עונג יום טוב/קי
|
< הקודם · הבא > |
מיהו אף שהמשרתת יכולה להפריש אם באת בעלת הבית ומעכבת שהיא אומרת שלא ניחא לה בהפרשתה ורצונה לחזור ולהפריש חלתה אם יכולה בעלת הבית להפריש בברכה או לא היה נראה לענ"ד לכאורה דיכולה להפריש בברכה. דהנה הרה"מ ז"ל כתב (בפ"ד מהל' זכיה ומתנה) בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל מהא שמעינן דכי אמרינן דזכין לו לאדם דוקא כשנתרצה כשישמע אבל אם לא נתרצה כשישמע לא מהני עיי"ש:
וכתב ע"ז הרב בעל מחנה אפרים וז"ל בהא דקיי"ל בכמה מקומות דזכין לאדם שלא בפניו צ"ע כל היכא דהכריעו חכמים דעתו של אדם שהוא זכות גמור ואח"כ כששמע צווח וטען שחוב הוא לו מהו אם נאמן או לא והא דמשמע בב"ב (דף קל"ח) בזיכה מתנה ע"י אחר וכששמע המקבל צווח מיד דלא הוי מתנה כמבואר שם בש"ס שאני התם דקבלת מתנה לא הוי זכות גמור דדלמא לא ניחא ליה במתנה משום דכתיב ושונא מתנות יחיה אבל בזכות גמור אמרינן השתא הוא דלא ניחא ליה אבל מעיקרא זכה השליח עבורו. והביא ראיה מההיא דפרק ארוסה (דף כ"ה) איבעיא להו עוברת על דת ורוצה בעל לקיימה אי מצי או לא ומייתי ת"ש ואלו שב"ד מקנין להם מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורים ואי אמרת רצה הבעל לקיימה מקיים עבדינן מידי דלא ניחא ליה והאיך אנו נעשין שלוחין הא קיי"ל אין חבין לאדם שלא בפניו כך פירש"י ז"ל ומשני סתמא דמילתא כיון דעוברת על דת היא מינח ניחא ליה והדר אבעי לן בעל שמחל על קינויו קינויו מחול או לא ת"ש ואלו שב"ד מקנין להם כו' וא"א רצה בעל למחול מחיל עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל ואיכא זילותא דבי דינא כלומר א"א בשלמא אינו מחול א"ש דעכשיו ליכא זילותא דבי דינא מכיון דלא מצי למיהדר ואם איתא דכל מידי דהוי זכות גמור ואמדינן דעתיה דמינח ניחא ליה אף שזכו לו אחרים כששמע אח"כ מצי לומר לא הוי ניחא ליה בקינוי זה א"כ אפילו תימא דבעל שמחל על קינויו אינו מחול היינו דווקא היכא דקינא הוא בעצמו אבל היכא דקנאו לו אחרים כששמע מצי אמר לא הוה ניחא לי וחובה הוא אצלי עכ"ל:
ולענ"ד אין זה ראיה כלל דאף אם נימא דבכל דוכתי דאמדינן לדעתיה דהוי זכות מהני מחאתו מ"מ הכא גבי ב"ד שאני דרבי קרא דאיש איש שנעשים שלוחיו לקנאות עבורו ואינו יכול למחות אח"כ כיון דבשעת הקינוי אמדינן לדעתיה דזכות הוא לו ותדע דשליחות דב"ד עדיפא משליחות דעלמא דאם נימא דשליחות ב"ד דמי לכל שליחות א"כ מאי שנא דאמרינן דוקא שהב"ד מקנין לה נימא דכל אדם יכול לקנאות עבור חבירו כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואם יבא הבעל וימחה לא שמעינן ליה כמו בכל זכות דעלמא ומדנקט רבויא דקרא שהב"ד מקנין לה ש"מ דאחר אינו יכול לקנאות דאף דזכות הוא לו מ"מ כיון דאם יבא הבעל וימחה יתבטל הקינוי אין זה קינוי כלל ואף כשבא הבעל ונתרצה בקינוי של האחר מ"מ כיון שעד שבא הבעל היה הדבר בספק אם נתרצה הבעל לא מיקרי קינוי כלל אבל ב"ד הם נעשים שלוחים לו ואינו יכול למחות כלל אח"כ:
ומזה גופא פשיטא ליה לתנא דמתניתין דקרא דאיש איש אתי לרבות שהב"ד מקנין ולא אמרינן דהפסוק מרבה שכל אדם יכול להעשות שלוחו לקנאות משום דזכות הוא לו משום דפשיטא ליה להש"ס דבכל דוכתי דאמרינן זכות הוא לו כשבא הבע"ד בעצמו ומוחה נתבטל זכיית השליח ולהכי א"א לאוקמי קרא בשליח דעלמא דכיון דמצי הבעל למחות אח"כ לא מיקרי קינוי כלל אף כשאינו מוחה ומוקמינן קרא דאיש איש שהב"ד מקנין לה דאלימא כח ב"ד למהוי שלוחו כמו שהוא בעצמו היה מקנא לה ולא מצי למחות אח"כ והש"ס דקפשיט שאין הבעל יכול למחות קינויו מהא דהב"ד מקנין ולא חיישינן דילמא אתי בעל ומחיל על קינויו ולא מחלק בין קינוי ב"ד ובין קינויו דבעל בעצמו דאם הבעל יכול למחול על קינויו מכאן ולהבא פשיטא דגם על קינוי ב"ד יכול למחול אבל בין קינוי ב"ד לקינוי דשליח ודאי דאיכא לאיפלוגי טובא דבשליח אחר ודאי דיכול הבעל למחות על קינויו ובקינוי ב"ד אינו יכול למחות:
ויש להביא ראיה לזה דהא מבואר בדברי הרשב"א ז"ל בנדרים (דף ל"ו) בסוגיא דתורם משלו עש"ח דכל היכא דבעינן שליחות ממש אמרינן מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ואינו יכול ליעשות שלוחו שלא מדעתו אפילו היכא דהוי זכות גמור ויישבנו דבריו לעיל בתשובה ומטעם זה הוצרך לומר דבתורם משלו עש"ח א"צ שליחות כלל אבל היכא דבעי שליחות בעינן דעת בעלים ממש וא"כ תיקשי הכא גבי קינוי היאך ב"ד נעשים שלוחו של בעל שלא מדעתו ונימא מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ואפילו לפי מש"כ לעיל דלא כדעת הרשב"א ז"ל דלא אמרינן האי כללא דאף שלוחכם לדעתיכם אלא היכא דאם עשה הוא בעצמו בלא דעת לא מהני. מ"מ הכא בקינוי ודאי דשייך לומר מה אתם לדעתיכם דהא קרא כתיב ועבר עליו רוח קנאה ובש"ס אמרינן דבקפידא דבעל תלי רחמנא ושייך לומר מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ואמאי נעשו ב"ד שלוחים שלו שלא מדעתו א"ו דשאני שליחות דב"ד דרבי קרא הכא משליחות דעלמא דאע"ג דבכל דוכתי בעינן לדעתיכם הכא לא בעינן ששה ולשיטת תה"ד שביארנו לעיל דכל היכא דהוי זכות גמור מקרי שפיר לדעתיכם אף שלא ידעו הבעלים מזה יש להביא ראיה מסוגיא זו דכל היכא דהוי זכות גמור יכול למחות אחר שישמע דאי נימא דאינו יכול למחות אחר שישמע א"כ מ"ש שאמרו שהב"ד מקנאין לה מכיון שכל אדם יכול לקנאות מאחר שזכות הוא לו ונהי דבנתחרש ונשתטה איכא למימר דאדם אחר אינו יכול להעשות שלוחו לקנאות משום מילתא דאיהי לא מצי עביד שליח לא מצי משווי מ"מ הא במתניתין קתני שהיה בעלה חבוש בבית האסורים והרי בעלה בעצמו יכול לקנאות ואמאי אין אחר יכול לקנאות בשבילו. ועוד דאפילו בחרש ושוטה נמי נראה לפענ"ד דלא שייך כאן כל מילתא דאיהו לא מצי עבד שליח נמי לא מצי משווי. דהאי כללא לא שייך אלא היכא דבעינן לגמור ע"י שליחותו איזה קנין כמו בגיטין וקידושין ובהפרשת תרומה אבל בקינוי דלא הוי אלא קפידא ואזהרה בעלמא בזה לא אמרינן גבי חרש ושוטה כל מילתא דאיהו לא מצי עבד שליח נמי לא מצי משווי אלא אמרינן גם החרש והשוטה ראוי לזה רק פומיה הוא דכאיב ליה ול"ד להא דאמרינן בנדרים (דף ע"ב) דלמ"ד אין הבעל מיפר קודם שמיעה של נדר אינו יכול לעשות שליח קודם שמיעה להפר אחר השמיעה משום דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד כו' דהפרת הנדר הוי מעשה גמור ועדיף ממעשה דקינוי ועוד דהתם קודם שנדרה האשה ודאי דלא שייך הפרה כלל ושייך לומר כל מילתא דאיהו לא מצי עביד כו'. משא"כ הכא גבי קינוי דאשת חרש ושוטה אמרינן דחזי לקינוי רק פומייהו הוא דכאיב לי' וא"כ ודאי דתקשה אמאי אין אחר יכול לקנאות א"ו כדאמרינן לעיל דאחר אינו יכול לקנאות משום דכיון דבעל יכול למחות כשישמע אף דזכות הוא לו להכי לא מיקרי קינוי משא"כ ב"ד דרבי קרא שיכולים לקנאות ואינו יכול למחות כשיבוא ומזה ראי' דכל מידי דזכות הוא לו מהני מחאתו כשישמע:
מיהו כ"ז לדברי תה"ד דסובר דכל מידי שזכות גמור הוא לא בעינן לדעתיכם ממש אבל לדעת הרשב"א ז"ל שסובר דאפילו בזכות גמור בעינן לדעתיכם אפ"ל דלעולם היכא דהוי זכות לא מהני מחאתו והא דאין אחר נעשה שלוחו לקנאות הוא משום דבעינן מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ולהכי לא מהני קינוי' של אחר אלא של ב"ד ומ"מ ראיית המחנה אפרים ז"ל נדחה לדברי כולם דע"כ חזינן דשליחותן של ב"ד עדיף משליח דעלמא מהאי קרא דאיש איש וא"כ אפ"ל אע"ג דבכל דוכתי מהני מחאה והכא לא מהני וכן מצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו לקידושין (דף מ"א) בהא דאמרינן והא דתנן חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצא ושחט והן לקחו ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו מנלן כו' וכתב ע"ז הריטב"א ז"ל וכי תימא ל"ל קרא הא זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו איכא למימר דשאני הכא דהוי מידי דמצוה ודילמא ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בגופא וחובה חשיבא וכדאמרינן התם בנדרים בתורם משלו עש"ח א"ו דשאני הכא דעשאו שליח גלי דעתא דניחא לי' וכיון שכן ש"מ דשלוחו כמותו ולא עוד אלא דאלו מדין זכיה יכול למחות אחר שחיטה לכי שמע ואנן חזינן דלא מצי הדר בי' כדמוכח מהאי מתניתין דאייתי הכא שאם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו והא לא אפשר אלא מדין שליחות והיינו דמייתינן להא מתניתין ולא מייתינן כמה מתני' דאיתא התם שיכול לעשות שליח לשחיטת פסחו עכ"ל הרי שדעתו ז"ל בתי' השני דאף אם נימא דשחיטת פסח הוי זכות גמור אפ"ה יכול למחות לכי שמע אי לאו מטעם שליחות:
ובמה שכתבנו לחלק דגבי שליחות ב"ד אינו יכול למחות א"ש מה שהשמיט הרי"ף ז"ל הא דאמר רב יוסף הגדילו יכולין למחות [ותמה עליו הרא"ש בכתובות (דף י"א)] משום דמוכח מסוגיא דסוטה דגבי ב"ד שנעשו שלוחיו אינו יכול למחות אח"כ דכיון דפריך עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל אלמא דהיכי דאתי בעל ומחיל אין ב"ד מקנאין א"כ ע"כ מוכח דאינו יכול למחות בעיקר הקנוי שקנאו ב"ד עבורו וכיון דסתמא דגמרא דסוטה סברה הכי וכן אביי ורבא שמקשים על ר"י ממתניתין נמי סברי הכי שאינו יכול למחות פסק הרי"ף ז"ל כן דהגדילו אינן יכולין למחות שוב מצאתי שהפ"י בקידושין (דף מ"ב) וכתובות (דף י"א) כתב ג"כ דשליחות ב"ד עדיף משליחות דעלמא דאע"ג דאין שליחות לקטן מ"מ ב"ד שאני עיי"ש:
ומה שהביא המחנה אפרים ראי' מדברי הר"ן ז"ל שכתב בקידושין (דף מ"ד) גבי קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דחוששין שמא נתרצה האב וכי תימא רצוי דאב בקידושין מאי מהני איכא למימר דהיינו טעמא דכל אדם רוצה להשיא בתו ומצוה דרמיא עליה נמי הוא וזכין לאדם שלא בפניו ומיהו טעמא דנתרצה האב כששמע הא לא נתרצה לא הוי קידושין לפי שאינו זכות גמור לפי שהיא יוצאת מרשותו לכמה דברים אבל כל שנתרצה גלי דעתיה דזכות הוא לו ומהני משעה ראשונה עכ"ל ומדכתב דלהכי לא מהני בלא נתרצה לפי שאינו זכות גמור הוכיח דהיכא דהוי זכות גמור מהני אפילו בלא נתרצה:
ולענ"ד דאין כוונת הר"ן ז"ל במש"כ דאם לא נתרצה לא מהני היינו שמיחה בפירוש אלא כוונתו שלא נתרצה בפירוש ומיירי שלא שמע כלל מקדושי' ומת או שהלך למדינת הים ובזה כתב דדוקא נתרצה בפירוש מהני אבל אם מת קודם שנתרצה לא מהני כיון דלא הוי זכות גמור והיינו דאיכא בין זכות גמור להיכא דלא הוי זכות גמור דהיכא דלא הוי זכות גמור כל שלא שמע ונתרצה בפירוש לא מהני והיכא דהוי זכות גמור בלא שמע כגון שמת קודם ששמע נמי מהני. אבל אם מוחה גם בזכות גמור לא מהני וזה שכתב הר"ן ז"ל לא נתרצה היינו שלא שמע כלל מזה ואף שהמרדכי שם בקידושין כתב דאפי' אם מת האב קודם ששמע נמי צריכה גט מ"מ הר"ן סובר דבלא שמע האב ושתק אינה צריכה גט והכי מוכח מגוף דברי הר"ן ז"ל שכ' שם עוד ומיהו דווקא ששתק בשעת שמיעה אעפ"י שצווח אח"כ אבל בצווח מעיקרא א"צ גט ולא מיאון ולדברי המחנה אפרים ז"ל שפי' מש"כ הר"ן ז"ל מעיקרא אבל כי לא נתרצה האב היינו שמיחה ואמר שאינו רוצה א"כ למאי הדר וכתב דכשצווח מעיקרא א"צ גט היינו לא נתרצה היינו צווח א"ו כמש"כ דלא נתרצה שכתב הר"ן היינו שלא שמע מהקידושין כלל דבזה לא מהני אח"כ כתב דכששמע וצווח מעיקרא נמי אינה צריכה גט ולא חיישינן דילמא בלבו נתרצה וחלו הקידושין או דברגע הראשון קודם שהתחיל לצווח נתרצה אלא כיון שצווח א"צ גט וזה ברור בכוונת הר"ן ז"ל דמעיקרא שכתב כי לא נתרצה לא מהני היינו שלא שמע מהקידושין כלל ולא הוי רצוי וע"ז כתב כיון דלא הוי זכות גמור דבזכות גמור מהני אף שלא שמע כלל אבל במוחה בפירוש אפילו בזכות גמור אין זכין לו:
וכן מצאתי להר"ן ז"ל בחידושיו למס' חולין (דף ל"ט) שכתב בפשיטות בד"ה והאי דלא צווח מעיקרא סבר מי אתי לידי דאצווח וז"ל מהא שמעינן דכי אמרו זכין לאדם שלא בפניו ה"מ היכא דלכי שמע ניחא ליה אבל היכא דצווח לא קנה דהא אמרינן דאפילו לרבנן לא קנה אלא משום דמשמע להו דכיון דשתק בשעת שמיעה ניחא ליה עיי"ש גם בסוף דבריו (וכ"כ הר"ן בפ"ק דקדושין גבי ובכסף ע"י אחרים ע"ש] ומבואר מדבריו שם דלאו במתנה לחוד אמרינן דאי צווח אח"כ לא קנה אלא כל היכא דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו נמי הדין כן ודבריו שבקדושין ע"כ דכוונתו כמו שפירשנו לעיל:
וכן מצאתי להרמב"ן ז"ל במלחמות בגיטין בסוגיא דתן גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור כתב שם וז"ל שהרי אפילו בדברים שזוכין לו שלא בפניו אם צווח ביום שמעו לא קנה כדאיתא בב"ב ובחולין עכ"ל עיי"ש היטב בדבריו ז"ל הרי דלאו דווקא במתנה לחוד לא קנה אם צווח אח"כ אלא ה"ה בכל מידי דזכות הוא לו:
וגדולה מזו מצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו לקידושין (דף כ"ג) בהא דאיבעיא להו עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו והקשה ע"ז דהא קיי"ל דרשב"א נמי סבר בשטר ע"י אחרים משום דזכות הוא לו ומה לי משום זכות ומה לי משום שליחות ותירץ דנ"מ דאי הוי שליח קבלה כיון שהגיע גט לידו יצא לחירות ואעפ"י שהעבד צווח עכשיו כששמע ואלו מדין זכיה דכל היכא דכי שמע צווח מעיקרא לא יצא לחירות. ובאמת נראה דגבי שחרור גם המחנה אפרים מודה דמהני מחאתו דלא הוי זכות גמור אף לרבנן דר' מאיר דהא ניחא ליה בהפקירא אלא דגדול הוא לו זכות של שחרור משל הפקירא וכמו שכתבו התוס' בגיטין ובכתובות ר"א] כדפרישית לעיל ואע"ג דאיהו שדריה ואיכא גילוי דעתא דניחא ליה דלקבליה נהליה ואפ"ה כיון דלאו שלוחו הוא גילוי דעתא לא מהני ויכול למחות כשידע בדבר וזה נכון עכ"ל הרי מבואר דדעתו ז"ל אפי' היכא דגלי דעתיה מעיקרא דניחא ליה אפ"ה יכול למחות היכא דלא שויה שליח בהדיא:
ונראה שזה כוונת הר"ן ז"ל בקידושין (דף מ"ב) וז"ל בטעמא דמילתא דתיקנו זכיה לקטן מדרבנן כדאיתא בב"מ (דף ע"א) ולא תקנו ליה ג"כ שליחות מדרבנן כמו זכיה משום דשליחות מילתא אלימתא היא דמכי מטא לידיה דשליח לא מצי משלח למהדר בי' ולא אלמוה לזכותיה דקטן כולי האי ע"כ וכוונתו הוא דאם צוהו הקטן שיזכה מתנה עבורו מצי למיהדר בי' אח"כ וכמש"כ הריטב"א ז"ל דהיכא דהזכיה הוא מטעם זכות לחוד מצי הדר ביה אף דגלי דעתיה מעיקרא דניחא ליה משא"כ אי הוה מתקנו ליה רבנן שליחות דמיד שעשה השליח שליחותו לא מצי משלח למיהדר ביה וכן יש להביא ראי' מסוגיא דישל"מ דאמרינן שם דאם אמר כלך אצ"י ונמצא יפות הוי תרומה משום דאמרינן דהוי זכות כמש"כ הש"מ ז"ל שם דאף דבתורם משלו על של חבירו בעינן למימר בנדרים (דף ל"ו) דלא הוי זכות משום דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונו מ"מ בתורם משל בעה"ב הוי שפיר זכות כיון דהמצוה היא בממונו ניחא לי' שלא יבואו ב"ב לידי מכשול] ואפ"ה אם לא נמצאו יפות מהן אין תרומתו תרומה משום מחאה של בעה"ב אלמא דאפי' במידי דזכות מהני מחאה דאח"כ ואף דשם יש קצת חוב דאולי ניחא ליה למיעבד מצוה בגופו ממש מ"מ הא הש"ס מדמי ליה ליאוש שלא מדעת דזה לא חשיב חוב:
ובני הרב הגדול מוהר"ח הערץ נ"י הביא ראי' דלא מהני מחאה דאח"כ היכא דזכות הוא לו מהא דתניא בגיטין (דף מ') עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר עיי"ש היטב ופשטא דלישנא משמע שהעבד אינו רוצה בשיחרורו ואפ"ה אמרינן דמהני מה שזיכה לו ע"י אחר אלמא דכיון דקיי"ל זכות הוא לעבד שיצא מת"י רבו לחירות לא מהני מחאת העבד ונ"ל דאין זה ראי' דאפשר לומר דגם העבד רוצה בשיחרורו רק שאומר קושטא דמילתא שהוא לא קיבל לידו שטר שיחרורו וקמ"ל תנא דברייתא דמ"מ הוי משוחרר משום דמסתמא זיכה לו ע"י אחר [וכה"ג כתב הטור בשם הרמ"ה ביור"ד (סימן רס"ז) בסיפא דנתתי לו שטר שיחרור והוא אומר לא נתת דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי דמיירי שאח"כ חוזר העבד ורוצה בשיחרורו אף שאמר מקודם לא נתת ואף אנו נאמר דרישא מיירי שגם כעת העבד רוצה בשיחרור רק שאומר שלא עשאו בן חורין]:
הרי נתבאר שבכל דבר שזכות הוא לו אם בא ומיחה אח"כ מהני מחאתו היכא דנאמן באמירתו דלא ניחא לי' וא"כ בענין שאילתנו אם באת בעלת הבית ומוחית ורצונה להפריש חלה בעצמה דוקא יכולה להפריש ולברך ומ"מ הואיל דהמחנה אפרים כתב דאין יכול למחות לכן תפריש חלה בלא ברכה כ"נ לענ"ד:
ועיין בש"ך בחה"מ (סימן ס"ו) בהא דאמרינן בב"מ (דף י"ט) מצא שטר שיחרור בזמן שהאדון מודה יחזיר לעבד ופריך וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזל עבד וקנה נכסים מניסן עד תשרי ואזל הרב וזבנינהו ואתא עבד וטריף מניסן הניחא למאן דאמר זכות הוא לעבד שיצא מת"י רבו לחירות וכאביי דאמר עדיו בחיתומיו זכין לו אלא למ"ד חוב הוא לעבד שיצא לחירות מא"ל ומשני דכי אתא למיטרף אמרינן לי' אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך וכתב הרא"ש ז"ל עלה ואסיקנא דכי אתא למיטרף לקוחות אמרינן לי' אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך ותמהו הב"י והב"ח והש"ך ז"ל על הרא"ש דהא אנן קיי"ל כחכמים דזכות לעבד שיצא לחירות והרא"ש פסק כאביי דעב"ח ז"ל ולדידי' הא לא בעי לאתויי ראי' אימת מטא גיטא לידי' משום דע"ח ז"ל עיי"ש ושפיר טריף מניסן:
ולכאורה יש ליישב דאפשר לומר דבדבר שאמדו חכמים שזכות הוא לו והוא צווח ביום שמעו שאינו רוצה תליא בפלוגתא דרב יוסף ואביי ורבא דלר"י דסובר הגדילו יכולין למחות בכל מילי שזכות הוא לו אם מוחה כששמע לא חשבינן לי' לזכות למפרע ולאביי ורבא דמקשו ממתניתין לדידהו אמרינן כיון דאמדו חכמים הדבר לזכות לא מהני מחאתו למפרע ומה שהטבילוהו ע"ד ב"ד הוי גירות מעליא. וה"נ גבי עבד כשמטא שטר שיחרור לידו וצווח ע"ז נהי דמכאן ולהבא העבד משתחרר בע"כ אבל עד דמטא לי' לר"י דאמר הגדילו יכולין למחות לא חשבינן לי' זכות למפרע ולאביי ורבא אמרינן דלא מהני מחאתן למפרע והוי משוחרר משעת חתימה והא דקאמר הש"ס הניחא למ"ד זכות הוא לעבד שיצא לחירות וכאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לי' היינו נמי משום דסובר אביי דלא מהני מחאתן לבטל הזכי' למפרע אבל לפמש"כ הרא"ש ז"ל בפ"ק דכתובות כרב יוסף דהגדילו יכולים למחות ודאי דאפילו למ"ד זכות הוא לעבד שיצא לחירות מ"מ יכולים הלקוחות לטעון שמא לא רצה העבד בשיחרורו והיה עומד וצווח ולא הוי זכות למפרע ואייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך ושפיר פסק לשיטתו כר"י בהא דהגדילו יכולין למחות:
מיהו אכתי לא ניחא לפ"ז הא דקאמר הניחא למ"ד זכות הוא לו דאפילו לאביי ורבא דסברי הגדילו אין יכולין למחות משום דדבר שאמדו חכמים לזכות לא מתבטלת הזכי' למפרע במה שצווח ביום שמעו מ"מ אם צווח בשעת זכי' ממש ודאי דאין יכולין לזכות עבורו כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם ז"ל וא"כ גם למ"ד זכות הוא לו יכולין הלקוחות לטעון שמא היה צווח בשעת כתיבה וחתימת הש"ש ולא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו ואין יכול לטרוף הפירות אלא משעת נתינה ויותר נראה לי ליישב דהנה התוס' כתבו בב"מ (דף כ') ד"ה שובר דהא דעדיו בחתומיו זכין לו הי' תקנת חכמים כדי שיהא העדים יכולים לחתום ואפילו אם בא על בת ישראל בין כתיבה לנתינה לא פסלה וכבר תמה עליהם האו"ת ז"ל דהא אין ב"ד יכולים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה:
אולם מצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו דלא אמרינן עבחז"ל רק לענין פירי דהוה ממונא לחוד אבל לענין איסור ודאי דלא מהני עד דמטי לידיה ממש דהא בעינן דומיא דגט אשה דכתיב ונתן בידה והסופר והעדים הא לא זכו עבורו:
ולפ"ז נראה דאף למ"ד זכות הוא לו תליא בפלוגתא דרב ושמואל בב"ב (דף צ"ב) אי הולכין בממון אחר הרוב דלרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב אין הלקוחות יכולין לומר שמא היה הג"ש בע"כ דעבד דאזלינן בתר רובא ורוב העבדים מתרצים כמו שאמדו חכמים דעתם באמת דהוי זכות ומוציאין הפירות מלקוחות משום עדיו בחז"ל והש"ס דקאמר הניחא למ"ד זכות הוא לו הוא רק לרב דסובר הולכין בממון אחר הרוב אבל לדידן דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב נגד חזקת ממון אפילו למ"ד זכות הוא לו אין יכולין לטרוף מלקוחות דמצי אמרי שמא היית עומד וצווח וגלית דעתך שאינך רוצה בשיחרור ולא זכו העדים בחותמיהן עבורך עד דמטא לידך שאז חל השחרור בע"כ] ואייתי ראי' אימת מטא לידך ושפיר פסק הרא"ש לדידן דקיי"ל כשמואל דמצי אמרי אייתי ראיה כו' ולא מיבעיא בנכסי מטלטלין שודאי אינו יכול להוציא מיד הלקוחות המוחזקין בהם אלא אפילו אם קנו קרקע מהאדון דאפשר לומר דלא חשיבי מוחזקין מפני שהעבד מערער על תחילת הלקיחה דהא העבד הוא בחזקת האדון וכל מה שקנה נכנס לרשות האדון עד שיתברר שנשתחרר וגם הלקוחות הבאין מכחו לא נוכל להוציא מהם ובזה א"ש גם דברי המרדכי בהגהות שכתב שם וז"ל דאמר לי' אייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך אבל גבי שט"ח אמר אביי עבחז"ל ושפיר טרף וגבי גט אשה לא שייך לאמר זכות הוא לה שמתגרשת וגבי עבד נמי חוב הוא לו ולהכי אמרינן לקמן דאמרינן ליה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך עכ"ל וזה תמוה דהא אנן פסקינן כחכמים דר"מ דש"ש הוי זכות:
ולפמ"ש א"ש דהא לחכמים נמי איכא חוב שנאסר בשפחה רק שאפ"ה אמדו חכמים שהזכות מכריע על החוב וזכין לו שלא בפניו השט"ש אבל אם ידעינן שחוב הוא לו כגון שצווח בשעת מעשה ודאי דלא זכין לו ולא הוי משוחרר עד דמטא לידי' להכי אמרינן ליה אייתי ראיה אימת מטא לידך ולא טריף משעת חתימה:
מיהו יישוב זה לא יתכן אלא לשיטת הריטב"א ז"ל דס"ל דלא מהני הא דעבחז"ל אלא לענין ממון בלחוד אבל לענין איסור להשיאו בת חורין לא מהני עד דמטא לידי' ממש. ולהכי תליא מילתא אי הולכין בממון אחר הרוב או לא וכמ"ש לעיל אבל לשיטת התוס' דס"ל לענין איסור להשיאו ב"ח . אמרו עבחז"ל מתקנת חכמים לא יתכן ישוב זה דאף דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ כיון דבאותו הדבר איכא נ"מ לענין איסורא ועיקר השיחרור הוא לענין איסור ובאיסור לכ"ע אזלינן אחר הרוב מש"ה אזלינן נמי בממונא אחר הרוב וכמ"ש בהפלאה ז"ל בסוף פ"ק דכתובות והביא כמה ראיות לזה עי"ש ואין לומר לשיטת התוס' דהכא לא אזלינן בתר רובא מטעם דאיכא נגד הרוב ב' חזקות חזקת העבד שלא נשתחרר עדיין וחזקת ממון דאדון ודלקוחות ובתרי חזקה לא אזלינן בתר רובא אף באיסור כמ"ש הריב"ש בתשובה דז"א דא"כ תיקשה להיפך מאי קאמר הניחא למ"ד זכות הוא לעבד ולאביי דאמר עבחז"ל דהא אכתי אין יכול להוציא נכסים מיד הלקוחות מטעם דאיכא תרי חזקה שלא נשתחרר עד דמטי לידי' משום דאימר הי' צווח על השיחרור ועוד דהך חזקה דעבד שלא נשתחרר איתרע דהא השתא דמטי לידו ודאי דהוי משוחרר שהרי עבד משתחרר בע"כ ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |