עונג יום טוב/קלז
|
< הקודם · הבא > |
שאלה בענין קדושין שבליעל אחד קידש את הבתולה בפני ע"א ונודע שהמטבע שקידשה לא היה שלו רק שאיש אחד שלח אותו למסור מטבע זו לאחד ממיודעיו והוא קידש בה את הבתולה:
תשובה הנה הלכה רווחת בקדושין (דף נ"ב) בקידשה בגזל דאחרים אינה מקודשת אולם מה שיש להסתפק בדבר זה הוא דקי"ל דדוקא קודם יאוש אינה מקודשת אבל לאחר יאוש מקודשת כדאיתא בש"ס (דף נ"ב) לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים דמשמע הא אי הוי יאוש בעלים הוי קדושין אע"ג דקיי"ל יאוש לא קני כבר כתב הרא"ש וההמ"ג (בפ' ג' מה' אישות) דכיון דהוי בידה שינוי רשות וקנאתו הוי קדושין א"כ כיון דפסק הר"מ (בה' כלים פכ"ד ה"ז) דסתם גניבה הוי יאוש בעלים הוי יאוש ושינוי רשות והוי קדושין מיהו אפשר לאמר דכאן יש לו דין גזל דקי"ל סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים כמ"ש הר"מ שם דמידי הוא טעמא דסתם גזילה לא הוי יאוש בעלים משום דידע מאן גזליה יכול לתבוע ממנו וה"נ כשיוודע לו שלא מסר לפלוני ונטל לעצמו יתבע ממנו מיהו אכתי יש להסתפק לפי מה שראיתי בתשו' הגאון נוב"י מה"ת (סימן ע"ז) שכתב דאף דאמרינן סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים משום דסובר מוקמינא לי' בדינא אבל אם הגזלן נודע לאלם ובע"ז או שגזל שלא בעדים והגזלן מוחזק לשבע לשקר וודאי דבכי הא אמר דסתמא הוי יאוש בעלים וא"כ בנידון דידן נמי שהמשלח הוא אדם חשוב והשליח הוא במקום רחוק ממנו ובוודאי לא ילך לתבוע ממנו והוי סתמא יאוש בעלים מיהו כיון דאנן קי"ל יאוש שלמ"ד לא הוי יאוש א"כ הא בשעה שקידשה לא נודע עדיין למשלח שנטל הכסף לעצמו ולא הוי קדושין:
ועדיין יש להסתפק דא"ל דהא דקי"ל יאוש שלמ"ד לא הוי יאוש היינו אם הבעלים היו סבורים שהחפץ עדיין מונח אצלם דבזה לא אמרינן כיון דאלו ידעו שנאבד הוי מתייאש השתא נמי הוי יאוש אבל הכא שהבעלים כבר הסיחו דעתם מהאי כסף שיהא מחשב כשלו וכממונו דהא שלחו ליתן לאחר מיקרי יאוש בעלים לגבי האי כספא דמה לי אם סבור שאבד ממנו מה לי אם סבור שהשליח יתנו לאחר סוף סוף הוא מתייאש מהדבר מהיות עוד שלו ואם בא אחר וגזלו ונתנו או מכרו לאחר או קידש בו אשה הוי יאוש וש"ר. דהא יאוש בגזילה בלא"ה לא קנה רק דמהני מה שהבעלים מתייאשים מלחשוב כשלו את הגזילה לענין דיקני לוקח בש"ר וה"נ כבר נתייאש מהאי חפץ שסבור שיתן למי שנשתלח לו ומהני גזילתו וש"ר דידה להיות קנין גמור כמו יאוש וש"ר. ולא מיקרי יאוש שלמ"ד דזה גופא מה ששלח לאחר מיקרי יאוש ואף דאמרינן בב"ק (דף קט"ז) אדעתא דארי אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי' וכן אמרינן גבי מקבל מתנה שאמר א"א בה דחוזרת לנותן ואין אחר יכול לזכות בה וכדאמרינן בנדרים (דף מ"ג) מה מתנה עד דאתא ליד זוכה וכמ"ש הרא"ש שם היינו דלא יצא הדבר מרשותו לגמרי במה שרצה ליתנו לאחר או לארי שיאכלנו דנימא שהאחר יכול לזכות מדין הפקר אלא שחוזר לבעלים אבל מ"מ לא גרע מיאוש לענין שאם לקח אחר בגזילה שקנה אותה ביאוש וש"ר:
ולכאורה יש להביא ראיה ממש"כ הר"מ ז"ל (בפ' ג' מה' שקלים ה' י"א) הנותן חצי שקל לחבירו לשקול ע"י והלך ושקל לעצמו אם כבר נתרמה התרומה מעל השוקל שזה השקל ברשות הקדש שכבר תרמו על העתיד לגבות כו' ואם לא נתרמה התרומה לא מעל והוא חייב ליתן לחבירו חצי שקל שנתן לו ע"ש ומדכתב שחייב ליתן לחבירו חצי שקל שנתן לו משמע וודאי שהחצי שקל עולה בשביל השליח ולא בשביל המשלח דאם הי' עולה בשביל המשלח פשיטא דלא מעל שהרי לא נהנה כלל ועוד דהא חזרה קרן לבעלים. א"ו דעולה בשביל השליח ובמאי קני לה ההקדש ע"כ ביאוש וש"ר כמ"ש התוס' בסוכה ובגיטין ובב"ק (ומה דלא הוי מצהב"ע כתבתי לעיל בזה] וא"כ קשה הא הבעלים לא ידעו ששקל לעצמו והוי יאוש שלמ"ד ושינוי רשות לחוד לא קני כלל ואמאי יצא השליח ידי שקלו ואין לומר דאף דבשעה שנתן השקל להגזבר לא יצא עדיין משום דהוי ישלמ"ד מ"מ כשמתידע להמשלח אז חלה הקדש מהשקל ויצא יד"ח דז"א חדא דהוי לי' להר"מ ז"ל לכתוב דבעינן שמתיידע להמשלח. ועוד דאף דהרמב"ם פוסק (בה' גניבה) דיאוש אחר ש"ר נמי מהני כרב פפא בב"ק (דף קט"ו) מ"מ היינו דוקא במכירה להדיוט אבל בהקדש אם לא חל ההקדש בשעה שהקדיש לא מהני אף אם נתייאשו הבעלים אח"כ דבעינן דבשעה שמקדיש יהא חל הקדישו ולא דמי למכירה להדיוט שקונה בש"ר ואח"כ יאוש דהתם הקנין חל בשעת יאוש אבל בהקדש דבעינן שיקדיש ורחמנא אמר איש כי יקדיש את ביתו בעינן שבשעת הקדש יחול ההקדש ואף בשקלים נמי השקלים נעשים הקדש ע"י מה שנותנם להגזבר אבל לא הקדישום הבעלים לא נעשו הקדש (ונראה דאף דקיי"ל ממשכנין על השקלים היינו שממשכנים אותו עד שיתן שקלו וחל ההקדש ע"י נתינתו אבל לירד לנכסיו שיקח הגזבר ממנו שקל וליתן לקופת השקלים וודאי דאסור דאם הוא לא ניחא לי' ודאי לא נעשה הקדש וא"א להקריב מהן קרבנות ציבור] ואפילו אם מתנה שיחול ההקדש אח"כ נמי לא מהני כיון דהשתא לאו בידו להקדיש לא מהני נמי אח"כ וא"כ אמאי כתב הרמב"ם דבשקל לעצמו דיצא א"ו דסובר דכיון דשלח לשקול ע"י כבר נקרא יאוש לענין זה שכבר רצה שיצא השקל מרשותו ומהני לענין אם השליח גנב ושקל לעצמו הוי יאוש וש"ר:
מיהו לפמש"כ בדעת הר"מ דש"ר דמהני לפני יאוש הוא מטעם שקנינו למפרע אחר שנתייאש ומהני נמי לענין תרומה והקדש דביתו קרינן בי' אפשר לאמר דכשיתוודע לבעלים ויתייאשו אז חל ההקדש למפרע משעה שגזל ושקל לעצמו מיהו כ"ז הו"ל להרמב"ם ז"ל לפרש אם לא נתוודע לבעלים לא יצא ידי שקלו:
ולפי מש"כ הב"ש באהע"ז (סימן כ"ז ס"ק ז') גבי קדשה בגזל דידה דאינה מקודשת משום דיכולה לאמר אין שקלי ודידי שקלי דדוקא גבי חפץ אמרינן הכי אבל גבי מטבע לא אמרינן הכי דמשמע מזה דגבי גזילת מטבע נעשה רק חוב אצל הגזלן ועצם המטבע קני לה הוי א"ש מה שיצא הכא ידי שקלו אבל באמת הוא גופא כתב דבגמרא משמע דבגזל מטבע נמי יכולה לאמר לו אין שקלי ודידי שקלי דהא קתני התם קדשה בגזל או בחמס או שחטף סלע מידה וקידשה אינה מקודשת וא"כ גם מטבע לא קנה הגזלן וא"כ מוכח מדברי הרמב"ם דבשלח ליתן השקל לאחר והוא הוציא לעצמו אף שלא ידע משלח שלקח לעצמו מיקרי יאוש וש"ר ולא מיקרי ישלמ"ד דכבר נתייאש מזה במה שצוה ליתנה לאחר. ומהני ש"ר למיקני לי' והכא הוי ש"ר ע"י הקדושין עצמם וצריכה גט:
מיהו צריך לידע אם זה ששלח המטבע למוסרו לפלוני אם חוב הוא או פקדון שיש לפלוני בידו או מתנה לעני שאם הוא באופן שפלוני זכה בה בקבלת השליח הוי לי' גזל ממי שנשתלח לו וקידשה בגזל אינה מקודשת כ"ז נלע"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |