עונג יום טוב/קלה
|
< הקודם · הבא > |
שאלה לבאר בדין קידושי כסף אם בעינן שיהא הכסף משל המקדש וממונא דידיה או לא:
תשובה בקידושין (דף נ"ו) תנן המקדש בערלה ובכה"כ בעגלה ערופה כו' אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת והנה מדברי המל"מ משמע דאם היתה האשה והאיש חולה שיש בה סכנה שהותר להם לאכול דברים האסורים ודאי דמקודשת רק דחקר שם אם הבעל לא היה חולה אם מקודשת משום דאיכא למימר דאע"ג דגבי דידה הוי ממונא מעליא מ"מ כיון דלדידי' לא הוי ממונא לא הוי קידושין דבעינן שיהא הכסף קידושין משל בעל אם לא שיהא גם הוא חולה שיש בו סכנה:
והנה בעיקר הדבר דפשיטא לי' דאם גם הבעל הי' חולה שיש בו סכנה הוי קידושין מעליא דהויא ממונא לגבי שניהם נראה לי דנהי דלגבי אשה שפיר אמרינן דכיון שהיא חולה שיש בה סכנה הוי קידושין מצד האשה דלא גרע ממקדשה במה שאדבר עליך לשלטון דמקודשת אם יש בזה ש"פ וה"נ כיון דהיא רשאי לאוכלן הוי קדושין אבל גבי המקדש אם נימא דבעינן שיהא ממונא גם לגבי המקדש לא מהני מה שהוא חולה שיש בו סכנה דמ"מ לאו ממונא דידי' הוא אף שהותר לו לאכול. וטעמא דמילתא דרחמנא אפקי' לאיסורי הנאה מרשות בעלים אף שיכולין ליהנות מהן בהיתר ולאוכלן והפקירא נינהו באפקעתא דמלכא וכמו שמצינו בשביעית שהבעלים יכולים ליהנות מהן ולאוכלן ואפ"ה הוו הפקר לכל אדם וה"נ איסורי הנאה רחמנא, אפקרינה ולא מיקרי דידהו ואדם אחר שאינו בעליו אם הוא חולה שיש בו סכנה נמי יכול לאוכלן ואין הבעלים יכולים לעכב עליהם אף אם בעליו של איה"נ הוא ג"כ חולה מ"מ אינו יכול לעכב על חולה אחר מלאוכלן שאין לו זכות ממון בו יותר מאחר וקצת יש להביא ראי' לזה מב"מ פרק א"נ (דף ס') דדחיק לאשכוחי תרבית בלא נשך ונשך בלא תרבית ומסיק דלא משכחת לה נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאווין ואם איתא דלגבי חולה שיש בו סכנה מיקרי איה"נ ממונא א"כ הא משכחת לה שאם נתן הלוה להמלוה פירות של ערלה במעותיו והמלוה הוא חולה שיש בו סכנה הרי תרבית בלא נשך דלגבי מלוה הוי ממונא והלוה לא חסר כלום דלדידי' לא שוה מידי ולאו מידי יהיב לי' וכן להיפך אם הלוה חולה שיש בו סכנה ולא המלוה ויהיב לי' פירות של ערלה הוי נשך בלא תרבית ומדלא קאמר הש"ס הכי ש"מ דאיסורי הנאה לא מיקרי ממון אף לגבי חולה שיש בו סכנה וגבי ריבית בעינן ממונא דלהוי ש"פ כמ"ש התוס' והרא"ש שם (בדף ס"א) דליכא ריבית בפחות מש"פ ובאיה"נ לא הוי ריבית מן התורה דבעינן שו"פ וכיון דבעינן שיהא שו"פ ממילא נמי בעינן שיהא דין ממון לגבי מלוה ולגבי לוה ואיסורי הנאה לאו ממונא דידהו הוא וגרע מפחות משוה פרוטה וא"כ ה"ה לענין קידושין אף שהמקדש הוא חולה שיש בו סכנה מ"מ לאו ממונא לגבי דידי' (ולפי מה שבארנו במק"א דמה שנחשב ממונו זה גופא מיקרי הנאה הדבר מבואר יותר בטעמו במה שהפקיעה תורה הדבר מרשותו אף היכא שיכול לאוכלו בהיתר מפני פ"נ דכיון שזה גופא שנחשב שלו מיקרי הנאה להכי הפקיעה תורה הדבר מרשותו כדי שלא יהנה במה שיהא הדבר שלו בזכות ממון) והכי משמע פשטא דמתניתין דהמקדש באיה"נ א"מ דקשה מאי קמ"ל הא כיון שאסורים בהנאה לית בהו שו"פ וכבר ידענו דאין אשה מתקדשת בפחות משו"פ ודוחק לומר דקמ"ל דלא נימא דאם רוצים למוכרן לעכומ"ז באיסור הוי קידושין דז"א דפשיטא דכיון דאינו רשאי ליהנות מהן וגם למוכרן לעכומ"ז אסור פשיטא דא"מ, א"ו דקמ"ל דאפילו הם מותרים ליהנות מהם מחמת חליין נמי לא הוי קידושין דלאו ממונא הוא:
והנה אם נפרש דמתניתין אתא לאשמעינן דגבי חולה נמי לא הוי קידושין מוכח מזה דבעינן גבי כסף קדושין שיהא של המקדש ממש ויהא לו קנין ממון בהאי כספא:
דהא אם היא חולה שיש בה סכנה ודאי דמשום לתא דידה הוי קידושין דגבי דידה לא בעינן ממונא דבהנאה בעלמא מתקדשת אם יש בהנאה זו שו"פ וע"כ מתניתין דקתני המקדש באיה"נ אינה מקודשת קמ"ל אף שהוא חולה שיש בו סכנה והותר לו דברים האסורים אפילו הכי אינה מקודשת דלאו ממונא הוא גבי דידי' אם כן חזינן דבעינן שיהא ממונא דמקדש ולהכי אינה מקודשת באיסורי הנאה אף שהוא חולה שיש בו סכנה משום דלאו ממונא הוא גבי' ומה שהביא שם המל"מ ראי' מדברי רש"י ז"ל בע"ז (דף נ"ד) שכתב שם ואם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דלא מיתפסי באיסורא וממונא הוא אע"ג דאיהו אסור לאיתהנויי מנייהו מיהו ההיא הנאה מטיא ליה ע"י ערלה אבל איהי לא מערלה קא מטיא לה ההיא הנאה ע"ש ברש"י הרי דאע"ג דלגבי דידי' לאו ממונא הוא דאסור ליהנות מחליפי איה"נ מ"מ כיון דהאשה מותרת ליהנות מקודשת הנה לפי דעת הרמב"ם ז"ל (בה' מאכלות אסורות פ' ח' ה' ט"ז) דחליפי איסורי הנאה מותרים אף למחליף אין ראי' מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת דהתם נמי הוי ממונא של המקדש דגם הוא שרי לאיתהנויי מהחליפין:
אולם מה שהביא ראיה דגם הרמב"ם ז"ל סובר דלא בעינן שיהא ממון דמקדש ממ"ש (בפ"ה מה' אישות) דאם קדשה בגזל אחר יאוש משום דקנתה ביאוש וש"ר אלמא דאף דהמקדש עדיין לא קנה הגזילה נמי מקודשת הואיל והאשה קנתה הגזילה לכאורה ראי' מוכרחת היא ומה שדחה ראי' זו מדברי הה"מ והריטב"א שכתבו וז"ל ואעפ"י דיאוש בלבד אינה קונה הכא שהוא ביד האשה הרי כאן יאוש וש"ר כשהי' בידה וכיון שקנתה היא אף הוא קונה אותה עכ"ל וא"כ מהני קנינה למשוי קנין גם גבי דידי' אינו נראה לי דמהיכי תיתי יחשב קנין גבי דידי' במה שקנתה היא ואף דתנן גבי גנב בב"ק (דף ע"ט) נתנו לשומר חנם וש"ש והשואל וכן נתנו לבכורות בנו או לבע"ח בחובו והיה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציא מרשות בעלים חייב ופרש"י ז"ל דהאי חייב אגנב קאי דמתחייב הגנב במשיכת הבע"ח ע"ש. וה"נ נימא דקנין האשה מהני לגבי המקדש וכיון שהיא קנתה אף הוא קונה ומיקרי מקדש בממוני' כמו דקנה הגנב ע"י קנין הבע"ח שהבע"ח הגביה בשביל עצמו. מ"מ הא הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהל' גניבה) פירש למתניתין דהאי חייב אשומר ובע"ח קאי שהם חייבים במשיכתם אבל הגנב אינו מתחייב במשיכת השומר והבע"ח דלא כפרש"י ז"ל:
ועוד דהא התוס' שם בב"ק ד"ה נתנו הקשו איך מתחייב הגנב במשיכת השומר והבע"ח הא אין שלד"ע ותירצו דמיירי שהם לא ידעו שבא לידו באיסורא וכסבורין שהיו שלו ובשוגג יש שליח לד"ע דלא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכיון דמדין שליחות קאתינן לה א"כ קשה דהכא גבי קדושין ע"כ מיירי שהיא ידעה שהוא גזל דאם לא ידעה שהוא גזל לא הוי קדושין כדאיתא (בשו"ע סימן כ"ח בב"ש ס"ק ג') דבעינן שתדע שהוא גזל וא"כ שידעה שהוא גזל הויא מזידה ובמזיד שידע השליח שהוא דבר עבירה אשלד"ע. ולא מהני קנינה למהוי קנין גם גבי המקדש דאשלד"ע:
ולכאורה יש לחלק בין קנין גמור למהוי שלו לקנין להתחייב באונסין דאף דמהני משיכת הבע"ח בשביל הגנב להתחייב באונסין כיון שלקח מדעת הגנב ובשביל חוב של הגנב אבל למהוי קנין גמור להיות ממונו של הגנב ע"י משיכת האשה וקנינה לא מהני דהא א"א לחול קנינו של הגנב והגזלן אלא אחר שקנתה האשה ואז כבר שלה הוא אבל להגנב והגזלן לא הוי קנין ממון בזה ובלא"ה חילקו התוס' בב"מ (צ"ט) ד"ה כיון בין קנין גמור לקנין חיוב אונסין לענין משיכה ברה"ר ע"ש]:
ונראה לי עוד דאין כוונת הה"מ במ"ש וכיון שקנתה היא אף הוא קונה אותה כמו שפירש המל"מ דקנינה עושה קנין גמור גם לו וחשוב ממונו אלא דכוונתו דכיון שהאשה קנתה קנה אותה היינו את האשה ותיבת אותה לא קאי על הגזילה אלא על האשה והיינו דסבור דאף שלא היה למקדש קנין בהאי כספא נמי הוי קידושין דכיון שהיא קנתה קנה את האשה אף שלא הי' לו קנין בכסף קידושין וכן הא דאמרינן גבי תרומה בב"ק (דף ס"ז) דאף למ"ד יאוש אינו קונה מ"מ חל מה שתרם הגזלן אחר יאוש משום דהוי יאוש ושינוי השם וכן גבי הקדש אחר יאוש שכתבו התוס' שם (בב"ק) ובגיטין (דף נ"ה) דאחר יאוש ההקדש חל משום דהוי יאוש ושינוי רשות התם נמי אין הטעם דשינוי השם דתרומה וש"ר דהקדש משוי קנין להגזלן אלא הטעם דאף שהגזלן לא הי' לו שום קנין בגזילתו מ"מ כיון שאם היה מוכרו להדיוט היה חל המכירה והי' ההדיוט קונה אותה כמו כן אם מכרו להקדש והקדישו או הטיל עליו קדושת תרומה חל עליו קדושת הקדש ותרומה דמידי הוא טעמא שאינו יכול להקדיש ולתרום דבר הגזול הוא משום שאין לו כח להטיל קדושה על דבר שאינו שלו אבל כיון דחזינן דשינוי רשות או שינוי השם מהני להיות פקע כח בעלים ממנו וקונה ההדיוט שלקח מהגזלן ה"נ קונה ההקדש והתרומה וחייל קדושת התרומה אף שקודם הלקיחה וההקדש וההרמה לא הי' לגזלן שום קנין בה וכ"ז גבי הקדש ותרומה ולוקח וגבי קידושי אשה אם נימא דלא בעינן בקידושין שיהא הכסף של המקדש אבל אם נימא דבעינן שיהא כסף של המקדש דווקא לא היה מועיל מה שנעשה שינוי רשות אצל המתקדשת וכן מצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו לקדושין שאחר שכתב בטעמא דמהני קידושין אחר יאוש דכיון שקנתה אף הוא קונה אותה דזה דומה לתרומה דמהני אחר יאוש ולהקדש אחר יאוש דמהני אי לאו טעמא דמהב"ב ע"ש והיינו כמ"ש דבכולהו מהני הקנין של הקונה או של ההקדש או של התרומה אע"ג דלא נעשה מזה קנין להגזלן וכמו שבארנו דתיבות קונה אותה שכתב קאי אאשה שקונה את האשה ולא את הגזילה:
אלא שלכאורה יש לנו ראי' גדולה שדעת הרמב"ם ז"ל גבי קדושין דבעינן שיהא הכסף של המקדש ויהא בו קנין גמור בהאי כספא מדברי עצמו דהנה בקידושין שם (ד' נ"ח) תנן המקדש בתרומות ומעשרות ומתנות ה"ז מקודשת ואפילו ישראל ופרש"י ז"ל אעפ"י שאין לו בכל אלו אלא טוה"נ שבידו לתתם לכל מי שירצה וגם היא לא זכתה אלא בטוה"נ זו שבידה לתתם לכל כהן שתרצה ומיקדשא בטוה"נ זו דקסבר טוה"נ ממון ובגמרא אמר עולא טוה"נ אינה ממון איתבי' ר' אבא לעולא המקדש בתרומות ומעשרות ומתנות ה"ז מקודשת א"ל הכא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן עסקינן וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ופסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מה' אשות) כעולא שכתב שם ישראל שקידש בתרומה שהפריש מטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן מקודשת דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין ויכול למוכרן אבל ישראל שקידש בתרומה שהפריש מגרנו אינה מקודשת שהרי אין לו למוכרה ואין לו בה אלא טוה"נ וטוה"נ אינה ממון וקשה שהרי בחולין תנן (דף קל"ב) אמר לו מכור לי בני מעיה של פרה והיו בהן מתנות נותנם לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים לקח הימנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לו מן הדמים ואמר רב עלה שם (דף קל"ד) לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו הטבח הדין עם הטבח ופרש"י הדין עם הטבח דינו של כהן עם הטבח ומסיק דפליגי רב ורב אסי במתנות כהונה נגזלות דרב סובר מת"כ נגזלות:
וכתב שם הר"ן ז"ל שנראה דהרמב"ם ז"ל מפרש דה"ק לא שנו דחייב הלוקח ליתן לכהן אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו הטבח הדין עם הטבח דרשאי הלוקח לאוכלן שהראשון הוא שגזלן והלוקח מותר לאוכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות עכ"ל הר"ן ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא (בפ"ט מה' בכורים ה' י"ד) עבר ואכל מת"כ או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובעים והקונה אותם אעפ"י שאינו רשאי ה"ז מותר לאוכלן מפני שמת"כ נגזלות עכ"ל הרי שדעת הרמב"ם ז"ל דהמוכר מת"כ רשאי הלוקח לאוכלן וגם אינו חייב ליתן דמים דהא (בהלכה י"ד) כתב דאינו חייב לשלם משום דהוי ממון שאין לו תובעין ואף לפמש"כ הר"ן ז"ל דמוכר צריך לשלם משום דקא משתרשי לי' שלקח דמים עבורן אבל הלוקח ודאי דא"צ לשלם דמים משום דמת"כ נגזלות ונקנין ללוקח ולאו דווקא דבמתנות הדין כן אלא ה"ה בתרומות שהפרישם ולא בא ליד כהן נמי הדין כן דהא בגמרא שם (דף ק"ל) פריך אר"ח דאמר המזיק מת"כ או שאכלן פטור מברייתא דקתני מניין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלים ובן לוי שאכל מעשרותיו טבלים שהוא פטור מן התשלומין ת"ל ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך הא משעת הרמה מיהא משלם אמאי ליהוי כמזיק מת"כ או שאכלן ומשני דאתי לידייהו בטבלייהו עיי"ש הרי דלר"ח דסובר מזיק מת"כ דפטור לאו דווקא במתנות לחוד הדין כן אלא ה"ה בתרומה נמי פטור:
ואף שהרמב"ם ז"ל כתב (בפ"א מה' מעשר) האוכל פירותיו טבלים ובן לוי שאכל המעשר בטבלו אעפ"י שחייבים מיתה בידי שמים פטור מתשלומין שנאמר אשר ירימו אין לך בהם כלום עד שירימו והעתיק לשון הברייתא דמשמע מיני' דמשעת הרמה מיהא מחייב מ"מ ודאי דגם משעת הרמה פטור כשאכלן כרב חסדא דקיי"ל כוותי' דמת"כ ותרומה חד דינא אית להו כדמוכח בש"ס והרמב"ם ז"ל העתיק לשון הברייתא ולא חש לדיוקא דמצינן למידק מהך ברייתא:
וכן מוכח מש"ס דכתובות (דף ל') דפריך בהא דפליגי התם אביי ורבא אם מיתה בידי שמים פוטר מתשלומין דלאביי פטור והאמר ר"ח מודה רנבה"ק בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב משום דמדאגבה קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת אכילה ודחק לשנויי דמיירי שתחב לו חבירו בבית הבליעה ואם נימא דאם אכל תרומה שתרם מפירותיו חייב א"כ עדיפא הוה לי' לשנויי דמיירי שאכל תרומה מפירותיו דלא שייך בזה הגבהה דהא עד השתא נמי הוי ברשותו כמו דלא מהני הגבהת גזבר גבי הקדש למיפק לחולין משום דעד השתא נמי הוי ברשותו כדאמרינן בחגיגה (דף י') ובמעילה (דף כ') וה"נ בבעה"ב שתרם פירותיו לא שייך הגבהה וחייב לאביי א"ו דלא מחייב כלל באוכל תרומה שתרם מפירותיו משום דר"ח דמזיק מת"כ או שאוכלן פטור ולא משכחת לה אלא באוכל תרומה שבא ליד כהן וקצת יש לדחות דלא מצי לאוקמי בתרומה ביד ישראל שהפרישו בעצמו דדוחק לאמר שחייב בתשלומין דהא מצי לשאול עליו ובודאי ישאל עליו ולא ישלם:
וכיון שבארנו דעת הרמב"ם ז"ל לדידן דקיי"ל כרב חסדא דמזיק מת"כ או שאכלן פטור וה"ה לתרומה ואם מכרן לאחר רשאי הלוקח לאכלן לכתחילה א"כ אמאי פסק דאם קידש בהם את האשה דאינה מקודשת הא היא רשאי לאוכלן ודידה הוי אחר הקידושין דהא ודאי דמיירי שידעה שזה תרומה ונתקדשה בהם מדעתה דאי לא הוי ידעה שזה תרומה אם כן אפילו אם נימא טובת הנאה ממון נמי אינה מקודשת שהרי סבורה להתקדש בכל הפירות ואין לה בהם אלא טוה"נ, א"ו דידעה שזה תרומה וא"כ אמאי אינה מקודשת הא ממונא יהיב לה דבהני קידושין קנתה את הפירות להיות שלה ואלו נטלתן בעצמה בלא קידושין היתה צריכה להחזיר כדאמרינן בש"ס דחולין בשקל לעצמם נותנם לכהן ועכשיו שנתן לה בתורת קידושין נקנה לה ורשאה לאוכלן ומה בין זה לקדשה בגזל לאחר יאוש כיון שבארנו דהתם נמי לא השינוי רשות הוי קנין לגבי גזלן רק כיון שהיא קנאתם הוי קידושין והכא גבי מתנות נמי הרי קנאתם ולרש"י דסובר דלא בעי שיהא ממון המקדש לא קשה דאפשר לומר דסובר דדוקא מזיק מת"כ או אכלן פטור אבל מכרן לאחר שהם בעין חייב ליתנם לכהן:
וידעתי שיש לדחות דהרמב"ם ז"ל מיירי שקידשה רק בטוה"נ שיש בה וע"מ ליתנם לכהן דלא גזלן כלל ואז אסורה למוכרן דדוקא אם גזלן ומכרן קנה הלוקח ורשאי למוכרן אבל אם נתן לו ע"מ שיתנם לכהן הרי הם בחיובן ליתן לכהן אבל לשון הרמב"ם ז"ל לא משמע הכי דכתב שהרי אין לו למוכרן ומכירה מאן דכר שמי' הא לא יהיב לה כלל ע"מ שיהא גוף התרומה שלה ולא קידשה רק בטוה"נ שבהן והוי לי' למימר דטוה"נ אינה ממון א"ו דמיירי שקידש בהם להיות שלה לגמרי ואפ"ה א"מ מפני שאסורה למוכרן כמו דמיירי משנה דהמקדש בערלה שקידש ע"מ להנות בהן ואפ"ה א"מ מפני שאסורה ליהנות מהן ועוד דאפילו אם נפרש דברי הרמז"ל במקדש בטוה"נ שבהן מ"מ תיקשה על דברי הש"ס דמקשה ר' אבא לעולא דאמר טוה"נ אינה ממון ממתניתין דהמקדש בתרומה מקודשת ומאי קושיא לישני דמתניתין מיירי שקידשה להיות שלה ורצה לגזול התרומה והמתנות וכרב דקיי"ל כוותי' דמתנות כהונה נגזלות להכי מקודשת משום דדידה הוי:
ונ"ל דמזה מוכח דהרמב"ם ז"ל סובר דבעינן שיהא כסף קידושין משל המקדש [ואף דאמרינן בקידושין (דף ה') דהילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין ערב אע"ג דהמקדש לא יהיב מידי התם הנותן נותן ממונו בשביל המקדש ורוצה שבתמורת ממונו תהא האשה קנוי' להמקדש ודמי כאילו הממון הוא של המקדש אבל היכא דלא יהיב המקדש מידי מדידי' ולא אחר נתן בשבילו לא הוי קידושין] והא דקידשה בגזל לאחר יאוש מקודשת הוא כפי מה שבארנו לעיל דגזלן שקנה ביאוש למ"ד יאוש קונה או בשינוי נקנה לו הגזילה למפרע משעת גזילה והגבהה כמו שבארנו לעיל באריכות א"כ להכי כיון דאצל האשה הוי יאוש וש"ר קנה הגזילה למפרע ובדידי' מקדשה. ולהכי במת"כ אם קידש בהן האשה אינה מקודשת כיון דבעינן שיהא הכסף קידושין של המקדש והכא בתרומה שהפריש מפירותיו לא שייך קנין למהוי שלו דעד השתא נמי ברשותו הוי ואף דמת"כ נגזלות כמו שפסק הרמב"ם ז"ל היינו רק לענין שקנה אותן מי שמכרן לו דלא אמרינן כל היכא דאיתא ברשותא דמרא הם אבל למהוי קנין גמור לגבי בעלים אי אפשר כיון דעד השתא נמי הוי אצלו כמו גזבר גבי הקדש וכיון דלא קני להו המקדש לא הוי קידושין אף שהיא קנתה אותם בהני קידושין ורשאה לאוכלן לכתחילה:
[ואפשר שמזה גופא יצא לו להר"מ ז"ל דחליפי איה"נ שרי אף למחליף משום דסובר דבעינן שיהא כסף קידושין של המקדש ומדתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ש"מ דגם המקדש בעצמו שמכרן שרי לאתהנויי מינייהו דאי הוי אסורין למוכר עצמו לא הוי קידושין דלאו בדידי' מקדש]:
אלא שלכאורה קשה אם נימא דבעינן שיהא כסף קידושין ממונו ממש א"כ אמאי תנן המקדש בהקדש בשוגג קידש לר"י דסובר הקדש בשוגג מתחלל ואמאי נהי דהיא קנתה ע"י הקדושין האי כספא אבל הוא לא הי' לו בו קנין שהרי לא יצאו לחולין עד שקדשה כמו שכתב רש"י ז"ל שם (בדף נ"ג ע"ב) ד"ה דניתחל הקדש על ידה שזו היא הוצאתו כשהוציאו מרשות גבוה ונתנו לה ע"כ ואין לומר דצריך לומר לשיטת הר"מ דהא דקתני בשוגג קידש מיירי באדם שאינו גזבר ומיד בנטילתו מעל קודם שקידשה ויצא לחולין דכי קדיש מדידי' קדיש ולא כמ"ש רש"י ז"ל שלא מעל עד שנתן לה אלא שמעל מיד שנטל ההקדש לידו והא דאמר ר"י דטעמא דרבי מאיר דסובר בשוגג לא קידש משום דלא ניחא לה דניתחל הקדש על ידה אף שכבר נתחלל קודם שהגיע לידה מיד בהגבהת המקדש מכל מקום לא ניחא לה שהרי ע"י מה שנטל ההקדש בשוגג לקדשה יצא לחולין וקדושין דידה גרמו שיתחלל ההקדש ואף דבגזלן שקנה הגזילה בשינוי או ביאוש למ"ד יאוש קונה ודאי דמודה ר"מ דהוי קידושין ולא אמרינן דלא ניחא לה להתקדש בגזילה משום דכבר קנה הגזילה למהוי שלו כשאר ממונו מ"מ היכא שגזלם בשביל לקדשה לא ניחא לה להתקדש בגזל אף אחר הקנין וה"נ לא ניחא לה להתקדש במה שלקח מעות הקדש בשוגג לקדשה] דהא א"א לומר כן דבהדיא אמרינן התם דבעי ר"ח בר אבין מר"ח אשה אינה מתקדשת מעות מהו שיצאו לחולין וא"ל אשה אינה מתקדשת מעות איך יצאו לחולין הרי בהדיא כפרש"י ז"ל דמיירי שלא נתחלל ההקדש עד שיחולו הקידושין [ומשכחת לה בגזבר שלא מעל בהגבהתו עד שיוציא לרשות אחר או שלא הגביהה את ההקדש רק שאמר לה ליטול בתורת קידושין שהי' סבור שהוא שלו ונטלתו להתקדש כמ"ש במקרא דבקידושין לא בעינן נתינה מיד ליד וטלי קדושיך מע"ג קרקע נמי מהני]:
ומה שקשה לן לפ"מ שבארנו דהרמב"ם סובר דכסף קידושין בעינן שיהא משל המקדש קודם קידושין הא בהקדש לא הי' שלו עד שיחולו הקידושין ואפ"ה הוי קידושין לרבי יהודא נ"ל דגם זה נכון דאף שבארנו דבגזל הדיוט אם הגזלן מכרן לאחר וקנה הלוקח ביאוש וש"ר לא הוי קנין אלא לגבי לוקח ולא לגבי גזלן מ"מ זהו דווקא בגזל הדיוט דהא לא מצי לקנות לעצמו בלי שינוי מעשה או יאוש וש"ר ולא קני בהגבהה אלא להתחייב באונסין אבל למהוי שלו אין אדם יכול לקנות ממון של חבירו בלתי שינוי מעשה או יאוש וש"ר להכי אם מכרו לאחר והוי ש"ר אף שלוקח קנאו משום דבהתירא אתי לידי' אבל הגזלן שמכרה במאי קני לה למהוי שלו לגמרי דנימא שיש לו קנין בגווה ע"י הש"ר למהוי ממונו לענין מה דבעינן שיהא ממונו לגמרי הלא קנין הלוקח הואיל רק למהוי של הלוקח ולא לעשות קנין לגזלן דאחר שנעשה של לוקח לאו דגזלן הוא אבל בגזל גבוה שאמרה תורה דבהגבהתו למהוי שלו נמי קנה לה לגמרי ויצא מרשות הקדש ולא בעי שום קנין אם הי' שוגג בזה שפיר אמרינן דמה שחבירו קונה ע"י נתינתו לא גרע מהגבהה ולהכי אפילו היכא דלא מהני הגבהה כמו בגזבר או היכא דלא הגביה כלל הוי מה שחבירו קונה ע"י קנין גבי' למהוי שלו ואם נתנה לאשה בקדושין אז חלו הקדושין כמו דסובר ר' יהודא קנתה והוא מעל וקנה את ההקדש ע"י מה שנתנה להאשה שיחול קנינה דלא גרע נתינתו מהגבהה דקני בהקדש למהוי שלו לגמרי ואמרינן שפיר דחייל קנינו וקנין האשה ביחד דקנינו ע"י מה שנתן לה או צוה לה ליטול בתורת קידושין וקנינה הוא ע"י מה שנטלה וזכתה בו תדע דאמרינן במעילה (דף כ') נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ואם הי' מעילת הנותן ע"י מה שקנה ומה שנכנס לרשות המקבל הא עדיפא למירמי חיוב מעילה על המקבל שהוא קיבלה וכנסה לרשותו ע"י הגבהתו א"ו דמעילת הנותן בא ע"י שנתרצה להכניס לרשותו דאין מקבל בלא נותן ולהכי כיון שחייל מעילת הנותן ע"י נתינתו ליכא מעילה גבי מקבל ולהכי גבי קידושין נמי הוי קדושין אע"ג דבעינן שיהא כסף קידושין משל המקדש משום דקנינו של המקדש ומעילתו חל ביחד ע"י זכיות האשה שהוא מעל במה שנתן לה לקנות ולא דמי לגזל הדיוט שלא זכה הגזלן במה שמכר ורק הלוקח קנה בש"ר כמ"ש:
ודע דלכאורה הי' קשה לי במאי דפשיטא לי' להב"ש (בסימן כ"ז) דלא מהני יאוש וש"ר למהוי קדושין אלא אם ידעה האשה שהוא גזל דאם לא ידעה אמרינן לא ניחא לה להתקדש בגזילה והא בגמרא אמר ר' יוחנן דזה טעמו של ר"מ דאמר בשוגג לא קידש משום דלא ניחא לה דתתחלל הקדש ע"י אבל אנן הא קיי"ל כר' יהודא דבשוגג קידש ולא אמרינן לא ניחא לה דתתחלל הקדש ע"י:
ומצאתי אח"כ שעמד ע"ז בנוב"י מה"ת (סימן ע') ותירוצו דחוק, ול"נ דלא דמי שגגת הקדש לזדון גזל דגם ר"י מודה גבי גזל שעשה איסור במזיד ולא ניחא לה להיות מסייע ידי עוברי עבירה לקבל הגזילה ולהתקדש בה ודוקא גבי מקדש בהקדש שנטל מעות הקדש בשוגג וגם ניתן שגגתו לכפרה בתשלומין קרן וחומש ואשם בזה סובר ר"י דבשוגג קידש כיון שהוא עשה בשוגג לא איכפת לה אף אם יוגמר מעילתו ע"י קדושיה:
ודע שקשה לי אמאי לא פריך לאביי דסובר בכתובות מיתה ביד"ש פוטר מתשלומין מהך ברייתא דמייתי בחולין דקאמר מניין לישראל שאכל פירותיו טבלים ובן לוי שאכל מעשרותיו טבלים שפטור ת"ל ולא יחללו קדשי בני ישראל אשר ירימו אין לך בהן אלא משעת הרמה ולאביי הא פטור בלא"ה באכלן משום דקי"ל בד"מ ונ"ל דמזה ראי' לשיטת רש"י ז"ל דהיכא דאמרינן קילבד"מ חייב לצאת ידי שמים ואיצטריך קרא למיפטר אף לצאת יד"ש קודם הרמה כ"ז נלע"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |