עונג יום טוב/קנט
|
< הקודם · הבא > |
שאלה בגט א' הנשלח ממדה"י למעזעריטש ורצה הרב דשם לפוסלו וכתב להבעל שישלח גט אחר והבטיח לשלוח גט אחר והרחיק נדוד ולא שלח גט אחר אם יכולים להכשיר הגט ששלח ולגרש בו ויבואר מתוך התשובה:
תשובה יקרת מכתבם הגיעני ואז לא הייתי בשלימות הבריאות. ע"כ נתאחרו דברי אלה עד כה ואת כבודם הרמה הסליחה בזה:
והנה בעיקר הדין באשה אחת שהיה שמה מעריסה רייזיל גאלדא ובמחניכם נשתקע שם רייזיל וכתבו בגט רייזיל גאלדא דמתקריא גאלדא ויש עדים שבעת שהיו דרים בווארשא שמעו כי בעלה היה קורא אותה רייזיל גאלדא גם במחניכם עד עת נשואיה היה אמה ויתר ב"ב קורין אותה רייזיל גאלדא גם בתנאים אחרונים ובכתובה ובתוספת בכולם נכתבה בשם רייזיל גאלדא וכן היא כתובה אצל הממשלה יר"ה בספר הנולדים נראה לענ"ד פשוט דאין קפידא אם כתב שם רייזיל גאלדא לעיקר ועל שם גאלדא דמתקריא כי לדעתי כל שם העריסה אם לא נשתקע לגמרי הוא העיקר אצל כל אדם וכששואלין אותו מה שמו הוא משיב כפי שם העריסה ומכש"כ באשה שאינה חותמת א"ע ואינה עולה לתורה בשם אחר משם העריסה דלא איכפת לן מה שהעולם מקצרין את שמה וקורין לה בשם א' דהוי קיצור השם בעלמא לכתחילה היה ראוי לכתוב כן משום דשם רייזיל גאלדא הוא העיקר לדעתי, ואף אם נימא דלא חשיב שם העיקר מ"מ שם נשתקע ודאי דלא חשיב וכבר מבואר בשו"ע א"ע (סימן קכ"ט) דאם כתב שם הטפל מקודם ועל שם העיקר כתב דמתקריא נמי כשר במקום עיגון כמבואר שם בשם הריב"ש ובב"ש שם ואין להאריך בזה דכל עיקר חששות שיש בזה הוא הכל שמא לא יבין הקורא את הגט ומכיר את המגורשת שבשבילה נכתב הגט ולא הוי מוכח מתוכו וכאן דאפילו מי שמכיר המגורשת בשם גאלדא אם יראה בגט כתוב רייזיל גאלדא דמתקריא גאלדא יבין שאשה זו היה לה שם העריסה רייזיל גאלדא כיון שמוזכר גם שם גאלדא:
ואם נבוא לחוש מחשש ביטול הגט ממה שנתרצה במכתבו להרב אב"ד ז"ל לשלוח גט אחר הנה אם לא נמצא במכתבו שום לשון ביטול כלל רק שחששו במה שאמר שישלח גט אחר כבר כתב המרדכי (ריש פ' השולח) בשם רש"י ז"ל וז"ל וששאלת על אשה שעשתה שליח לקבל גיטה ונתעצל השליח בשליחותו ועשתה שליח אחר וקיבל השליח זה גט שאינו הגון וכששמע הראשון נתחזק בשליחותו והלך אצל הבעל וקיבל גט כשר דעתי נוטה שלא בטלה שליחותו של ראשון בשביל שליחותו של שני שלא מצינו בכ"מ שליח בטל בגילוי דעתא כו' וכש"כ הכא דליכא גילוי לבטולי אלא לאהדורי בתר גירושין וכל הקודם קודם כו' ועוד דתנן בפסחים חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצא ושחט והן לקחו אחר ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו כו' אלמא היכא דשלו נשחט ראשון אע"פ שקדמו לקיחתן לשחיטתו קתני הן אוכלין עמו ושלהן יצא לבית השריפה ואע"פ שמחזירין לעשות שליחותן ע"י עצמן אפ"ה לא בטלה השליחות מן השליח עכ"ל רש"י ז"ל במרדכי שם והובא בטוש"ע א"ע (סימן קמ"א ס"ק מ"ד) וכן דעת הרא"ש והרשב"א ז"ל בתשובה כמש"כ הרב"י שם ואף דגבי שליחות ממון פסקינן בשו"ע חוה"מ (סימן קכ"ג סעיף ג') המרשה לאחד ואח"כ הרשה לאחר ושניהם באים בהרשאתו אין לנתבע להשיב אלא לשני ופי' הסמ"ע שם דמיירי אפילו בלא ביטל בפירוש ההרשאה הראשונה מתבטלת ההרשאה הראשונה עיי"ש נראה דלא דמי שליחות ממון לשליחות גירושין דגבי ממון אמרינן אולי חזר בו ואינו רוצה להאמין לשליח ראשון ולהכי ביטל שליחותו אבל גבי גירושין אמרינן כיון דמהדר אגירושין לא איכפת ליה אם יתן השליח הראשון ומכש"כ בעובדא דתשובת רש"י ז"ל דידעינן סיבת הדבר שעשתה שליח אחר מחמת שהשליח הראשון נתעצל בשליחותו מפני זה עשתה שליח אחר בזה אמרינן דגם שליח הראשון לא נתבטל דסתמא לא ביטלו וזה פשוט וברור:
ולכאורה נראה דגם בעיקר הגט נמי הדין כן דכמו דבשליחות אמרינן דשליחות הראשון לא נתבטל במה שעשה שליח שני ה"נ בגט אם היה סבור שהגט הראשון פסול וכתב גט שני לא נפסל הגט הראשון ויכולין לגרש בגט הראשון אם הוא כשר מהאי טעמא כיון דמהדר אגירושין לא איכפת ליה אם תתגרש בגט ראשון ואין בכתיבת גט שני ביטול גט ראשון דכיון דיכול לגרש בשני גיטין אם יש לו ספק איזה מהן הכשר כמש"כ הפוסקים בספק שמות דיתן שניהם ויגמור בדעתו לגרש בהכשר שבהן ולא איכפת לן במה שכותב שני גיטין וקצת ראיה ממשנה (דר"פ כל הגט) דקאמר התם שמע קול סופרין מקרין כו' יתר על כן היו לו שתי נשים כתב לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה יתר על כן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש עיי"ש ואמאי לא קאמר נמי יתר על כן אמר לסופר כתוב שני גיטין באיזה גט שארצה אגרש דפסול א"ו דבזה לא שייך אין ברירה כיון ששניהם נכתבים לשמה ועיין נוב"י מה"ת] א"כ ה"ה נמי בזה דכיון דנקטינן דבמה שכתב גט שני אינו מבטל בזה גט ראשון רק מהדר אחר גירושין א"כ אם נפסל גט שני והראשון כשר יכול לגרש בו והכי מוכח מהראיה שהביא רש"י ז"ל מפסחים דאף שנמנו בני החבורה על פסח אחר מ"מ לא נתבטל שליחות השליח מפסח ראשון ומהני שחיטתו עליהן אף דקי"ל נמנין ומושכין את ידיהם מפני דעיקר לקיחתם פסח אחר היה מחמת שלא ידעו שהשליח מצא הראשון אבל לא ביטלו שליחותו בזה וכיון שהוא שחט ראשון אוכלין משלו דאין בזה לשון ביטול שליחות וכן גבי גט אם היה סבור שהגט הראשון פסול וכתב גט שני לא נתבטל הראשון ויכולין לגרש בו ופשוט דיכולין לגרש בו אף אם הבעל אינו יודע מזה שהשליח מגרש בגט ראשון דמה איכפת לן בדעת הבעל כיון דלא ביטלו יכול השליח למסור אף שהבעל טועה בדעתו וסובר שהוא פסול דכל שאין חשש ביטול מגרשין אף בע"כ של בעל כמו דאמרינן בגיטין (דף ל"ד) אותיבו קרי באודנייכו עיי"ש הרי דכתבו הגט ע"כ של בעל כל שלא שמעו ממנו לשון ביטול וכ"ש דלא איכפת לן במה שאינו יודע הבעל שהכשירו ב"ד הגט הראשון והשליח יגרש בו:
והנה כ"ז כתבנו אם היה הבעל שולח גט שני ונאבד דיכולין לגרש בגט ראשון אם הוא כשר אבל בעובדא דידן אין אנו צריכין לכ"ז שהרי לא כתב עדיין גט אחר רק שהבטיח לכתוב גט אחר ובזה ודאי דאין בזה חשש ביטול לגט הראשון ולימוד ערוך הוא בתורת רבינו הרב הרמ"א ובד"מ (סימן קמ"א סעיף ס"ב) שכתב וכן אם אומר לשליח החזיר לי גט זה ואני נותן לך גט אחר אינו אלא גילוי דעת ואינו בטל וגם זה הוא מהמרדכי (פ' התקבל) ומיירי ג"כ כה"ג שהיה הבעל סבור שהגט הראשון פסול והבטיח ליתן גט אחר ואח"כ הכשירו הגט הראשון ופסק דינו דיכולין לגרש בגט הראשון דמה שהבטיח ליתן גט אחר הוי רק גילוי דעתא בעלמא וגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא והרי זה ממש כעובדא דידן:
ועוד דאפילו נימא דיש בזה לשון ביטול הא לא הוי ביטול השליחות רק ביטול הגט והרי כמה מרבוותא דסברי דלא מהני ביטול בגופו של גט כמבואר בב"י (סימן קמ"א) בשם הר"ן והרשב"א והרמב"ן ובעלי תוספות ואף שכתבו שלמעשה יש לחוש לדעת המחמירין מ"מ בנ"ד כבר ביארנו דאין בזה לשון ביטול כלל:
ולכאורה יש לעיין דנהי דאמרינן דבמה שהבטיח לשליח גט אחר לא נתבטל גט הראשון מ"מ ניחוש שמא ביטלו בפירוש ואף דבכל גט לעלמא לא חיישינן שמא ביטלו מ"מ בגט זה צריכין לחוש שמא ביטלו דהא בגיטין (דף י"ז) גבי מכאן ועד עשרה ימים (ובדף כ"ט) גבי אי תיתבו ניהלה עד תלתין יומין פרכינן וניחוש שמא פייס ופר"ת דהיינו שמא ביטל הגט ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל בגיטין (דף י"ז) שהסכים לפר"ת ז"ל דשמא פייס היינו ביטול אלא שהקשה שם דא"כ בכל גיטין הבאין ממדה"י ניחוש שמא ביטל ואף שר"ת ז"ל חילק בין היכא דמגרשה מחמת קטטה והוא בעיר דאז לא חיישינן שמא פייס בין היכא שמגרשה לטובתה דאז חיישינן שמא פייס וביטל מ"מ קשה בגיטין הבאין ממדה"י דלטובתה נתכוין ניחוש שמא ביטל עיי"ש ברשב"א ז"ל:
ומסתברא דהיינו טעמא דמילתא דלא חיישינן שמא ביטל אלא בגט שקבע זמן לחתימתו כמ"ש התוס' בד"ה שמא או שאומר לא תיתב נהלה עד תלתין יומין שבזה צריך השליח לחוש שמא בכוונה קבע זמן כדי שיהא בידו לבטל הגט ולחזור בו מגירושין ואם הוא מבטל אינו עושה שלא כהוגן ועל השליח רמי לחקור אולי ביטל וע"ז פריך שמא פייס וביטל ולא מהני אלא באומר נאמנת עלי שלא פייס. אבל בגט שמסר לשליח למוסרו לה בלי שום קביעת זמן ולא שייר דרך לעצמו בזה אין להשליח לחוש שמא בטלו אדרבה אם הבעל מבטלו עושה שלא כהוגן כדאמרינן קידושין (דף י"ב) דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא עיי"ש ברש"י ותוס' ז"ל ומטעם שמא לא תשמע מביטולו ותנשא לאחר להכי לא חיישינן שמא עשה שלא כהוגן וביטלו כן נראה לפי שיטת ר"ת ז"ל דמפרש שמא פייס היינו ביטל וא"כ לפ"ז בעובדא דידן שהב"ד כתבו לו שאינם רוצים למסור הגט ששלח וביקשו ממנו שימסור גט אחר, אפשר שבזה שוב לא היה להבעל לחוש לתקלה שימסרו לה הגט הראשון שהרי הב"ד רוצים שיכתוב גט אחר ושפיר ביטלו בפני שנים וחזר בו מהגירושין:
מיהו נראה דאין זה חששא דממ"נ אם אנו מחזיקין לגט כשר לא יבטלנו כמו דלא חיישינן בכל גיטין דעלמא ואם מחזיקין לגט פסול למה ליה לבטול כיון דבלא"ה פסול הוא ואף אם יכול להיות שאמר בפני אנשים דרך ספירת דברים שהגט ששלח בטל נמי אין בזה לשון ביטול הגט דהרי אמרינן בגיטין (דף ל"ב) דבגט לא מהני אם אמר לשון עבר אלא אם אמר לשון עתיד ולשון בטל דמהני הוא משום דאף דבטל שתי לשונות משמע מ"מ אמרינן לישנא דמהני ביה קאמר סתמא דמילתא ומפרשינן ליה לישנא דמהני דליבטל משמע ובנ"ד אף אם אמר לפני אנשים דהגט ששלח בטל ודאי כוונתו היה דבטל הוא מאליו מחמת שפסלו המסדר ולא שביטלו הוא דלמה ליה לבטוליה כיון שהרב פסלו ולשון עבר לא מהני לבטולי ובפרט דעיקר האי חששא דשמא פייס וביטל הוי רק מדרבנן משום לעז בעלמא כמש"כ הרשב"א ז"ל דמהאי טעמא מהני באומר נאמנת עלי שלא פייס דאז לא אתי לערער:
ולכאורה עלה בדעתי שיש כאן חשש אחר דכיון דבעינן שיהא הנייר של הגט משל הבעל דוקא כדאיתא בשו"ע (סימן ק"כ ס"א) א"כ בנ"ד שכתב לו הרב שלא ימסור גט זה א"כ הרי מייאש עצמו מנייר הגט דהא ידע דלא ישלחו לו גט זה בחזרה ויצא מרשות הבעל לגמרי ואנן בעינן שימסרו לה גט שהנייר יהא של הבעל קנינו וממונו דכתיב ונתן בידה דבעינן דיהיב לה מידי מדידיה אף דלא בעינן שו"פ מ"מ נתינה מדידיה בעינן אחר הארכנו מהא דכתבו על איסורי הנאה כשר להביא ראיה לשיטת הרשב"א ז"ל בסוכה דאיסורי הנאה מקרי דידיה] וכאן שמתייאש מן הנייר דהא ידע שלא יבוא אליו הנייר עוד לא יהיב לה מדידיה מידי:
מיהו נראה דאין זה חששא דא"כ תקשה בגיטין (דף כ"ז) במשנה דהמביא גט ואבד ממנו אמאי לא מפלגינן בין נאבד במקום שרוב עכו"ם מצוין למקום שרוב ישראל דברוב עכו"ם מייאש מהנייר ולא מצי לגרש בו (עיין ירושלמי גיטין פרק כל הגט בסוגיא זו דקאמר עבר עכו"ם נשמעיניה מן הדא עיי"ש) אלמא דמיירי אפי' במקום ששיירות עכו"ם מצויות ואף דאפשר דהתם נאבד מן השליח והבעל לא ידע מאבידת השליח דהוי יאוש של"מ מ"מ תקשי לרבא דס"ל דיאוש של"מ הוי יאוש ומדלא מפלגינן בין רוב ישראל לרוב עכו"ם מוכח מזה דלא חיישינן ליאוש נייר הגט וטעמא דמלתא דנהי דהבעל מפסיד קנינו מן הנייר מ"מ השליח כשמוצאו קונה אותו וכשהוא מוסרו להאשה בשליחותו של בעל בא קניית הבעל וקבלת האשה כאחד כמש"כ הטור בשם הרמ"ה (סימן ק"כ) האומר כתבו גט ותנו לאשתי א"צ לזכות לזה נייר קודם כתיבה אלא אע"ג דכתבו מדידהו ויהבי לה כיון דבשליחותיה קא עבדי מכי יהבי לה בשליחותיה דבעל כמאן דיהביה לבעל והדר בעל ויהיב לאיתתיה דמי דכיון דמזכי לאיתתא בשליחותיה אקנויי אקני לבעל לגרושי ביה ונמצא זכיית הבעל וגרושי האשה באין כאחד עכ"ל וה"נ דכוותיה ועוד דאפשר שיקנה השליח הגט כעת לבעל כמש"כ הב"ש דבדיעבד מהני אם יקנה לו הסופר אחר הכתיבה דהעיקר שבשעת נתינת הגט יהא של בעלך סוף דבר דעתי נוטה למסור לה הגט הזה ואם דעת כבודם מסכמת ג"כ לזה גם דעתי נוטה שתתגרש בגט זה וד' יצילנו משגיאות כנלע"ד:
- (הגה"ה ואפשר מטעם זה כתב הרמ"א ז"ל אם אמר תחזיר לי גט זה משום דבעינן שלא יתייאש עצמו ממנו אבל בלא"ה אינו יכול לחזור ולגרש בו:)
ומי ששלח גט לאשתו ואח"כ ביטל השליחות בפני השליח לפי שאמרו לו שאביו צוה עליו שלא לגרש ואח"כ נודע שהיה שקר שלא צוה אביו מעולם אם יכול השליח למסור גט לאשתו:
בזה יש לדון דלכאורה אם בשעת ביטול שמבטל הי' מחמת צווי אביו שאמרו לו ואח"כ נודע שזה שקר דהביטול בטל משום דהוי בטעות וכל דבר שבטעות חוזר בכל הענינים ובגיטין וקידושין ומ"ש ביטול מכל הני והנה במחילה אמרינן בב"מ (דף ס"ג) במוכר פירות דקל לחבירו דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה משום דמחילה בטעות הויא מחילה לשיטת רש"י שם והתוס' הקשו מהא דב"ב גבי ר"ע הוי שקיל בדקא בארעא דקאמר מחילה בטעות לא הויא מחילה ותירץ הש"מ שם דדוקא גבי עובדא דר"ע לא הוי מחילה שלא ידע כלל שחבירו שקל דלאו דיליה אבל היכא דידע דשקל רק שהוא היה סובר דבדין נוטל ונודע לו שאינו בדין שפיר הוי מחילה:
ולכאורה אפשר לומר דלשיטת רש"י ז"ל דמחילה בטעות הוי מחילה וע"כ טעמא דמילתא כיון דמחילה נגמר בדיבור בעלמא ועיין במוהרי"ט ח"ב (סימן מ"ה) ובקצה"ח (סימן י"ב) דהיכא דידוע לכל העולם שמחל מהני מחילה בלב כמו גבי אשה ששהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה דאיבדה כתובתה משום מחילה אבל אם לא נודע לעולם רק בלב מחל לא מהני עיי"ש א"כ אפשר דלהכי מהני מחילה בטעות דדוקא בדבר שצריך מעשה או אמירה טעות מבטל אבל לא בדבר שאם נגמר בלב נמי מהני אם נודע לכל העולם דבזה אין הטעות מבטל הדבר וגבי הקדש דקי"ל הקדש טעות אינו הקדש אע"ג דכתיב בהו נדיב לב דחייל במחשבה התם מחשבה כמעשה כמ"ש המחנה אפרים ה' שלוחין (סימן ז') דאם אמר צא והקדש שורי יכול השליח להקדיש אף להך סברא שהביא הר"ן (בפ"ק דפסחים) שאינו יכול לעשות שליח לבטל חמצו ומשום דהפקר לא חשיב מעשה אבל הקדש חשיב מעשה והביא ראיה מהא דאמרינן בתמורה דאבעי לן מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה ופשיט דמתכפר עושה תמורה דאי אמרת מקדיש עושה תמורה א"כ מצינו תמורה בציבור כגון שאמרו לאחד צא והקדש לנו וטעמא דמלתא דאמירה דהקדש חשיב מעשה דמה שמוסרו לרשות גבוה מיקרי מעשה וכמו גבי תרומה דאמירתו ומחשבתו חשיב מעשה כמ"ש התוס' בקדושין (ד' נ"ט) ד"ה מידי דלהכי לא מהני ביטול הבעה"ב אף שתרם השליח במחשבה דלא אתי דיבור דביטול ומבטל מעשה התרומה והיינו נמי דבמחשבתו חל עליו רשות הכהנים ואם לקחו הוי גזל השבט ולהכי נמי אמרינן גבי הקדש טעות לא הוי הקדש דלא אשכחן בו שמחשבה לחוד מהני דמחשבה דהקדש הוי מעשה שחל על החפץ רשות גבוה אבל במחילה שמחשבה לחוד מועיל היכא שנודע לכל ולא הוי שם שום מעשה דתביעה בעלמא הוא דהוי ליה על חבירו וע"י מחילה פקע תביעתו [וגבי פקדון דהוי ליה ביד חבירו אם מחל בעינן שיהא הפקדון ברשות חבירו ואז חצירו קונה לו ואין המחילה עושה הקנין רק קנין החצר] וכיון דמהני בלב מהני נמי בטעות כשיטת רש"י ז"ל והש"מ בשם הרמב"ן ז"ל:
ולפ"ז נראה דביטול הגט שאין בו שום מעשה רק העיקר מה שחוזר מלגרש ואפילו במחשבה בעלמא היה מתבטל הגט רק משום דדברים שבלב אינם דברים כמ"ש שם התוס' בר"פ השולח [ועי"ש בתוס' לחד תירוצא דמדרבנן הוא דלא הוי ביטול היכא שניכר לכל שרוצה לבטל עי"ש] ובדבר שעקרו בדיבור נגמר משום שאינו נעשה שום קנין חדש רק שמגלה רצונו דלא ניחא ליה בהאי גיטא אפילו בטעות נמי אינו חוזר כמו מחילה בטעות דהוי מחילה:
ויש לי להביא ראיה לזה מדברי המרדכי (ר"פ השולח) שכתב בשם רש"י ז"ל וששאלת אשה שעשתה שליח לקבל גטה ונתעצל השליח בשליחותו ועשתה שליח אחר וקבל זה השליח גט שאינו הגון וכששמע הראשון נתחזק בשליחותו והלך אצל הבעל וקבל גט כשר, דעתי נוטה שלא ביטל שליחותו של ראשון בשביל שליחותו של שני שלא מצינו בכ"מ שליח בטל בגילוי דעתא כ"ש הכא דליכא גילוי לבטולי אלא להדורי בתר גירושין וכל הקודם קודם ועוד דתנן בפסחים חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו והן לקחו אחר ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו אלמא היכא דשלו נשחט ראשון אע"פ שקדמה לקיחתן לשחיטתו קתני הן אוכלין עמו ושלהן יצא לבית השריפה אלמא אע"פ שמחזירין לעשות שליחותן ע"י עצמן אפ"ה לא בטל השליחות מהשליח עכ"ל וקשה לכאורה מאי ראיה מייתי רש"י מהך משנה אימא לעולם דבמה שעושין שליח אחר מתבטל שליח הראשון וכן במה שהפרישו פסח אחר מתבטל שליחותו של השליח ששלחו לבקש ולשחוט עליהן והכא דקתני דאף אם לקיחתן היה קודם ששחט השליח אוכלין עמו ולא נתבטל שליחות השליח במה שלקחו פסח אחר הוא משום דביטולן היה בטעות שהם סברו שהשליח לא מצא עדיין פסחן ובאמת כבר מצאו ואלו הוי ידע שכבר מצאו לא הוי מבטלי אבל היכא דליכא טעות נתבטל שליחות הראשון במה שעשה שליח שני א"ו דדעת רש"י ז"ל דטעות אינו מבטל ביטול השליחות ואזיל לטעמיה דטעות אינו מבטל מחילה וכמו דמחילה בטעות הוי מחילה ה"נ ביטול השליחות בטעות הוי ביטול:
מיהו ראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו (בפ"ק דכתובות) בהא דאמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה והקשה הוא ז"ל דלפ"ז היו יכולים ממזרים לטהר וגם שמא יחפה על בת אחותו ושמעתי לתרץ דה"ק שויא רבנן לבעילתו בעילת זנות ואין אדם עושה כן הלכך גמר ויהיב גיטא מעכשיו כדי שלא יפקיעו כו' ולאו למימרא דעקרוהו וכן נמי בקידושי כסף וא"ת ארוסה מאי א"ל כיון דאי בטיל אח"כ יהא בעילת זנות גמר ויהיב גיטא דהא לא הדרא ליה וא"ת משום בת אחותו לא גמר ויהיב גיטא, הא ליתא כיון שאין דעתו לחזור לו אלא משום שיפקיעו קידושין עושה אין הגט בטל שאין תנאי זה וביטול כלום עכ"ל הרשב"א ז"ל וביאור דבריו שעל קושיא דיכולין ממזרים לטהר תירץ דכיון דתקינו רבנן שלא יתבטל הגט ולא תחזור אליו ולא תהיה עוד אשתו ממילא גמר ויהיב גיטא דמאי מהני ליה ביטולו ולא ירויח מזה שתחזור אליו ולא יעלה בידו אלא בעילת זנות הלכך נכון לפניו יותר לגמור ולגרש ולא יצטרכו חכמים להפקיע הקידושין ולא יבא לידי בעילת זנות:
והנה קשה מאי משני הרשב"א ז"ל שלא יבטל מחמת שיודע שיפקיעו הקידושין ויבא לידי בעילת זנות והא תינח מי שיודע הדין שבטלו אינו מבוטל שזה לא יבטל אבל מי שאינו יודע שאם בטלו אינו מבוטל ויבטל שסבור שיועיל ביטולו וכשבא לפני ב"ד אמרי דלא מהני ביטולו משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה וא"כ יכולין ממזרים לטהר והדרא קושיא לדוכתיה וע"כ שכוונת הרשב"א ז"ל דהשתא דתקינו רבנן שאם בטלו אינו מבוטל משום דאפקעינהו רבנן לקידושין אם ביטל אחד אפילו אם לא ידע מהא מילתא דתקינו רבנן אין ביטולו מועיל משום דהוי ביטול בטעות שהוא לא ידע שהחכמים יפקיעו הקידושין והיא לא תחזור אליו ויהי' בעילתו בעילת זנות ואלו הוי ידע לא הוי מבטל ליה לגיטא דמוטב ליה לגמר ולגרש ולא יהא בעילתו ב"ז מלבטל ויפקיעו רבנן הקידושין זהו הנראה בכוונת הרשב"א ז"ל. א"כ מוכח מזה דביטול בטעות לא הוי ביטול דאי הוי ביטול א"כ אכתי יכולין ממזרים ליטהר ע"י מי שיבטל ואינו יודע דלא מהני ביטולו ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |