עונג יום טוב/קיא
|
< הקודם · הבא > |
שאלה מי שיודע בחבירו שאינו מקפיד עליו אם יאכל עיסתו אם רשאי להפריש ממנה חלתה כדי לאכול השיריים:
תשובה נבאר תחילה אי מותר לאכול פירות חבירו שלא מדעתו אם לפי אומדן דעתו אינו מקפיד עליו הנה איתא בב"מ (דף כ"ב) אמימר ומ"ז ור"א איקלעי לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסי תמרי ורימוני ושדי קמייהו אמימר ור"א אכלו מ"ז לא אכיל אדהכי אתי מרי בר איסק ואשכחינהו א"ל לאריסיה אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא א"ל אמימר ור"א למ"ז השתא אמאי לא אכיל מר כו' וכתבו התוס' שם דאמימר ור"א שאכלו קודם לכן הוא משום דסברי אריסיה מדנפשיה קיהיב דאין לומר שהיו סומכים לומר שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהא הלכה כאביי דאע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא ניחא לי' עכ"ל התוס' מדבריהם מבואר דאסור לאכול פירות של חבירו אעפ"י שיודע שחבירו יתרצה משום דקיי"ל כאביי דאע"ג דלבסוף ניחא לי' מעיקרא לא ניחא ליה:
והש"ך (סימן שנ"ח) כתב על דבריהם ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שמותר ויאוש של"מ שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובע"כ מתייאש א"כ אמרינן מעיקרא באיסורא אתי לידיה דבמה יקנה אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש ואלו היה יודע שהוא אצלו לא היה מתייאש משא"כ הכא כיון שידוע שיתרצה א"כ השתא נמי בהתירא אתי לידיה דמסתמא אינו מקפיד ע"ז. שאע"ג דבש"ס שם מדמה תרומה וטומאה ליאוש של"מ טעמא אחרינא איכא התם דלענין תרומה וטומאה ידיעה ממש בעינן ע"ש ודו"ק עכ"ל לשון ז"ל:
וביאור דבריו נ"ל דבאמת כל דלבסוף ניחא לי' אמרינן השתא נמי ניחא לי'. מיהו היינו דווקא היכא דלא בעינן לעשות ע"י הניחותא דבעלים שום פעולה חדשה ולא בעינן אלא שלא יעכבו הבעלים בזה מהני ניחותא דלמפרע ולהכי בתרומה דבעינן למימר ע"י ניחותא דאח"כ דדמי כאילו ידע הבעה"ב ועשאו שליח וכן בהכשר דבעינן למימר דדמי כאילו ידע זה ורצה שיבואו המים על הפירות דבתרווייהו בעינן ידיעה ממש בזה לא מהני ניחותא דאח"כ. אבל לאכול פירות של חבירו לא בעינן שידעו הבעלים ממש דלא איכפת לן בידיעתו רק דבעינן שלא יקפיד דעיקר גזל בקפידא תלי' רחמנא והיכא דאינו מקפיד לא מיקרי גזל אע"ג שאינו מקנה לו ומטעם זה פשיטא שאם קטן נתן לאחד לאכול משלו רשאי לאכול אע"ג דקטן לא מצי להקנות לאחרים מ"מ כיון דלא קפיד רשאי לאכול ולית ביה דין גזל וכאן הרי אנו יודעין שלא יקפיד להכי שרי וביאוש דאבידה נמי דמי לתרומה והכשר דהא התם א"א לומר שהמוצא זכה בה מטעם דכיון דניחא לי' אח"כ כשמתייאש השתא נמי ניחא ליה לבעל האבידה שיטלם השתא דהא גם אח"כ לא ניחא ליה דהא בע"כ מתייאש ואינו מתרצה כלל שיקח חבירו את שלו ועיקר יאוש הוא מחמת שאינו יודע היכן הוא ואלו ידע שהוא אצל המוצא לא היה מתייאש ולא היה מתרצה שיטלה המוצא. וא"כ אין כאן רצון שנאמר דגם מעיקרא מתרצה הוא ליה. רק שאנו צריכין לומר שזכה בה מאחר שהתורה חידשה דבאבידה יוצאת מרשות בעלים ע"י יאוש דבע"כ (אף דבממון שלא נאבד ממנו לא מהני יאוש] והאובד הזה נתייאש כשנתוודע לו שאבד מהני יאוש דידיה שיצא הדבר מרשותו אף קודם שנתוודע לו שאבדו עד שלא בא ליד המוצאה ובעינן לומר שיצא הדבר מרשותו למפרע דזה לא אמרינן לאביי דהא ע"י יאוש דלבסוף בעינן שיצא הדבר מרשותו למפרע כאלו היה אז היאוש וזה לא אמרינן דגילוי דעתא דלבסוף אינו עושה פעולה חדשה למפרע וזה מיקרי פעולה חדשה דהיינו דבעינן שיהי' היאוש למפרע בכדי שעי"ז יקנה אותה המוצאה למפרע ויהא נקרא בהתירא אתי לידיה זה לא אמרינן כמו דלא אמרינן בתרומה והכשר דניחותא דלבסוף יעשה ידיעה מעיקרא ממש וזה פשוט וברור בכוונת הש"ך דהיכא דמהני רק אומדן דעתו שאינו מקפיד ומתרצה לזה מהני למפרע אף לאביי אבל היכא דבעינן ידיעה ממש לא אמרינן דדמי כאילו ידע ומתרצה מתחילה:
ובזה יש להבין מה דאמרינן בקידושין (דף מ"ד) קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דצריכה גט דחיישינן שמא נתרצה האב וכתבו הר"ן ז"ל והרא"ש ז"ל דאם נתרצה האב הוו קידושין למפרע והר"ן ז"ל כתב וז"ל וכ"ת ריצוי דבתר קידושין מאי מהני איכא למימר דהיינו טעמא לפי שכל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה דרמיא עלי' נמי הוא וזכין לאדם שלא בפניו ומיהו טעמא דנתרצה האב כששמע הא לא נתרצה לא הוי קידושין לפי שאין זה זכות גמור שהרי יוצאה מרשותו לכמה דברים עכ"ל הר"ן ז"ל ולכאורה קשה הא קיי"ל כאביי ובמידי דלא הוי זכות גמור לא מהני ניחותא דלמפרע. ודוקא במידי דהוי זכות גמור זכין לאדם שלא בפניו כמו בתן שטר שחרור זה לעבדי אבל במידי דלא הוי זכות גמור כיון דבשעת קידושין אנו מסתפקין אי ניחא ליה לא מהני ניחותא דאח"כ אבל לפמש"כ בשיטת הש"ך הדבר נכון דמה שהאב זוכה לקדש את בתו אין זה זכיית ממון כדאמרינן בב"ק (דף מ"ט) בכיוצא בזה גבי וולדות מרי דיכי אטו וולדות צררי נינהו כו' ע"ש וה"נ זה לא מיקרי זכות ממון רק שיש לו זכות שיכול לקדשה למי שירצה והיא אינה יכולה להתקדש בלא דעתו ולהכי אמרינן בקידושין (דף י"ט) אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך וכתבו התוס' והרשב"א בחידושיו שם דאין זה כאומר תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך דמקודשת מטעם ערב אלא הכא סילוק רשות לחוד הוא שנתן לה רשות להתקדש ומסלק כחו ורשותו ממנה ואיהי יש לה יד לזכות לעצמה הכסף קידושין וקטן יש לו יד לזכות בעצמו כדאמרינן בגיטין (דף ס"ה) וילפינן מקידושי יעוד דמהני מה שנותן לה רשות לקבל קידושין עיין שם ברשב"א [ולא כמ"ש הראב"ד והרא"ש ז"ל שהוא מטעם שליחות] והכי דייק לשון רש"י ז"ל שם (דף מ"ו) גבי נתקדשה שלא לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה בד"ה הואיל וז"ל בחייו קידשה והשיאה עצמה שלא לדעתו כאילו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר רשות וזכות שיש לו בה עיי"ש הרי דלא בעינן אלא שיסלק האב כחו וממילא יכולה להתקדש:
והפנ"י כתב דמיירי שנתן לה רשות להתקדש לזה שנתקדשה לו דאי לאו הכי הא אינה יכולה להקנות עצמה אם לא ברצון אביה דהא קטנה שאין לה אב אין קידושיה כלום אעפ"י שיש לה יד לקבל כסף קדושיה וע"כ משום דאינה יכולה להקנות עצמה לבעל והכא מיירי שהאב נתן לה רשות להקנות עצמה לפלוני דמהני מחמת רצון האב עכ"ל הפ"י. ולי נראה דלשון הש"ס ודאי משמע שנתן לה רשות לקדש עצמה סתם ולא הזכיר לפלוני דאם איתא דבעינן שיאמר לפלוני לא הוי שתיק הש"ס מלומר צאי וקבלי קידושיך מפלוני א"ו דמיירי אפי' באומר צאי וקבלי קידושיך סתם ומה שהקשה הפ"י הא אינה יכולה להקנות עצמה כיון דקטנה היא נ"ל דזה נכון לפי מש"כ הר"ן ז"ל בנדרים (דף למ"ד) דלהכי אמר רחמנא כי יקח איש אשה ולא אמר כי תלקח אשה לאיש שלא כל הימנה להכניס עצמה לרשות הבעל ומשו"ה אמרינן בקידושין דאי אמרה מאורסת אני לך אין בדבריה ממש אלא מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו ע"ש ותמצית דבריו הוא שאין האשה עושה פעולת הקנאה ככל מקנה חפץ שלו לחבירו אלא הבעל הוא הקונה אותה ועושה פעולת הקנין והתורה הצריכה דעתה שתתרצה לזה שיקנה אותה ובלא דעתה לא מהני אבל אם נתרצית אזי הוא עושה כל פעולת הקנין וא"כ לפ"ז כל קטנה שאין לה אב דקיי"ל שאין קידושיה כלום הוא רק משום שאין רצונה רצון. דאף שכתב הרמז"ל דקטנה יש לה רצון אם זינתה תחת בעלה מ"מ רצון גמור שיוגמר ע"י רצונה קנין אישות אין לה ולא מהני קנין הבעל כלום בלי רצונה דאף שיש לה יד לזכות בכסף קידושין מ"מ אין לה דעת גמורה שיתחשב רצונה רצון גמור אבל בזו שאמר לה אביה צאי וקבלי קידושיך ונתן לה רשות כבר יש כאן רצון שיפעול הקנאת הבעל דרצון האב הוי רצון גמור שזיכתה לו תורה בזה ליתן רשות לבעל לקדשה ולקבל כסף קידושיה דבשלמא אי הוי בעינן באשה הקנאה גמורה אז הוי אמרינן בקטנה שהאב מקנה אותה ולא היה מועיל צאי וקבלי קידושיך עד שידע האב ויאמר לה ממי תקבל אבל כיון דלא בעינן גבי דידה הקנאה כלל ממילא גבי האב שזיכתה לו תורה לקדש בתו אין האב מקנה אותה רק שמקבל לקדושיה ומתרצה שיקנה אותה הבעל וכיון שאמר לה צאי וקבלי קידושיך הרי כבר עשה סילוק רשותו וכחו והכסף הרי יש לה יד לזכות בעצמה:
ולפ"ז א"ש מה דאמר בנתקדשה שלא לדעת האב ואח"כ נתרצה האב דמקודשת למפרע כיון דאין לו בה קנין ממון ולא בעי להקנותה ע"י קידושין אלא רצון בעלמא להכי מהני לכ"ע ניחותא דאח"כ דאין רצונו עושה שום קנין רק מתרצה שהבעל יעשה קנינו בה ויקדשנה ולזה גם לאביי אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה דדוקא אם רצונו עושה קנין כמו תרומה שע"י רצונו דלמפרע אנו עושים התורם שלוחו של בעה"ב ונגמר התרומה ע"י רצון השליח כמו שרוצה הבעה"ב בעצמו או גבי הכשר שנגמר ההכשר ע"י רצון דלמפרע וכן גבי יאוש שיוצא הדבר מרשות בעלים ע"י יאוש דידיה בזה אמרינן דלא מהני למפרע אבל הכא בקדושי קטנה אין הרצון עושה שום קנין דקנין הקדושין נעשין ע"י הבעל אם האשה אינה מוחה רק רצון בעלמא בעינן שלא ימחה האב ולזה מהני למפרע כיון שאין צריך שום פעולת הקנאה ולענין קבלת הכסף קידושין הא יש לה יד:
ובזה יש להבין הא דאמרינן ביבמות (דף ק"ט) קידושי קטנה מתלי תלי וקאי דכי גדלה גדלי בהדה ואע"ג דלא בעל ופרש"י ז"ל דמשגדלה תפסי קידושין מעיקרא ואיגלאי מילתא למפרע דזיקה דהך לאו כלום ומשו"ה תצא אחותה משום אחות אשה ותמה שם הרשב"א ז"ל כיון דהקדושין היה רק מדרבנן במה גדלו בהדה ונעשין קידושין דאורייתא ע"ש שנדחק בזה מאוד ולדברינו א"ש דהא כסף הקידושין יכולה לזכות בהן דקטנה יש לה יד לזכות לעצמה רק שאין לה רצון להתרצות שיקנה אותה הבעל וכיון שגדלה וניחא לה בקידושין אלו ולא מיחתה בתחילת גדלותה אמרינן דגם מעיקרא ניחא לה נמי ומהני כאילו היה מועיל מה"ת רצון דידה בשעת הקידושין ואף שבאשה גדולה שקבל אביה או אחר קידושין עבורה ואחר ששמעה נתרצתה לא מהני רצוי דידה למפרע התם שאני דאף דלענין רצון היה מועיל למפרע מ"מ הא אין הקדושין חלין עד שיגיע כסף קידושין או שטר קידושין לידה בגדלותה או ליד אביה בקטנה וכאן בשעת הקידושין לא היה זה שלוחה לקבל הכסף וא"א לקידושין לחול אבל בקטנה שקיבלה קדושי' בעצמה לא מיחסר אלא רצון ולענין רצון מהני ריצוי דבסוף למפרע ומיירי שקבלה קדושי' בעצמה]:
ואתי שפיר נמי הא דאמרינן בכתובות (י"א) גר קטן היו מטבילין אותו ע"ד ב"ד ע"ש בתוס' שתמהו מאוד בזה דהא קיי"ל אין שליחות לקטן ותירצו דהוי מדרבנן. והריטב"א ז"ל כתב שהוא מדאורייתא והרא"ש בפ' החולץ כתב דילפינן ממ"ת שהיה שם כמה יונקי שדים ולדברינו א"ש דגבי גירות א"צ לעשיית שום פעולת הקנאה רק שהב"ד מטבילין אותו לשם גירות ומטילין עליו קדושת ישראל ובגדול בעינן שיתרצה הוא דכיון שמתרצה ממילא חל עליו הגירות. ובקטן שאין לו רצון יכולים הב"ד להטיל עליו הגירות משום דזכין לאדם שלא בפניו ואמרינן אלו היה בן דעת בודאי היה מתרצה לזה אבל הוא בעצמו אינו עושה שום קבלת קדושה. (ועיין ברא"ש פ' החולץ שלמד דבר זה ממ"ת שהיה שם כמה יונקי שדים והיה מועיל גירות דידהו) ור"י אמר הגדילו יכולין למחות דלא מהני גירות של ב"ד אלא אם הגדיל ולא מיחה דאז אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה דכיון דעיקר הגירות היה ע"י טבילת ב"ד ולא בעינן אלא שיתרצה הוא ואז פועל הטבלת ב"ד לעצמו בו ולהכי מהני ריצוי דידיה למפרע והוי גר גמור מה"ת אבל כשמוחה בטל הגירות למפרע כמש"כ רש"י ז"ל ולא מהני אומדן דעתא שזכות הוא לו כמו שלא מהני בקטנה אם לא נתרצה האב אח"כ אף שאנו מחשבין זה לזכות כמש"כ הר"ן שם הנה מבואר היטב דעת הש"ך ז"ל דמותר ליקח דבר שיודע שאין חבירו מקפיד עליו:
ולכאורה יש להביא ראיה דאסור לאכול דבר של חבירו אף שיודע שאין חבירו מקפיד עליו מהא דאמרינן בב"מ (דף למ"ד) ר"י בר יוסי הוי קאזיל באורחא פגע בו ההוא גברא דהוי דרי פתכא דאופי ואיתפח א"ל דלי לי א"ל כמה שווין א"ל פלגא דזוזי יהב לי' פלגא דזוזי ואפקרי' הדר זכה בו הדר יהיב לי' פלגא דזוזי ואפקרי' חזא דבעי למיהדר למזכי בי' א"ל לכו"ע אפקרינה לדידך לא אפקרינה ופירשו התוס' שהפקירם שלא יכשלו בני אדם בלא תגזול הרי מוכח בהדיא דאף שר' ישמעאל בר"י לא היה מקפיד עליהם אם הי' לוקחם אחר הי' עובר בלא תגזול להכי הוצרך להפקירם ממש כדעת התוס' בעובדא דאמימר ור"א ומ"ז:
מיהו באמת אין זה ראיה כלל דהא לכאורה קשה דאף אם נימא דאסור לאכול דבר שאין חבירו מקפיד עליו מ"מ זהו דוקא אם אינו מקפיד על אדם פרטי דזה אפשר לדמותו ליאוש שלא מדעת דכיון דגבי כ"ע מקפיד רק לאדם זה אינו מקפיד דמי ליאוש שלא מדעת שהרי לא ידעו הבעלים שאמימר ומ"ז ור"א יבואו לפרדסו ולגבי אינש אחרינא הרי מקפיד להכי אסור לאכול דישל"מ לא הוי יאוש אבל אם אינו מקפיד לשום אדם ודאי דא"א לדמותו לישל"מ דהא אינו מקפיד ע"ז החפץ ואין דעתו עליו כלל וידע בעה"ב בנפשי' גם קודם שבא אחד לאכלו שאינו מקפיד עליו וליכא בזה משום גזל דהא הוי יאוש מדעת וא"כ אמאי הוצרך ר' ישמעאל בר"י לאפקורי דהא אף אם לא יפקירנה ויהיה שלו רק שאינו מקפיד עליו אם יבא אחד ויטלם נמי אין הנוטלם עובר משום לא תגזול לכן נ"ל דלכאורה קשה בלא"ה כיון דעיקר מה שהיה מתירא רי"ש בר"י הוא משום דהך גברא זוכה בו אחר שמפקירו וחוזר על ר"י בר"י חיובא דעזוב תעזוב א"כ הרי היה לו עצה אחרת דהא אדם יכול להפקיר דבר שיחול ההפקר לאח"ז כמו שחל הקדש לאחר זמן כדאמרינן בעירובין (דף ל"ה) ככר זה היום חול ולמחר קודש כו' והקדש והפקר חד דינא אית להו וא"כ הי' לו לר"י בר"י להפקיר את העצים שיחול ההפקר לאחר שילך הוא מכאן ויתרחק מהן שאז שוב לא יהי' עליו מצות עזוב תעזוב וגם בני אדם יוכלו לזכות בהן אח"כ והך גברא דפתכי דאופי הרי אינו יכול לזכות בהן כעת כדי לחייב את ר"י בר"י במצות עזוב תעזוב שהרי עדיין לא חלה הפקר כ"ז שלא נתרחק ר"י בר"י מהן:
לכן נ"ל דר"י בר"י לא עשה עדיין שום קנין בהנך פתכא דאופי ואף שנתן לו פלגא דזוזי הא קיי"ל דמעות אינו קונות ועיין בח"מ (סימן ר') דבמכירה לא תקנו ד' אמות ואפילו להי"א שהביא הרמ"א שם דגם במכירה ד"א קונות מ"מ אפשר שהי' במקום שאין ד"א קונות ולהגביהם לא רצה וכיון שלא קנה להך עצים ואכתי הם של הנושא ורק ע"י מה שנתן דמי משאו נפטר ממצות עזוב תעזוב כיון ששילם דמיהן ועצם העצים הם של ההוא גברא ואל תתמה כיון שלא קנה אותם איך הפקירם הא אין אדם מפקיר דבר שאינו שלו ז"א דאמרינן בנדרים (דף ל"ד) אמר רבא היתה ככר של הפקר מונחת לפניו ואמר ככר זה הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה ופי' הר"ן ז"ל שם שהיה הככר מונח בתוך ד' אמותיו וד' אמות לא קני' לי' דגלי אדעתי' דלא ניחא ליה דליקני ולהקדש ניחא לי' ולא לקנות לעצמו והקדש שפיר חייל אע"ג דלא קני לי' משום דהו"ל כמגביה מציאה לחבירו דחבירו קנה ה"נ הקדש קנה ולא הוא והיינו משום דמונח בד' אמותיו וקנה לי' אם ירצה יכול להקדישו ג"כ ולפ"ז אם קנה חפץ במעות אף דקיי"ל דמעות אינו קונות מ"מ הא אי בעי להגביהו ולקנותו קודם שחזר בו המוכר מצי קני. ודאי דיכול להקדישו ג"כ ולהפקירו וחייל ההקדש או ההפקר דהקדש והפקר חד דינא אית להו כמבואר בב"ק (דף ס"ט) ולהכי הפקירו ר' ישמעאל אחר שנתן לו הדמים והשתא א"ש מה שלא הפקירם ר"י בר"י לאח"ז אחר שיתרחק מן המשא ולא יראה אותו שלא יהיה עליו עוד חיוב עזוב תעזוב דכיון דעדיין לא זכה בהן ולא היה בכחו להפקירן אלא מחמת שבידו לזכות בהן כמו ככר דמונח בתוך ד' אמותיו וזהו דוקא כ"ז שעומד אצל המשא אז יכול להקדישו שיחול ההקדש כעת אבל להפקירו שיחול ההפקר לאחר זמן אינו יכול דשמא יחזור בו המוכר מיד ואין בידו להקדישו לאח"ז ודמי להא דאמרינן בקידושין (דף ס"ב) הנותן פרוטה לאשתו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך לא אמר כלום דאע"ג דבידו לגרשה בע"כ וכל שבידו לאו מחוסר מעשה מ"מ נהי שבידו לגרשה מ"מ אין בידו לקדשה ואף שעכשיו היא מתרצית לקבל קידושין מ"מ הא יכולה לחזור בה ולהכי אינה מקודשת וה"נ נהי שעכשיו יכול להגביה ולקנות מ"מ להקדיש שיחול לאח"ז אינו יכול שמא יחזור בו אז המוכר דהא מעות אינן קונות ויכול לחזור בו:
והוצרך להפקירם מיד בשעה שעומד אצלם עדיין ויכול להגביהם ולזכות בהם אבל לא שיחול ההפקר לאחר זמן והשתא נמי א"ש מה שהוצרך להפקירם כדי שלא יכשלו בהם בני אדם בלא תגזול אע"ג דר"י בר"י לא הקפיד עליהם מ"מ כיון שהם עדיין של בעל העצים מפני שלא זכה בהם ר"י בר"י דמעות אינן קונות וכיון שהם עדיין ברשות בעל העצים והוא מקפיד עליהם ואם יטלם אדם אחר יכשל בלא תגזול שעדיין הם ברשות בעל העצים והמעות שקיבל מר"י בר"י יכול לאמר שהוא רק כדי לפטור עצמו מחיוב דעזוב תעזוב]:
- ( הגה"ה ועיין ברא"ש בשם רבינו יצחק שפירש באופן אחר דמיירי שאמר שיהיה קדוש אחר שיזכה בו וזכה בו:)
ולפי"ז אין ראי' מכאן שיש איסור גזל בדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו דמה שהפקירם ר"י בר"י הוא כדי שע"י הפקר זה יצאו מרשות בעלים ואם לא היה מפקירן היו עדיין ברשות בעלים ויש בהן לא תגזול:
שוב ראיתי בנוב"י מהד"ק (סימן מ"ט) שכתב דדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו לאדם אחד ומקפיד לגבי אחרים יש בו משום גזל והביא ראי' מהא דפריך התם בב"מ בהא דקאמר ר"י בר"י דלכו"ע אפקרינהו ולדידך לא אפקרינהו והפקר כה"ג מי הוי הפקר והתנן ב"ה אומר הפקר לעניים ולעשירים הוי הפקר אבל לעניים לחוד לא הוי הפקר וה"נ לא מהני מה שאינו מקפיד לאדם אחד ובעינן שלא יקפיד לשום אדם. ולפי מה שביארנו לאו ראי' הוא דהא התם ר"י בר"י לא היה מקפיד לגבי שום אדם ואפ"ה הוי מתירא שמא יכשלו בהן ב"א וע"כ דהי' מתירא מחמת שלא קנה אותם רק במעות ומעות אינן קונות ואולי יחזור בהן בעל העצים והוא מקפיד עליהם ויכשלו בהן בני אדם והוצרך להפקירן כדי שע"י ההפקר יוגמר קניינו של ר"י בר"י כמו גבי ככר בנדרים וע"ז פריך שפיר וכה"ג מי הוי הפקר דכיון דלא הוי הפקר גמור אינו גומר הקנין ויכול בעל העצים לחזור ממכירתו דמעות אינן קונות ויכשלו ב"א בלא תגזול כמו שביארנו בארוכה ואין מכאן ראי' דלענין לא תגזול בעינן שלא יקפיד לגבי שום אדם אלא כיון שאינו מקפיד לאדם אחד שרי לאוכלו:
מיהו נ"ל דאע"ג דמותר ליקח ולאכול מ"מ אם הוא טבל אסור לתרום ממנו בלי רשות חבירו כיון דאין לו קנין בזה רק שמותר לאכול כמו שהוא של בעה"ב אבל לתרום אינו יכול אא"כ נעשה שלוחו של בעה"ב ממש וזה לא נעשה שלוחו וגם קנין אין לו בפירות אלו ואף אם ירצה לקנות לא מהני אף שאין הבעלים מקפידים עליו דלא מהני ניחותא דלמפרע לחול ע"י זה קנינו למפרע כיון דלע"ע לא ידעו הבעלים שהוא רוצה לקנות ולתרום ואף אם יכוין לגזול מהבעלים ולקנות בתורת גזל וגזל אמרינן בב"ק (דף ס"ז) הגנב והגזלן שתרמו תרומתן תרומה משום דהוי יאוש ושה"ש דמעיקרא טבלא והשתא תרומה מ"מ הא כאן לא ידעו הבעלים מזה והוי יאוש שלא מדעת ועוד כיון דאין הבעלים מקפידים עליו ולענין איסור גזל מהני הא דודאי ניחא להו לבעלים א"כ אין בזה דין גזל כלל וכיון דאין בזה דין גזל דהתירא קא שקיל ממילא אינו נקנה ביאוש ושינוי השם כמו שביארנו בדיני חמץ הא דפריך בתמורה (פרק קמא) למ"ד כל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני מגזל דכתיב ביה לא תגזול ותנן גזל עצים ועשאן כלים דמשלם כשעת הגזילה וקונה בשינוי משום דכיון דאמרינן לא מהני לא קנה בשינוי משום דשינוי אינו קונה אא"כ קנה בשעת גזילה בהגבהה להתחייב באונסין ובלא"ה לא קנה א"כ היכא דליכא קנין אינו קונה ביאוש ושה"ש ג"כ וכמו כן אמרינן בע"ז (דף ע"א) למ"ד משיכה בעכומ"ז אינה קונה הא דאמרינן בן נח נהרג על פחות משו"פ ולא ניתן להשבון היינו דאינו בתורת השבון ואפי' בפרוטה נמי אינו בתורת השבון דלא קנאו עכומ"ז וכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא ע"ש היטב ברש"י ז"ל אלמא דכל היכא דלא קני ליה להתחייב באונסין בתורת גזל ברשותיה דמרי' קאי ואינו מתחייב להשיבו ולא קנה לו כלל א"כ כיון דברשותא דמרא קאי רק שהוא מותר לאכול לא נקנה ביאוש ושה"ש כלל ולא בשום שינוי והוי כאילו הוא עדיין ברשות בעליו ולא מצי תרם כלל:
ובזה יש ליישב מה שהקשו רש"י ז"ל בסוכה (דף כ') שפירש בהא דאמר רב הונא להנהו דמזבני אסא דליגזזו אינהו כי היכי דלהוי יאוש בידייהו ושינוי רשות בידייכו משום דסתם עכומ"ז גזלי ארעתא נינהו ופרש"י ז"ל גזלי ארעתא מישראל והקשו הא רב הונא סובר בב"ק דגזל עכומ"ז אסור וא"כ אפילו גזלו הקרקע מעכומ"ז נמי אסור ולפמ"ש א"ש דרש"י סובר כמ"ש דכל היכא דלא מתחייב באונסין לא קנה לו בתורת גזל ולא מהני שום קנין בעולם ולא קני ליה ביאוש וש"ר וא"כ בעכומ"ז דליכא תורת השבה ואם נאבד מהגזלן פטור וכדאמר בע"ז דלא ניתן להשבון לא קני ביאוש וש"ר. וא"כ קשה לי' לרש"י ז"ל אמאי לא חייש ר"ה שמא גזלו מעכומ"ז ובגזל עכומ"ז לא מהני קנין יאוש וש"ר משום דלא ניתן להשבון להכי כתב רש"י ז"ל דסתם עכומ"ז גזלי ארעתא מישראל אבל מעכומ"ז לא שכיח שיגזלו ובגזילות ישראל דניתן להשבון קנאו ומתחייב באונסין ומהני נמי יאוש וש"ר ודו"ק:
וקצת יש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן ביומא (דף פ"ג) דמאכילין אותו הקל הקל בהיה לפניו טבל ותרומה דבן תימא סובר מאכילין אותו תרומה וחכמים סברי מאכילין אותו טבל ואמר רבה היכא דאפשר לתקוני כ"ע לא פליגי דמתקנינן כ"פ היכא דא"א לתקוני מ"ס טבל עדיף ומ"ס תרומה עדיפא ופרש"י ז"ל דא"א לתקוני מיירי שאם נתקן לא יספיק החולין להאכילו כדי שבעו והקשה המל"מ (בפר"ד) דנתקן הטבל ונאכילו החולין והתרומה דהכי עדיף טפי משיהיה הכל טבל אע"ג דאיסור תרומה חמור מאיסור טבל מ"מ עדיף טפי לאכול כזית אחד של תרומה מלאכול הרבה זיתים של טבל כמ"ש הרא"ש ז"ל בסוף יומא ומה"ט שרינן לשחוט עבור חולה שיש בו סכנה ולא ספינן ליה נבילה דמותר לעבור על איסור שחיטה פ"א מלעבור על איסור נבילה בכל זית וזית לכן פי' הוא ז"ל דהא דקאמר א"א לתקוני מיירי שאין הבעלים לפנינו דא"א להפריש ולתקן שלא מדעתו ע"ש והא הכא דמותר ליקח פירות של חבירו אף אם הוא מקפיד משום שאין לך דבר שעומד בפני פ"נ כדאיתא בפ' הכונס בתוס' שם (בדף ס') בבעיא דמהו להציל עצמו בממון חבירו שכתבו התוס' דע"כ לא איבעיא לן אלא אם חייבין לשלם או לא אבל ודאי דמותר להציל א"ע שאין לך דבר שעומד בפני פ"נ ואפ"ה לא מצי לתרום:
מיהו יש לדחות דמיירי שהחולה בעצמו אין דעתו עליו לתרום ואותן בני אדם שמאכילין אותו ודאי דאין להם קנין וזכיה בהני פירות אבל אם היה דעתו של החולה עליו לתרום ה"נ דהו"מ לתרום משום דכיון דרשאי לאוכלן רשאי לתרום מהם מיהו קשה אכתי יכוונו הני שמאכילין החולה לקנותן בתורת גזל ואז יוכלו לתרום דהוי יאוש ושה"ש דמעיקרא טיבלא והשתא תרומה דרשאין לגזול כדי לתרום ולהאכיל לחולה כמו שמותר לשחוט בשבת להאכיל הבשר בשבת להחולה ואין לומר דהוי יאוש של"מ כיון שאין הבעלים כאן דז"א דדמי לזוטו של ים ושלוליתו של נהר דהוי אבוד מכל אדם דהוי יאוש אף שאין הבעלים יודעין מזה כיון דודאי יקחו הפירות להאכיל לחולה מהני יאוש אף של"מ למהוי שלו [ובמק"א כתבנו דאפשר לפרש הא דאמר דא"א לתקוני מיירי שהפירות טמאין ולא היתה להן שעת הכושר כגון שתלשן טמא ומשקה טופח עליהן כמש"כ התוס' ביבמות (דף פ"ט) ד"ה אין תורמין מן הטמא כו' דנפקא לן מתתן לו ולא לאורו דהיכא דלא היתה להן שעת הכושר לא חייל תרומתו וה"נ מיירי שהטבל הוא טמא דא"א לתקנו ואע"ג דבש"ס אמר מ"ס תרומה חמורה דטבל אפשר לתקוני אע"ג דהאי טבל א"א לתקוני מ"מ איסור טבל הא אפשר בתקנה ובזה מיושב מה שהקשה בס' דורש לציון על התוס' בסנהדרין (דף פ"ז) דקאמר הלכה זו הלכת אחד עשר דאיתמר עשירי רי"א כתשיעי ור"ל אמר כאחד עשר וכתבו התוס' דלר"ל דסובר עשירי כאחד עשר מיירי שנגעה בככר של תרומה וקדש בו האשה דאי טמא הוא אין בו שו"פ ולא הוי קידושין והזקן ממרא עבד כר' יוחנן דהוא טמא ואין בו שו"פ דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת והתיר דבר שזדונו כרת והקשה הד"ל דהא קיי"ל כשמואל דחיישינן שמא שו"פ במדי א"כ לדברי הז"מ שפסק עשירי כתשיעי והככר טמא נמי יש לחוש לקידושיו שמא שו"פ במדי להסקה עיי"ש ולפמש"כ א"ש דמיירי שנגע בפירות ולא הי' להן שעת הכושר ולפי פסק הזקן ממרא דעשירי בעי שימור הוי טבל טמא דלא חיילה התרומה כלל וטבל טמא אסור אף בהסקה כדדרשינן בשבת (דף כ"ו) את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה מה טהורה אין לך בו אלא משעת הרמה אף טמאה אין לך בו אלא משעת הרמה] א"ו דכיון דרשאי לאכול ובהתירא קאכיל לא מצי חייל עלה קנין גזל למהוי שלו ושפיר משכחת לה הא דטבל ותרומה:
ועוד יש להביא ראי' דכל היכא דרשאי לאכול של חבירו ואין בו איסור גזל לא חייל קנין בזה דקנין לא שייך אלא בגזל אבל היכא דבהתירא הוא בידו ורחמנא שריא א"א לקנות אלא מדעת בעלים מהא דאמרינן בב"מ (דף ו') דפשיט דתקפו כהן מוציאין מידו מהא דתניא הספיקות נכנסין לדיר להתעשר וא"א תקפו כהן אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן וקשה נהי דתקפו כהן אין מוציאין מידו מ"מ השתא מיהא הא לא תקפה ואמאי לא קנאה בעה"ב ביאוש דהא הכא בהתירא אתא לידו שאינו מחויב ליתן ספיקות לכהן והיכא שבהתירא אתא לידו ודאי דיאוש קונה ואמאי קרי לי' ממונו של כהן ואפילו אם נימא דהכהנים לא מייאשו מספיקי בכורות משום דמצי לתפוס אי מהני תפיסה מ"מ קשה הא רש"י ז"ל כתב בתמורה (דף ח') ד"ה אלא וז"ל הלכך ירעה ולכשיסתאב יאכלנו במומו דכל חד וחד אמר לכהן אני כהן ובכור אני אוכלנו דכיון דנפל בו מום אין בו אלא איסור גזל והכא איסור גזל נמי ליכא דשמא זה כהן וזכה בו והממעה"ר עכ"ל הרי שכתב רש"י ז"ל דגבי ספק בכור ליכא איסור גזל משום דהממעה"ר וא"כ כיון דליכא איסור גזל אמאי לא קנהו הישראל כיון דאיסור גזל ליכא ואמאי קרי לי' הש"ס ממונו של כהן אם נימא דתקפו כהן אין מוציאין מידו א"ו דכל מידי דרשאי להחזיקו לעצמו ואין בו איסור גזל דרחמנא שרי' לא אפשר לקנותו דא"א לקנות שום דבר אלא או מדעת בעלים או בקנין גזל אחר שגזלו וקנאו ביאוש וש"ר אבל ספק בכור אם באמת הוא של כהן והתורה התירה אותו לבעלים והפקיע ממנו ספק איסור גזל לא שייך בו קנין וממונו של כהן הוא גם כשהוא ביד ישראל רק דרחמנא שריא לספק איסור גזל שבו:
ואין לומר דמה שכתב רש"י ז"ל דבספק בכור אין בו איסור גזל הוא רק לפי מה דמסיק הש"ס בפ"ק דב"מ דתקפו כהן מוציאין מידו וכמ"ש במק"א דמ"ד מוציאין מידו הוא משום דספק בכור לא זכי רחמנא לכהנים ורק ודאי בכור אמר רחמנא למיתב לכהן אבל לא ספק ולהכי אע"ג דבכל ספיקא דממונא מהני תפיסה כמ"ש התוס' בכתובות (דף כ') אבל בספק מתנות כהונה לא מהני תפיסה ולהכי כתב רש"י ז"ל דאין בו איסור גזל כלל אבל הש"ס למאי דבעי למימר תקפו כהן אין מוציאין מידו הוי ספק בכור כשאר ספק ממון ומהני תפיסה יש בו באמת ספק איסור גזל דאם הוא בכור גוזל את הכהן ולהכי פריך נמצא פוטר ממונו בממונו של כהן דאם הוא בכור ממונו של כהן ביד הישראל הוא דז"א דודאי בכל ספיקא דממונא דעלמא נמי לית בו ספק איסור גזל דאם הי' בו ספק איסור גזל אמאי אמרינן הממע"ה הא הירא מספק איסור צריך ליתן גם מספק וכ"כ האו"ת בקונטרס ת"כ דספק איסור גזל רחמנא שריא כמו ספק ממזר וכיון דבכל ספיקא דממונא ליכא איסור גזל כלל א"כ ודאי דקשה הא דקאמר אי תכא"מ מידן נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן אמאי קרי לי' ממונא של כהן יזכה הישראל בהאי בכור בקנין חצר וכדומה ואף אם תמצא לומר דאין הכהן מתיאש ממנו א"ו דמהאי טעמא גופא שאין בו איסור גזל ורחמנא שרי לישראל אף אם באמת הוא של כהן מה"ט אין הישראל יכול לזכות בו דממונו של כהן הוא ואין אדם יכול לזכות בו רק דרחמנא שריא לישראל. וה"נ דבר שאין הבעלים מקפידים עליו לית בי' איסור גזל ורחמנא שרי' אבל אין אדם יכול לזכות בו לקנותו שלא מדעת בעלים וא"כ פשיטא דלא מצי להפריש ממנו תרומה דגבי תרומה דעת בעלים בעינן:
מיהו אף שכתבנו דדבר שאין בעה"ב מקפיד ע"ז האדם אם יבוא לאכלו אינו יכול לתרום ממנו זה דווקא אם בעה"ב אינו מקפיד רק על אדם פרטי ועל שאר בני אדם מקפיד עליהם שלא יאכלום דכיון שדעתו של בעה"ב ע"ז ממונו הוא רק שלגבי ההוא גברא אינו מקפיד בזה אמרינן אף שהאיש שאינו מקפיד עליו מותר לאכול אף שלא ידע הבעה"ב שיבא זה לאוכלם משום דלענין קפידא דבעה"ב מהני אומדנא דלמפרע מה שאמדינן דוודאי ניחא לי' להבעה"ב מ"מ לתרום אינו יכול דלענין לתרום בעינן שיהא שלו ממש וזה אינו שלו שהרי עדיין הם של בעה"ב דהא מקפיד לגבי אחרים שלא יאכלום ולא נפקי מרשותו ואינו יכול לתרום אף דלכי מתיידע לו ניחא לי' מ"מ לא מהני ניחותא דלמפרע אבל דבר שאינו מקפיד עליו על שום אדם אם יבא לאוכלו נראה דיכול לזכות בהם ולתרום מהן לאוכלם שהרי הרב אומר כן הוא הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות אישות ה"ח) שאם נכנס בבית חבירו ולקח דבר שאין בעה"ב מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז ה"ז מקודשת מספק עכ"ל והספק הוא שמא הבעה"ב מקפיד אבל עכ"פ חזינן דדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו מהני הקידושין והקידושין הא צריך להיות משל המקדש ובעי למיתב לה שו"פ משלו הרי דיכול לזכות בדבר שאין בעה"ב מקפיד א"כ ה"ה דיכול לזכות בהן ולתרום מהם תרומה ועיין בתוס' קידושין (דף מ') ד"ה וי"א שפי' ר"ח ז"ל הא דאמרינן האוכל בשוק פסול לעדות דמיירי בחוטף ואוכל דמקשה תיפוק לי' דהוה גזלן ותירץ דמיירי בדבר שאינו מקפיד משמע דדבר שאינו מקפיד עליו אין בו משום גזל רק משום שחוטף ואוכל בשוק משל אחרים כ"ז נלע"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |