עונג יום טוב/קט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב קט

סימן קט

והתה"ד כתב (בסימן קפ"ח) דמשרתת הבית מותרת להפריש בלי רשות בעלת הבית אם רואה שהעיסה מתקלקלת וטעמו הוא כיון דמתקלקלת העיסה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו וקי"ל זכיה מטעם שליחות אתרבי ולענין תרומה רבינן שליחות מאתם גם אתם וה"נ המשרתת נעשה שלוחה אפי' שלא מדעתה כיון דרגילות לפעמים שהבעה"ב נותן רשות למשרתת להפריש חלה ואע"ג דבפ"ק דחולין אמרינן דהאומר לשלוחו צא ותרום ושמע אינש אחרינא ותרם אין תרומתו תרומה והוי תורם של"מ אלמא אע"ג דידע האי בעידנא דתרם דניחא לי' לבעה"ב לתרום שהרי צוה לשלוחו לתרום מ"מ הואיל דלדידי' לא עביד שליח לא מהני י"ל דדוקא התם לא מהני משום דאיכא למימר דמקפיד שזה דוקא יתרום שיודע דרכו ומידתו אם יפה או בינוני אבל בהפרשת חלה בזה"ז דהכל שווין ליטול כזית ולשורפה אין לומר כלל שיש קפידא מי יפריש ויתרום ותו דאיכא למימר מטעם שיש לחוש לקלקול העיסה ליכא קפידא כלל וכן לענין גט היכא דידעינן דזכות הוא לה וניחא לה בגירושין לא הוי קפידא מי יקבל הגט במקומה ואי ק"ל הא דתניא בב"מ הרי שמצאו וא"ל כלך אצ"י דבלא שויה שליח לא מהני משום דבעי שלוחכם לדעתיכם דל"ד כלל דהתם בשעה שנעשה שליח לא ידעינן כלל דניחא לי' ובעינן לומר דלמפרע הוי שליח להכי לא מהני. משום דבעינן למידע בשעה שנעשה שליח דזכות הוא וניחא ליה וכה"ג הוי דומיא דאתם דאנן סהדי אי הוי הכא הויא ניחא לה אבל היכא דבשעה שנעשה שליח לא ידע לא הוי דומיא דאתם עכ"ל תה"ד והביאו הרמ"א ביור"ד (סימן שכ"ח) בקיצור ולפמש"כ בשם הרשב"א מוכח דלא סבר לי' למש"כ התה"ד דהא הרשב"א מקשה גבי תורם משלו על של חבירו דבעי למימר דמהני בלא דעתו משום דזכות הוא לו הא גזה"כ הוא דבעינן לדעתיכם ומאי מהני זכות והוצרך לתרץ דלדעתיכם לא בעינן בכרי רק בעצם התרומה הרי דבתרומה דבעינן לדעתיכם לא מהני אף שידעינן בשעה שתורם דזכות הוא לו אין זה לדעתיכם ולא מהני זכות אלא בכרי דלא בעינן שליחות ממש אבל לא בתרומה ואף שהכ"מ (בה' תרומות) כתב דהר"מ לא גרס הך ותסברא דהא לא מייתי כלל אוקימתא דשווי' שליח הא כבר יישבנו שיטת הר"מ על נכון באופן שגם הוא היה גורס ותסברא:

ומש"כ התה"ד דכיון דידעינן דניחא לה שתפריש המשרתת נקרא לדעתיכם ולא מקרי שלא לדעתיכם אלא אם בשעה שתרם לא ידעינן אי ניחא ליה אבל אם בשעה שתרם ידעינן מקרי שפיר לדעתיכם זהו תימא דהא כבר כתבנו בשם הש"מ שכתב בשם הרמב"ן ז"ל להקשות דמדמקשי הש"ס לאביי מכלל דלרבא ניחא ליה מה דהוה תרומה והלא רבא לא קאמר דמהני למפרע אלא בדבר שעומד להתרצות אבל בדבר שאינו עומד להתרצות לא מהני כמו דלא מהני יאוש למפרע בדבר שיש בו סימן ותי' דגם בתרומה כיון שעומד לתרום מסתמא יתרצה. ומטעם זה פי' הש"ס בברייתא דדוקא אם נתברר שחושש משום גזל לא הוי תרומה אבל בסתמא הוי תרומה משום דמסתמא ניחא ליה עיי"ש בדבריו דדייק לה מלשון הברייתא הרי חזינן דגם בתורם שלא מדעת אמרינן דודאי ניחא ליה ואפ"ה פריך ותסברא מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם אלמא דבתרומה בעינן דעת בעלים ממש ולא מהני הא דידעינן דניחא ליה ואין לומר דהתם נהי דאמדינן דעתיה דניחא ליה מ"מ ליכא טיבותא לבעלים במה שמפריש בלא דעתו משא"כ בנידון דתה"ד דאיכא נמי טיבותא לבעלים מפני שהעיסה מתקלקלת בניחותא כהאי שפיר מקרי לדעתכם. דזה דוחק דכיון דניחותא לא מקרי לדעתכם מה יוסף תת כח במה שטובה היא לבעלים דמ"מ לא מקרי לדעתיכם ומגופא דסוגיא דנדרים (דף ל"ו) מוכח הכי דהוצרך לאוקמי דתורם תרומותיו לדעתו דבעל הכרי ומשל בעל הכרי ובאומר כל הרוצה לתרום ולא משני בשלא לדעתו ממש רק בגוונא דהוי זכות לבעל הכרי א"ו דמשל בעל הכרי לא מהני מה שתורם אחר אם לא מדעת בעל הכרי ממש משום דבעי שליחות גמור ומדעתו דווקא:

ומש"כ התה"ד להביא ראי' מגט אשה ומשיחרור דבעינן שליחות ממש ואפ"ה אמרינן היכא דהוי זכות נעשה שליח שלא מדעתו וה"נ בתרומה נימא הכי ע"ז כבר הבליע הרשב"א ז"ל בנעימת לשונו דגזירת הכתוב הוא גבי תרומה מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם:

אלא שלכאורה קשה מהא דאמרינן בקידושין (דף מ"א) אתם גם אתם ל"ל נלמוד מקדשים ודחק שם בזה. ולפי שיטת הרשב"א ז"ל הא מצי לשנויי דאיצטריך לדרשא דאתם גם אתם לדעתיכם דוקא שדין זה הוא רק בתרומה לחוד וקמ"ל דאין אדם יכול ליעשות שלוחו של בעל הכרי שלא מדעתו ואף לדידן דקיי"ל דגם בכה"ת דניחותא מעיקרא לא מהני מ"מ במידי דהוי זכות הא מודה אביי דמהני מאי דאמדינן דעתי' דניחא ליה דמהאי טעמא מהני זכות השליח בגט שחרור וגט אשה במקום דהוי זכות ואיצטריך לאשמעינן דבתרומה לא מהני ותו ק"ל דהא הרשב"א בחידושיו לנדרים בבעיא דהני כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא נינהו ופשיט דשלוחי דרחמנא נינהו כדתנן מקריב עליו קני זבין ויולדות ואי שלוחי דידן נינהו הא קא מהני ליה ומשני שאני מחוסרי כפרה דאר"י הכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה ופי' הרשב"א ז"ל דפשיטת הש"ס דא"א שלוחי דידן נינהו ודאי דצריך דעת בעלים וכדאמר בעלמא מה אדם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם וא"כ אסור במודר הנאה לעשות שליחותו מדעתו יעיי"ש בדבריו שם הרי דהאי כללא דלדעתיכם לאו בתרומה לחוד הוא אלא בכל התורה במידי דבעי שליחות בעינן דעת משלחו וא"כ קשה מ"ש גבי גט דנעשה שליח בדבר שהוא זכות בלי דעת משלחו:

ונ"ל דבאמת הא דקאמר מה אתם לדעתיכם לאו מקרא קא דריש ליה אלא מסברא בעלמא דפשיטא ליה להש"ס דדבר שאם הבעלים עושין אותו שלא מדעת מהני יכול גם אחר להעשות שליח עבורם שלא מדעתם כמו בגט שחרור דאם זרק גט להעבד והעבד לא ידע מזה נמי משתחרר וכן בגט אשה מהני כדאמרינן בגיטין (דף נ"ה) בכנסי שט"ח זה עיי"ש ובדף ע"ח בתוס' וברמב"ן להכי היכא דזכות הוא לו יכול גם אחר להעשות שליח עבורו שלא מדעתו ומהני כיון דידעינן דודאי ניחא ליה אבל בדבר שאם עשאו בעצמו שלא מדעת לא מהני כמו תרומה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם אין השליח יכול לעשות עצמו שליח שלא מדעתו ואפי' ניחותא לא מהני ואפי' אם ידעינן השתא דוודאי ניחא ליה נמי לא מהני ובעינן שהבעלים יעשו אותו שליח (וכן גבי ממונא דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו ודעת כמה רבוותא דהוא מטעם שליחות הוא נמי מטעם דאדם יכול ליקנות ממון שלא מדעת דקיימא לן חצירו וידו קונה לו שלא מדעתו] ודבר זה פשיט ליה להש"ס מסברא דבמידי דבעלים צריכין לעשותו בדעת ובכוונה אם נעשה ע"י שליח צריך שידעו הבעלים ושפיר כתב הרשב"א ז"ל גבי קרבן דאם בעינן שליחות והכהן שלוחא דידן הוא בעי לדעתכם דווקא דהקרבת הקרבן בעי כוונה ואין אדם נעשה שליח לחבירו שלא מדעתו במידי דבעי כוונה ודעת וכה"ג כתבו התוס' בשם הירושלמי בחולין (דף י"ג) לענין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דבתרומה שכתוב בו מחשבה אין מעשה מוכיח על מחשבתו ובכל דוכתי מעשה מוכיח על מחשבתו וה"נ לענין שליחות כיון דבתרומה עיקרו במחשבה אינו נעשה שליח שלא מדעתו וכן בקדשים וכן נ"ל מלשון רש"י ביבמות (דף קי"ג) שכתב תורם שאינו שלו ולא צוהו בעה"ב דשליחות נפקא לן מאתם גם אתם הלכך מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ע"כ מלשון זה משמע ודאי דמסברא בעלמא ידעינן דבעינן דומיא דאתם ולא שיש קרא מיותר ע"ז ופשיטא ליה להש"ס דלא מהני בתרומה הא דזכות הוא לו דכיון דלא ידע הבעה"ב לא מהני ובתורם משלו על ש"ח דמהני זכות ע"כ הוא משום דלא בעינן שליחות בתיקון הכרי להכי מהני זכות:

וראיתי להתוס' בקידושין (דף נ"ו) שהקשו בהא דאמרינן לקח בהמה טמאה ועבדים במעות מ"ש יאכל כנגדן הא קיי"ל כר' יוחנן דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש. ומה"ט אמרינן גבי צנועין דלא מצי מחללי מע"ש שביד הגזלנים ותי' דהתם אין הצנועין יכולים לחלל משום דהגזלנים עצמן לא מצי מחללי משום דלאו דידהו הוא אבל גבי יאכל כנגדן דלאו בתורת גזל אתי לידיה דמוכר יכול לחלל להכי גם הלוקח יכול לחלל בתורת שליחות כיון דאינהו מצי עבדי שלוחייהו נמי מצי עבדי כמו תורם משלו עש"ח עיי"ש בדבריהם:

הנה מבואר מדבריהם דתורם משלו עש"ח הוא מטעם שליחות הבעלים ולהכי בעינן שהבעלים בעצמן יהא בידם לחלל וגבי צנועין דהגזלנים לא מצי לחלל גם בעה"ב ל"מ לחלל גם מוכח מדבריהם דשייך שליחות בזה אף שלא מדעת המשלחו וכדברי התה"ד דכל היכא דניחא ליה מקרי לדעתיכם ובזה חולקין על הרשב"א ז"ל בשתים שהוא ז"ל סובר דכל היכא דבעינן שליחות בדבר הדומה לתרומה כמו חילול מעשר בעינן דעת בעלים ממש ולפ"ז הא דאמרינן בלקח בהמה טמאה ועבדים יאכל כנגדן ומחלל הלוקח שלא מדעת המוכר ע"כ לאו מטעם שליחות הוא רק מטעם דפדיון מעשר דומה לתורם משלו עש"ח דכמו דהתם מפקיע קדושת הכרי במה שתורם מפירותיו כן גבי חילול מפקיע קדושת המעשר במעותיו ובתורם משלו עש"ח לא בעי כלל שליחות אלא ניחותא בעלמא וכיון דניחא לבעלים מצי לתרום ולחלל בלא שום שליחות לפי דעת הרשב"א ז"ל:

ונראה שהתוס' בב"ק (דף ס"ח) סותרין לדבריהן בקידושין הנ"ל ואזלי בשיטת הרשב"א ז"ל דתורם משלו עש"ח לא מטעם שליחות הוא שכתבו שם בד"ה הוא דאמר כצנועין. והקשו שם אהא דאמרינן דצנועין לא סברי להא דר"י דאינהו אמרי כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות ור"י סובר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולים להקדיש כו' וע"ז כתבו וז"ל מיהו דבר תימא הוא דהיכי מדמה הקדש לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומע"ש ש"ח שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו והא דמיבעיא לן באין בין המודר (דף ל"ו) התורם משלו עש"ח צריך דעת בעלים או לא היינו טעמא כדקאמר התם דדלמא ניחא ליה למיעבד מצוה בממוני' אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול עכ"ל ולא חשו למה שכתבו בקידושין דכיון דהמלקטים עצמן לא מצי מחללי הבעלים נמי לא מצי לחללו דמלתא דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עבד ומוכח מזה דסברי דלא בעינן שליחות כלל בתורם משלו עש"ח אלא בניחותא בעלמא סגי כיון דזכות הוא לו ולהכי שפיר הקשו דהא דצנועין שפיר מצי סברי כר"י כיון דאפילו היו הפירות של המלקטים לגמרי נמי הוה מצי בעה"ב לחלל מטעם תורם משלו עש"ח כש"כ השתא שהפירות הן בגזל אצל המלקטים:

ונראה ליישב קושיתם לפי שיטה זו שהוא שיטת הרשב"א ז"ל ונ"ל לפי מש"כ התוס' בתמורה (דף כ"ז) בהא דאמרינן הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל הוא דווקא בעלים שחיללו אבל אחר שחילל בעינן דווקא בשווי' דהא תנן הקדשות ומע"ש שאין דמיו ידועין בשלשה אלמא דבעי דוקא פדיון בשווי' ולפ"ז לא קשה קושית התוס' כיון דצנועין לא ידעו כמה לקטו אם איתא דחללו בתורת אחר המחלל הא בעינן דווקא בשווי' ובעי שלשה לשום כמה לקטו ולחלל על שיעור הלקיטה ולא משמע לי' לר' יוחנן שהצנועין אמרו כן אחר שומת שלשה אלא סתמא אמרו בעצמן כל הנלקט יהא מחולל א"ו דחיללו בתורת בעלים ובעלים לא בעי שווי' ומזה למד ר' יוחנן דצנועין ור"ד אמרו דבר אחד דאף דלאו ברשותייהו נמי מיקרי בעלים אבל גבי לקח בהמה טמאה ועבדים דידע כמה נתן עבורם ודמיו ידועים שפיר אמר יאכל כנגדן ומחלל כמו אחר דהא מחלל בשוויה [ולאו משום שליחות דמוכר קא עביד דמצי לחלל של חבירו בלי שום שליחות כמו לתרום עש"ח דא"צ שליחות לזה]:

ולפ"ז יש ראיה לשיטת הרשב"א ז"ל דמידי דבעי דעת בעלים לא מהני שליחות שלא מדעת דאי נימא דמהני שליחות שלא מדעת א"כ קשה מנ"ל לר' יוחנן דצנועין סברי דאדם יכול לחלל דבר שאינו ברשותו דילמא מחלו לגבי המלקטים וכמש"כ בב"ק (דף ק"ט) דלהגזלן גופא ודאי דיכול הנגזל לתת במתנה וחיללו בתורת שליחות מהמלקטים דהוי נמי דין בעלים דשלוחו כמותו ויכולין נמי לחלל אף שלא בשווי' א"ו דא"א לעשות שליח שלא מדעת בעלים גבי חילול משום דחילול מע"ש בעי דעת ואי מחלי לגבי מלקטים ודאי דלא מצי לחלל בשליחותייהו דמה אתם לדעתיכם ושפיר מוכח דסובר אדם יכול לחלל דבר שאינו ברשותו דכיון דע"כ החילול היה בתורת בעלים והיינו שהצנועין חשובין בעלים ולהכי לא בעי פדיונו בשווי' א"כ ש"מ דסובר כר' דוסא דגזילה מקרי ברשות בעלים ואין לומר דאתיא כר"מ דאמר מע"ש ממון גבוה הוא ולא מצי יהיב במתנה כדאמרינן בקידושין (דף נ"ד) דהא שם בסוגי' דב"ק משמע דרבא בעי לאוקמי כר' מאיר אבל ר' יוחנן לא מוקי לה כר"מ עיי"ש:

אבל לשיטת התוס' והתה"ד שכתבו דשייך שליחות אף שלא מדעת בעלים א"כ ודאי דקשה מנ"ל להוכיח דסברי כר' דוסא דאדם מקדיש דבר שאינו ברשותו דלמא יהבי במתנה להמלקטים וחללו אח"כ בשליחותן משום דודאי ניחא להו:

וה"נ משמע פשטא דלישנא דש"ס דנדרים בבעיא דהני כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא ופשיט ממשנה דמקריב עליו ומשני דמיירי במחוסר כפרה דא"צ דעת בעלים דאר"י הכל צריכים דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביאן על בנו ובתו הקטנים ולעולם בכל הקרבנות הוי שלוחי דידן רק במחוסרי כפרה שרי כיון דלא בעינן בי' דעת בעלים לא עביד שליחותיי' ושרי ומשמע דמוכיח דגבי מחוסרי כפרה לאו שלוחי דידן נינהו מדא"צ דעת בעלים וכ"כ שם הרשב"א בחידושיו וז"ל דאי הוי אמרינן דא"צ דעת בעלים ודאי שמעינן דשלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן ודאי צריכין דעת בעלים וכדאמרינן בעלמא מה אתם לדעתיכם עיי"ש:

מיהו לכאורה אין זה מוכרח דהא אפשר לפרש דהש"ס מוכיח דשלוחי דרחמנא נינהו במחוסרי כפרה מדמביא קרבן על בנו קטן דהא קיי"ל אין שליחות לקטן ואיך נעשה שלוחו א"ו שלוחי דרחמנא נינהו וקשה באמת על רש"י ור"ן שלא פירשו כן מיהו אפשר לומר דנהי דאין שליחות לקטן מ"מ כיון שהתוס' כתבו בקידושין דהא דאיבעי לן אי שלוחי דידן היינו אי שלוחי דידן נמי הוו אבל שלוחי דרחמנא ודאי הוו דאי לא"ה מי איכא מידי דאיהו לא מצי עבד ושליח מצי עבד רק משום דשלוחי דרחמנא ודאי הוי אז מצי משווי שליח אף דאיהו לא מצי עביד א"כ ה"ה לענין שליחות קטן אף דאין שליחות לקטן מ"מ כיון דעביד בשליחותא דרחמנא מצי עביד נמי בשליחות הקטן וכה"ג מצינו בפ"ק דב"מ (דף ח') לענין שליח לדבר עבירה דשותפין שגנבו חייבין ולא אמרינן אין שלד"ע כיון דעביד גם לדעתי' דנפשיה ומסוגיא זו דנדרים נמי משמע הכי דפריך לקמן אלא מעתה יביא פסח על חבירו שכן מביא פסח על בניו הקטנים ומשני שה לב"א לאו דאורייתא וקשה איך הוה למ"ד שה לב"א דאורייתא ומביא על בנו קטן הא בפסח וודאי בעינן שליחות גמור דהא ילפינן בקידושין מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין כו' אלא מכאן ששלוחו ש"א כמותו בפסח א"כ איך אפשר לשחוט בשביל קטן אי שה לב"א דאורייתא הא אין שליחות לקטן א"ו דכיון דעביד גם בשביל עצמו מצי עביד גם בשביל קטן וכמו דאמרינן לענין שליח לד"ע א"כ כיון שהוכחנו דמהא דשליחות לקטן אין ראיה דלאו שלוחי דידן נינהו ע"כ דמייתי הש"ס דלאו שלוחי דידן משום דאי שלוחי דידן א"כ הא בעינן לדעתיכם וכדברי הרשב"א ז"ל. מיהו המעיין ברש"י ז"ל בסוגיא יראה דמפרש כפשוטו דכיון דא"צ דעת בעלים א"כ אף אי שלוחי דידן נינהו מ"מ לא אסור דאין איסור בעשיית שליחותו במודר הנאה אלא כשיודע ומצוה לו אבל כשאין המדיר יודע מזה אף דהמודר עושה בתורת שליחות גמור נמי לא איכפת לן כהא דאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דלענין תרומה הוי שליחות ואפ"ה במודר הנאה שרי ש"מ דלא אסר בעשיית שליחות במודר הנאה אלא כשעושה מדעתו אבל בלא דעתו אף במידי דבעינן שליחות גמור לא איכפת לן ושפיר דחי דבמחוסרי כפרה מיירי דלא בעי דעת בעלים יכול הוא להקריב עבורו אף דהוי שלוחי דידן והכי עדיף טפי לפרש דלפ"ז גם במחוסרי כפרה הוי שלוחי דידן כמו בכל הקרבנות ואפ"ה שרי במודר הנאה הואיל וא"צ דעת בעלים וא"צ לחלק בין מחוסרי כפרה לשארי קרבנות לענין שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא כדמשמע בלשון הרשב"א ז"ל דאף דבכל הקרבנות הוי שלוחי דידן אבל במחוסרי כפרה הוי שלוחי דרחמנא וזה דוחק גם אין להוכיח איפכא דכיון דא"צ דעת בעלים א"כ איך יכול להקריב עליו הכהן בלא דעת בעלים דהא הוי שלוחי דידן ובעינן מה אתם לדעתיכם כו' א"ו דלא אמרינן מה אתם לדעתיכם ואף שהמקריב מביא בעצמו בעינן לדעתו דהא אם יביא בעצמו ודאי דצריך דעת דמתעסק בקדשים פסול כדאמרינן (בפ"ק דחולין ובפ"ק דזבחים) משום חולין פסול דהיינו שהוא צריך לידע שזהו קרבן מ"מ חבירו שמקריב עליו יכול להעשות שלוחו בלא דעתו דלא דרשינן מה אתם לדעתכם כו' ז"א דכבר כתבנו דכיון דשלוחי רחמנא נמי הוו להכי הוו שלוחי דידן נמי אף בלא דעתו וכמו דאמרינן לענין שליח לד"ע וכמש"כ לענין שליחות לקטן:

[ובזה היה נ"ל לומר בהא דקשה לי במה דאמרינן בכתובות (דף י"א) גר קטן היו מטבילין אותו ע"ד ב"ד משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו עיי"ש בתוס' שכתבו שם בסוף דבריהם דהוי גר מן התורה משום דהוי זכות גמור וע"ז דחקו עצמן דהא אין שליחות לקטן ותירצו משום דאתי לכלל שליחות עיי"ש ולפי גירסת כל הספרים דבעינן מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם כו' וכמש"כ דבמידי דאם עשה בעצמו צריך דעת אין השליח יכול לעשות שלא מדעתו א"כ כיון דגירות ודאי דבעי דעת דהא בעי קבלת מצות א"כ איך אפשר להעשות שליח עבורו אבל לפי הנ"ל א"ש דהב"ד הוו שלוחי דרחמנא לגייר הקטן הבא להתגייר וכיון דעבדי לנפשייהו הוו נמי שלוחי הקטן אף שהוא קטן ואף דלא הוי מדעתו:

וכמש"כ דבמלתא דעביד לנפשי' שפיר הוי שליחות אף לקטן ובשלא לדעת המשלח ועיין ברא"ש ביבמות (דף מ"ז) ובתוס' סנהדרין (ס"ח) שכתבו דילפינן זה מזה שהיה בשעת מ"ת כמה יונקי שדים והיה מועיל גירותם משום דעת ב"ד והחיוב הוא על ב"ד מיהו זה אינו דבקידושין (דף מ"א) דילפינן שליחות מחלוקת הארץ מדכתיב ונשיא א' למטה ופריך ותסברא והא קטנים הוי ואין שליחות לקטן אלמא דגם גבי ב"ד שייך אין שליחות לקטן ודוחק לומר התם גבי חלוקת הארץ שאני דלא נעשו ב"ד אלא לחלוקת הארץ כדכתיב קרא שם ולא שייך בזה שהם גם שלוחי דרחמנא שהוא רק דררא דממונא משא"כ גר הבא להתגייר והוא קטן שנעשים שלוחי דרחמנא להכניסו תחת כנפי השכינה ולשיטת ר"י בתוס' דהוי רק מדרבנן בלא"ה לא קשה כלל משם ודו"ק]:

הנה נתבאר לעיל דדעת תה"ד דתורם משלו עש"ח הוא נמי מטעם שליחות כמו תורם משל בעל הכרי ומיקרי נמי לדעתיכם משום דכל היכא דזכות הוא לו מיקרי לדעתיכם ממש ודעת הרשב"א ז"ל דגבי תרומה דבעינן לדעתיכם בעינן שידעו הבעלים ממש שהוא תורם בשליחותו ואפי' היכא דהוי זכות גמור נמי לא מהני שלא מדעתו ובתורם משלו עש"ח דמהני הא דזכות הוא לו הוא משום דלא בעינן שליחות כלל בתורם משלו עש"ח ובניחותא בעלמא סגי ונראה דנ"מ טובא לדינא כגון אם תרם משלו על של הפקר דלדעת התה"ד דבעינן נמי שליחות גבי כרי א"כ כמו שאם תרם פירות הפקר על כרי שלו לא מהני כמ"ש לעיל בשם הירושלמי דבעינן בעלים ממש ה"נ אם תרם על כרי של הפקר לא מהני דבעינן בעלים בכרי כמו בעצם התרומה ובלא רשות בעלים או שליחותן אין הכרי יוצא מידי טבלו אבל לשיטת הרשב"א ז"ל דלא בעינן שליחות גבי כרי ולא קפדינן אלא שלא יעכבו הבעלים וכל שאינן מקפידין יכול אחר לתרום שלא מדין שליחות א"כ אם תרם על כרי של הפקר נמי מהני ויצא מידי טבלו כיון שאין להם בעלים:

ולכאורה יש להביא ראי' לדעת הרשב"א ז"ל דלא בעינן שליחות בתרומה אלא על הפירות שנתפסים בקדושת תרומה אבל בפירות הכרי לא בעינן שליחות אלא ניחותא בעלמא מהא דאמרינן בחולין (דף קל"א) הרי שאנסו בית השר גרנו אם בחובו חייב לעשר ואם באנפרות פטור מלעשר עיי"ש וא"כ הרי חזינן דאם בחובו חייב לעשר מפירותיו על הפירות שביד האנס ומשמע ודאי דאפילו באנס כותי נמי דינא הכי דמעשר מפירותיו על פירות שנטל האנס והא האי אנס ודאי דקני להני פירות שנטל בתורת גביית חוב או בייאוש ואפ"ה יכול לתרום על הפירות שביד האנס אע"ג דאין שליחות לכומ"ז. ואם נימא דבעינן שליחות גם על הכרי כדעת התה"ד א"כ לא חיילא שם תרומה על פירותיו שתרם על הכרי שביד האנס והויין להנך פירות שתרם טבל בעלמא:

אבל לדעת הרשב"א ז"ל ניחא כיון דלא בעינן. שליחות בכרי אלא ניחותא בעלמא שלא יקפידו הבעלים הכא נמי האי אנס ודאי לא איכפת לי' אם הישראל תורם תרומה בפירותיו של עצמו על הפירות שביד האנס וכיון דכבר נתחייבו הפירות בתרומה כשהי' ביד ישראל חייב הישראל לתרום עליהן ומהני תרומתו:

אולם מדברי התוס' בנזיר (דף י"ב) משמע כתה"ד דאמרי' שם בש"ס דכי משוי איניש שליח במילתא דמצי עבד השתא אבל במילתא דלא מצי עבד השתא לא משוי וכתבו התוס' וא"ת דהא מעשים בכל יום שהאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרישי חלה בעבורי וגם תלמידים של בית רבן אומרים כן ואיך נעשה שליח בדבר הזה הא בשעה שעושה אותה שליחות לא היתה יכולה בעצמה להפריש חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח ואומר ר"ת דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח לכשיהיה נילוש ודברים שבידה קיימים דאין זה דבר שלא בא לעולם כיון שבידה ללוש ולגלגל העיסה קרוי שפיר בא לעולם כיון שבידה לעשות כדאמר בפרק האומר לחבירו פירות ערוגה זו תלושה יהא תרומה על פירות ערוגה זו המחוברת לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין עכ"ל התוס' הרי מבואר מדברי התוס' דגם על הפירות הכרי בעינן שליחות שהרי הוצרכו לתרץ הא דמצי משווי שליח להפרשת חלה קודם לישה וגלגול משום דיכולה להביא עיסה מגולגלת להפריש על הכרי זה שהתוס' בלשונם לא הזכירו לתרץ חלות התרומה כשהיא קמח על מה שנעשה חלה רק שתירצו דלהכי חיילא הפרשת השליח להוציא העיסה מטבלה משום שגם הבעה"ב יכולה להביא עיסה מגולגלת ולהפריש על קמח זה הרי חזינן דסבירא להו דגם בכרי שמפרישין עליו בעינן דין שליחות ולא מהני אלא דכל שבידה לא מקרי מחוסר מעשה:

ולפמש"כ יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק (בפ"ד מהלכות תרומות) דתורם משלו עש"ח א"צ דעת בעלים ותמה המל"מ דהא בגמרא לא איפשטא הך דתורם משלו עש"ח ודחי לה בשינוייא דמיירי בכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום ואף דבעיא דטוה"נ של מי נפשטה התם מ"מ בעיא דתורם משלו עש"ח לא איפשיטא ומשכחת לה הא דפשטינן דטוה"נ של תורם בתורם משלו על ש"ח לדעת חבירו:

ונ"ל ליישב בפשיטות דבש"ס דבעי למיפשט התורם משלו עש"ח א"צ דעת בעלים ממתניתין דקתני במודר הנאה מחבירו דתורם תרומותיו ומעשרותיו לדעתו במ"ע אילימא מן בעל הכרי על של בעל הכרי ולדעתו דמאן אילימא לדעתו דיליה מאן שוויה שליח אלא לדעתו דבעל הכרי הא קמהני ליה אלא משלו על של בעל הכרי ולדעתו דמאן אילימא לדעתו דבעל הכרי הא קמהני ליה אלא לדעתו דנפשיה ותורם משלו עש"ח א"צ דעת בעלים ומשני כדאמר רבא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום וה"נ באומר כל הרוצה כו' ופי' הר"ן ז"ל כדאמר רבא באומר כל הרוצה בבעיא דר' ירמיה בסמוך אמר הכי עכ"ל ומלשון זה מבואר דרבא לא אמר שינויא דידיה דכל הרוצה כו' על איבעיא דתורם משלו עש"ח רק אאבעיא דמבעי ליה התם תורם משלו עש"ח טוה"נ למי ופשיט ממתניתין דתורם משלו עש"ח ואי אמרת דטוה"נ לבעל הכרי הא קמהני ליה וע"ז משני רבא באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום וא"כ הא חזינן דעיקר מה שהכריח לרבא לאוקמי בכל הרוצה הוא מאי דהוי מסתבר ליה התורם משלו עש"ח טוה"נ לבעל הכרי והוקשה לו הא קמהני ליה וע"ז הוכרח לתרץ דמיירי בתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי ובאומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום אבל אי לאו הך קושיא הוי ניחא גם לרבא לאוקמי בתורם משלו עש"ח ומוכח מזה דא"צ דעת בעלים ולהכי לא אמר רבא אוקימתא דידי' אאבעיא קמייתא דתורם משלו עש"ח משום דניחא לאוקמי מתניתין באמת מתורם משלו עש"ח ובאמת אינו צריך דעת בעלים ולא הוצרך לאוקמי בכל הרוצה עד דמקשי לי' מטו"הנ הא קמהני ליה רק הש"ס הוא דדחי כי בעינן למיפשט דא"צ דעת בעלים דאיכא לאוקמי כדאמר רבא באומר כל הרוצה לתרום וה"נ באומר כל הרוצה לתרום אבל לרבא בעצמו הוי ניחא לי' לאוקמי בתורם משלו עש"ח וא"צ דעת בעלים באמת. וא"כ כיון דחזינן דרבא סובר באמת א"צ דעת בעלים הכי פסקינן ונכון מאוד פסק הרמב"ם ז"ל במה שפסק א"צ דעת בעלים:

והנה לשיטת הרשב"א ז"ל דתורם משלו עש"ח לא מטעם שליחות הוא ולא בעינן לדעתיכם אלא ניחותא בעלמא אין ראי' מהא דלא אמר רבא שינויא דכל הרוצה אבעיא קמייתא הוא משום דהוי ניחא ליה למיפשט דבאמת א"צ דעת בעלים. אלא משום דרבא לטעמיה דסובר יאוש שלא מדעת הוי יאוש. ולדידי' איכא לאוקמי בתורם משלו עש"ח לדעתו דתורם ובעל הכרי לא ידע מזה ומהני כי אתי אח"כ ואמר דניחא לי' דמהני גבי תרומה אי לאו טעמא דמה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ובתורם משלו עש"ח הא לא בעינן שליחות לדעת הרשב"א ז"ל רק ניחותא בעלמא ומהני לרבא ניחותא דידיה למפרע ולענין מודר הנאה נמי שרי כיון דלא ידע בעל הכרי בשעה שתרם לא קא עביד שליחותי' ועדיף מכל הרוצה וא"כ הרי ליכא למיפשט לרבא דא"צ דעת בעלים דלעולם אימא לך דצריך דעת בעלים ומתניתין מיירי שבאו הבעלים אח"כ ואמרו דניחא להו אבל כל כמה דלא מתיידע לבעלים לא אמרינן דוודאי זכות הוא להו וכמו דאמרינן בכלך אצל יפות דכל כמה דלא אמרו הבעלים כלך אצ"י לא מהני תרומתו וכי אמרו כאצ"י מהני וה"נ דכוותי' וא"ש נמי לשון תורם לו את תרומותיו אע"ג דבעינן שיתרצה הבעלים מ"מ כשמתרצים חייל ההפרשה למפרע כדאמרינן בברייתא דתורם שלא ברשות תרומתו תרומה ומיירי בניחותא דאח"כ וקאמר תרומתו תרומה משום דחייל למפרע ולהכי לא אמר רבא שנויא דידיה אאבעי' דצריך דעת בעלים אבל הש"ס דפסקו דיאוש של"מ לא הוי יאוש הוצרך לאוקמי באומר כל הרוצה לתרום וא"ש לישנא כדאמר רבא דקאמר הש"ס דרבא לא אמר הכי אהך בעיא משום דאזיל לטעמי' ביאוש של"מ:

וא"כ אין ראי' לשיטת הר"מ ז"ל למיפשט מלשון כדאמר רבא שרבא סובר א"צ דעת בעלים דלעולם אימא לך דסובר דצריך דעת בעלים מיהו ניחותא דאח"כ נמי מהני ומיירי בניחותא דאח"כ וע"כ דהר"מ אזיל לשיטת תה"ד דסובר דבתורם משלו עש"ח נמי בעינן שליחות ובעינן נמי לדעתיכם וכל היכא דידעינן בשעת הפרשה דניחא לי' מקרי שפיר לדעתיכם וא"כ א"א לומר דטעמא דרבא דלא אמר אוקימתא דכל הרוצה אאבעיא דתורם משלו עש"ח משום דמצי לאוקמי בתורם לדעתו דתורם ומהני בניחותא דאח"כ דכיון דבעינן שליחות ובעינן לדעתיכם הא כבר אמרינן אף לרבא בב"מ דלא מהני ניחותא דאח"כ היכא דבעינן לדעתיכם ואם נימא דצריך דעת בעלים בתורם משלו עש"ח הא לא מהני מה דניחא לי' אח"כ דבעינן לדעתיכם שנדע בשעת הפרשה שודאי ניחא ליה ומתניתין קתני תורם תרומותיו דמשעת הפרשה חייל תרומה וא"כ גם לרבא איכא למיפשט דא"צ דעת בעלים ומדלא אמר רבא אוקימתא דכל הרוצה לתרום ש"מ דסובר באמת א"צ דעת בעלים וא"כ הוי ראי' לפסק הר"מ ז"ל מיהו לעיל הוכחנו מדברי הר"מ ז"ל בדין כלך אצ"י דסובר כשיטת הרשב"א ז"ל דבכרי לא בעינן בעלי' וא"כ נסתרה ראיה זו:

מיהו לפמש"כ לעיל דשיטת הש"ך דכל היכא דמהני ניחותא לחוד ולא נעשה קנין ופעולה ע"י ניחותא דידיה למפרע גם לאביי אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה א"כ גם לאביי דסובר יאוש של"מ לא הוי יאוש שפיר הוה מצי לשנויי דלעולם צריך דעת בעלים משום דניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה וכל כמה דלא שמענו דניחא ליה אין תרומתו תרומה ומתניתין דקתני תורם תרומותיו לדעתו מיירי בתורם לדעתו דידיה וחייל כשיבואו הבעלים ואמרו דניחא להו דהיכא דבעינן ניחותא לחוד ולא בעינן שליחות הא גם לאביי אמרינן דמהני ניחותא דלמפרע ושוב א"א לומר דלרבא לא אמר אוקימתא דכל הרוצה כו' משום דאזיל לטעמי' דיאוש של"מ הוי יאוש. דאם איתא דמצינן לאוקמי מתניתין בניחותא דאח"כ הא גם לאביי מצינן לאוקמי הכי דמודה אביי דניחותא דאח"כ מהני היכא דלא בעינן שליחות ומדלא מוקי הש"ס הכי ע"כ דמסתבר להש"ס דלשון דתורם תרומותיו לדעתו משמע דחיילה התרומה מיד ולא בעינן להמתין עד שיבואו הבעלים א"כ לרבא ליכא לשנויי הכי ונפשוט גם לרבא דא"צ דעת בעלים ומדלא אמר רבא שינויא דכל הרוצה אאבעיא דתורם משלו עש"ח ש"מ דסובר דבאמת א"צ דעת בעלים וקמה וגם נצבה ראייתינו לשיטת הרמב"ם ז"ל אף אם נימא דסובר כשיטת הרשב"א ז"ל דלא בעינן שליחות בתורם משלו עש"ח מדלא אמר רבא אוקימתא דכל הרוצה אאיבעיא דצריך דעת בעלים דהא לכ"ע אנו צריכין להך אוקימתא אם נימא דצריך דעת בעלים א"ו דסובר רבא א"צ דעת בעלים ולהכי לא אמר שינויא דידי' מעיקרא אאיבעיא דדעת בעלים:

ונ"ל להביא ראיה לשיטת הרשב"א ז"ל דתורם משלו עש"ח לאו מדין שליחות נגעו בו אלא מדין דניחא ליה לחוד הוא ומשום דלא בעינן שיעשה בשליחותו של בעל הכרי אלא שלא יעכב בעל הכרי מהא דאמרינן ביבמות (דף צ"ג) דר' ינאי כר"ח דאדם מקנה דבר שלב"ל דר"י הוי מייתי ליה אריסא כל מעלי שבתא כנתא דפירי יומא חד נגה ליה ולא אייתי ליה שקיל מפירא דביתא עישר עלייהו אתי לקמי' דר"ח א"ל שפיר עבדת דתניא למען תלמד ליראה את השם כל הימים אלו שבתות ויו"ט למאי הילכתא אילימא לעשורי ומיכל איצטריך קרא למישרי טילטול אלא לאו כה"ג ופרש"י ז"ל כה"ג דהוי דשלב"ל והתוס' פירשו כה"ג דהוי שלא מן המוקף עיי"ש עכ"פ מוכיח הש"ס דר"י סובר אדם מקנה דשלב"ל מדעישר מפירי דביתיה עליהם וקשאין בה כמה שנין הא אף אם אין אדם מקנה דשלב"ל נמי מצי לעשר על הפירות שיביא האריס אף שהן של האריס עכשיו דהא מצי לתרום משלו עש"ח וכדאמרינן בנדרים (דף ל"ו) וע"כ לא איבעיא לן התם אלא משום דאפ"ל דצריך דעת בעלים משום דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה אבל כאן לא שייך לומר ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה דהא האריס היה רגיל להביא טבל לר"י ור"י היה מתקנם א"כ ודאי דניחא ליה להאריס שיתרום ר"י מפירותיו על הפירות שיביא לו אח"כ וחייל התרומה עכשיו ולא שייך כאן אדם מקנה דשלב"ל אח"כ מצאתי שרבינו רע"א ז"ל הקשה זאת:

ונ"ל ליישב לנכון דבאמת משמע מדברי התוס' ד"ה מייתי דר"י היה לו לחוש שמא הפירות עדיין מחוברין ולא תלש האריס עדיין ע"ש בדבריהם. רק שכתבו דמטעם זה לא מיקרי דשלב"ל כדאמרינן בקידושין (דף ס"ב) משום דבידו לתלוש:

ומיקרי דשלב"ל מחמת שהם עדיין של האריס וא"כ כיון דהיה ר"י חושש שמא עדיין מחוברין שפיר מוכח דסובר אדם מקנה דשלב"ל ותרם שיחול התרומה כשיביא האריס הפירות לר"י אבל אי הוה סובר אין אדם מקנה דשלב"ל לא הוי מצי לתרום אף בתורת תורם משלו עש"ח כיון דהיו מחוברין דהא פריך שם בקידושין אהא דקאמר פירות ערוגה זו תלושין על פירות ערוגה זו מחוברין הוי תרומה משום דבידו לתלוש וכל שבידו לאו מחוסר מעשה הוא אלא מעתה הנותן פרוטה לאשתו וא"ל הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך ה"נ דהוי קידושין משום שבידו לגרשה ומשני נהי דבידו לגרשה אין בידו לקדשה והיינו שמא אח"כ לא תתרצה לו עי"ש הרי דכל היכא דאינו יכול לחול הדבר כעת לגמרי ומפסיק דבר שבידו לסלק כמו אישות דעצמו נמי לא מהני מחמת שאולי לא תתרצה אז ואף שהיא מתרצית כעת להתקדש אחר הגירושין מ"מ כיון שיכולה לחזור לא מיקרי בידו. א"כ ה"נ בענין זה כיון דהפירות עדיין מחוברים אף שבידו לתולשם מ"מ כיון דתורם על פירות של חבירו וביד חבירו למחות אז שלא יתרום על פירותיו אינו יכול לתרום וגרע טפי מהתם דכיון דהתם שקבלה הפרוטה להתקדש אחר הגירושין ואפ"ה לא מהני שמא תחזור אחר הגט ולא מיקרי בידו. כש"כ הכא דהאריס לא ידע כלל שתורם על פירותיו שאנו אומרים שיכול לתרום על פירותיו משום דזכות הוא לו אבל ודאי דיכול למחות א"כ לא מקרי בידו כיון דהשתא עדיין הפירות מחוברין וכשיתלשו שמא לא יתרצה האריס וכיון דר"י תרם ור"ח א"ל שפיר עבדת ש"מ דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ויכול לתרום שיחול כשיגיע הפירות ויהא שלו ממש:

והנה כ"ז שייך לפרש לשיטת הרשב"א ז"ל דדין תורם משלו עש"ח לא מדין שליחות בעל הכרי נגעו בה אלא מדין דניחא ליה ולא בעינן אלא שלא יעכבו הבעלים בזה אמרינן שפיר דאם הכרי עדיין מחובר לא מיקרי בידו משום דיכול בעל הכרי לעכב כשיתלשו וא"ש מה שלא תרם בתורת תורם משלו עש"ח:

אבל לדעת תה"ד דמדין שליחות נגעו בה וכשתורם משלו עש"ח נעשה שליח של בעל הכרי ממש ודמי כמו שבעל הכרי תורם משום דבעינן בעלים ממש ואין כח להפקיע כח הטבל מהכרי אלא להבעלים לחוד א"כ לא שייך לומר דלהכי לא מצי לתרום על פירות האריס משום דלאו בידו ושמא יעכב האריס אח"כ כשיתלשו כיון דתורם כעת בשליחותו ממש ודומה כמו שהאריס תורם בעצמו ועל עצמו לא שייך לומר לאו בידו דהא הוא ניהו התורם כעת דשלוחו כמותו והוא יכול לתרום כשיתלשו ומוכח כשיטת הרשב"א ז"ל דעל הכרי לא בעינן שליחות הבעלים ולא קפדינן אלא שלא יעכבו הבעלים ועיקר דין שליחות הנאמר בתרומה קאי על התרומה בעצמה וכשתורם על של חבירו אינו בגדר שליחות הבעלים כלל ושייך לומר דלא מיקרי בידו לתרום שמא יעכבו הבעלים אחר שיתלשו ולא מצי לתרום עליהם כשהן מחוברין בתורת תורם משלו על ש"ח ומוכח שפיר דר"י סובר אדם מקנה דשלבל"ע דתרם שיחול כשיהיו שלו ממש:

מיהו יש ליישב אף לשיטת תה"ד דסובר דתורם משלו עש"ח מדין שליחות בעל הכרי נמי א"ש הא דאינו יכול לתרום על כרי של חבירו המחובר משום דלאו בידו הוא אחר שיתלשו ואף שבשליחות דבעל הכרי הוא עביד ובעל הכרי הא בידו הוא גם אחר שיתלשו מ"מ לא הוי בידו של בעל הכרי לתרום מפירות אלו שתורם כעת דהא פירותיו של תורם הוא. ונהי דבידו להפקיע טבלו של כרי אחר שיתלשו, מ"מ אין בידו להפקיע טבלייהו בפירותיו של זה התורם ולהכי לא נעשה התורם שליח של בעל הכרי כיון דבעל הכרי גופא לא מצי לתרום עלייהו כעת משום דהא מחוברין וכשיתלשו שמא לא יתרצה התורם הזה לתרום מפירותיו על כריו וכיון דאיהו לא מצי עביד בעצמו לא מצי התורם למהוי שלוחו ולתרום על כריו ור"י דתרם ודאי לאו מתורת תורם משלו עש"ח תרם אלא בתורת אדם מקנה דשלבל"ע תרם שיחול התרומה לכשיקנה הכרי ואדרבא מסוגיא זו נראה קצת להוכיח כדעת תה"ד דתורם משלו עש"ח בעי שליחות של בעל הכרי ממש ולא ניתן רשות לאפקועי טבל רק לבעל הכרי או שלוחו ממש. לפי מה דאמרינן בסוגיא דקידושין דלהכי לא מהני באומר לאשתו הרי את מקודשת לאחר שאגרשיך משום דנהי דבידו לגרשה בעל כרחה אין בידו לקדשה בעל כרחה והקשה בס' אבני מילואים דלמה ליה להש"ס למימר הך טעמא תיפוק ליה דמקרי דבר שלא בא לעולם גבי האשה דהא היא אין בידה להתגרש בע"כ של בעל ואינה יכולה להקנות עצמה כעת ונהי דמצד הבעל מקרי בידו משום דבידו לגרש בע"כ אבל מצד האשה הא אין בידה להתגרש בע"כ של בעל. ותירץ ע"פ דברי הר"ן ז"ל בנדרים (דף ל') דלהכי אמר רחמנא כי יקח איש אשה ולא כי תלקח אשה לאיש שלא כל הימנה להכניס עצמה לרשות הבעל ומשו"ה אמרינן בקידושין דאי אמרה הריני מאורסת לך אין בדבריה ממש אלא מכיון שהיא מסכמת לקידושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוה נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו ע"כ וכיון דאין האשה עושה פעולת הקנאה לא איכפת לן במה שאין בידה להתגרש מן בעלה ולא משגיחינן אלא מצד הבעל וכיון דמצידו בידו לגרש בע"כ מצי לקדשה שיחול לאחר שתתגרש. אף דבעינן גם דעתה להתקדש והיא אין בידה להתגרש מ"מ כיון שאין האשה עושה פעולת הקנאה לא משגיחינן אמה שאין בידה וא"כ חזינן דלא אמרינן אין אדם מקנה דבר שלב"ל אלא במידי דבעי בעלים ממש כמו גבי איש המקדש אבל לא גבי אשה משום שהיא אינה עושית שום קנין והקנאה רק שמסכמת למעשיו ובדבר דלא בעינן רק הסכמת הבעלים שלא ימחו מהני הסכמת הבעלים אף בדבר שלא בא לרשותו לכשיבואו לרשותו וא"כ ה"נ גבי תרומה אם נימא כדעת הרשב"א ז"ל דלא בעינן שהבעלים ממש יפקיעו הטבל מהכרי או שלוחן רק בעינן שלא ימחו הבעלים א"כ מאי מוכיח הש"ס מר"י דסובר אדם מקנה דשלבל"ע מדשקל פירא דביתו ועשר עלייהו קודם שבא לרשותו הא גבי כרי לא איכפת לן במה שלא באו עדיין לרשותו כיון דלא בעינן אלא שלא ימחה בעל הכרי מהני הסכמתו ורצונו קודם שיבואו לרשותו שיחול כשיבוא לרשותו כמו דמהני גבי אשה דעתה בשעה שאין בידה להתקדש לכשתהא ברשותה להתקדש ומוכח מזה דהש"ס סובר דבעינן בעלים או שלוחן גם בכרי ולא נתנה תורה רשות להפקיע הטבל מהפירות רק לבעלים או שלוחן כמו דבעינן בעלים בעצם התרומה ולהכי א"ש הא דקים ליה להש"ס דלמ"ד אין אדם מקנה דבר שלב"ל לא מצי לתרום על פירות שלא באו לרשותו כמו דלא מצי לתרום פירות שאינן ברשותו עדיין וא"כ לפ"ז מבואר שאינו יכול לתרום על כרי של הפקר משום דבעי בעלים ממש כמו בעיקר התרומה גם יש להוכיח קצת דבכרי נמי בעינן בעלים ועל כרי של הפקר לא מצי לתרום דהא בעינן למימר בנדרים (דף ל"ו) דהתורם משלו עש"ח טוה"נ לבעל הכרי משום דאי לא כריא דידיה לא הוי תרומה ומזה משמע דהתורם כשתורם נעשה שלוחו של בעל הכרי וכמו שיש זכות לבעל התרומה שאחר אינו יכול לעשות פירותיו תרומה אלא הוא או שלוחו ה"נ לבעל הכרי אין לו לאחר כח להפקיעו מטבלו אלא הוא או שלוחו להכי מסתפק לומר דטוה"נ לבעל הכרי אבל אי נימא דלא בעי שליחות דבעל הכרי ולא בעינן אלא שלא יקפיד ודאי מסתברא דטוה"נ לבעל התרומה דבעל הכרי לא עביד מידי]:

מיהו לפ"ז תקשה קושית הרשב"א ז"ל בהא דאמר התורם משלו עש"ח א"צ דעת בעלים משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו הא בתרומה לא מהני דזכות הוא לו דהא בעינן לדעתיכם והרשב"א תי' דגבי כרי לא בעינן שליחות אלא בניחא ליה לחוד סגי אבל לפי מה שביארנו דגם בכרי בעינן שליחות קשה כיון דדין הכרי שוה לדין התרומה לענין שליחות הא בעינן לדעתיכם:

ונראה לענ"ד דנהי דהוכחנו דגם בכרי בעינן בעלים ועל כרי של הפקר לא מצי לתרום מ"מ הא מילתא דמה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם לא אמרינן אלא בעיקר התרומה ולא בכרי דהא לפי מה שבארנו לעיל הא מילתא דמה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם לא אמרינן אלא בעיקר התרומה דלדעתיכם ליתא בכל התורה ונעשה שלוחו לזכותו שלא מדעתו היכא דזכות הוא לו. כדתנן גבי גט שחרור בפ"ק דגיטין ורק בתרומה לחוד אמרינן מה אתם לדעתיכם משום דגבי תרומה הבעלים בעצמן אין יכולים לעשות תרומה בלי דעת אבל הכרי שתורמין עליו דמי לשליחות דכל התורה דהיכא דזכות הוא לבעלים נעשה לו שלוחו שלא מדעתו וא"ש הא דא"צ דעת בעלים:

והנה לפמש"כ והוכחנו דשיטת הרשב"א ז"ל עיקר דבעינן מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם יש לעיין במ"ש התה"ד (סימן קפ"ח) דמשרתת יכולה להפריש חלה בלי רשות בעה"ב ורמ"א הביאו ביור"ד (סימן שכ"ח) והטעם כתב התה"ד דכיון דודאי ניחא ליה לא בעינן לדעתיכם עיי"ש ולדברינו במידי דבעי שליחות גמור וגם דעת בעלים אינו יכול להעשות שליח שלא מדעתו ומ"מ נראה לי שיש לדון דמשרתת יכולה להפריש ולא מיבעיא אם בעה"ב צוותה לעשות עיסה דיכולה להפריש כדתנן בתרומות (פ"ג מ"ד) הפועלים אין להם רשות לתרום חוץ מן הדרוכות שהן מטמאין את הגת מיד כמ"ש הרמז"ל בפירושו דכיון דאח"כ מטמאין את הגת וכיון ששכר אותם לדרוך ומסר להם גתו הנה הניחם במקומו וקיבל עליו מעשיהם וה"נ כיון שדרך להפריש חלה קודם אפיה והיא צוותה למשרתה לאפות עיסה דמי לעשאה שליח לתרום ג"כ אלא אפי' אם המשרתת בעצמה עשתה עיסה בלי דעת בעה"ב נ"ל נמי דיכולה להפריש דאף דביררנו דאמרינן מה אתם לדעתיכם מ"מ היינו בשליח דעלמא אבל בפועל שאני דעדיף משליח דעלמא כדאמרינן בב"מ דאף דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אבל פועל ששכרו ללקט מציאות מציאתו לבעה"ב דידו כיד בעה"ב ועדיף משליח ה"נ כיון שהיא פועלת אצלה לתקן צרכי הבית באפיה ובישול ודרך המשרתת להפריש הו"ל כפועל לענין זה דידה כיד בעה"ב ואין בזה משום לדעתיכם ועיין בירושלמי (פ"ב דפאה) גבי שדה שקצרוה כותים דאפי' בכותים דאין בו שליחות מ"מ פועל כותי יש בו שליחות משום דידו כיד בעה"ב. ה"נ ידה כיד בעה"ב להפריש ועדיף משליח ולא בעינן לדעתיכם וכמו שהוכחנו לעיל דהיכי דהוי גם שלוחי דרחמנא לא בעינן לדעתיכם דהא במחוסרי כפרה הוי שלוחי דידן בלא דעת בעלים משום דשלוחי דרחמנא נמי הוי ולהכי נמי לא בעינן לדעתיכם בפועל שהוכחנו דלא בעינן גדרי שליחות דאפי' בכותי הוי שליח להכי לא בעינן לדעתיכם ויש להסתפק בשליח לד"ע אי הוי דין שליח בפועל או לא ומהא דתניא בב"מ (דף מ"ד) גבי שליחות יד אין לי אלא הוא אמר לעבדו לשלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע דמשמע דאתי לרבויי עבד ושליח דלא נימא בם אשלד"ע משמע דבכל התורה כולה אמרינן גם בעבדו אשלד"ע אין ראיה דאפ"ל דזו ואצ"ל זו קתני ובעבדו בכל התורה נמי יש שליח לד"ע]:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף