עונג יום טוב/קז
|
< הקודם · הבא > |
שאלה דין הפרשת תרומה וחלה על ידי שליח ומשרת הבית:
תשובה גרסינן (בפ"ב דב"מ) בפלוגתא דיאוש של"מ דאביי סובר לא הוי יאוש ורבא סובר דהוי יאוש ומייתינן התם ברייתא כיצד אמרו התורם שלא ברשות תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו ולקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה וא"ל תרומתו תרומה ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל הרי שבא בעה"ב ומצאו וא"ל כלך אצ"י אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה כו' וכי נמצאו יפות מהן אמאי תרומתו תרומה הא בעידנא דתרם לא הוי ידע תרגומא רבא אליבא דאביי דשויה שליח הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך דלא שויה שליח מי הויא תרומה הא אתם גם אתם אמר רחמנא מה אתם לדעתיכם אף שלוחיכם לדעתיכם אלא הבמ"ע דשויה שליח וא"ל זיל תרום כו' ואיהו תרם מיפות וכי א"ל בעה"ב כלך אצ"י ונמצאו יפות מהן תרומתו תרומה עכ"ל הש"ס:
והרשב"א ז"ל בחידושיו למס' נדרים (דף ל"ו) בבעיא דתורם משלו על של חבירו אי בעי דעת בעלים מי אמרינן כיון דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו א"ד ניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממונו וע"ז הקשה הרשב"א ז"ל והא שליחות לאו מדין דניחא ליה הוא אלא גזה"כ הוא מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ותדע שהרי האומר לחבירו צא ותרום והלך ומצא תרום למ"ד אין חזקה שליח עושה שליחותו אינו תרום דדילמא איניש אחרינא שמע אזיל ותרם ואע"ג דהתם ניחא ליה שיתקן כריו וי"ל דהתורם משלו על של חבירו שאני דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי אבל בתורם משלו על של בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות הוא לו אי לאו זכות הוא לו עכ"ל הרשב"א ז"ל בחידושיו מבואר מדבריו דגבי כרי לא בעינן שליחות ממש ולא בעינן אלא שיהא ניחא ליה דכיון דלא בעינן לדעתו לא בעינן נמי שליחות כלל בכרי וטעמא דמילתא נ"ל דאף דגבי כרי נמי בעינן ניחותא דבעלים דאי לא ניחא להו לבעלים לא מהני מ"מ לא דמי הא דבעינן דעת בעל הכרי להא דבעינן דעת בעל התרומה דבתרומה בעינן דעת בעלים היינו דלא נתנה תורה רשות להטיל שם תרומה על הפירות רק לבעלים לחודייהו. אבל איש אחר אינו יכול להטיל שם תרומה משא"כ בכרי לא איכפת לן שיהא משל תורם רק שלא יהא הבעלים מעכבים דבעל כרחייהו דבעלים אין אדם יכול לתקן להכי כשניחא להו לבעלים א"צ שיהא התורם שלוחו של בעל הכרי ואין בזה לתא דשליחות כלל אבל על עצמה של תרומה בעינן שהבעלים דוקא יעשו תרומה או אחרים בשליחותם להכי אמרינן גבי תרומה מה אתם לדעתיכם אף שלוחיכם לדעתיכם ולענין הכרי סגי בניחותא דבעלים לחוד ומהני בתורם משלו עש"ח אי דלטנין זכות הוא לו:
ואע"ג דלענין איסור קי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפ"ה אמרינן בע"ז (ד' נ"ג) ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ולא השתחווה לה ובא עכומ"ז והשתחווה לה אסורה מתחלתה של א"י דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי א"י ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא מדפלחי ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעכומ"ז ועכומ"ז שליחותייהו קא עבדי ואי נימא דבעי שיהא משלו ממש ובלא"ה אינו יכול לאסור דשא"ש קשה הא אין שליחות לעכומ"ז ואף אם נימא כיון דפלחו לעגל היה להם באותה שעה דין מומר ויש שליחות לעכומ"ז לגבייהו מ"מ הא אפילו עכומ"ז לעכומ"ז אין שליחות כדאיתא בירושלמי (פ"ק דתרומות) א"כ כיון דאין שליחות לעכומ"ז אמאי יכולין לאסור ובלא"ה א"א לומר דהתם שליחות גמורה הוי דהא שליחות בעי לכל הפחות שאמר כל השומע קולי יעשה כך וכך כמו גבי גט בגיטין (דף ס"ו) ואטו ישראל אמרו כל השומע יעבוד אילנות דהא אפילו באומר כל הרוצה מסתפק הר"ן ז"ל אי מהני היכא דבעי שליחות א"ו דהתם לאו מדין שליחות נגע בה אלא מכיון דניחא ליה לבעלים שישתחוו יכולין לאסור וכה"ג אמרינן גבי חליצה ביבמות (דף י') איהו שליחותא דאחין קא עביד איהי שליחותה דצרה קא עבדה אע"ג דאין שליחות בחליצה כדאיתא בכתובות (דף ע"ד) וכיון שהוכחנו דאין כאן דין שליחות הרי מבואר דבניחותא דבעלים בעלמא נאסר הדבר אף שאינו שלו ממש וגם לא נעשה שלוחו נ"ל דבדבר זה חלוק באמת איסור ותרומה דבהקדש ותרומה בעי בעלים ממש או בשליחות הבעלים אבל באיסור הא דאמרינן אין אדם אוסר דשא"ש היינו דבעינן שלא יעכבו הבעלים וכל דניחא להו יכול אחר לאסור אף שאינו בדין שליחות דהא דאין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו הוא כמו דאינו יכול ליחד דבר שא"ש כדאמרינן במרובה (דף ס"ו) משכבו ולא הגזול וכמ"ש שם התוס' דבטומאת מדרס בעי יחוד למדרס ודבר שא"ש אינו יכול ליחד והתם עיקר הטעם משום דמה יועיל יחוד של אחרים כיון שהבעלים יכולים לעכב וה"נ באיסור א"י לאסור משום עיכוב הבעלים אבל כשאין מעכבין שפיר יכול גם אחר לאסור אף שאינו בדין שליחות וה"נ מצינו למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש עשה בה מעשה אסרה והאי מעשה היינו ניסך לה יין בין קרני' כדאמרינן בע"ז (ד' נ"ד) ובמה שניסך לה יין לא קנאה דזה לא הוי שינוי ואפ"ה יכול לאסור ואלו גבי הקדש בעינן שיקנה בשינוי מעשה ממש א"ו שאני דין איסור מדין הקדש ותרומה דבאיסור לא בעינן שלו ממש אלא מחשבה אינה פועלת בחפץ של חבירו אבל מעשה שפיר פועלת בע"כ של בעלים אבל בהקדש ותרומה בעינן שיהא שלו ממש להכי לא מהני מעשה ובעינן קנין גמור:
ובזה נ"ל לפרש דברי הירושלמי (פ"ק דתרומות) אתם פרט לתורם את שאינו שלו מה את עביד ליה בתורם שאינו שלו או בתורם של חבירו נשמעינה מן הדא הבקיר כרייו ומרחו [צ"ל ותיקנו] וחזר וזכה בו אין תעבדינה בתורם שאינו שלו אין תרומתו תרומה ואם תעבדינה בתורם של חבירו תרומתו תרומה נשמעינה מן הדא גנב תרומות הקדש ואכלו משלם שני חומשין וקרן מני תורם לא גזבר הרי תורם שאינו שלו ואת אמרת תרומתו תרומה הוי לית טעמא דלא כתורם את של חבירו או נאמר מנוי תורם בר לוי שהקדיש תרומה והתני רבי אושעיא א' המקדיש טבלו וא' המקדיש תרומתו א"ר אידי גזבר כמאן דהוא בעלים עכ"ל:
ולפענ"ד דהירושלמי בעי בטעמא דתורם שאינו שלו אי משום דלא הוי שלו ובתרומה בעינן שיהא שלו דווקא נשמעינה מן הדא פי' אנו למדין מבעיא זו נ"מ אם הבקיר כרי' אחר מירוח ותקנו וחזר וזכה בו אי טעם הכתוב הוא משום תורם שאינו שלו הפקר נמי לאו שלו הוא ולא חייל ואי טעם הכתוב בתורם של חבירו שאין התרומה חלה מחמת קפידת חבירו הכא בהפקר תרומתו תרומה ופשיט ממשנה (דתרומות פ"ו) גנב תרומת הקדש ואכלה וכאן הי' הקדש ואפ"ה חייל מה שהגזבר עשה תרומה וע"כ משום דלא הוי כתורם את של חבירו ולא איכפת לן במה שאינו שלו וע"ז משני דמיירי שהכהן הקדיש אחר שתרם וחזר והקשה מברייתא דר' הושעי' דקתני המקדיש טבלו אלמא דחייל התרומה אף אחר שהקדיש עד דמסיק דגזבר כבעלים דמי וזה ברור בכוונת הירושלמי הרי חזינן דמסקנת הירושלמי דבתרומה מה שאמרה תורה אתם ודרשינן ולא התורם את שאינו שלו לאו משום דתורם של חבירו לחוד הוא דהקפידה תורה אלא דבעינן שיהא שלו ממש ובש"ס דפסחים (דף ל"ב) דאמר במד"א במפריש תרומה והחמיצה אבל מפריש תרומת חמץ ד"ה אינה קדושה ומפרש משום דכתיב תתן לו ולא לאורו האי איצטריך לר' יוסי הגלילי דסבר חמץ בפסח שרי בהנאה אבל לרבנן בלא האי טעמא דקרא אינו קדוש כיון דחמץ בפסח אסור בהנאה לא הוי שלו והוי הפקר ולא חייל שם תרומה עליו וכ"כ התוס' שם דקאי לר' יוסי הגלילי [וצ"ע מ"ש התוס' דלרבנן נפקא לן מתתן והאי לא מיקרי נתינה דבלא"ה לרבנן לאו ברשותו קאי וא"י להפריש תרומת חמץ]:
ולכאורה יש להוכיח גם מש"ס דילן דבתרומה בעינן שיהא שלו ממש ודוקא הפרשת בעלים הוא דחייל. אבל הפרשת אחר לא חייל אף שאין הבעלים מקפידים מדאמרינן בקידושין (דף מ"א) ואלא הא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעת בעה"ב ואם אינו יודע דעת בעה"ב תורם בבינונית פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה שליחות בתרומה מנ"ל ואי אמרת דלא בעינן בעלים דווקא א"כ למאי הוצרך כלל לטעמא דשליחות ופשיטא דיכול השליח לתרום כיון שהבעה"ב צוה לו לתרום הרי ניחא ליה ועדיף טפי מהיכא דאמדינן דעתו דזכות הוא ליה כיון שצוה לו בהדיא א"ו דבעינן שיהא הבעלים מפרישין ואם אחר מפריש לא מהני אלא מטעם שליחות ומ"מ נראה לי דאין מזה ראי' דאפילו אם נימא דמיעוטא דתורם את שאינו שלו הוא רק משום קפידא דבעלים לחוד מ"מ פריך שפיר ממתניתין דאומר לשלוחו צא ותרום שליחות בתרומה מנלן ולא מצי לשנויי דהתם לאו מטעם שליחות הוא אלא מטעם שאין הבעלים מקפידין דא"כ כי תרם מיפות והבעה"ב רגיל לתרום מבינונית אמאי מהני הא ע"ז לא גלי דעתיה דניחא ליה. א"ו דמטעם שליחות הוא וכיון דנעשה שלוחו יכול לומר בהכי אמדתיך ואף שבעה"ב הי' בלבו על בינונית הוי דברים שבלב ואינו מבטל את השליחות בהכי כמו דאמרינן בגיטין (דף ל"ד) שאין השליחות מתבטל ברהיטת הבעל לבטלו משום דאפשר לומר דכוונתו הוא בהא דרהיט לומר אשור הב לה ודבריו שבלבו אינן מבטלין השליחות אבל אי הוי טעמא משום גילוי דעתא דבעה"ב ודאי אם תרם מיפות ובעה"ב רגיל מבינונית לא מהני דלזה לא גילה דעתו:
מ"מ מדברי הירושלמי הנ"ל מוכח בהדיא דמשום תורם את שאינו שלו נגעו בה דבעינן שיהא הבעלים תורמין או שלוחן ולא אחר:
ומצאתי להש"מ בב"מ (דף מ"ט) אהא דאמרינן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותן תרומת מעשר על מקום אחר ע"כ וז"ל כתב ר"מ אעפ"י שלא קנה הבן לוי לא בהגבהה ולא במשיכה איירי במכירי כהונה דחשיב כאילו בא לידו א"נ לא גרע מנותן רשות לחבירו לתרום על תבואה שלו עכ"ל הש"מ ובקצה"ח (בסימן קצ"ח) הקשה על מש"כ דמיירי במכירי כהונה דמכירי כהונה לא חשיב עדיין שלו דלא מיקרי קנין [וכ"כ הריטב"א בגיטין (דף ל') דמכירי כהונה לא חשיב קנין עיי"ש] ועל מ"ש הש"מ דלא גרע מנותן רשות לחבירו לתרום על תבואה שלו הקשה הקצה"ח דהא טובת הנאה אינה ממון ולא מיקרי המעשר של בעה"ב כלל דאין לו בו אלא טובת הנאה וכיון דאין המעשר שלו לא מהני כלל מה שנתן רשות לתרום עיי"ש בקצה"ח:
ולענ"ד לא קשה מידי דהא אמרינן בגיטין (דף ל"א) כשם שיש רשות לבעה"ב לתרום תרומה גדולה כך יש לו רשות לתרום תרומת מעשר ומפיק ליה מקרא דונחשב לכם תרומתכם א"כ שפיר כתב הש"מ דמיחשב כאילו נתן לו רשות לתרום משלו על של חבירו הבן לוי דהא זכתה לו התורה לבעה"ב לתרום בעצמו תרומת מעשר להכי מצי משווי נמי שליח ומאי איכפת לן בהא דטובת הנאה אינו ממון כיון דגלי קרא דבעה"ב יכול לתרום תרומת מעשר ופשיטא דמצי נמי משווי שליח:
וכן מצאתי בירושלמי (דתרומות פ"א) שם בשם ר' יוחנן ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי והלך אותו לוי ועשה תרומת מעשר על מקום אחר והלך ישראל ונתנו ללוי אחר אין לו אלא תרעומות (וזהו ממש דברי ר' יוחנן בהזהב (דף מ"ט)] הדא דתימא בשנתנו זה עד שלא עשה זה אבל אם עשאו עד שלא נתנו זה לא כהדא דתנינן ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה אם משתרם תרומתו תרומה מכיון שאמר לו כור לך בידי נעשה שלוחו נמצא כתורם ברשות ישראל פתר לה כר"י דאמר בעה"ב שתרם תרומת מעשר מה שעשה עשוי עכ"ל הירושלמי הרי בהדיא דהטעם משום דנעשה שלוחו של ישראל ומשום דהישראל בעצמו יכול לתרום כדברי הש"מ:
אלא דבגיטין (דף ל') אמר אביי בפירושא דברייתא דישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי והרי לך דמיו חוששין שמא עשהו הלוי ת"מ על מק"א וכתב רש"י ז"ל דלא קני לי' מעותיו לישראל דאימת קני האי לוי דליקנייה בקבלת מעות הלכך כי חזר ועשאו ת"מ חל עליו השם ע"כ וקשה כיון דלא קני הלוי א"כ איך חל השם אם עשאו ת"מ על מק"א ומצאתי להריטב"א ז"ל שהקשה כן וחלק על רש"י ז"ל וכאן לא שייך תירוץ הירושלמי דדמי כאילו נעשה שליח מהישראל דהא רש"י ז"ל מפרש שאמר כור מעשר יש לך בידי והילך דמיו ביחד דהכי משמע לשון הברייתא ולא כמו שהתוס' מפרשים דמיירי שא"ל אחר זמן הילך דמיו וחוששין שמא עשאו תרומה קודם שאמר הילך דמיו אבל רש"י מפרש שאמר הילך דמיו מיד ולהכי הוצרך רש"י ז"ל לפרש דלא קנה הישראל במה שאמר הילך דמיו אע"ג דלא מחסר משיכה דברשות ישראל קיימא מ"מ כיון שהב"ל בעצמו לא קנה עדיין וא"כ כיון שאמר לו הילך דמיו מיד הרי א"א לומר דדמי כאילו נעשה שלוחו של ישראל לתרום על פירות של הב"ל דהא הישראל ודאי לא ניחא לי' בזה דהא רוצה לחזור וליקח מהב"ל הפירות א"כ ודאי קשה על רש"י קושית הריטב"א ז"ל דכיון דלא קני הב"ל איך יכול לעשות ת"מ על מק"א ומצאתי להרמב"ן ז"ל בחי' ג"כ הך קושיא ותירץ דדמי לשויה שליח וכבר כתבנו דלרש"י שמפרש דאמר לו מיד הילך דמיו א"א לומר דדמי לשויה שליח:
- (הגה"ה והרי ומאי דפריך הש"ס דילן א"א מצי הדר ביה אמאי רשאי לעשות תרומת מעשר על מקום אחר אשתכח דקאכיל טבלים אע"ג דבכל שליח דעלמא אינו צריך לחוש שמא הדר בי' בעה"ב שאני התם דלא עשאו אלא שליח לחוד ולא ליקח לעצמו ולמאי יחזור בו משא"כ הכא שנתן לו לגמרי שפיר פריך א"א דמצי הדר בי' בעינן למיחש שמא הדר וקאכיל טבלים:)
ע"כ לענ"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל דלהכי יכול הב"ל לעשות תרומה על מק"א משום דבתרומה לא בעינן שיהא שלו קודם חלות התרומה אלא אף אם קנינו בא ביחד עם חלות התרומה שפיר חייל כדאמרינן בב"ק (דף ס"ז) הגנב והגזלן שתרמו תרומתן תרומה אפי' למ"ד יאוש כדי לא קנה משום דהוי יאוש ושינוי השם מעיקרא טיבלא והשתא תרומה וקשה התם אמאי הוי תרומה הא עד השתא לאו דידי' הוא. א"ו דכיון דאם יחול התרומה יהא שינוי השם והוי שלו ממילא חייל התרומה והקנין והתרומה באין כאחד [וכן אמרינן בב"מ (דף ו') בסוגיא דהקדישה בלא תקפה דבעי למימר דמהני משום דהקדישה הוי כתקפה וכתב הש"מ אע"ג דעד השתא לא הוי ברשותו ומה שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש מ"מ רשותא והקדישא באין כאחד]:
ולפ"ז בישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי והילך דמיו אם היה הב"ל מגביהה את המעשר היה קנוי ליה בהגבהתו אחר שכבר הבטיח ליתן לו ואסור לישראל לחזור בו כדאיתא בב"מ (דף מ"ט) משום דהוי מתנה מועטת ובמה שא"ל הילך דמיו לא חזר בו מעיקר הנתינה וכיון דמעות אינן קונות נשאר מה שא"ל כור מעשר יש לך בידי כאילו לא אמר לו הילך דמיו ואם היה ב"ל מגביהה את המעשר ועשה בה קנין הוי קנה בהגבהתו וכיון דקנין הגבהה מועיל קריאת שם דתרומה נמי קנין הוא:
וטעמא דמילתא דקריאת שם לתרומה מקרי קנין למדנו מדברי הטור אבע"ז (סימן ק"כ) בשם הרמ"ה ז"ל לענין גט דבעינן שיכתוב על נייר של הבעל דווקא וכתב ע"ז הרמ"ה האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי א"צ לזכות לו הנייר קודם כתיבה אלא אע"ג דכתבו מדידהו ויהבו לה כיון דבשליחותיה קא עבדי וכי יהבי לה בשליחות דבעל כמאן דיהבי לבעל והדר בעל ויהיב לאתתי' דמי וכיון דמזכי לאתתיה בשליחותיה אקנוי' אקני' לבעל לגרושי' ביה ונמצא זכיית הבעל וגרושי האשה באין כאחד עכ"ל וכוונתו ז"ל דהיכא דהבעל בעצמו יהיב לה הגט הא נקט ליה בידיה קודם הנתינה וזוכה בנייר דעיקר הקפידא שיהא הגט של הבעל בשעת נתינה ולא בשעת כתיבה כמש"כ הפוסקים שם] אבל היכא דאמר לעדים לכתוב וליתן ולא הגיע הגט ליד הבעל כלל והם כתבו על נייר של עצמן דא"א לומר שהם זיכו להבעל הנייר דהא אין אדם זוכה חפץ של עצמו לחבירו דבעינן שיצא החפץ מרשות המזכה וכמש"כ הר"ן ז"ל ג"כ בסופר שכתב על נייר של עצמו שצריך לזכות ע"י אחר עיי"ש והביאו הרב"י בכאן וע"ז חידש הרמ"ה ז"ל דא"צ לזכות להבעל אף אם כותבין על נייר של עצמן משום דבשעה שהשלוחין נותנין הגט להאשה בשליחות הבעל אז מקנין הגט להבעל ג"כ וגרושין דאשה וזכותו באין כאחד והנה א"א לומר בכוונתו שהאשה זוכה מקודם בשביל הבעל ואח"כ בשביל עצמה להתגרש בו דזה ודאי אינו דא"כ הא לא הוי נתינה מעליא דבשעה שהגיע מיד השלוחים לא היה הגט ראוי לגרש בו דאכתי לאו דבעל הוא ואחר שזכתה בשבילו הרי כבר הוא בידה ולא הוי נתינה מיד השלוחים לידה ואנן בעינן ונתן בידה ועוד גט בע"כ מאי איכא למימר שאין רצונה לזכות עבורה כלל כדי שלא יהא הגט מועיל גם אין לומר שהיא זוכית בשביל הבעל ובשבילה ביחד דאיך אפשר לשתי זכיות הסותרות זא"ז ביחד ואנן בעינן שיהא ב' הזכיות ברגע ראשונה של נתינה ושניהם אנו צריכין וממ"נ אי דבעל לאו דידה אי דידה לאו דבעל א"ו דעיקרא דמילתא הכי שזה גופא הוא קנינו של הבעל דכמו שאם היה מגביה בעצמו הנייר היה קונה ה"נ אם נותנין בשבילו ובשליחותו והיא זוכית בו מכחו ומנתינתן הוא קונה עי"ז שהאשה קונית מכחו ושפיר אמרינן דקבלתה זו יש לה ב' כחות דהיינו שהיא זוכית להתגרש מנתינת שלוחו ועי"ז גופא נגמר ממילא קנינו של בעל שזה קנינו מה שהיא זוכית מכחו ומנתינת שלוחיו ותרווייהו ביחד קאתי:
ודוק בלשונו של הרמ"ה ז"ל שכן כוונתו שדייק בלשונו הזהב שאחרי שהנתינה היא בשליחותו של בעל וזכייתה היא מכחו להכי מיקרי זכייתה קנין לגבי הבעל וגם השלוחים במה שמקנים להאשה נגמר הקנאתם לבעל וראיתי להב"ח ז"ל שנדחק בכוונתו ולי נראה כמו שכתבתי ומשמע לי שגם הט"ז (בסימן ק"כ ס"ק ג') שכתב אחר שהביא דברי הרמ"ה וז"ל פי' שגמר השליחות הוא בשעת נתינת הגט לאשה ואז מתחיל זכות הבעל ג"כ עכ"ל כיון ג"כ למש"כ:
וסמך לסברא זו מצאתי בב"ק (דף ע"ט) נתנו לבכורות בנו או לבע"ח והיה מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור משום דלא הגביה הבע"ח או הכהן הגביהו או שהוציאוהו חייב ופרש"י ותוס' ושארי ראשונים ז"ל דהגנב נתחייב באונסין במשיכת הבע"ח או הכהן אע"ג דהגנב לא הגביה כלל מ"מ מתחייב במשיכת הבע"ח והכהן אף שהם לא משכו בשביל הגנב אלא כדי לזכות בעצמו בחובו ופדיונו אפ"ה מיקרי משיכה גבי הגנב להתחייב באונסין כיון שהוא צווה להם ליקח ומכחו ומנתינתו נוטלים בפדיונו וחובו קנינם מהני נמי למהוי קנין לגבי הגנב וקנינם וקנינו באין כאחד ואף דהתם מיירי לענין חיוב אונסין לחוד מ"מ כמו שמצינו שזה מקרי קנין להתחייב באונסין ה"נ בקנין למהוי שלו מיקרי נמי כה"ג קנין ושפיר כתב הרמ"ה ז"ל שמה שהאשה קונה להתגרש מקרי קנין גבי הבעל הואיל ומכחו היא קונה וגירושין וזכיית הבעל באין כאחד ונ"ל שזה ג"כ כוונת הה"מ (בה' אישות פ"ה הל"ז) המקדש האשה בגזל ובגניבה אם נתייאשו הבעלים ה"ז מקודשת וכתב הה"מ ז"ל והטעם דכשנתיאשו הבעלים הוי מקודשת אע"פ דקי"ל יאוש לחוד אינו קונה הכא שהוא ביד האשה הוי יאוש ושינוי רשות כשהוא בידה וכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה וכוונתו נמי כדברי הרמ"ה שזה גופא קנינו של הגזלן במה שנותן בידה והיא קונית מכחו ונתינתו של הגזלן אף הוא קונה כדין גזלן שקונה ביאוש ושינוי רשות:
ומעתה נראה לי לפי סברא זו דישראל שאמר לב"ל כור מעשר יש לך בידי והלך הב"ל ועשאו ת"מ על פירותיו של עצמו שפיר חייל אף שאין התרומה חלה אא"כ הוא של התורם בעצמו ויש לו קנין בה כמש"כ מ"מ אם הקנין נגמר ע"י עשיית התרומה הא נמי מהני כמש"כ מש"ס דב"ק גבי גנב וגזלן וא"כ כיון שכתבנו דכל היכא דמהני הגבהתו למיקני מהני נמי אם זכו אחרים מכחו וזה התורם במה שקורא שם תרומה על הפירות זכו הכהנים בתרומתן והיא בחזקת השבט ואלימא קדושת תרומה דבדיבור בעלמא חיילא הקדושה וזכו בה הכהנים א"כ זהו גופא הוא קנינו של הבן לוי מה שנתנו לכהנים ועשאן תרומה והעמידו בחזקת השבט ומה לי אם נתנו לאחר הזוכה בהגבהה ומה לי נתנו לאחר הזוכה באמירה לגבוה לחוד הכל א' דהא גבי גט נמי הגבהת האשה בגט לא בשביל בעל הוא אלא בשביל עצמה אלא דמהני לבעל מה שהיא קונה וזוכה בהגט מכחו לעשות גם קנין לו וה"נ מהני קנין השבט בתרומה באמירה למהוי קנין לב"ל התורם ומזכה להשבט ואף שלא נתן עדיין לכהן מיוחד מ"מ כבר זכו בזה השבט אלא שאין כהן יכול לתופסו דיכול לדחותו ולומר אתן לאחר אבל ברשות כל השבט קיימא גם עכשיו ומטעם זה כתבו התוס' בב"מ (דף ו') שאם תקף כהן אחד אינו צריך להחזיר לו רק דמי טובת הנאה לבעלים. אבל עיקר המתנה אינו צריך להחזיר לבעלים:
וסברא זו שכתבנו דזה שתורם מיקרי נתינה מפני שהכהנים זוכים בו מיד מבוארת היטב בנדרים (דף פ"ד) דפריך התם אמתניתין דקתני דמודר הנאה יכול ליהנות ממנו בלקט שו"פ ולא במעשר עני ובברייתא קתני דשרי גם במעשר עני ומשני הא ר"א הא רבנן דרבנן דסברי דמ"ע טובל קא סברי אית ליה טובת הנאה מיניה ולהכי אסור לאתהנויי מיניה ולר"א דסובר מ"ע אינו טובל לית ליה טוה"נ ושרי לאיתהנויי מיניה וכתבו התוס' והר"ן ז"ל הא דתליא טוה"נ בטובל הוא משום דכתיב ולא יחללו את קדשי ב"י את אשר ירימו ודרשינן בעתידים לתרום הכתוב מדבר ומדכתיב ולא יחללו משמע דטובל והני דטבלי תלי הרמתן בבעלים לומר שטוה"נ שלהם דכתיב את אשר ירימו וכמאן דכתיב בהו נתינה דמי הלכך דווקא בדטבלי איכא טוה"נ לבעלים עכ"ל הר"ן ז"ל הרי שהש"ס סובר דכל הני דכתיב בהו לא יחללו קרינן בהו ירימו וירימו דמי כמאן דכתיב נתינה ונתינה מיקרי טובת הנאה דבעלים הרי דגם תחילת ההרמה כבר מיקרי נתינה דהא ירימו אהפרשה קאי ולא אנתינה לכהן דהא דרשינן בחולין (דף ק"ל) דישראל שאכל פירותיו טבלים פטור דכתיב אשר ירימו אין לך בהן אלא משעת הרמה אלמא דירימו היינו הפרשה וההפרשה קרוי נתינה שבהפרשת הבעלים כבר זוכים הכהנים בו מכח נתינת הבעלים וההפרשה תחילת נתינה הוא אלא שאינו מבורר עדיין לאיזה כהן יתן וא"כ כיון דההפרשה מיקרי נתינה לכהנים מהבעלים שפיר מיקרי ההרמה קנין גם לבעלים והא דלא קאמר בב"ק גבי גנב וגזלן שתרמו דמהני משום דהוי יאוש ושינוי רשות דמהני לכ"ע ולמה ליה למימר יאוש ושינוי השם טפי הו"ל למימר דהוי יאוש ושינוי רשות. אפ"ל דקאמר האי טעמא דשינוי השם דמהני אפי' אם הגזלן בעצמו כהן דאז לא הוי שינוי רשות דהא מחזיק התרומה לעצמו להכי קאמר טעמא דשינוי השם ועוד להכי נקט טעמא דשינוי השם משום הקדש דקתני נמי בברייתא כמ"ש התוס' שם דבהקדש קדשי מזבח ליכא שינוי רשות מעיקרא תורא דראובן השתא תורא דראובן להכי נקט טעמא דשינוי השם שכולל כל השנוי בברייתא שם תרומה וכל מיני הקדש:
ובירושלמי דתרומות שהוצרך לומר על מימרא דר' יוחנן דישראל שאמר לב"ל כור מעשר יש לך בידי ועשאו הב"ל תרומה על מק"א דמהני מטעם דהוי כשלוחו של ישראל וכר' יוסי דאמר יש רשות לישראל לתרום תרומת מעשר ולא אמר דמהני מטעם שהב"ל קנה התרומה עי"ז גופא שעשאו תרומה כמש"כ וצ"ל דהא מילתא לא מהני אלא למ"ד טוה"נ ממון דלדידיה מקרי התרומה שלו שפיר ע"י ההפרשה דהאי הפרשת תרומה מיקרי נתינה הוא משום טוה"נ שיש לו לבעלים ואם טוה"נ ממון שפיר מיקרי ההפרשה נתינה גם למחשב קנין לנותן דכל דבר שהמקבל קנה מכח נתינת הנותן מיקרי קנין גם לגבי הנותן וחייל קנינו עם זכיית המקבל אבל למ"ד טוה"נ אינה ממון לא מחשב זכיית המקבל להעשות קנין לגבי נותן דלא יהיב לי' דבר חשוב מכחו שלא היה לו להנותן בזה אלא טוה"נ שאינה ממון ודמי כאילו לאו מכחו וזכייתו זכה בו המקבל וכדאמרינן בב"מ (דף י"א) דלמ"ד טוה"נ אינה ממון אינה נקנה באגב קרקע כיון שאינה באה מכח של נותן לגמרי כמו הקרקע אלא אפקורי מפקיר לה והכהן זוכה בהם משום שאין לנותן בתרומה דין ממון גמור וה"נ לענין זכייה שכתבנו שזכיית הכהנים בתרומה עושה קנין להתורם הוא רק אם טוה"נ ממון שאז זכייתם מיחשב מכחו שההפרשה הוא התחלת הנתינה משא"כ למ"ד טוה"נ אינה ממון אינה חשובה כאילו באה מכחו ואביי דמוקי ברייתא דגיטין דישראל שאמר ללוי דמשמע דהב"ל מצי משווי תרומה ע"כ סובר דטוה"נ ממון או דמוקי ברייתא כמ"ד דטוה"נ ממון אבל הירושלמי דאזיל לשנויי מימרא דר"י ור"י אמר בירושלמי סוף נדרים ובקדושין (סו"פ האיש מקדש) דטוה"נ אינ"מ אין בעשיית התרומה שום קנין להתורם דלאו מכח נתינת ממון דידיה זוכין הכהנים להכי הוצרך הירושלמי לשנויי דמהני מטעם שליחות וכר"י דבעה"ב רשאי לתרום תרומת מעשר וכ"כ התשובת מיימוני בנזיקין (סימן ה') דהנותן דבר שאין לו בו אלא טובת הנאה לא מיקרי דעת אחרת מקנה אותו דלא מקרי נתינה מכחו:
עכ"פ יצא לנו מכל הדברים האלו דגבי תרומה בעינן שיהא להתורם קנין גמור ולהכי שפיר כתב הרשב"א ז"ל דעל התרומה לא מהני ניחא ליה כלל אלא בעינן שליחות ממש דכל מידי דבעינן בעלים אין אחר יכול לעשות אלא אם יש לו דין שליח אבל בכרי לא בעינן בעלים ואחר נמי יכול להוציא טבלן. רק דבעינן שלא יעכבו הבעלים להכי אי זכות הוא לו שפיר יכול לתרום על כריו של חבירו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |