עונג יום טוב/קיב
|
< הקודם · הבא > |
ודע שיש להסתפק בגזבר שלקח חיטים של טבל למנחות אם יכול להפריש מהם תרומה או לא:
הנה לכאורה נראה דגזבר דומה לאפטרופוס וגבי יתומים אמרינן בגיטין (דף נ"ב) דאפטרופוס תורם להאכיל ולא להניח וכתבו שם התוס' (בדף מ') דזהו תקנתא דרבנן דאוקמי רבנן הפירות ברשותא דאפטרופס כדי שיתרום והפקר ב"ד הפקר אבל מן התורה הוי ליה תורם שאינו שלו וא"כ בהקדש דלא שייך לומר הפקר ב"ד שהרי אין יכולת ביד ב"ד להפקיע רשות גבוה אין הגזבר יכול לתרום:
מיהו מצינו דהגזבר מיקרי בעלים גבי הקדש בכמה דוכתא כדאמרינן גבי מעילה גבי נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל ומוקמינן לה הכא באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן דלא מיקרי מוציא מרשות לרשות משום דבלאו הכי הוי ברשותו וכן מצינו בתמורה (דף ל"ב) דאמר עולא המתפיס עולה לבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזברין בלבד ופירש רש"י ז"ל שאינה קריבה עד שיבואו הגזברין לעמוד ע"ג כמו שהבעלים צריכים לעמוד בשעת הקרבה עיי"ש וכן מצינו לענין הא דקיי"ל בכמה דוכתי הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל שכתבו התוס' במנחות (דף ע"א) ובתמורה (דף כ"ז) דדוקא הבעלים יכולים לחלל על שו"פ אבל אחר צריך לפדות בשוויו דווקא וגבי גזבר אמרינן בבכורות (דף כ"ה) גבי פרה שיש בה שתי שערות עיקרן אדום וראשן שחור דגזבר מצי לחלל על שו"פ אע"ג דדמי פרה. יקרים אלמא דגזבר כבעלים דמי וכ"כ הריטב"א ז"ל בפ' הזהב (דף נ"ז) דגזבר יכול לחלל על שו"פ ולהכי מספקא לן גבי תרומה אי מיקרי בעליו להפריש תרומה ולא מיקרי דבר שאינו שלו:
ומלשון התוס' במנחות (דף ס"ו ע"ב) ד"ה אומר שכתבו שם בהא דתנן גבי עומר שהי' בא משלש סאין והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשרות ר"ע מחייב בחלה ובמעשרות וקאמר ר"כ בטעמא דר"ע דמחייב במעשרות משום דסובר מירוח הקדש אינו פוטר כתבו התוס' דהוי מצי למיפרך דא"כ היכא אתי משאינו מעושר הא בעינן ממשקה ישראל דבשאינו מעושר עסקינן מדקתני באותן שנפדו חייב במעשר עכ"ל משמע מדבריהם דגזבר יכול להפריש מדהביאו ראי' מהא דקתני באותן שנפדו חייב במעשרות משמע דאי לאו הך משמעותא ה"א דמיירי במעושר. והא התם היתה התבואה ביד הגזבר קודם שנקצר ומי היה יכול לעשרם א"ו דהגזבר מיקרי בעלים ויכול להפריש תרומה ומעשרות:
אולם מדברי הרמב"ם ז"ל משמע לי שאין הגזבר יכול להפריש שהביא המתניתין (דפ"ו דתרומות) האוכל תרומה של הקדש בשוגג משלם שני חומשין וכתב ע"ז הר"מ ז"ל ואיך חל הקדש על תרומה ותירץ דהקדש הוי איסור כולל דתרומה מותר לכהנים והקדש אסור אף לכהנים ואמאי לא כתב דמשכחת לה שהתבואה היתה של הקדש שהוקדש אחר מירוח והפריש הגזבר ממנה תרומה דתרומה חל על הקדש מטעם מוסיף דבהקדש לא מעל עד שיהא בו שו"פ ובתרומה חייב מיתה בכזית כדאמרינן בפסחים (דף ל"ב). א"ו דסובר דגזבר אינו יכול לתרום דהוי לי' תורם שאינו שלו אלא שלפ"ז ישאר קושיית התוס' למאי דבעי למימר שם במנחות דר"ע סובר מירוח הקדש אינו פוטר א"כ איך הקריבו העומר מאינו מעושר הא בעינן ממשקה ישראל כדאמרינן בפסחים (דף מ"ח) מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל כו' והכא באינו מעושר עסקינן דהא גזבר אינו יכול לעשר דהוי לי' תורם שאינו שלו:
מיהו עיקר דברי התוס' שהקשו דהא בעינן ממשקה ישראל לא הבנתי דנוכל לומר דלר"ע דסובר אליבא דרב כהנא דמירוח הקדש אינו פוטר מיירי שתרם מתבואת חולין על העומר דאטו אין יכולין לתרום מן החולין על ההקדש ובאמת הי' יכול לתרום על השלשה סאין שנקצרו לשם עומר דמחולין על ההקדש יכולין לתרום רק דר"ע ורבנן פליגי לענין דינא אם לא תרם אלא על העומר בלבד הנשאר מהשלש סאין אם מירוח הקדש פוטר או לא אבל ודאי דמיירי דעל העומר הפריש ממקום אחר מפירות חולין והוי שפיר ממשקה ישראל ועוד נ"ל דתבואה של הקדש שנקצר לעומר לא שייך בי' טבל כלל דהא אמרינן בפסחים (דף ל"ג) גבי תרומת חמץ במד"א במפריש תרומה והחמיצה אבל מפריש תרומת חמץ ד"ה אינה קדושה מ"ט א"ק תתן לו ולא לאורו והקשה שם הש"ס מהא דתנן אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם תרומתו תרומה ומשני התם דהיתה לו שעת הכושר הכא דאחמיץ במחובר. והתוס' כתבו דהא דאצטריך קרא דתתן לו ולא לאורו היינו לריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה אבל לרבנן מתתן לחוד נפקא דמפריש תרומת חמץ לא הוי תרומה דכיון דאסור בהנאה לאו נתינה היא א"כ המפריש תרומת הקדש נמי לא הוי תרומה דהקדש אסור בהנאה וגבי תרומה תתן כתיב והקדש דעומר הא לא היתה לו שעת הכושר דהא בעינן שתהא הקצירה לשם עומר וצריכים לקנות התבואה משל ציבור ולקוצרה לשם עומר וכיון דהקדש אסור בהנאה הא לא חייל הפרשת התרומה כלל משום דלאו נתינה לכהן הוא וכיון דא"א להפריש תרומה מתבואת הקדש שנקצרה לשם עומר אין בו איסור טבל כלל:
והכי משמע בבכורות (דף י"ב) דאמר ר"ח בהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ופריך מהא דתנן האוכל מעיסת שביעית שלא הורמה חלתה חייב מיתה ואמאי הא אלו מיטמא בת שריפה היא ורחמנא אמר לאכלה ולא לשריפה וכתבו התוס' שם אע"ג דיכול להפריש מעיסה שאינה של שביעית עליהן מ"מ כיון דאינו יכול להפריש מיני' ובי' הוי לי' מן החיוב על הפטור כשמפריש ע"ז ממקום אחר ע"כ הרי מבואר דהפירות שאינו יכול להפריש מהם מיני' ובי' מיקרי פטור גמור והאוכלם בלא הפרשה פטור א"כ תבואת הקדש דאינו יכול להפריש מהן תרומה מיני' ובי' משום דאסור בהנאה ולא הוי נתינה אין בו איסור טבל ומיקרי פטור גמור ושפיר הוי ממשקה ישראל דלא חל עליו איסור טבל כלל שהרי היתה הקדש משעת קצירה ואף שאפשר לפדותן אחר קצירה ולהפריש מהן תרומה ולחזור ולקנות התבואה מהפודה אותן במעות תרומת הלשכה מ"מ אין מחויב לעשות כן לפדותן כדי לחייבו בתרומה כיון דהשתא פטורין מחמת דין הקדש דרמי עלייהו דפטירי מתרומה משום דלא משכחת בהו נתינה ומיקרי ממשקה ישראל אינו מחויב לפדותן לחייבן בתרומה ועוד דאפשר דכיון דבעינן קצירה לשם עומר ובעינן שיהא הקצירה משל ציבור בעינן נמי שלא יופקע כחן של ציבור מהתבואה עד ההקרבה ואם יפדה אדם אותן ויקנו ממנו אף שיקנו ממעות תרומת הלשכה פקע כח הציבור בין קצירה להבאה והוי לי' כמביא מדאשתקד ומצוה להביא מן החדש שנקצר לשם עומר:
ואין לומר דאכתי מצי להפריש תרומה מפירות הקדש דשפיר מיקרי נתינה לכהן משום דהכהן יכול לפדות ההקדש בשו"פ דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל וכדאמרינן בבכורות (דף י') דאף לר' יהודה דסובר פטר חמור אסור בהנאה אפ"ה אם קידש בו אשה מקודשת משום דיכולה לפדותו בשה ומקדשא במאי דביני ביני וה"נ מיקרי נתינה לכהן משום דהכהן יכול לפדותו בשו"פ. דז"א חדא דאיכא לאיפלוגי בין קידושין דבעינן הנאה לתרומה דבעינן נתינה ועוד דלפמ"ש התוס' הנ"ל דהא דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ הוא בבעלים אבל אחר צריך לפדותו בשוויו דווקא והטו"א כתב הטעם דהבעלים שהקדישו כיון דיכולים לשאול על הקדשן יכולים לחלל על פחות משוויו אבל אחר צריך לפדות בשוויו א"כ הכא אם יתן לכהן יצטרך הכהן לפדותו בשוויו כיון דהוא לא הקדישן ולא מצי למשאל עלי' הלכך לא מיקרי נתינה וכיון דלא מצי להפריש אין לו דין טבל כלל ומיושב קושית התוס' שוב ראיתי בירושלמי תרומות (פ"א) מבואר בהדיא דגזבר יכול לתרום משום דהוי כבעלים:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |