהא ולד צרתה בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ואיכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה ואתו למישרי חלוצה לכהן ע"ש ברשב"א ז"ל ולא זכיתי להבין דלענ"ד אדרבה משם מוכח איפכא דהא קשה למה אסרו אותה לחלוץ ולהנשא לעולם הלא מוטב שתחלוץ ואם יתברר אשר ילדה צרתה אז נאסור אותה לכהן אף שעפ"י הדין מותרת דחליצה דידה לאו כלום היא הואיל שיש ולד הפוטר מיבום מ"מ נאסור אותה לכהן כיון שחלצה ומוטב שתחלוץ ותנשא לישראל ולא לכהן משלא תחלוץ לעולם ואולי תתעגן כל ימי' שלא יוודע לעולם ממדה"י אם יש לצרתה וולד של קיימא ותתעגן לעולם:
ואין לומר דחיישינן שמא תתברר שיש לצרתה ולד ותנשא לכהן בלא דעת ב"ד ואתו למשרי חלוצה לכהן. דז"א דהא קאמר אתה מצריכה כרוז לכהונה ומי הם המכריזין ב"ד הם המכריזין א"כ ע"כ שידעו ב"ד מזה ולמה להו כרוז הלא יותר טוב לאוסרה לכהן ותנשא רק לישראל ואם הוי חיישינן שמא תנשא לכהן בלא רשות ב"ד לא הוה לי' למימר אתה מצריכה כרוז לכהונה אלא הו"ל למימר שמא יהא ולד בן קיימא ותנשא לכהן בלא רשות ב"ד ואתו למשרי חלוצה לכהן ומדקאמר הש"ס אתה מצריכה כרוז לכהונה ש"מ דלא חיישינן שמא תנשא בלא רשות ב"ד דמסתמא אם יתברר שהי' לצרתה ולד תלך לב"ד שיתירו אותה ואתה מצריכה כרוז לכהונה ואיכא דלא שמע בכרוז ואתי למשרי חלוצה לכהן וא"כ קשה טפי הו"ל למימר שאפילו אם יתברר שיש ולד לצרתה לא תנשא לכהן מחמת החליצה אבל לישראל תנשא ע"י חליצה:
א"ו דזה לא הי' באפשרי ביד ב"ד לאוסרה להנשא לכהן כשיתברר שלא היתה צריכה חליצה כלל דמחזי כחוכא וטלולא רק שיכולים חכמים לתקן שלא תחלוץ ותעמוד באיסור זיקתה שמא אתה מצריכה כרוז לכהונה אבל לתקן שלא תנשא לכהן אף שיתברר שלא היתה צריכה חליצה כלל זה א"א הואיל והחליצה לא התירה כלל אין בכח החליצה לאסור וכדברי הר"י הלבן ז"ל והר"א ממיץ ז"ל וכדתנן גבי צרת ערוה חלצו ב"ה מכשירין משום דכיון דלא היתה צריכה חליצה כלל אין החליצה פוסלת ולכהונה מיירי שם וכמ"ש רש"י ז"ל לפי שחליצתן שלא לצורך והוה כחולצת מן הנכרי:
לכן בנ"ד נראה לי כיון דהרמב"ם ז"ל כתב בהדיא גבי קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דמותרת לכהן אם נתגרשה וכן הטור כתב כן ועל דברי הרשב"א ז"ל שפוסל לכהונה גבי קדושין שאין בהם ממש חלקו ע"ז הר"י הלבן והר"א ממיץ ז"ל והב"ח כתב שם שגם להרשב"א ז"ל אם נשאת לא תצא דפשיטא דבנ"ד שאין לאוסרה על בעלה ובפרט באשה היושבת תחת בעלה וילדה לו דנוכל לסמוך על דברי הב"ח ז"ל בלי ספק כנלע"ד להתירה והנה כ"ז כתבנו אם הבעל מאמין לדבריהם ובא לשאל אם מותרת לו אבל אם הבעל אומר שאינו מאמין לדבריהם ואולי כונתה להפקיע עצמה מיד בעלה פשיטא דאין כאן חשש כדאיתא קידושין (דף י"ב) דביתהו דר"ח אמרה לי' אמרה לי אם קיבל בך אביך קדושי כי זוטרת א"ל לאו כל כמינה דאימך דאסרת לך עילואי ע"ש בגמ':
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |