עונג יום טוב/קלד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב קלד

סימן קלד

שאלה בדבר עגונה מק"ק קטרינסלאוו שבא מהרב אב"ד דשם כפי המבואר בתוך התשובה:

מכתבו קבלתי קודם חה"ס בעת הטרדות מרובי' ונפישי מילי דחג ולא הי' באפשרי להשיב לכבודו והנה בדבר העגונה אשת אברהם יצחק פאלעניצקי שנטבע בעלה. ראיתי שדעת כבודו שכבר יצאתה האשה הזאת מאיסור א"א מה"ת ע"י עדות הטביעה שיבואר לקמן ולא נשאר אלא רק איסור דרבנן שאסרו במים שאל"ס ואנכי לא כן עמדי. כי עיינתי בכל דברי העדים ולא מצאתי בהם ממש שכל העדים שראו הטביעה לא ידעו מי הוא הנטבע וכולם משערים שהוא אברהם יצחק מפני שראו איש נטבע ושמעו אח"כ שזה אברהם יצחק הלך בספינה לחוף הנהר ולא חזר ואף שאומרים כמה מהם בעדותן שלא הלך על הנהר שום אדם אחר בזה היום וידוע שהאיש הזה אברהם יצחק הלך באותו היום מ"מ אין בזה ממש דאטו מי לא בעי הני אינשי מיכלי ומשתי ואפשר דבשעה מועטת שהלכו מהנהר לצורכם עבר בה איש אחר ונטבע בהנהר להכי אין בזה ממש. גם מה שהעיד הנכרי פראנצישאק לפ"ת שהשומר של העצים נטבע וכתב כבודו שבזה כבר יצאתה מאיסור א"א דאורייתא, תמיהני דאפילו לדעת הני רבוותא דלא בעינן במשאל"ס שהה עד שתצא נפשו מ"מ הא דנכרי מסל"ת מהימן הוא רק מדרבנן ומדאורייתא לאו כלום הוא [ויש לעיין בהא דאמר ביבמות (ד' פ"ז) אמתניתין דנשאת שלא בעדים אלמא ע"א מהימן ותנן נמי הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד וכו' מדאורייתא מנלן דמהימן ומהדר לאשכוחי דמהימן מה"ת עד דמסיק משום עגונה אקילו בה רבנן משום חומר שהחמרת עלי' בסופה וקשה איך הוה ס"ד דבעגונה לא הקלו יותר על דברי תורה דא"כ תקשי מתניתן שם (בדף קכ"א) דקתני בכותי אם היה מתכוון אין עדותו עדות הא אם אינו מתכוון נאמן הא נאמנות דנכרי מסלפ"ת וודאי אינו מה"ת דהא בכל איסורי תורה אינו נאמן וע"כ דמשום עגונה הקילו בה א"כ מאי קשיא לי' על הא דע"א ישראל מהימן. ונראה דלק"מ דוודאי ידע גם מעיקרא דמשום עגונה הקילו מדמהימן נכרי מסיח לפ"ת רק דהוה סובר דאם ע"א מהימן מה"ת ולא בעינן בעדות אשה עדות גמורה כמו בדיני ממונות א"ש נמי מה שהקילו בנכרי מסיח לפ"ת משום עגונה כיון דלא בעינן עדות גמורה וסמכינן מדאורייתא אע"א בלחוד סמכו חכמים גם אנכרי מלפ"ת משום עגונה אבל אם ע"א אינו נאמן מה"ת ובעינן עדות גמורה כמו בד"מ אין סברא שיקילו חכמים להכשיר עובד כוכבים היכי דבעינן עדות גמורה מה"ת עד דמסיק לבסוף דאף אם ע"א אינו נאמן מה"ת מ"מ האמינוהו חכמים משום עגונה ומשום חומר שהחמרת עלי' בסופה אבל וודאי דגם מתחילה ידע דמשום עגונה הקילו מדסמכינן אנכרי מלפ"ת דהוה רק מדרבנן]. א"כ פשיטא דלא יצאתה אשה זו מאיסור תורה עדיין:

מלבד זה נראה לי שאין בעדות הנכרי ממש ואין בזה דין מסיח לפ"ת דהא הרמ"א (בס' י"ז סעיף י"א) כתב גבי אם בא כתב ישראל שמת דמהני כתב שם אבל היכי שיש לומר שכתב כן מחמת שיצא הקול שמת כגון שטבע במשאל"ס וכדומה אין מתירין על הכתב שחוששין שכתב כן מפני הקול שיצא ועיין בט"ז (שם ס"ק ז') דאפילו אם נמצא שכתב אחד לחבירו שפלוני מת ולא זכר את הטביעה מ"מ אמרינן שמחמת הקול כתב כן ובאמת אין ממש באותו הקול כיון שהמים אין להם סוף עיי"ש בשם התוה"ד וא"כ כש"כ בנכרי מסיח לפ"ת כיון שכל אותן שידעו מהליכתו על הנהר ולא שב לביתו וגם שמעו שנטבע איש אחד תלו הכל כי זה האיש אברהם יצחק הוא שנטבע וודאי דיש לאמר שמזה סיפר גם הנכרי שנטבע מחמת הסיפורים ששמע שם. וכבר בארנו דאין בעדות הטביעה ממש לכן אין להתירה מחמת מסיח לפ"ת. ומה שכתב כת"ר להתיר מטעם שכתב המבי"ט בתשובה דאם נמצא הרוג בדרך זה וידוע שנאבד איש אחד בדרך זה אמרינן שהוא זה שאבד הוא זה שנמצא כבר הארכנו בעזהי"ת בתשובה אחת דאין לסמוך ע"ז ובררנו דלא אמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא אלא גבי קבר שהקבר שנאבד הוא במקומו בוודאי להכי תלינן שהוא שנמצא דלמה לנו לתלות באחר אבל באדם שיש לתלות שהנאבד הלך לעלמא וזה הנמצא הוא איש אחר וודאי חיישינן והבאנו הרבה ראיות לזה:

לכן לא מצאתי מקום לסמוך עליו בשריותא דהך איתתא אלא במ"ש כבודו שגם שארי אנשים אמרו שמכירים בטב"ע שהבגדים הם של בעלה אברהם יצחק שכל הסימנים שאמרו דהיינו שיש לה חתיכה אחת מאת בגד הארבע כנפות שלו או מה שאמרה שהקאלנער הי' מיט שפיצען או מה שאמרה שממנעל אחד נפל הפאטקאווע זהו בכלל סימנין גרועים שאין לסמוך עליהם אף שאמרה הסימנים קודם שראתה אותן דכל זה יוכל להיות דאיתרמי סימנים כאלו באדם אחר רק מה שהכירו אנשים את בגדיו אחר שהוציאו אותם מן השק דמשמע מדברי כת"ר שלכל הפחות נמצא שני עדים שמכירים בגדיו בטב"ע ע"ז יש לסמוך לכאורה להתירה דאף דאמרינן בש"ס (יבמות ד' קט"ו) דמים כמלחמה דמי ואמרה בדדמי וסברי כמה רבוותא דאפילו מי שלא ראה הטביעה נמי אמר בדדמי מ"מ בשני עדים הסכימו כולם דלא אמרי בדדמי שלא כדעת הרי"ף ז"ל וכיון דלא אמרו בדדמי ומהני הכרה דידהו בגוף הנטבע מהני נמי הכרה דידהו בבגדיו. כמבואר כ"ז אצלינו בתשובה אחת]:

אך בזה באנו למחלוקת הראשונים ז"ל אי חיישינן לשאלה ורבים מאחרונים ז"ל נסתפקו לומר דאף דאמרינן בגמרא דחיישינן לשאלה היינו אם יש רק סימן בבגדיו אבל בטב"ע בבגדים לא חיישינן לשאלה והא וודאי ליתא דהא בהדיא אמרינן בב"מ (ד' כ"ז) דאי כתב רחמנא שמלה ה"א הנ"מ בעדים דגופה וסימנין דגופה אבל חמור בעדים דאוכף וסימנין דאוכף לא כתב רחמנא חמור דאפילו בסימנין דאוכף הרי בהדיא דאי לאו קרא דחמור ה"א דאפילו בעדות דאוכף לא מהדרינן משום דחיישינן לשאלה אף שהעדים מכירים בטב"ע את האוכף וא"כ כיון דלמ"ד דחיישינן לשאלה אמרינן דדוקא באוכף מהדרינן משום דלא מושלי אינשי אבל בשארי דברים חיישינן לשאלה ממילא דגם בעדים המכירים בטב"ע נמי חיישינן לשאלה:

והנה הב"י בתשובה חשש לאמר דלמ"ד סימנים לא"ד חיישינן לשאלה אף בכיס וארנקי, דכיון דמחמרינן כולי האי דלא נסמוך על סימנים לא סמכינן נמי אהך סברא דלא מושלי אינשי כמ"ש הב"ש ז"ל בשמו ולכאורה דבריו תמוהין מאוד דלפ"ז מה נעשה בהך דרשה דחמור בסימני אוכף דמוכח עכ"פ דבאוכף דלא מושלי אינשי לא חיישינן לשאלה ומצאתי אח"כ בתשובת אחרונים ז"ל שהקשו כן ושכחתי מקומו ואפשר ליישב דהב"י סובר כשיטת כמה מרבוותא ז"ל דסברי בדעת הר"מ ז"ל דבאמת סימנים דאורייתא רק מדרבנן החמירו שאין משיאין עפ"י סימנין וסובר הב"י ז"ל דכי היכי דהחמירו שלא להתיר ע"פ סימנים ה"נ החמירו שלא להתיר בסימני כלים אפילו במידי דלא מושלי אינשי ואפילו בסימן מובהק או עדים:

ועוד אפשר ליישב דעת הב"י דהא דרבי קרא למיהדר חמור בסימני אוכף משום דלא מושלי אינשי ולמ"ד סימנין לאו דאורייתא חמור בסימני אוכף דהיינו סימן מובהק להכי מהדרינן משום דסימן מובהק דמי לעדים כמ"ש כל הראשונים ז"ל ולעולם חיישינן לשאלה דסימן האוכף אינו מועיל לברר שהחמור הוא של בעל האוכף דאפשר לומר שהבעל החמור שאל את האוכף מבעל האוכף הלזה והא דמחזירין את החמור בסימנין דאוכף הוא משום דמיירי שאנו רואים שאין שום סימן על החמור וא"כ לא מפסיד בעל החמור מידי במה שמחזירין את החמור לבעל האוכף דהא גם לו לא יוחזר לעולם כיון שאין לו סימן מובהק בו ועדים לא שכיחא להכי מחזירין לבעל האוכף ולא חיישינן לשאלה ואי לאו קרא ה"א דאין מחזירין לו לבעל האוכף אלא דהוה של מוצאו כיון דחיישינן לשאלה ובחמור עצמו אין בו סימן מובהק וגלי קרא דצריך להחזיר לבעל האוכף כיון דמ"מ הוא נותן סימן באוכף ולית ביה אלא חשש שאלה בלבד ולהמוצאו אין בו שום זכות להכי מהדרינן לי' החמור עם האוכף אעפ"י דחיישינן לשאלה. אבל בעדות אשה גבי מיתה וגט בעינן למיחש שמא שאל הכלים מאחר ולא מהני סימנין דכלים על הגוף זה היה נראה ליישב דברי הב"י ז"ל:

אבל לפ"ז נראה לי שיש להביא ראי' איפכא דלמ"ד סימנין לאו דאורייתא לא חיישינן כלל לשאלה אפילו בכלים דמושלי אינשי וכדעת מהר"ל מפראג ז"ל שהביא הב"ש ז"ל בשמו דמעיקרא כי הוי מפרש למתניתין דאין מעידין אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו בסימנין בינונים דסימנים לאו דאורייתא לא הוי מפרש כלל טעמא דכלים משום שאלה רק כי מפרש דמיירי בסימנין גרועים וסד"ר מפרש טעמא דכלים משום שאלה דהא התוס' שם ביבמות (ד' ק"כ) ד"ה כליו הקשו מהא דתנן מצא פירות בכלי ה"ז יחזיר וניחוש שמא השאיל הכלי לאחר וידע סימן הכלי אבל הפירות אינם שלו ותירצו דאף אם מן התורה חיישינן לשאלה מ"מ מדרבנן לא חיישינן לשאלה גבי אבידה ומה שהקשה מחמור בסימני אוכף הוא משום דהתם אקרא קאי ודרש חמור אתא לאורוי' דמהדרינן חמור בסימני אוכף להכי פריך וניחוש לשאלה דהא מדאורייתא חיישינן לשאלה אבל מדרבנן וודאי דלא חיישינן לשאלה גבי אבידה זהו תורף דברי התוס' וקשה לי טובא הא שם בב"מ (ד' כ"ז) קאמר רבא את"ל סימנין לאו דאורייתא היכי מהדרינן אבידתא בסימנין [פירש"י ז"ל מה ראו חכמים על ככה ליכנס בספק להחזיר ממון למי שאינו שלו] ומסיק דניחא לי' לבעל אבידה למיהב סימנא ומשקלי' מימר אמר כ"ע לא ידעי סימנין מובהקין דידה ואנא יהיבנא סימנין מובהקין דידה ושקילנא ופירש רש"י ז"ל ניחא לי' שתהא דת זו בישראל למיהב סימנין וכו' וא"כ קשה איך אפשר לומר דמדאורייתא לא מהדרינן אלא בסימנין דגופא ועביד רבנן תקנה למיהדר בסימנא דכלי הא בזה ליכא למימר דניחא לי' לבעל אבידה שיחזירו בסימני כלים אף שלא יאמר סימנין בגופא:

דבשלמא גבי עיקר מילתא דסימנין בזה שפיר אמרינן אף דסימנין לא"ד ומה"ת לא מהדרינן בסימנין מ"מ בכל אבידה מיד כשאבדה ונודע לו שאבדה ניחא ליה שתהא דת זו נוהגת בישראל אף שיודע שיש רמאים שרוצים ליטול ממון שאינו שלהם מ"מ הוא סבור דבוודאי מי שאינו שלו אינו יודע סימנין כדאמר בש"ס מימר אמר כו"ע לא ידעי סימנין ולהכי ניחא לי' שתוחזר אבידה בסימנין דקשה לי' לטרוח אחר עדים כדין תורה ופעמים שלא ימצא ותולה שמי שאינו שלו לא ידע סימנין וניחא לי' שתוחזר בסימנין וכיון דניחא לי' לבעל אבידה שליחותו דבעל אבידה קא עבדינן ומחזירין ע"י סימנין ותולין גם אנו שמי שאין האבידה שלו לא ידע סימנא והאי דאתא ויהיב סימנא בוודאי דידי' הוא אבל לענין שאלה אם מדאורייתא חיישינן לשאלה לא שייך לאמר דניחא לי' לבעל אבידה שיוחזר ע"י סימני כלים. דהא מיד כשיודע לו שנאבד חמורו עם האוכף הוא יודע שהאוכף שאול הוא אצלו ששאל מאחר והמשאיל הא ידע סימני האוכף והיכי ניחא לי' שיוחזר החמור בסימני אוכף הא הכא ליכא למימר מידע ידע דכ"ע לא ידעי סימנין דידי' כדאמרינן בעיקר מילתא דתקנתא דחזרת אבידה ע"י סימנין דאדרבה הא ידע שגם המשאיל יודע סימני האוכף ויבא ויטול חמורו ובמאי ניחא לי' בהאי תקנתא שיוחזר החמור ע"י סימני אוכף ובגמרא לא אמרינן ניחא להו לכל ישראל למיהדר אבידה בסימנין משום דזה לא הי' מועיל לתת טעם לתקנתן דאכתי מה ראו חכמים על ככה להוציא ממון מבעל אבידה ולהחזיר ע"י סימנין שיכול להיות שהנותן סימן נוטל ממון שאינו שלו ואטו תקנת איסור יש בזה רק אמרו ניחא לי' לבעל אבידה דהיינו שכל בעל אבידה שבא מעשה לידו שנאבד ממנו חפץ ניחא לי' בתקנה זו וא"כ הא להחזיר בסימני כלים הא לא ניחא לי' שיודע שהכלים שאולים אצלו:

ואין לאמר דכמו דאמרינן מימר אמר כ"ע לא ידעי סימנין ומהאי טעמא ניחא לי' בתקנתן. ה"נ מימר אמר ודאי המשאיל לא ירצה ליקח ממון שאינו שלו ויחזיר לו החמור דז"א דכיון דמה"ת בעינן למיחש שמא המשאיל רמאי ורוצה ליקח ממון של אחרים וכשהמשאיל חשוד ע"ז בודאי גם בעיני השואל הוא חשוד לזה ואז לא ניחא לי' להחזיר ע"י סימני אוכף ודווקא גבי עיקר תקנה דחזרה ע"י סימנין אמרינן כיון דמעיקרא הוי ניחא שיוחזר ע"י סימנין משום שהי' בדעתו דכו"ע לא ידעי סימנין דידה לא איכפת לן אף אם אח"כ בא לפנינו רמאי ונותן סימן או אם בסימן זה נפלה מאיש אחר כיון דכבר נתרצה בעל האבידה שיוחזר ע"י סימנין ע"י טעותו דסבר דכו"ע לא ידעו סימנין אבל גבי חמור בסימני אוכף דבעינן למיחש מה"ת שמא שאול הוא והמשאיל רוצה ליקח ממון שאינו שלו ונותן סימן באוכף ליקח בזה גם את החמור במה נתלה לאמר שאף שהוא חשוד באמת מ"מ בעיני השואל הוא מוחזק לנאמן וניחא לי' שיוחזר החמור ע"י סימני אוכף הא ודאי ליתא דאם חשוד הוא באמת גם בעיני השואל הוא חשוד ואז לא ניחא שיוחזר החמור ע"י סימני אוכף והיכי עביד רבנן תקנתא במאי דבעינן למיחש מה"ת לשאלה ואם הי' שאולה הא לא ניחא לי' לבעל אבידה בהאי תקנתא:

מיהו הא לק"מ דכיון דאין סימן בפירות הא לית לי' פסידא לבעל אבידה אם נחזיר הפירות בסימני הכלי דהא אם לא יחזירו לבעל הכלי מטעם חשש שאלה גם לבעל הפירות לא נחזור כיון דליכא סימנא בגווייהו א"כ מה איכפת לי' לבעל אבידה אם יחזירו הפירות בסימני הכלי וניחא לי' שתהא תקנה זו בישראל שלא לחוש לשאלה כי היכי דלא יפסיד כל איש שיארע לו שיאבד פירות בכלי ויהא סימן בכלי ולא בפירות ואף מי שיארע לו ששאל כלי מחבירו והניח בה פירות ואבד הכלי והפירות והמשאיל חשוד בעיניו ליקח ממון שאינו שלו נמי אין לו פסידא בתקנה זו כיון שהוא אין לו סימן בפירות אלו ולא יבאו לידו אף אם נוקמי על דין תורה ונחוש לשאלה א"כ לא איכפת לי' אם נעשה תקנה להחזיר ע"י סימני הכלי אדרבה טוב הוא לו שיהא התקנה שלא לחוש לשאלה שאם לא ירצה המשאיל ליקח ממון שאינו שלו ויחזירו להאובד האמיתי ע"י סימני הכלי משנלך בתר דין תורה ולא יוחזר לו לעולם:

והנה כ"ז איכא למימר למ"ד סימנין דאורייתא דלדידי' דרשינן מה שמלה שיש לה סימנין ויש לה תובעין היינו דבעינן שיהא להאבידה סימנין דאז אינו מתייאש משום דמימר אמר יהבינא סימנא ושקילנא וכשאין לו סימנין מתייאש משום דבמאי יחזירו לו הא לא ידע סימנא ואי משום דמצי למייתי עדים שיודעים שהוא שלו זה לא שכיח שימצא עדים דנקטינן השתא דכל היכי דידע דל"ל סימנא מתייאש ואינו בוטח לברר שהוא שלו ע"י עדים שיביא וא"כ א"ש נמי מה דניחא לי' לבעל אבידה תקנה להחזיר פירות ע"י סימן דכלי משום דמימר אמר אם יעמידו על דין תורה נמי לא יבוא האבידה לידי דסימנא לית לי בגווה ועל הבאת עדים איני בטוח להשיג ולברר כמ"ש:

אבל למ"ד סימנין לאו דאורייתא הא כתבו התוס' וכל הראשונים ז"ל דהא דדרשינן מה שמלה שיש לה סימנין שע"י סימנין אינו מייאש שיכול לחקור ולמצוא עדים שהוא שלו ועי"ז זה אינו מתייאש מן האבידה נמצא שהאובד אינו מתייאש ע"י מה שמחשב שישיג עדים לברר שהוא שלו והסימנין בעינן רק שעל ידם יוכל לחקור על העדים ועל האבידה ולאמר ראיתם שמצא איש אבידה בסימנין כאלו א"כ שוב א"א לומר דמדאורייתא חיישינן לשאלה וחכמים תיקנו שלא לחוש דלמה יתקנו כן הא וודאי לא ניחא לבעל אבידה שיהא דין זה נוהג בישראל להחזירו ע"י סימני כלים ולא לחוש לשאלה אדרבה ניחא לי' שיהא נוהג כדין תורה לחוש לשאלה וכשימצא פירות בכלי אף דליכא סימן בפירות יחזור אחר עדים שהפירות שלו ויוחזר לו הפירות דהא לעגין זה יועיל לו סימן דכלי שעל ידם יוכל לחקור על האבידה העדים דהא השתא למ"ד סימנין לא"ד קיימינן ולדידי' אמרינן דאינו מתייאש מחמת שיביא עדים שהוא שלו והסימנין מועילים לו רק להשיג עדים ולחקור על האבידה א"כ בפירות בכלי או בחמור בסימני אוכף ניחא לי' דניחוש לשאלה ולא נחזיר דבר שאין בו סימן ע"י סי' הכלי ואמאי תקנו רבנן דלא נחוש לשאלה הא לא ניחא לי' לבעל אבידה א"ו דמן התורה נמי לא חיישינן לשאלה וילפינן לה מחמור בסימני אוכף ולאו דווקא אוכף דלא מושלי אלא ה"ה מידי דמושלי אינשי נמי לא חיישינן לשאלה ולהכי תנן מצא פירות בכלי ה"ז יחזיר את הפירות בסימן דכלי א"כ הרי מוכח ממתניתן דמצא פירות בכלי דלמ"ד סימנין לא"ד לא חיישינן כלל לשאלה:

ובזה א"ש סוגית הש"ס דלבתר דמוקי מתניתין דסובר סימנין דאורייתא והא דאין מעידין אע"פ שיש סימני' בגופו מיירי בארוך וגוץ אמר הש"ס דכליו הוא משום דחיישינן לשאלה וקשה אמאי חידש השתא חששא דשאלה הא כמו דמפרשינן מתניתין למ"ד סימנין לאו דאורייתא דגופו מיירי בסימנים בינונים וכן כליו מיירי בכה"ג ה"נ יפרש להך אוקימתא דסימנין דאורייתא גופו בארוך וגוץ כליו בסימנים גרועים וכדמסיק באמת אח"כ דכליו איירי בחוורי וסומקי אבל לפמ"ש א"ש דלמ"ד סימנין לא"ד לא הוה מצי לפרושי טעמא דכלים משום חשש שאלה משום דהוה קשה לי' מתניתין דמצא פירות בכלי אבל השתא להך אוקימתא דסימנין דאורייתא נוכל לפרש דבכליו חיישינן לשאלה מוקי לה הכי והכי עדיף טפי ומתיישב בזה מה דקשה השתא סימנין דגופו לא מהני כש"כ דכליו אבל כי משני כליו דחיישינן לשאלה הוי רבותא דבכלים לא מהני אפילו סימן מובהק כמ"ש לעיל וכ"ז למ"ד סד"א אבל למ"ד סלא"ד א"א כלל לאמר דחיישינן לשאלה מכח מתניתין דמצא פירות בכלי כקושית התוס' וכמו שבארנו:

הרי הוכחנו דלמ"ד סלא"ד וודאי דלא חיישינן כלל לשאלה ובלאו הכי רבים מרבותינו האחרונים ז"ל הכריעו דלא חיישינן לשאלה ועיין בהגר"א זצ"ל (בסי' י"ז) שם ובתשובת פ"י ובתשובות הגאון מוהר"ר יצחק זצ"ל אחיו של הגאון בעל הט"ז זצ"ל שכתב ג"כ בדעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל דלא חיישינן ומכש"כ בעובדא דידן שהכירו את כל בגדיו וכבר כתב מהרי"ט דכל בגדיו לא מושלי אינשי ודמי לכיס וארנקי ובהדיא מצאתי להרשב"א ז"ל הביאו בש"מ בב"מ וז"ל מהא דאמרינן כיס וארנקי וטבעת לא מושלי אינשי שמעינן דמעידין עלייהו ואפילו למ"ד סימנין לאו דאורייתא דהא מהדרינן גיטא עלייהו ולא חיישינן לשאלה כלל בכל כי הא וסמכינן לאהדורי גט אשה וה"ה לעדי מיתה עכ"ל הרי בהדיא שלא כדברי הב"י שחשש לאמר דלמ"ד סלד"א חיישינן לשאלה אף בכיס וארנקי:

וגם בכל העדאת העדים אף שכתבנו שא"א להתיר ע"י עדותם מ"מ אומדנא דמוכח שמה שראו איש אחד נטבע הוא אברהם יצחק הנ"ל לכן אם שני אנשים הכירו בגדיו יכול כבודו להתיר אשתו בב"ד של שלשה ויהא רעוא שלא נכשל בדבר הלכה וברחמיו יצילנו משגיאות:

וראיתי בתשובות גאוני בתראי שהביאו ראי' דלא חיישינן לשאלה מהא דכתב רש"י ז"ל (בחולין צ"ו) גבי הא דאמר תדע דטב"ע עדיפא מסימנא דאילו אמר פלניא דהאי סימנא ודהאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן לי' ואלו אית לי' טב"ע בגוי' קטלינן לי' ופרש"י ז"ל כך סימנין יש לו בגופו ובכליו עי"ש משמע בהדיא דסימני כליו מהני כמו סימני גופו והיכי דמהני סימני גופו מהני נמי סימני כליו ולא חיישינן לשאלה ולי נראה דאין ראי' מכאן דהא התם אנו רוצים לדון את האיש המעידים עליו וא"כ דסימנין מהני להעיד עליו שהרג הוי קטלינן לי' דאם איתא דשאל כליו מאחר הי' טוען לא אני הוא והכלים שראיתם על ההורג איש אחר הוא שהרג ושאלתי ממנו הכלים ומדלא טען הכי ש"מ שהוא הרג א"ו הא דלא קטלינן משום דסימנין לא מהני לאסהודי עליו דאפשר להיות שאיש אחר הרג והי' לו סימנין כאלו ואין לאמר דאכתי א"א למיקטל על סימני בגדים אי חיישינן לשאלה משום דהוי התראת ספק משום דמצי לטעון אח"כ בב"ד שהכלים שאולים אצלו דז"א דהא יכולים להוליכו מיד אחר שהרג לב"ד וידונו אותו ועוד דזה לא הוי התראת ספק דהתראת ספק מיקרי רק אם הספק אם יהי' כאן עבירה אבל בודאי עבירה מה איכפת לן שיכול להכחיש בב"ד ולפטור עצמו מקטלא:

וראיתי אחרי כותבי להגאון בעל מ"י שהביא ראי' זו ולענ"ד לאו ראי' היא עוד ראיתי שם שכתב להביא ראי' דלא חיישינן לשאלה מהא דתנן (בב"מ דף כ') מצא בחפיסא ודלוסקמא תכריך של שטרות כו' ה"ז יחזיר ופירש רש"י שמצא שטרות בחפיסא ודלוסקמא שהכלי הוא סימן והעיר הגאון הנ"ל מהש"ס שהבאנו לעיל דרבא אמר דבשטרות לא שייך למיעבד תקנתא דהא לא ניחא לי' ללוה לאהדורי למלוה אבל לפ"ז תקשה איך אפשר לאמר כלל דחיישינן לשאלה הא תקשה מתניתין דחפיסא ודלוסקמא דמחזירין שטר בסימן דכלי ולפמ"ש לאו ראי' הוא כלל דהא איכא למימר דמתניתין מיירי דהלוה בפנינו ולא טען שהמלוה שאל ממנו החפיסא ודלוסקמא וקמ"ל דמחזירין השטר בסימן דחפיסא אם המלוה נותן סימן והלוה אינו נותן סימן אף שטוען הלוה שהחפיסא והשטר ממנו נפל ולא שייך לחוש לשאלה היכא דהלוה לפנינו ולא טען ששאל החפיסא מהמלוה ועוד דלפי מ"ש החכ"צ דכמו דאמרינן בב"ב (דף קע"ב) דלנפילה דיחיד לא חיישינן גבי שני יוב"ש דמוציאין שט"ח על אחרים ולא חיישינן שנפל מיוב"ש אחר דלא שכיח שיתרמי שמיוב"ש זה נפל ויוב"ש זה מצא ה"נ לא חיישינן לשאלה דיחיד ודווקא לשאלה דרבים חיישינן כמו גבי אבידה דאמרינן ששאל מאחר מי שהוא וכן גבי מיתה אבל שישאיל יוב"ש זה מיוב"ש אחר לא חיישינן. וה"נ אם המלוה נותן סימן בחפיסא לא חיישינן שמא שאל החפיסא מן הלוה דהוי לי' שאלה דיחיד ולא חיישינן אלא שבעיקר דברי החכ"צ דלשאלה דיחיד לא חיישינן יש להאריך בזה ויבוא בעז"ה במקום אחר כנלע"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף