עונג יום טוב/קח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב קח

סימן קח

והנה אנחנו בארנו בתשובה דדוקא גבי אבידה לא הוי יאוש למפרע משום דבע"כ מתיאש ואינו מתרצה שיטלם חבירו ואסור לחבירו ליטלם אא"כ יצא מרשות בעה"ב ובעינן שיצא מרשותו בשעת מציאה ע"י מה שמתיאש אח"כ וזה לא מהני דלא אמרינן לאביי אגלאי מילתא למפרע שיצא הדבר מרשותו למפרע כמו שהיא עכשיו דלהוציא הדבר מרשות בעלים הוא כמו לעשות קנין חדש וכמו שאינו מקנה לאביי למפרע ע"י ניחותא דאח"כ. וכיון דאינו יוצא מרשות בעלים אשתכח דכי אתי לרשות מוצא באיסור אתי לידיה ולא מהני יאוש דאח"כ אבל לאכול משל חבירו לא בעינן שיקנה הדבר רק אם יודע שחבירו יתרצה שרי ולענין ניחותא לחוד מהני ניחותא דאח"כ שיהא מותר למפרע ואע"ג דבש"ס מדמה תרומה ליאוש של"מ וגבי תרומה נמי ידעינן שלא יקפיד כמש"כ הש"מ בשם הרמב"ן ז"ל דכיון דהש"ס מקשה לאביי מטומאה ותרומה משמע דלרבא ניחא ובתחילת הסוגיא אמר דבדבר שיש בו סימן כיון דאינו עומד להתיאש מודה רבא דלא הוי יאוש א"כ בתרומה נמי אמדינן דעתיה שיתרצה וניחא לי' כיון שהפירות עומדים לתרום וכן גבי הכשר כיון דהעלם לגג מסתמא יתרצה אלמא דאפי' בדבר שיודעין עכשיו שיתרצה נמי לא מהני מ"מ היינו דוקא בתרומה דבעינן דעת בעלים ולא נתנה תורה כח להטיל שם תרומה אלא לבעלים לחוד. ובעינן למימר ע"י ניחותא דאח"כ דדמי כמו שהיה שליח הבעלים וזה לא אמרינן וכן גבי הכשר זרעים דלא מהני ניחותא דאח"כ לומר דדמי כאילו ידעו הבעלים קודם שנגבו כדי שעי"ז נעשו המשקין לרצון זה לא אמרינן (דהא מה דבעינן דעת בעלים אין הטעם משום דרשות בעלים מעכבת חלות הכשר דהא משקה שתחילתה לרצון מכשרת אע"פ שאין סופה לרצון אעפ"י שבעיקר ההכשר לא ידעו הבעלים כלל הרי חזינן דניחותא דבעלים דגבי הכשר לא משום עיכובא דידהו הוא שיכולין לעכב אלא גזה"כ הוא דבעינן שהמשקין שנופלים על הפירות יהא לרצון הבעלים ואז מכשירין ולהכי ניחותא דאח"כ לא מהני לומר דמה דניחא להו השתא דמי כאילו היה רצון בעלים מעיקרא ועיין בכ"מ (פי"ג מה' טומאת אוכלין) שהביא בשם הרשב"א ז"ל דלא בעינן דעת בעלים דוקא גבי הכשר אלא דדעת אחרים נמי מהני ויש להביא ראי' מהא דגיטין (דף נ"ג) בעושה מלאכה בפרת חטאת שנפסלת ע"י אחרים כמש"כ התוס' שם דכיון דכתיב עובד ניחותא דאחרים נמי מהני עיי"ש וא"כ ה"ה גבי הכשר כתיב יותן] אבל במידי שא"צ דעת בעלים ממש ולא בעינן אלא שלא יעכבו הבעלים כמו לאכול פירות דאם אין בעל הפירות מקפיד אין כאן איסור ואף שאין לו קנין בזה מ"מ כיון שאין הבעלים מקפידין אין כאן איסור גזל בזה גם לאביי אמרינן דכיון דודאי ניחא לי' ושרי וכיון דלכי מתיידע לי' יהא ניחא לי' גם השתא שרי ולהכי אכלו אמימר ור"א בבוסתנא דבר איסק משום דודאי ניחא לי' ולקמן בעזהי"ת נבאר יותר ונביא ראי' לזה:

ולפ"ז נ"ל דהא דאמרינן דלאביי לא מהני ניחותא דלמפרע גבי תרומה היינו אם בעינן טעמא דניחותא על התרומה שבעינן בעלים ממש אבל גבי הכרי דלא בעינן שיהא הבעלים ממש מתקנין את הכרי רק שלא יעכבו הבעלים כמו גבי איסור גזל וכמ"ש בשם הרשב"א ז"ל להכי אם אמדינן דעת בעלים שלא יקפידו מהני ניחותא דמעיקרא ואפילו היכא דלא הוי זכות רק שאין מקפידין ע"ז נמי מהני כמו דמהני לענין אכילת פירות של חבירו הואיל דלא בעינן קנין גמור:

ונראה לענ"ד שעפ"י דברינו אלה בביאור דברי הרשב"א ז"ל מיושבים דברי הרמב"ם ז"ל התמוהים שנלאו מפרשיו ליישב דבריו שז"ל (בפ"ה מהלכות תרומות) התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעה"ב ואמר כא"י אם היה שם יפות תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד ואם לא היה יפות מהן אין תרומתו תרומה שלא אמר אלא דרך מיחוי ע"כ. וכבר תמה עליו הכ"מ דהא בש"ס מוקמינן אליבא דאביי דהלכתא כוותי' ביאוש של"מ דמיירי בשוויה שליח דווקא וגם מסקינן שם דאפילו לרבא דסובר דהוי יאוש נמי בעינן דשויה שליח משום מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ומדוע השמיט הר"מ ז"ל הך אוקימתא דשויה שליח ועיין בט"ז יור"ד שתמה ג"כ בזה וכתב בשם הב"י דר"מ ז"ל דחה סוגיא דפ' אלו מציאות מהלכה מחמת סוגיא דקידושין (דף נ"ב) בההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא אתא מרי דשיכרא א"ל אמאי לא תיתיב מהני חריפא ואמר רבא לא אמרו כלך אצ"י אלא לענין תרומה בלבד אבל הכא משום כיסופא הוא דאמר:

והתם לא שויה שליח דהא מרא דשיכרא לא ידע כלל ואפ"ה הוי בעי למילף מתרומה אי לאו סברא דמשום כיסופא אלמא לא בעינן כלל דשויה שליח ודחה הט"ז דבריו דהא התם רבא אמר לה ורבא סובר יאוש של"מ הוי יאוש ולדידיה הוי שפיר קידושין בניחותא דמעיקרא ומסקנת דברי הט"ז דכיון דמשמע בסוגיא זו דגם בתרומה מיירי בלא שויה שליח מדיליף דכלך אצ"י הוי ניחותא מתרומה ש"מ דגבי תרומה נמי מיירי אפילו בלא שוויה שליח אע"ג דגבי תרומה בעינן לדעתיכם וע"כ דהש"ס סובר הכא דכיון דאיכא מצוה לא איכפת לן בלדעתיכם דלא כסוגיא דא"מ ה"נ אמרינן לענין ניחותא דמעיקרא דאע"ג דבכל דוכתא לא מהני ניחותא דמעיקרא אבל לענין תרומה מהני שפיר משום מצוה עכ"ד הט"ז בקצרה:

ודברי הט"ז ז"ל אינן מספיקים ליישב דברי הר"מ ז"ל. חדא דאם איתא דהרמב"ם סובר דסוגיא דא"מ וסוגיא דקדושין סתרי אהדדי הו"ל למיפסק כסוגיא דא"מ דהיא בתראה ועוד דבאמת אין כאן סתירה כלל דכיון דהתם רבא קאמר לה ואיהו סובר יאוש של"מ הוי יאוש שפיר הוי מצינו למילף דכלך אצ"י הוי לישנא דניחותא וזהו עיקר תלמודא דהוי מיבעי למילף מתרומה ואף דגבי תרומה מיירי בשוויה שליח מ"מ הרי חזינן דבמה שאמר כלך אצ"י אמדינן לדעתו דניחא לי'. וכי היכי דמהני גבי תרומה בשויה שליח ה"נ מהני גבי קידושין בלא שווי' שליח דיאוש של"מ הוי יאוש לרבא ואין כאן סתירה כלל בב' הסוגיות ועוד דהא קיי"ל בגיטין (ד' נ"ב) דאפוטרפוס תורם של יתומים להאכיל ולא להניח משום דכתיב אתם ולא אפוטרופוס וגם להאכיל כתבו התוס' שם (בדף מ') דהטעם משום דהפקר ב"ד הפקר והפקירו ב"ד התבואה של היתומים ונתנוהו לאפטרופוס כדי שיוכל לתרום. הא לאו הכי אין יכול לתרום ליתומים קטנים דמיקרי יאוש של"מ כדאמרינן בב"מ שם גבי חמרא דזיקא ואמאי לא אמרינן דמשום מצוה אמרינן כיון דאילו הוו ידעי הוי ניחא להו השתא נמי ניחא להו ויתרום האפוטרופס מדינא א"ו דלא מהני ניחותא גבי תרומה אף דהוי מצוה:

ולפי מה שכתבנו דבריו מכוונים מאוד במה שפסק בברייתא דתורם שלא ברשות אפילו בלא שויה שליח דהא הרמב"ם מפרש לה לברייתא שליקט לצורך עצמו דהא כתב שליקט פירות כדי שיקחם והכי משמע באמת לישנא דברייתא דקתני ואם חושש משום גזל. ורש"י ז"ל דחק עצמו לפרש דחושש מה שתרם שלא ברשותו משום גזל וזהו דוחק גדול אבל להרמב"ם ז"ל שמפרש שליקט ליקח לעצמו שייך שפיר לשון חושש משום גזל על שלקחם לעצמו וע"ז קתני בברייתא אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה אלא שלפי"ז דמיירי שלקח הפירות לעצמו צריך להבין היכי מדמינן ליאוש שלא מדעת דהוי יאוש לרבא וה"נ מהני מה דאמר כאצ"י למהוי תרומה למפרע. הא גבי אבידה אמר התם בש"ס דגם רבא לא אמר דהוי יאוש אלא בדבר שאין בו סימן דסתמו עומד להתייאש אבל בדבר שיש בו סימן מודה רבא דלא הוי יאוש אע"ג דשמעינן דמייאש משום דאין סתמו עומד להתיאש:

והכא גבי תרומה היכי מהני מה דשמעינן אח"כ דניחא לי' למהוי תרומה למפרע הא ודאי אין סתמו עומד שיתרצה שיבא חבירו ויטול תרומת פירותיו ואע"ג דבלא"ה צריך לתתו לכהן מ"מ הא התורה זכתה לו בטוה"נ לתרום וליתן לכל כהן שירצה והיכי אמדינן אנן לדעתו שניחא לי' שיבא אחר ויתרום ויתן למי שירצה התורם הא ודאי אין סתמו עומד לזה ודמי לדבר שיש בו סימן דלא מהני יאוש דידיה למפרע ואף אם נימא דנהי דאין סתמו עומד להתרצות שיקח התורם הפירות לעצמו מ"מ בעיקר התרומה סתמו עומד להתרצות ומהני ניחותא דלמפרע לענין עיקר התרומה דע"י אמירת כאצ"י מתברר דעיקר התרומה ניחא לי' דז"א דכיון דלא מהני אמירתו לענין מה שיקחם לעצמו למפרע ממילא הוי לי' האי תורם כגזלן עד שעת אמירת כאצ"י. דהא הוא תרם לעצמו וגזלן שתרם קודם יאוש לא מהני תרומתו דהוא תרם ליקחם לעצמו והבעלים סתמא ניחא להו שיתרום וישארו אצל הבעלים ועוד דא"כ דמהני אמירת כאצ"י לברר הדבר למפרע לענין ההרמה אע"ג דלא מהני לענין ליקחם לעצמו א"כ אמאי קתני כלל בברייתא שתרם ליקח לעצמו כדמשמע לישנא דחושש משום גזל האי דינא דכאצ"י הוי מצי להשמיענו בתורם בשביל בעה"ב ואמר כאצ"י דהוי תרומה ולמה לי' למיתני בתורם ליקח לעצמו כיון דעל לקיחתו לעצמו לא מהני אמירת כאצ"י למפרע משום דאין סתמו עומד לזה:

לכן נראה לי דמיירי בכהן שתרם ליקח התרומה לעצמו כדמשמע לשון הרמב"ם ז"ל שתרם ליקח לעצמו היינו לאוכלם בעצמו [ולא בישראל שרצה למוכרם] ובזה א"ש הא דלרבא מהני כאצ"י למפרע דהא הכרי עומד ליתרום ולתת התרומה לכהן וכהן שתרם ליקחם לעצמו ובא בעה"ב ואמר דניחא לי' אמרינן דגם מעיקרא ניחא וכיון דאמרינן דניחא לי' מעיקרא שיקחם לעצמו ממילא ניחא לי' בהרמתו דהא א"א ליקחם אא"כ יתרום ומהני גלוי דעתא דידי' למפרע דהא סתמו עומד לתת לכהן ודמי לדבר שאין בו סימן דמהני גילוי דעתא דיאוש למפרע ואי משום דמפסיד מיני' מצות ההפרשה דניחא לי' למיעבד מצוה בגופו ז"א דהא השתא נמי דמסכים להרמת התורם נמי הבעה"ב קא עביד המצוה במה שאמר כאצ"י דאם לא היה אומר כאצ"י לא הוי חיילא התרומה כלל ובאמירת כאצ"י נגמר ההרמה וא"כ הוא ניהו דקא עביד המצוה דהא תרומה בלא"ה עיקר מצותו במחשבה דהא ניטלת במחשבה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם הלכך כיון שסתמו עומד לתת לכהן ועשיית המצוה נמי אין בעה"ב מפסיד דמי לדבר שאין בו סימן דמהני גילוי דעתא למפרע ואע"ג דודאי לא ניחא ליה שיקנה כהן התורם למפרע גוף הפירות קודם ההרמה דהא ודאי ניחא לי' לבעה"ב דליתעבד מצות ההפרשה בפירות שלו ובממונו ולא שיקנם הכהן קודם ההפרשה מ"מ בעיקר ההפרשה ניחא לי' ואח"כ יטלם הכהן לעצמו וכיון דניחא לי' בהפרשה דמי כאילו עשאו שליח להפריש לרבא דמהני גילוי דעתא דלבסוף גם למפרע אף לקבוע דין שליחות בהרמתו ולהכי מהני הרמתו אע"ג דלא קני לי' קודם ההרמה אבל לאביי קשה הא אין גילוי דעתא דלבסוף מועיל למפרע וליכא דין שליחות ותרומה בעי שליחות וע"ז פריך ותסברא הא בעינן לדעתכם ואף דלרבא מהני גילוי דעתא דלבסוף למפרע מ"מ לדעתכם לא מיקרי ולגבי תרומה בעינן לדעתכם וגזה"כ הוא כמ"ש הרשב"א ז"ל דזכות דמהני בכל התורה לא מהני בתרומה ובעינן לדעתיכם. א"ו דמיירי גם לרבא דשוויה שליח כדמסיק הש"ס:

הנה כ"ז למ"ד טוה"נ ממון ולא נפקא תרומה מרשות הבעלים גם אחר ההרמה הלכך לא מהני תרומת התורם אא"כ עשאו שליח בהדיא דכיון דאין לתורם קנין בגוף הפירות כמו שבארנו דאף דניחא לי' שיתרום מ"מ לא ניחא לי' שיקנה הפירות שעשאן תרומה קודם ההרמה דהא ניחא לי' דלתעביד מצוה בהני פירות כשהן עדיין ממונו [ורק שיקחם לעצמו ניחא לי' ולא שיקנם קודם ההרמה] וכיון דאין לו קנין בעצם הפירות והם של בעה"ב בעי שליחות דבעה"ב ושליחות דתרומה בעי לדעתכם ולהכי לא מהני אף לרבא דתורם שאינו שלו בלי שליחות לדעת בעה"ב לא מהני וגם ניחותא דמתברר למפרע לא מהני:

אבל לדידן דקיי"ל טובת הנאה אינה ממון והתרומה אחר ההרמה יוצא מרשות בעלים דמה שיש לו בהן טוה"נ לא מהני למיקרי ממונו א"כ מהני גילוי דעתא דלבסוף שיחול התרומה למפרע דהא בעיקר התרומה ובמה שלוקחם לעצמו ניחא ומהני ניחותא דידי' גם למפרע וכמו שבארנו דגם לאביי מהני ניחותא דלמפרע לברר שהדבר נעשה מרצונו אלא שאינו מועיל לעשות בזה דין שליחות והכא לא בעינן קנינו לחלות התרומה מפני שע"י ההרמה יוצא מרשות בעלים ויהי' התרומה של כהן וכדאשכחן גבי גנב וגזלן שתרמו דקתני בסיפא דהך ברייתא בתוספתא (פ"א דתרומות) ומייתי לה בב"ק (דף ס"ז) דלהכי תרומתן תרומה משום דאחר התרומה יהא שלו אם תחול התרומה ויקנה לה ביאוש ושה"ש אע"ג דעד שעת ההרמה לאו דגזלן נינהו וה"נ בזה חל התרומה במה שאחר התרומה יהא שלו בקנין גמור שהרי תצא מרשות בעלים דטוה"נ אינו ממון וכיון דמהני ניחותא דבעלים בתרומתו ובמה שלוקחם לעצמו גם למפרע רק דבעינן קנין בפירות שתרם דלזה לא מהני ניחותא דלמפרע אמרינן דזה גופא קנינו מה שע"י התרומה יהא שלו דטוה"נ אינה ממון ואין אנו צריכין בזה לדין שליחות לדעת בעה"ב דאף דלענין שליחות לא מהני ניחותא דלמפרע מ"מ בזה שנעשה קנין ע"י ההרמה דמי לתורם את שלו כמו דאמרינן גבי גזלן שתרם דמהני כמו תורם של עצמו הואיל וע"י התרומה יהא לו קנין בהפירות וכ"ז כשאמר כלך אצ"י דמהני ניחותא למפרע לברר דניחא לי' לבעה"ב בכל מעשה התורם אבל אם לא אמר כאצ"י ואמרינן דלא ניחא לי' אז לא מהני תרומתו ואף דאם נימא דחיילה התרומה יצא מרשות בעלים דטוה"נ אינה ממון מ"מ נהי שיקנה פירות התרומה אבל הא גם בפירות הכרי בעינן ניחותא דבעלים ובלאו ניחותא דבעלים לא חיילה התרומה כמ"ש הרשב"א ז"ל דבהכי מיירי סוגיא דנדרים וכיון דלא ניחא לי' בתרומתו לא מהני מה שע"י התרומה נעשה קנין בפירות התרומה דהא לא חייל ההרמה מחמת דלא ניחא בהרמתו ובהכרי לא נעשה שום קנין ושפיר פסק הרמז"ל הך ברייתא אף בלא שויה שליח נמי מהני כאצ"י לפי מה שפסק בהלכות אישות (פ"ה) דטוה"נ אינה ממון משום דקושית הגמ' לאביי וכן הא דפריך ולטעמיך הוא רק לאביי דסובר [בסוגיא דגיטין שבארנו למעלה] דטוה"נ ממון ולא קני להני פירות ע"י תרומתו והוצרכנו לאמר דמהני גילוי דעתא דידי' למפרע כאילו עשה שליח וקשה לאביי אבל לדידן א"ש בלא שוי' שליח היכא דתרם ליקח לעצמו והכי דייק לשון הש"ס תרגמא רבא אליבא דאביי דשויה שליח דתירוצו הוא לפי מה דקשה על אביי דסובר טוה"נ ממון ונראה דמ"ש הרמז"ל התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט תחילת דבריו דתורם שלא ברשות נמי מיירי שתרם ליקח לעצמו כמ"ש ותיבת כדי שיקחם קאי גם אתחילת דבריו רק דתחילת דבריו דתורם שלא ברשות מיירי שכבר היו הפירות בבית הבעלים מחוייבים בתרומה ואח"כ כתב או שליקט ותרם שהיו מחוברים אבל אידי ואידי מיירי בתרם ליקח לעצמו כלשון הברייתא ומיושבים היטב דברי הרמב"ם לפי מה שפסק טוה"נ אינה ממון:

ומעתה הרי ביררנו דעת הרמב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל דבתרומה לא מהני זכות שיעשה שליח שלא מדעתו משום דבעינן לדעתיכם ובלי שליחות לא מהני:

והר"ן ז"ל כתב (בפ' התקבל) ע"ד הרמב"ן ז"ל שכתב בהא דאמרינן גבי גט דכל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הוי שליחות והקשה ע"ז מהא דנדרים דכל הרוצה לתרום יבא ויתרום שרי במודר הנאה אלמא דזה לא מיקרי שליחות ותי' הרמב"ן דכל הרוצה לא הוי שליחות אא"כ נותן רשות לתרום והא דמהני גבי תרומה משום דגבו תרומה בגילוי דעתא סגי כדאמרינן באלו מציאות באמר כלך אצ"י ונמצאו יפות תרומתו תרומה וע"ז כתב הר"ן להקשות עלי' דהא אוקמינא הא דכלך אצ"י דוקא בשויה שליח דאי לא שויה שליח הא כתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ויצא לחלק מזה דשאני תרומה וגט ממודר הנאה דכל הרוצה הוי שליחות מעליא בגט ותרומה אבל גבי מודר הנאה לא אסרינן אלא בצוה לו בהדיא עיי"ש. עכ"פ חזינן דגם הר"ן ז"ל מסכים לגירסא דאתם גם אתם מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם:

ועוד נ"ל ליישב דברי הרמב"ן ז"ל באופן שגם הוא אזיל בשיטת הרשב"א והר"ן ז"ל דבתרומה בעי דווקא לדעתיכם וכגירסת הש"ס דילן דהא באמת יש לתמוה טובא על הרמב"ן ז"ל דמשמע מדבריו כפי פי' הר"ן ז"ל דבתרומה לא בעינן שליחות כלל ובנותן רשות לתרום סגי אף כשאין כאן לשון שליחות כלל ומי איכא למימר דבתרומה לא בעינן שליחות הא עיקר שליחות בעינן למילף בקידושין (דף מ"א) מתרומה וכן אמרינן בב"מ (דף ע"א) דעיקר שליחות מתרומה ילפינן עכ"נ ברור בכוונתו ז"ל דבאמת גם היכא דהשליח נעשה שלא מדעת המשלח נמי מיקרי שליחות דהרי גבי גט דכתיב ושלח ושלחה ותנן בגיטין (דף י"א) האומר תן גט זה לאשתי ושיחרור זה לעבדי דהיכא דזכות הוא לעבד אם רצה לחזור לא יחזור ומתגרש מיד בקבלתו וכתב הר"ן שם דמכאן משמע דאדם יכול ליעשות שליח אף שלא בידיעת וצוואת משלח:

ובקידושין (דף מ"ה) אמרינן ודילמא ארצויי ארצי קמיה ופרש"י ז"ל שגילה דעתו לאביו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאיליו וזכין לאדם שלא בפניו וכן פי' הרא"ש שם הרי שאף שלא אמר להאב בפי' שיקדשנה נמי נעשה לו שליח:

אלא דגבי כתיבת ונתינת הגט מיד הבעל בעינן שיצוה הבעל לכתוב כדאמרינן בגיטין (דף ע"א) עד שיאמר לסופר שיכתוב ולעדים ויחתמו ולא מהני מאי דניחא לי' רק בעינן שיצווה לעשות הדבר ולדעת כמה רבוותא אין הטעם משום שליחות כלל דלא בעינן שליחות בכתיבה כמ"ש התוס' והר"ן בגיטין (דף כ"ב) ומהאי טעמא מכשרינן כתיבת חשו"ק והא דמוזכר בש"ס בכמה דוכתי בזה שליחות לאו משום לתא דשליחות הוא אלא משום לשמה דלא מיקרי לשמה אלא א"כ נכתב בצוואת הבעל וגם הרמב"ן והר"ן הם עומדים בדיעה זו עכ"פ חזינן דיהיה מאיזה טעם שיהי' או מטעם שליחות או מטעם לשמה בעינן שיאמר בצוואתו לסופר לכתוב ולעדים לחתום ולא סגי במה שגילה דעתו דניחא ליה:

ולזה כתב הרמב"ן ז"ל בהא דכל הרוצה לא הוי שליחות במודר הנאה ובגט ובתרומה מהני כל הרוצה לתרום יבא ויתרום משום דכל הרוצה לא הוי שליחות ואין כוונתו דלא הוי כלל שליחות אלא דלא הוי שליחות של צווי ואין ה"נ דהשומע ורוצה לעשות שליחותו נעשה שלוחו במה שעושה הדבר אלא דלשון ציווי לא הוי הלכך בגט דבעינן שיאמר דווקא לסופר והסופר לא מצי למשווי עצמו שליח לא מהני כל הרוצה אבל בתרומה דלא בעינן ציווי ואפילו לפי מה דמסקינן דבעי מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם היינו דבעי שידע הבעה"ב מזה אבל ציווי ממש לא בעינן וכשאמר כל הרוצה הרי איכא ידיעה ומייתי ראיה לזה דלא בעינן ציווי מסוגיא דא"מ דמהני כאצ"י אלמא דלא בעינן בתרומה ציווי של שליחות דאטו הש"ס דהוי מפרש בתחילה ברייתא דכאצ"י בלא שויה שליח לא ידע דבתרומה בעינן שליחות וכי לא ידע מדרשא דאתם גם אתם א"ו דידע דבעינן שליחות אלא שא"צ שיצוה לתרום רק שיגלה דעתו דניחא ליה ואז נעשה התורם שלוחו מעצמו בלי ציווי דזה נמי מיקרי שליחות כמו בקבלת גט שיחרור ולהכי כיון דהוי סובר דגילוי דעתא דאח"כ נמי מהני ודמי כמו שגילה דעתו מתחילה להכי מהני כלך אצ"י. והש"ס דדחי ותסברא מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם אין כוונת הש"ס דמחוסר ציווי אלא דבעינן שידע המשלח שהשליח עושה שליחותו שיהא לדעתו דומיא דאתם אבל ציווי ממש ודאי דלא בעינן כמו שהיה סבור מעיקרא ובלא ציווי נמי נעשה שלוחו דמקרא מה אתם לא מוכח דבעי ציווי רק דבעי לדעתו ולהכי מהני כל הרוצה לתרום דלא גרע מגילוי דעת מעיקרא דניחא ליה דמהני לרבא ולדעתיכם נמי הוי דהא אמר כל הרוצה ונעשה מעצמו שלוחו אבל גבי גט דבעינן ציווי לסופר ולעדים לא מהני גם כל הרוצה יכתוב דלשון זה לא הוי ציווי וכל זה ברור ונכון בכוונת הרמב"ן ז"ל:

ולפ"ז גם הרמב"ן מודה לסברת הר"ן דבתרומה אמרינן מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם וכגירסת הש"ס דילן רק שהביא מהס"ד דש"ס דלא בעינן ציווי דהא חזינן מעיקרא דהוי סובר דמהני בתרומה בניחותא דלבסוף ואע"ג דלא הוי שום ציווי מהבעלים ונהי דמסיק דבעינן לדעתיכם היינו שידעו הבעלים בשעת הפרשה שזה נעשה שלוחו אבל ציווי לא בעינן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף