עונג יום טוב/קס
|
< הקודם · הבא > |
ולענין מ"ש כבודו במה שנהגו לגרש על תנאי בשכ"מ אם הבעל כהן וראה כבודו להגאון בעל ח"ס שמפקפק ע"ז בתשובה (ס' קי"ט) ועיינתי בדבריו ז"ל שהתפלא שם על הרמב"ם ז"ל שהשמיט הך מתניתין דגיטין (דף פ"א) דכהן שגירש על תנאי ולא נתקיים התנאי אין בו ריח הגט וכשרה לכהונה ומסיק שם דלהרמב"ם ז"ל לא ברירא לי' אי כשרה לכהונה או לא משום דמתניתין איכא למימר דמיירי בתנאי דאם תעשי כך וכך דאין כאן שום התחלת גירושין עד שתתקיים התנאי. אבל בתנאי דשוא"ת ומעכשיו דמותרת להנשא מיד ואינה צריכה להמתין עד שיתקיים התנאי וגם אינו יכול להוסיף על תנאו ולבטלו כיון דכל אותן הימים היא מותרת לעלמא ואסורה לכהונה א"כ גם אח"ז כשיתבטל התנאי לא תחזור להיתירה עיי"ש בדבריו:
ולענ"ד אין בזה שום חשש דהא המרדכי (בס"פ מ"ש) כתב בהדיא דאין שום ריח הגט בשכ"מ המגרש על תנאי ומביא ראי' מסוגיא (דיומא בפ"ק) שהי' הכה"ג מגרש ע"ת. וכן כתב הרא"ש בתשובה (כלל מ"ה ס' כ"ג) ומ"ש הח"ס דאפשר לאמר דהתם שאני דא"א בענין אחר אבל בעלמא אסור מדרבנן משום ריח הגט לא ידעתי דכיון דלא אשכחן בהדיא בש"ס איסור דרבנן מאן ספין ומאן רקיע לחדש ולאסור מדרבנן:
ומדברי הרמב"ם ז"ל שלא הביא הך דינא דנתגרשה ע"ת מותרת להנשא לכהונה אין שום ראיה כלל דהא הרמב"ם ז"ל כללא כייל (בפ' ב' מה"ג) דכ"מ שכתב בחיבור זה אינו גט או אינה מגורשת ה"ז בטל מן התורה ועדיין היא א"א גמורה ואם נשאת תצא והוולד ממזר ואם הי' בעלה כהן לא נאסרה עליו משום גרושה (ובפ"ח מה"ג) כתב המגרש על תנאי אם נתקיים התנאי ה"ז מגורשת ואם לאו אינה מגורשת וכיון שכתב אינה מגורשת הרי נכלל בדבריו שמותרת לכהן כמ"ש (בפ"ב) וכן מצאתי בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל (סימן קכ"ג) שכתב בתנאי דאם לא באתי עד יב"ח ויהא גט מעכשיו דאם בא א"צ קידושין ומותרת לבעלה אף אם הוא כהן אע"ג דאם לא באתי הוי תנאי דשב ואל תעשה:
ומ"ש הח"ס ז"ל להביא ראי' מדברי הירושלמי דקידושין דקאמר שם אמתניתין דיש לו בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן חד פרסאה אמר כד דמך הבו לאיתתי' דההוא גברא גיטא אמרין ליה ולמה בגין ההוא אחוך עליבא כד דמך אתא עובדא קומי רבי שמואל אמר מאחר שיש בידו לגרש נאמן ר"י אמר אינו נאמן נחת עולא לתמן ואמר בשם ר"י וחברון עליו הגע עצמך שהי' כהן ע"כ ופירש המפרש שחברו על ר"י להביא ראי' לדבריו דטעמא דמתניתין לאו משום דבידו לגרשה דהגע בעצמך שהי' כהן ואינו רוצה לגרשה מפני שתהא אסורה לחזור לו עיי"ש ואם נימא דבמגרש ע"ת אין בו ריח הגט הא גם כהן בידו לגרשה ע"ת שאם יעמוד מחליו לא יהא גט ונראה לי דלאו ראי' היא כלל דהא דאמרינן בידו לגרשה סובר הירושלמי דאין הכוונה שבידו לצוות לכתוב גט וימסרו לו הסופר והעדים הגט ואז יתן לה דמשום זה וודאי לא מקרי בידו לגרשה דאפשר דאין לו כח לגרשה בשעת מיתה כמ"ש התוס' בקדושין (ס"ד) ד"ה רבי ואף אם בכחו לגרשה עתה מ"מ הוא מתיירא שמא עד שיכתבו הגט ויחתמו יכבד עליו חליו עד שיהא כבד עליו לגרשה ועוד דהא כתב הר"נ ז"ל (בפ' אלמנה ניזונית) שהקשה על הר"מ ז"ל שפסק כר"א במי שהקדיש כל נכסיו וגירש את אשתו דידור הנאה ממנה משום דחיישינן שמא עשה קנוניא על ההקדש ור"י סובר כיון דיש שאלה בהקדש לא חיישינן לקנוניא דהא בידו לאיתשולי ופסק הרמב"ם ז"ל כר"א וכתב דאין לומר דלהכי פסק כר"א משום דאמר ר"ה בב"ב (ד' קע"ד) שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן משום דאין אדם עושה קנוניא בשעת מיתה משמע הא בבריא חיישינן אף על גב דבידו לאיתשולי דז"א דהתם דהוה דיבור בעלמא שאמר תנו מנה לפלוני אין להאמינו משום דבידו לאיתשולי דדיבור קיל לי' טפי ממעשה השאלה משו"ה חיישינן משא"כ גבי גירושין שגם הוא עשה מעשה גירושין יש להאמינו במיגו דשאלה עכ"ד הר"נ ז"ל הרי דאפילו בבריא אין להאמינו על דיבורו במיגו דעביד מעשה מפני שהמעשה טורח עליו לעשותו כ"ש בשכ"מ שאין להאמינו על דבריו במגו דעביד מעשה גירושין וא"כ ע"כ הא דאמרינן בירושלמי בידו לגרשה היינו משום דבידו לאמר להם שהם יכתבו ויתנו לה ובחולה שקפץ עליו חליו אפילו אם אמר כתבו לחוד נמי כותבין ונותנין כדפסקינן (בשו"ע ס' קמ"א) וזה וודאי הוי בידו לגרשה דהא כמו שאומר יש לי בנים הי' יכול לאמר כתבו ותנו גט לאשתי והם יכתבו ויתנו לה בעצמם:
והנה כ"ז הוא במגרש שיחול הגט מעכשיו בלי שום תנאי דזה שפיר יכול לומר כתבו ותנו אבל אם רוצה לגרש ע"ת דאם מת יהא גט הרי זה אינו יכול לאמר כתבו ותנו בעצמיכם על תנאי דאם מתי דהא קיי"ל דכל התנאין פוסלין בגט ואם הסופר כתב הגט על תנאי פסול כדאמרינן (בגיטין פ"ד) ובשו"ע (ס' קמ"ז) דבעינן שהסופר יכתוב בלי שום תנאי וימסור לו הגט והוא יתן לה על תנאי או יעשה שליח אחר שימסור לה ע"ת וכבר בררנו דלא מקרי בידו לגרשה אלא אם יכול לומר להעומדים אצלו שיכתבו ויתנו. אבל אם צריך לומר שיכתבו והוא יתן או יעשה אח"כ שליח ליתן זה לא מקרי בידו לגרשה וכיון דלא מקרי בידו לגרשה אלא אם יגרשנה בכתבו ותנו וכתבו ותנו לא מהני אלא שיגרש בלא תנאי דתנאי קודם כתיבה אסור להתנות א"כ בכהן אפשר לומר דאין רצונו לגרשה דשמא יעמוד מחליו ויהא אסור להחזירה וא"כ גבי כהן לא מקרי בידו לגרשה דלחלוטין אין רצונו לגרשה שלא תאסור עליו כשיעמוד מחליו, ולאמר כתבו ותנו על תנאי דאם ימות הגט פסול דהוי תנאי בכתיבה ולצוות לכתוב ולמסור לו והוא יתן אח"כ או שלוחו זה ג"כ לא מקרי בידו דשמא לא יהא לו כח אז לגרש כמ"ש התוס' בקדושין (דף ס"ד) ודוקא גבי ישראל מקרי בידו לגרשה שיכול לאמר כתבו ותנו בלי תנאי ואינו מתיירא שתאסר עליו אם יעמוד מחליו שהרי מותרת לחזור לו אבל כהן שאסורה לחזור לו וע"ת אינו יכול לומר כתבו ותנו וצריך לאמר כתבו ושימסרו לו והוא יתן על תנאי זה מקרי אין בידו לגרשה:
ולהכי מקשה הירושלמי הגע עצמך שהי' כהן דבכהן לא שייך לומר בידו לגרשה שלגמרי אינו רוצה לגרשה שמא יעמוד מחליו ולהטיל תנאי ולאמר כתבו ותנו ע"ת דאם מתי אסור משום דהוי תנאי בכתיבה ולאמר כתבו וליתן אח"כ בעצמו ע"ת טריחא לי' טובא אבל וודאי דגם כהן המגרש ע"ת אם עמד רשאי להחזירה ואין כאן ריח הגט וכמ"ש בסתם מתניתין (בפ' המגרש) ולית דחש לה ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל (ס' אלף רמ"ד) שכתב דתנאי דשכ"מ לא פסל משום דפסק דלא כרבא בגיטין (דף פ"ד) דאמר להנהו דכתבי גיטי שתקי שתוקי לבעל עד דכתביתו לי' לתורף דגיטא אבל הירושלמי סובר כרבא:
והנה אחרי כותבי זאת ראיתי למהרי"ט (חלק ב' ס' יו"ד) שכתב שם בענין מי שרוצה לילך לדרך ונחפז ללכת ורוצה לכתוב גט זמן [היינו באם לא באתי עד י"ב חודש] וא"א לכותבו קודם שילך. שכתב בשם מהר"י קארו ז"ל שיאמר לשליח שיתן הגט לאשתו ולא תתגרש אלא לאחר שלשים יום והיינו משום דחשש שא"א לאמר שיכתבו ויתנו במעכשיו אם לא באתי עד שלשים יום משום דהוה תנאי קודם כתיבת הגט וזה אסור כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם ז"ל להכי הוצרך הב"י שיאמר שיגרשו שיחול לאחר שלשים דזה לא הוי תנאי דחלות לאחר זמן לא מקרי תנאי והסכים גם המהרי"ט לזה שם אלא שהמציא שם תקנה אחרת כמו שיבואר לקמן. אבל לאמר כתבו ותנו גט שיהא חל מעכשיו אם לא באתי זה הוה תנאי גמור וא"א לאמר כן ולילך לדרכו והוא ממש כמו שכתבנו לעיל גבי שכ"מ שא"א לאמר כתבו ותנו גט במעכשיו אם מתי משום דהוה תנאי בגט קודם כתיבה וא"א אא"כ יאמר כתבו סתם ויתנו לו הגט והוא יתן ע"ת דמעכשיו:
ומצאתי בתשובות הרא"ש ז"ל (כלל מ"ו ס' א') במעשה שנכתב גט שכ"מ וכתוב התנאי דאם מתי ואם לא מתי בגט גופא וכתב שם דטעמם של המסדרים הי' דסברי דתנאי דמעכשיו אם מתי מחולי זה אין נקרא תנאי אלא הוי כאומר מעכשיו ושעה אחת קודם מותי דהכי מפרש לה בגמ' נעשה כאומר מעת שאני בעולם והוי כאומר לאשה ה"ז גיטך לאחר שלשים יום דלאו תנאי הוא וה"נ אמר לה הז"ג מעכשיו שיחול שעה אחת קודם למיתתי ואין זה תנאי עיי"ש ברא"ש ז"ל שכתב שזהו טעמם של המסדרים ולא סמך ע"ז אלא מטעם דאפילו אם הוה תנאי מ"מ כיון שרוב ראשונים ז"ל סברי דבעינן תנאי כפול גבי גט והכא לא כפלי' לתנאו קודם התורף ולא ברירא ליה התם להרא"ש ז"ל אם תנאי דאם מתי הוי תנאי לפסול בכתיבה או דדמי למגרש לאחר ל' יום דודאי לא הוי תנאי ולהב"י ולמהרי"ט ז"ל נראה דפסיקא להו דהוי תנאי גמור ויש לתמוה שלא הביאו דברי הרא"ש ז"ל אלו ואפשר דס"ל לחלק דדוקא מעת שאני בעולם לא הוי תנאי משום דדמי ממש למגרש לאחר ל' יום שנותן עכשיו ורוצה שיחול קודם מיתתו והב"י והמהרי"ט ז"ל מיירי בגט דאם לא באתי עד יב"ח דבזה לא שייך לאמר דנעשה כאומר מעת שאני בעולם דדוקא גבי מעכשיו אם מתי אמרינן הכי וכמ"ש הב"י באהע"ז בשם המרדכי דבאם לא באתי לא דמי לאומר מעת שאני בעולם:
אבל באמת לא הבנתי דאם נימא דאם לא באתי עד יב"ח יהא גט מעכשיו מקרי תנאי ודאי מעת שאני בעולם נמי הוי תנאי דהא אם אומר מעת שאני בעולם יחול הגט אם עמד מחליו לגמרי ומת לאחר זמן הגט בטל דכוונתו רק על מיתה מאותו חולי כדאיתא בשו"ע (ס' קמ"ה סעיף ח') וא"כ הא הוי תנאי שאם ימות מאותו חולי יחול הגט קודם מיתתו ואם ימות מחולי אחר לא יהא גט ומה לי שאומר מעכשיו אם מתי מחולי זה מה לי אם אומר שיחול קודם מותו אם ימות מחולי זה אידי ואידי תנאי הוא ולהב"י והמהרי"ט דפסיקא להו דמעכשיו אם לא באתי הוי תנאי ה"ה מעכשיו אם מתי או מעת שאני בעולם ג"כ הוי תנאי ולדעת הרמב"ם ז"ל אין לאמר כתבו ותנו הגט במעכשיו אם מתי מפני שאסור להזכיר תנאי קודם כתיבת הגט. וכן מצאתי בתשובות הרמב"ן (סימן קמ"ז) שכתב בהדיא דתנאי דאם לא באתי עד י"ב חודש יהא גט מעכשיו אסור לכתוב בגט משום דכל התנאין פוסלין בגט עי"ש א"כ לרבא בע"פ נמי פוסל וה"ה תנאי דאם מתי יהא גט מעכשיו:
ודע שהמהרי"ט ז"ל שם בתשובה כתב תקנה למי שרצה לילך בדרך ורוצה ליתן גט על זמן אם לא באתי ואינו יכול להמתין עד שיכתבו הגט שיתנה עם השליח ויאמר לו שיתן לה הגט ואם לא יבא עד זמן פלוני יהא שלוחו למפרע ואם יבא לזמן פלוני אז לא יהא שלוחו וכשיבא מתבטלת שליחותו למפרע דכל תנאי שליחות קיים כמו באומר אל תגרשי אלא בימין וגרשה בשמאל א"ת אלא בבית וגרשה בעלי' דלא הוי גט עיי"ש:
ולכאורה קשה דהא לא דמי כלל דגבי שינוי בשליחות ודאי דאמרינן דהשליחות בטל דהא לא נעשה שליח כלל ע"ז האופן דאטו נעשה שליח לעשות מה שלבו חפץ וכל שעשה מה שלא צוה לו המשלח איננו שלוחו לזה והוי כאדם דעלמא דע"ז האופן שעשה לא היה לו לעשות כלל דבימין לא היה לו לגרש כלל כשצוה לגרש בשמאל או בעלי' לא הי' לו לגרש כשצוהו לגרש בבית אבל כשעושה השליחות באופן שצוה המשלח ממש רק שהמשלח היטיל בו תנאי שאם יהא כך יהא הדבר בכח שליחותו ואם יהא כך יהא הדבר כאלו לא נעשה בשליחותו ע"ז יש לדון כיון דקיי"ל מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי ואנן קיי"ל נמי מילי לא מימסרא לשליח כר"י בגיטין (דף ס"ז) דאומר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו פסול וכל העושה שליח צריך הוא בעצמו לעשותו שליח ולא לאמר לאחר לעשות שליח עבורו וא"כ כיון דעשיית שליחות הוא מילתא דליתא בשליחות לא מהני ביה נמי תנאי למימר אם יהיה כך יהא עשייתך בכח שליחותי ואם יהא כך יהא עשייתך שלא בכח שליחותי אלא כאלו אתה עושה בעצמך בלי שליחותי ולא יועיל מאומה דכל דליתא בשליחות ליתא בתנאי ולא דמי לשינוי בשליחות דבשינוי השליחות לא הי' לו לעשות כלל ע"ז האופן שעשה אבל תנאי בשליחות שלא שינה כלל רק שהמשלח היטיל בו תנאי אם יהא כן יועילו מעשיו כמו שהי' המשלח עושה בעצמו ואם לא יהא כן לא יועילו מעשיו בזה בעינן למימר כיון דליתא בשליחות ליתא בתנאי וקשה על המהרי"ט שכתב דאם נחפז לילך לדרכו יתנה התנאי דאם לא באתי עם השליח:
אמנם נראה לי דלא דמי הך מילתא להא דאמרינן מידי דליתא בשליחות ליתא בתנאי דהא דעשיית שליחות ליתא ע"י שליח וצריך הבעל בעצמו לעשותו שליח אין זה משום דשני מעשה דעשיית שליחות משארי מעשים דשארי מעשים נעשים ע"י שליח ועשיית השליחות אינו נעשה ע"י שליח אלא הטעם דאין הבעל יכול לעשות שליח שיעשה שליח אחר משום שהשליח הראשון אין לו כח להיות כבעל עצמו אם אין בידו איזה חפץ שמסר לו הבעל רק שיש בידו מילי בעלמא שהבעל צוה לכתוב או לעשות שליח לכתוב דמילי לא מימסרי לשליח וכשהבעל לא נתן בידו דבר שיש בו ממש לעשות בו השליחות רק מסר לו דברים צריך הוא בעצמו לעשותן ולא לעשות שליח אחר במקומו ואין החסרון בעשיית שליחות דענין עשיית שליחות הוא ג"כ ממעשים וענינים שנתפס בהן שליחות רק שהשליח הראשון אין לו כח לעשות שליח אחר בזה ואם נתן לו גט ואמר לו שיעשה שליח למסור הגט להאשה אף שהבעל באמירתו עדיין לא עשאו לפלוני שליח רק שצוה לזה שיעשהו שליח מהני כיון דלא הוי מילי והגט בידו יכול לעשות את פלוני שליח להולכה ע"י זה א"כ חזינן דעשיית שליחות נגמר ע"י אחר וכעובדא דאבא בר מיניומי בגיטין (ד' כ"ט) דאמר שיתן לאבא בר מיניומי והוא יתן לה דהיינו שאבא בר מיניומי יהא שליח של הבעל שעשהו שליח ע"י שליח זה רק היכי דלא מסר הגט ליד השליח הוי מילי ומילי אין בכח השליח הראשון למוסרם לשליח שני וכיון דעשיית השליחות נגמר ע"י שליח שפיר כתב המהרי"ט שיכול להתנות שאם יבא לזמן פלוני יהא בטל השליחות למפרע ומסירת השליח הגט ליד האשה יהא כמסירת אדם אחר שאינו שלוחו כלל:
ובעיקר גט שכ"מ ראיתי ליישב שיטת רש"י ז"ל במה שהקשה הר"נ ז"ל בגיטין (דף כ"ה) דקאמר הש"ס דר"י אית לי' ברירה בתולה בדעת אחרים דתנן מה היא באותן הימים ר' יהודה אומר הרי היא כא"א לכל דבריה ולכי מיית הוי גיטא ופרש"י ז"ל דאע"ג דכשנתן הגט מספקא לי' אם ימות אם יחיה ותלה התנאי בדעת מי שמותו וחייו תלויה בידו וכשמת אמרינן הוברר הדבר דמשעת נתינה הי' ראוי למות מחולי זה והוה לי' גט מההיא שעתא ואין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט שבידו לקיימם ובדעתו לקיימם כשמתנה עליהם וכשנתקיים התנאי הוי גט למפרע דהתם לאו טעמא משום ברירה אבל היכא דאין בידו ובשעת התנאי הוא ספק והתנאי מתקיים מאליו אי לאו משום ברירה לא הוי גט מחיים עכ"ל רש"י ז"ל והר"נ ז"ל הקשה ע"ז וז"ל ואיכא למידק טובא עלה מדפרכינן מדתנן מה היא באותן הימים משמע דכולא גיטא דשכ"מ למ"ד אין ברירה לא הוי גט והיכא אפשר והא איפסקי הלכתא (בפ' משילין) דבדאורייתא פ"ב והכא קיי"ל דכי מיית הוי גיטא ועוד דאשכחן לשמואל דל"ל ברירה דאמר (בפ' בית כור דף ק"ז) האחין שחלקו לקוחות הן ובפ' משילין נמי אמר לענין תחומין גבי שנים שלקחו חביות ובהמה בשותפות דאפילו חביות נמי אסורה אלמא סובר דאפילו בדרבנן א"ב ואשכחן לי' דאמר במעכשיו אם מתי דכי מיית הוי גיטא דאמרינן לקמן דאתקין שמואל בגיטא דשכ"מ אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט עכ"ל הר"ן ז"ל וכן הפ"י תמה מאוד דאיך מצאנו ידינו ורגלינו בכולהו גיטא דשכ"מ לפי מה דקיי"ל א"ב:
ובעניות דעתי איני רואה שום קושיא על רש"י ז"ל דודאי במעכשיו אם מתי מודה רש"י דמהני אף למ"ד א"ב דמה לי מעכשיו אם מתי מה לי מעכשיו לאחר שלשים יום דהוי גט לכ"ע ואף רש"י לא כתב דבתנאי דאם מתי שהוא לאו בידו קאתינן לדין ברירה אלא באם מתי מחולי זה אבל במעכשיו אם מתי מהני אף למ"ד א"ב והחילוק פשוט ביניהם דמעכשיו אם מתי שלא התנה על זמן מיתתו רק מתי שימות יחול הגט למפרע כיון שסוף אדם למות אין כאן ברירה דהא ודאי ימות ויחול הגט והוי כמו מעכשיו ולאחר שלשים יום להכי מהני אף שאין מיתתו וחייו בידו כיון שהגט חל כעת בלי ספק שהרי סופו למות אבל במעכשיו אם מתי מחולי זה הא בשעת נתינה מספקא לו אם יש ממש בנתינה זו ותבא לידי גירושין בנתינה זו דשמא יעמוד מחליו והוא התנה שלא יהא גט אלא אם ימות מחולי זה וכיון שהדבר תלוי ועומד בספק אם יהי' גט או לא לא הוי גט למ"ד אין ברירה:
והדברים מבוארים בהדיא בדברי רש"י ז"ל שהרי הוא פירש דהא דמוכיח הש"ס דר"י סובר דיש ברירה הוא לאו מהך בבא דמה היא באותן הימים אלא מדלא פליג ר' יהודה ארישא דמתניתין ש"מ דמודה דהוי גיטא והיינו משום דאזיל לשיטתו (בדף ע"ג) דהך בבא דמה היא באותן הימים הוא בבא בפ"ע ומיירי באומר מעת שאני בעולם [ולא כשיטת התוס' שפירש דהא דקאמר הש"ס באומר מעת שאני בעולם קאי גם אמעכשיו אם מתי ואאם מתי מחולי זה משום דכל גט שכ"מ נעשה כאומר מעת שאני בעולם] אבל הנך בבא דרישא לא קאי ר"י עלייהו ולהכי פירש דהוכחת הש"ס הוא מדלא פליג ר"י עלייהו ברישא דמתניתין ש"מ דאית לי' ברירה והאי רישא דמתניתן דמוכיח מיני' הש"ס מדלא פליג ר"י עלי' היינו רישא דאם מתי מחולי זה שהיא שנויה (בדף ע"ב) קודם בבא דמה היא באותן הימים ולא רישא דמהיום אם מתי דהכי נקט רש"י ז"ל בלשונו בד"ה ולכי מיית וז"ל ואע"ג דכשנתן הגט מספקא לי' אם יחיה אם ימות ותלה התנאי במי שחייו ומותו תלויה בידו וכשמת אמרינן הוברר הדבר דמשעת נתינה היה ראוי למות מחולי זה כו' עכ"ל הרי בהדיא דרש"י סובר דהוכחת הש"ס הוא מדלא פליג ר"י אבבא דאם מתי מחולי זה ולא מבבא דמהיום אם מתי והוא הדבר שדברנו דאם מתי מחולי זה שייך ברירה דהא הדבר ספק אם ימות מחולי זה או יתרפה אבל מהיום אם מתי שודאי ימות שהרי לא תלה הדבר באיזה זמן לא שייך ברירה כיון שלא הטיל ספק בחלות הגט שוודאי יחול פ"א מעכשיו דכולהו ברירה דאשכחן בש"ס דאמרינן בהו דלמ"ד א"ב כמאן דלא עביד כלל הוא רק אם מתנה שאם יהא כן יהיו מעשיו קיימין ואם לא יהא המעשה בטל לגמרי כמו ע"מ שירצה אבא דאם לא ירצה יהא הגט בטל לגמרי אבל הכא שהגט יהי' בודאי דהא בודאי ימות רק שמתנה שיחול למפרע מעכשיו אם ימות מהני אף למ"ד א"ב דהא אין מיתתו ספק והוי גט נמצא לפ"ז דגט דאם מתי מחולי זה תליא בברירה אבל אם מתי סתם מהני אף למ"ד א"ב:
ובזה נ"ל ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' על רש"י ז"ל (בדף ע"ג) דפירש דטעמא דר' יוסי דאמר במעת שאני בעולם דבעילתו ספק ומייתי אש"ת משום דכל שעתא מספקינן דשמא זו היא השעה הסמוכה למיתה ואע"ג דחיי טפי מ"מ א"ב ולא אמרינן הוברר הדבר שהי' זו השעה רחוקה ממיתה והקשו התוס' א"כ דטעמא דר"י משום דא"ב א"כ כמו שסובר גבי עירוב דלא הוי עירוב כלל ה"נ גבי גט בעינן למימר דלא הוי גט כלל למ"ד א"ב ע"ש ולענ"ד ל"ק כלל דהא התם נמי שתלה שיחול קודם מיתתו אין ספק בעיקר הגירושין דהא בודאי ימות רק שהספק באיזה שעה יחול משום שתלה חלות הגט בשעה שקודם מיתתו ולהכי הגט חל בודאי שבזה אין ספק ולא תליא בברירה ורק על השעות חל חשש הברירה לענין הבא עלי' שיהא באש"ת וה"נ גבי תרומה אשכחן גבי ב' לוגין שאני עתיד להפריש דלמ"ד א"ב פרש"י בשלהי מעילה ובכמה דוכתי דחולין ותרומה מעורבין זב"ז אבל מידי טבל כבר נפק לי' משום דקדושת תרומה חל במה שקרא שם בחביות זה והתנאי הוא רק על איזה שיפרוש לתרומה נמצא חולין ותרומה מעורבין ואזיל לשיטתו שם דפירש הא דקתני מיחל ושותה מיד היינו שמחלל המע"ש משום דכבר חל קדושת מע"ש בחביות אלא שמעורבין בחולין וכ"כ התוס' במנחות (דף ע"ח) בשוחט התודה על פ' חלות שאם אמר יקדשו מ' מתוך שמונים דקדשי ארבעים מתוך שמונים ופירשו התוס' בד"ה לקדשי דאע"ג דר"י סובר א"ב היינו כשמתברר לבסוף דלא כלום עבד אבל הכא קדשי כל היכא דאיתנייהו ע"ש והיינו דודאי קדשי ארבעים אלא שאין אנו יודעין מאן נינהו הארבעים ונחית קדושה על כל השמונים שיהא בהן ארבעים הקדושות ואינן מבוררות ול"א כיון דא"ב לא קדשי כלל כיון דלא הטיל תנאי שיהא אפשר שלא יקדשו כלל וה"נ כיון דהתנה מעכשיו אם מתי ובודאי ימות חל הגט בודאי אף למ"ד א"ב:
מיהו אמילתא דשמואל קשיא דהוא סובר א"ב ותיקן בגיטא דשכ"מ אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט והתם ע"כ אם מתי מחולי זה קאמר וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו שם אמילתא דשמואל דהאי אם מתי מחולי זה קאמר דא"א לאמר דאם מתי סתם קאמר דא"כ איך קאמר אם לא מתי לא יהא גט וכי אפשר לאדם שלא ימות ודאי דכוונתו מחולי זה וא"כ קשה דודאי באם מתי מחולי זה שייך ברירה דהא אפשר שלא ימות מחולי זה ואמאי מהני האי גיטא לשמואל דסובר א"ב:
ונ"ל דגם זה נכון דהא רש"י ז"ל סובר דהא דאמר ר"ה (בדף ע"ב) גיטו כמתנתו מה מתנה אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ופרש"י ז"ל דקאי אכל שכ"מ שמגרש סתם אם עמד חוזר והתוס' הקשו דא"כ ל"ל לשמואל לתקן דלימא אם מתי ואם לא מתי הא בסתם נמי אם עמד חוזר ותירצו דשמואל סובר כרבה ורבא דסברי דאף דמן התורה אם עמד חוזר מ"מ מדרבנן הוי גט גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה ותיקנו תנאי זה דכיון שיתנה בפירוש ידעו הכל שאין גט לאחר מיתה והאי דבטל הגט אם יעמוד הוא משום תנאו אבל מה"ת א"צ תנאי כלל והנה הא ודאי דמדין תורה שהגט בטל אם עמד משום אומדנא ליכא חשש ברירה דדוקא במתנה תנאי חיישינן לברירה אבל דבר שיכול להתבטל ע"י אומדנא דאדעתא דהכי לא עשה הדבר לא איכפת לן בחשש ברירה אם נתקיים הדבר והטעם דהא עיקר חשש ברירה הוא מחמת שכיון שהוא פוסח על שתי הסעיפים ומסתפק בדבר אם לקיים הגט או הקדושין או לא לא גמר ומגרש לע"ע אף שמתברר לבסוף כשמתקיים תנאו ומטעם זה מחלק הש"ס בין תולה בדעת עצמו דא"ב ובין תולה בדעת אחרים וכמו שפירש"י ז"ל שם בגיטין (דף כ"ה) ד"ה אמר דתולה בד"ע מיקרי יותר פוסח על שתי הסעיפים מתולה בדע"א ולהכי נמי בדבר שיכול להתבטל ע"י אומדנא לא איכפת לן בחשש ברירה משום דבשעה שגירש או שנתן לא עלה על דעתו שיתבטל הדבר וגמר וגירש ואם נתבטל אח"כ ע"י אומדנא בטל אבל אם לא נתבטל ע"י אומדנא ליכא ברירה שהרי על דעתו לא עלה האופן שיתבטל:
ולפ"ז א"ש מה שהתקין שמואל בגיטא דשכ"מ ולא חייש לברירה דשמואל נמי סובר כרב הונא דגיטא כמתנתו דאם עמד חוזר מן התורה רק דחייש להא דרבא ורבה דגזרי שלא יאמרו יש גט לאחר מיתה להכי תיקן שיאמר אם מתי אם לא מתי דאז ידעו מה שנתבטל הגט הוא משום תנאו ולא משום דיש גט לאחר מיתה וכמ"ש התוס' בד"ה אמר דשמואל סובר כרבה ורבא להכי אין לחוש משום חשש ברירה כיון דבלאו תנאו איכא אומדנא להכי כיון דפסקינן כר"ה דגט שכ"מ אם עמד חוזר ואפילו אם אמר אם מתי אין בזה דין ברירה דהא מ"מ האומדנא שגירש רק מחשש מיתה במקומה ולא הי' פוסח על שתי הסעיפים ולרווחא דמילתא התנה שאם לא ימות לא יהא גט אבל קרוב הי' בלבו שימות ויהא גט להכי אין בזה חשש ברירה דכמו בשגירש סתם אין חשש ברירה אף שמתבטל מאליו אם לא ימות כן בהתנה אם מתי אין חשש ברירה משום דעיקר גירושין דידי' מחמת שהי' סבור שימות ורב משרשיא דמוכיח דר"י סובר י"ב מדמהני גט לכי מיית לא סבר להא דר"ה דגיטו כמתנתו וכרב זביד (בפ' איזה נשך) כמ"ש התוס' שם דפליג נמי אר"ה וסבר דבגט ליכא אומדנא דמגרש לה רק אם ימות ולא דמי למתנה דבמתנה א"א נותן מעותיו מתנה בכולה לאחר כשהוא בחיים אבל בגירושין אין כאן אומדנא דמוכח דאולי יש לו טעם אחר שרוצה לגרשה אלא שלא מלאו לבו לגרשה ועכשיו שצריך לגרשה מחשש מיתה גמר ומגרש שתהא מגורשת אף אם יחי' אח"כ ואף אם באמת אין בלבו לגרש זולת חשש מיתה מ"מ הוי דברים שבלב דאומדנא דמוכח לכן ליכא וכיון דאומדנא ליכא להכי אם מתנה אם מתי יש כאן חשש ברירה ככל התנאים שאינן בידו:
לכן אנו דפסקינן כר"ה דיש אומדנא בגט שכ"מ ומה"ת אם עמד חוזר ורק מדרבנן גזרו שלא יחזור שמא יאמר שגט לאחר מיתה אבל באמת איכא אומדנא דאדעתא דחשש מיתה מגרש חל הגט אף למ"ד א"ב:
אולם קשה לי לפ"מ שבארנו בדעת רש"י ז"ל דבבא דמה היא באותן הימים דמפרש הש"ס באומר מעת שאני בעולם לא מיירי באומר מחולי זה ולהכי לא שייך בזה ברירה דבאומר אם מתי סתם ולא אמר מחולי זה לא שייך ברירה והוצרך לפרש הא דמוכיח הש"ס דר"י סובר י"ב בתולה בדעת אחרים מרישא דלא פליג ר"י באם מתי מחולי זה וא"כ קשה הא דתנן שם על ר' יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת תנא ובלבד שימות דבשלמא לשיטת התוס' דמיירי באומר מחולי זה להכי קתני ובלבד שימות מחולי זה אבל לרש"י ז"ל דמיירי סתם באומר הרז"ג מעת שאני בעולם מה שייך לאמר ובלבד שימות אטו משכחת לה שלא ימות כלל וכל אימת שימות הוי למפרע מגורשת ואינה מגורשת לר"י ומאי ובלבד שימות דקתני:
ונ"ל דלשיטת רש"י ז"ל צריך לפרש הא דקתני ובלבד שימות היינו שימות הוא בחיי אשתו דכיון דאמר הז"ג מעת שאני בעולם כוונתו אם היא תהי' בחיים אז והוא ימות יחול הגט משא"כ אם תמות היא בחייו לא יהא גט להכי כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו שם (דף ע"א) וז"ל דאם מתוך בורי' התנה באם מתי [ולא הזכיר מחולי זה] ודאי כל שמת בחייה קאמר וכל אימת דמיית הז"מ דומה לע"מ שתצא חמה מנרתיקה שסוף התנאי להתקיים והוא מתנה בכך עכ"ל וזה שאמר בברייתא ובלבד שימות היינו שימות בחייה דאם היא מתה קודם לא הוי גט ומי שבא עליה בחייה חייב חטאת דע"מ כן לא גירשה כלל:
ומצאתי בגליון ספר אחד למר אבא הה"ג ז"ל שכתב דמברייתא זה דקתני ובלבד שימות יש ראיה לשיטת רש"י ז"ל דלשיטת התוס' דהא דאמר מעת שאני בעולם מיירי באומר מחולי זה אם מתי ומשום דנעשה כאומר מעת שאני בעולם א"כ קשה טובא דמאי קמ"ל בהא דקתני ובלבד שימות דפשיטא כיון שאמר אם מתי מחולי זה ולא מת מחולי זה דלא הוי גט מי לא ידע כזה אבל לשיטת רש"י דפירש דמיירי שלא הזכיר מחולי זה ואמר סתם מעת שאני בעולם והיינו שעה הראויה למיתה טובא קמ"ל שלא נימא כקושית התוס' שם שהקשו על רש"י דאפילו אם לא מת מחולי זה להוי ספק מגורשת דשמא בשעה שבא עליה הבועל הי' שעה הסמוכה למיתה והיינו לפי שסברי התוס' דמיירי באומר אם מתי, מחולי זה להכי נקטו בקושיתם אם לא מתי מאותו חולי] ולפמש"כ דרש"י מפרש בלא הזכיר כלל מחולי זה וכוונת הברייתא ובלבד שימות בחייה קמ"ל דאם מתה מקודם הויא בימים שבנתיים כא"א לכל דברי' שלא אמר מעת שאני בעולם אלא אם ימות בחייה אבל אם היא תמות מקודם אין הגט כלום והיתה כא"א לכל דברי' וטובא קמ"ל:
ולפי דברינו מיושב מה שהקשו התוס' שם על שיטת רש"י דאפילו אם לא מת נמי הוי ספק מגורשת כל אותן הימים ולא נאמר הוברר הדבר שלא חלו הגירושין כלל. ולפמ"ש א"ש דהא בשעה שבא עליה הבועל הי' ס"ס לאיסורא שמא שעה זו אינה שעה הסמוכה למיתה ולא חל עדיין הגט ואפילו אם היא שעה הסמוכה למיתה שמא תמות היא ברגע קודם הבעל וג"כ א"א לגט לחול וכיון דהוי ס"ס לאיסורא להכי אם לא מת הבעל בחי' הבא עליה בחטאת ולא באשם תלוי דבס"ס לאיסורא חייב חטאת ודו"ק כי דברים כנים בעז"ה:
ע"ד הגט מן נאוורדאק שאין הבעל רוצה לגרש כ"א ע"י שליח קבלה הנה נודע לכת"ר דברי הטור (בסימן קמ"א) שאין לגרש ע"י שליח קבלה אלא במקום עיגון והביאו הרמ"א (בסימן הנ"ל סעיף כ"ט) והטעם כמ"ש שם בסעיף כ"ז דצריך בשטר שליחות קבלה שני עדים כשרים וצריך שיהיו בני אדם ידועים שתהי' חתימתן ניכרת במקום הנתינה ואם יקיימוהו בהנפק צריך שיהא חתימות הדיינים ניכרת וידועים לבני מקום הנתינה ועיין בב"ש שכתב בשם הרשב"ץ דכל זה איירי לכתחילה צריכין להכיר כל ג' חתימות אבל במקום עיגון מקילין אפילו בש"ק אם הביא שטר חתום מכ"ש אם יש עליו מעשה ב"ד אע"ג דאינו יכול לקיים החתימות דקי"ל קיום שטרות מדרבנן וכ"כ הרמ"א לעיל בסעיף ח' וז"ל ולכתחילה לא ימסור הבעל הגט ליד השליח עד שיברר תחילה שהוא שליח קבלה והוא מדברי המרדכי ר"פ התקבל אבל לענ"ד יש לעיין בזה טובא במה שכתבו כולם דבדיעבד אם נתן הבעל הגט ליד השליח קבלה ולא נתברר לו בעדים שהוא שליח קבלה נמי כשר דכיון דכתבו רוב ראשונים ז"ל דאפילו לר"מ דסובר ע"ח כרתי מ"מ בעינן עדי מסירה ובלא עדי מסירה אינו מתכשר כלל וכמ"ש התוס' בגיטין (דף ד') ד"ה דקיימא לן ובשו"ע (סימן קל"ג) ע"ש ואם אין העדים יודעין בשעת מסירת הגט ליד השליח שהוא שליח האשה הא לא ידעי כלל שבנתינה זו היא מתגרשת דהא (בדף פ"ו) אמרינן אמתניתין דשנים ששלחו שני גיטין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו וקאמר שם מאן תנא אמר רבי ירמי' דלא כר' אלעזר דאי ר"א כיון דאמר ע"מ כרתי הא לא ידעי בהי מנייהו מגרשה ואביי משני אפילו תימא ר"א אימא דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי ע"ש וע"כ לא פליגי אלא אי בעי נתינה לשמה ואם אינם יודעים באיזו גט מהשנים מתגרשת לא מיקרי נתינה לשמה אבל אם אין העדים יודעים שבנתינה זו מתגרשת לכ"ע לא מהני ואם אין יודעין שהוא שליח קבלה מהאשה הרי אינם יודעים כלל שיש בזה לתא דגירושין כלל ודילמא אינו שלוחה ונותן הבעל הגט לאיש דעלמא ולכ"ע אין כאן עדי מסירה. ומה שהביא המרדכי ראיה ממשנה דר"פ התקבל דקתני האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה ב' כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע דמשמע שאין עדי הקבלה צריכין לידע שהאשה עשתה שליח קבלה וכן משמע מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא הרשב"א בחידושיו שם שכתב דה"ה בכת א' סגי רק דקמ"ל דיכול להיות בשני עדים וה"ה אם רוצים הכת שבפניהם עשתה השליח לילך למקום הבעל להיות עדי קבלה בעצמם נמי סגי משמע דכשהם ב' כתות א"צ עדי שליחות הקבלה לילך להעיד שהאשה עשאו שליח קבלה והבעל יכול למסור לשליח קבלה ולסמוך על אמירתו של השליח שהוא נעשה ממנה שליח קבלה מ"מ איכא למידחי דמיירי שיכתבו עדי השליחות שטר שליחות וימסרו ביד השליח הא לאו הכי אין עדי מסירה יכולין לסמוך על השליח וכ"כ התוס' בהדיא בגיטין (דף ג') ד"ה ורבנן שהקשו על פרש"י ז"ל שפירש בהא דאמר הש"ס סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך ופרש"י משום דאיכא דמשכח כתוב ועומד וכו' וכתבו שם התוס' דאפילו לר"א צריך עדי מסירה שידעו שעשאו הבעל שליח ע"ש בדבריהם ז"ל וצ"ע בזה:
שאלה בא' שגירש ע"ת דאם לא באתי עד זמן פלוני יהא גט ונאנס ולא בא בתוך הזמן שהתנה ובא אח"כ והוא כהן ורוצה להיות עם אשתו אם מותר או לא:
תשובה קי"ל (בפ"ק דכתובות) דבאונס דשכיח ולא שכיח דאין אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות והוי גט מעליא ולכאורה כיון דהוי גט מעליא והוא כהן אסורה עליו אולם יש לדון ולהסתפק בזה הרבה דהא אמרינן שם בכתובות דמדאורייתא לא הוי גיטא דאונס מבטל גיטא וכיון דלא הוי גיטא מותרת לו ורק מדרבנן הוי גיטא משום צנועות ומשום פרוצות ואמרינן שם בטעמא שהי' כח ביד חכמים לשויא גיטא אע"ג דמן התורה לא הוי גיטא משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' וא"כ כיון דאפקעינהו לקדושין הרי אינה גרושה כלל ומותרת ממ"נ דמה"ת אין כאן גט ומדרבנן אין כאן קדושין למפרע:
וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו לכתובות שם שכתב וז"ל ואפשר דקדושין נעקרו לגמרי וממזרים אינם נטהרים ואיסורים דקרובים וכהן הוא מדבריהם עכ"ל עי"ש בדבריו ז"ל ואכתי אפשר לאמר דאף דמדרבנן אסורה לכהן ולא מהני לה האי דהפקיעו רבנן הקדושין מיני' מ"מ אפשר דדוקא לכהן אחר אסורה מדרבנן אבל אם רצה בעלה להחזירה רשאי ולא גזרו לאוסרה עליו כיון דשריא ממ"נ דלדין תורה לא הוי גט משום טענת אונס ומדרבנן ליכא קדושין כלל:
ונ"ל להביא ראי' מדברי רש"י ז"ל דבגיטין (ע"ה) אמרינן אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ אם לא מתי לא יהא גט אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט ופירש"י ז"ל שם כשמוסרו לה יאמר אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט דבעינן תנאי כפול דאי לא כפלי' הוי גיטא מיד ואי כהן הוא מיפסלה עלי' עכ"ל והנה רב הונא אמר שם (דף ע"ב) דגיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ופרש"י דהיינו אף בשכ"מ שגירש סתם בלי תנאי ואמר שם רבה ורבא לא סבירא להו הא דר"ה משום גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה והיינו אף דסברי נמי כר"ה דגיטו כמתנתו מה"ת מ"מ גזרו חכמים דלהוי גיטא משום שמא יאמרו יש גט לאח"מ ופריך מי איכא מידי דמה"ת לא הוי גיטא ואמרו רבנן דלהוי גיטא ומשני כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין וכתבו התוס' שם (בדף ע"ב) בד"ה אמר דלפירש"י ע"כ שמואל סובר כאביי ורבא [וגם מסתימת רש"י הנ"ל משמע כל מה שפי' בתקנתא דשמואל יעלה גם לתקנתא דרבא שם] הרי מוכח מדברי רש"י ז"ל שכתב דהוצרך לשמואל להתנות כדי שלא תפסל לכהונה דאף בכה"ג דמה"ת לא הוי גט ומדרבנן הוי הפקעת קדושין אסורה לחזור לבעלה כהן וכן משמע מסתימת הפוסקים:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |