עונג יום טוב/קו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב קו

סימן קו

בדין פטר חמור שכתב הר"מ ז"ל שאסור בהנאה ואם מכרו דמיו אסורין עי"ש (בפי"ב מהל' בכורים ה' ד') וכתב הראב"ד ז"ל עליו א"א אם דמיו אסורין למה יתנם לכהן ויהנה בהם שהרי פודין פ"ח בשוויו וכי מאיסורי הנאה שתופסין דמיהן הוא זה עכ"ל וכתב הכ"מ ע"ז שאינו יודע מה קשה על רבינו שהרי דבריו דברי הגמ' (בדף י') פטר חמור אסור בהנאה דברי ר"י ור"ש מתיר ואמרינן בגמרא דפליגי בין בהנאת גופו בין בהנאת דמיו והלכה כר"י ואפשר שאינו תמה אלא על הגמרא עכ"ל הכ"מ ז"ל:

ולי נראה דוודאי הראב"ד ז"ל חולק רק על הר"מ ז"ל אבל דברי הגמרא מפרש שפיר לדעתו ז"ל דסובר דדמי פ"ח מותר בהנאה משום שאינו תופס את דמיו והא דקאמר בגמרא דר"י ור"ש פליגי בהנאת דמיו לאו לאסור הדמים אם מכרן אלא דפליגי אם מותר לכתחילה לעשות מהן דמים כדי ליהנות מדמיהן דלר"י כמו שאסור ליהנות מגופו של פ"ח בגיזה ועבודה ה"נ אסור לעשות מהן דמים כדי להנות מהדמים. כמו בכל איסורי הנאה דאף שאין תופסין דמיהן מ"מ אסור למוכרן כדי ליהנות מדמיהן שבזה נהנה מעצם האיסורי הנאה. כמ"ש התוס' בחולין (דף ד') ד"ה מותר שהוכיח רש"י ז"ל שדמי האיסורי הנאה אסורין למחליף משום דאל"כ מצינו דמים לאיסורי הנאה ותירצו התוס' דאין זה דיוקא דכיון דלכתחילה אסור למכור אינו בר דמים וכן צ"ל בשיטת הר"מ ז"ל שכתב (בפ"ה מהמ"א) דדמי איה"נ מותרין אף למחליף עצמו דהא דאיה"נ לא מיקרי בר דמים הוא משום דאסור להחליפן ולמוכרן אף שאם מכרן והחליפן החליפין מותרים מ"מ כיון דאסור לעשות כן לא מיקרי בר דמים] וזה שאמרו שם בגמרא דאשמעינן תרתי לר"י דאסור בהנאת גופו ואסור בהנאת דמיו היינו שאסור להשכירו וליטול השכר כמו שפירש רש"י ז"ל התם וכן למוכרן ועביד צריכותא שם דליכא למילף הנאת דמיו מהנאת גופו דחמיר טפי מיהו כ"ז שלא ליהנות מדמיו היינו שלא להשכירו ושלא למוכרו כדי ליהנות מדמיו אבל אם השכירו או מכרו אם בא ליהנות מדמיו שרי ודאי והדרינן לכללא דכל איסורי הנאה אין תופסין דמיהן לבד ע"ז ושביעית:

ושפיר תמה הראב"ד ז"ל דאף דאמרינן בגמרא דאסור בהנאת דמיו אין הכוונה שהדמים נאסרים דודאי הדמים מותרים כמו בכל איה"נ שאין תופסין דמיהן ולשיטת הר"מ ז"ל אף למחליף עצמו מותרין ואף מדרבנן] רק שכוונת הש"ס שאסור להחליפן או למוכרן או להשכירן מן התורה מפני שהוא נהנה מהן בהנאת דמים וראי' גדולה לדעת הראב"ד ז"ל דהא בבכורות שם אמר איכא דמתני לה אהא המקדש בפ"ח אינה מקודשת לימא מתניתין דלא כר"ש דתניא פ"ח אסור בהנאה ור"ש מתיר ומשני רב נחמן לאחר עריפה ודברי הכל. וכן בקידושין (דף נ"ז) קאמר שם נמי נימא מתניתין דלא כר"ש וא"כ לדעת הר"מ ז"ל שכתב דפט"ח שאני מאיסורי הנאה דשארי איה"נ דמיהן מותרים ופט"ח דמיו אסורין. א"כ היכי בעי לאוקמי כר' יהודה הא קתני סיפא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ולר"י בפט"ח גם הדמים אסורין ואמאי מקודשת ודוחק לומר דהש"ס התם לא ידע מהך ברייתא דלר"י גם הנאת דמיו אסור א"ו כדעת הראב"ד ז"ל דהא דקאמר הנאת דמי' אין בזה תפיסת דמים להאסר בהנאה רק שאסור לעשות מהן דמים כמו בכל איסורי הנאה אבל אם עשה מהן דמים אין נתפסין באיסור ושפיר קתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת בפט"ח כמו בכל איסורי הנאה:

וכן נראה מלשון הרא"ש ז"ל שם (בפ' הלוקח) שמפרש הנאת דמיו לענין שאסור למוכרו שכתב וז"ל והיכי דמי הנאת דמים כגון דמזבין ליה למאן דלא ידע שהוא פטר חמור וקא שקיל מיני' כנגד כולו אבל למישקל מיני' מאי דשוה טפי משה קטן שהלוקח זקוק לפרוע עליו דמים שפיר דמי עכ"ל הרי משמע דלענין איסור המכירה קאמר ולא לענין תפיסת הדמים:

הנה מבואר מכל מה שכתבנו דקושית הראב"ד ז"ל לא על דברי הגמרא הם דבגמרא אפשר לפרש הנאת דמיו היינו שאסור למוכרו ולהשכירו אבל אם מכר או השכיר שכרו מותר דאינו תופס דמיו כמו שאר איה"נ רק על הר"מ ז"ל קושיתו שכתב שאם מכר דמיו אסור ע"ז שפיר מקשה הראב"ד ז"ל וכי מאיסורי הנאה שתופסין דמיהן הוא וכן הוכחנו מהא דהוי בעי לאוקמי מתניתין דקידושין דהמקדש בפ"ח כר"י ואפ"ה קתני סיפא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא דדמיו מותרין:

אולם אחרי התבוננתי בעזהי"ת נראה לי ליישב דעת הר"מ ז"ל על נכון לפמ"ש במק"א ליישב דברי הר"מ ז"ל ממה שהקשו עליו המפרשים דבפ"ה מהלכות מ"א פסק בכל איה"נ שדמיהן מותרין אף למחליף עצמו ובפ"ה מה' נדרים פסק בקונם פירות אלו על חבירו דהחליפין הוי ספק וא"כ קשה מ"ש קונמות משארי איה"נ וכתבנו ליישב ומצאנו אח"כ בדברי הריטב"א ז"ל בנדרים קצת מזה דהרמב"ם ז"ל אזיל בשיטת הירושלמי דהטעם דאין לאסור ליהנות בדמי איה"נ הוא משום שאין דמיהן והיינו שכיון שהדבר אסור בהנאה אין הדמים חליפי האיסור כלל וכמ"ש הר"ן ז"ל (בספ"ב דקידושין) דאם טעה הלוקח ולא ידע שזה אסור בהנאה הוי מקח טעות ואם ידע הלוקח שזה אסור בהנאה ולקחו מ"מ כיון שאין דבר האסור בהנאה נכנס ברשותו של לוקח א"כ אין הדמים חליפי האיסור הנאה כלל ואף אם מכרו לכותי דכותי שפיר קונה איה"נ מ"מ כיון דאין איסורי הנאה ברשות המוכר נמצא שלא המוכר מכרן להאי כותי כלל והכותי מעצמו קא שקיל והמעות שנתן הכותי לאו חליפי איה"נ הן ולהכי פסק בקונם פירות אלו על חבירו והחליפן באחר דהחליפין אסורין בהנאה דכיון שהפירות לא היו אסורין על הלוקח והלוקח היתירא קא שקיל וגם מעיקרא היה ברשות מוכר דלדידי' לא נאסרו. א"כ כשמכר הפירות או החליפין אסור בחילופיהן דהחליפין הם חליפי הפירות ממש וכשנהנה מן החליפין כמו שנהנה מן איסורי הנאה בעצמו:

ולפ"ז א"ש מ"ש הר"מ גבי פ"ח דדמיו אסורין דכיון דמסקינן בגמרא בבכורות (דף ט') דהמקדש בפ"ח מקודשת אף לר' יהודה משום דאשה יודעת דפ"ח איסורא אית בי' ופרקי לי' בשה ומקדשה בהך דביני ביני וכן מסיק שם (בדף י' ע"ב) דלר"י גם כן מקדשה בהנך דביני ביני ומוקי למתניתין כגון שאינו שוה אלא שקל וס"ל כריב"י כו' אלמא שאיסורי הנאה שיש להן תקנה לאפקועי איסורייהו בפחות משווין ומצוה נמי לאפקועי איסורייהו שפיר מקודשת בהן ונכנסין לרשות האשה ואין בהם דין איה"נ שאין נכנסין לרשות בעלים וה"נ אמר (בדף י"א) דהגונב פ"ח חייב כפל לבעלים דאעפ"י שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכאן ומשום דקני לי' ביני וביני לא דמי להקדש עיי"ש וכיון דאיה"נ דפ"ח יש עליו רשות בעלים להכי אם מכרו לאחר תופס דמיו שהרי הפ"ח הי' של בעלים קודם שמכרו משום דקני לי' ביני ביני וכן נכנס לרשות לוקח משום קנין דביני וביני וכיון שהי' קודם מכירה ברשות מוכר ואחר מכירה ברשות לוקח הרי ממילא הדמים שנטל המוכר חליפי הפ"ח הם ואסורין בהנאה עד שיפדו וכמו דאסרינן בהנאה חליפי פירות הנאסרים בקונם על האדם פרטי מפני שהמעות חליפי דאיה"נ וכמו שביארנו ומתניתין דקידושין דקתני בפ"ח אינה מקודשת מיירי לאחר עריפה דאז הוא דומה לשאר איה"נ ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דחליפי פ"ח אסורין בהנאה שהדמים אסורין וכשנהנה מהם נהנה מהפ"ח משום שהדמים של פ"ח הם ממש חליפי פ"ח משום שיש בו זכות פדיון דביני ביני ולא דמי לשאר איה"נ:

והשתא א"ש מה שהקשינו לשיטת הר"מ ז"ל מהא דבעי הש"ס למימר בקדושין ובבכורות דמתניתין דהמקדש בפ"ח ר' יהודא היא דסובר פ"ח אסור בהנאה והרי שם קתני בסיפא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וקאי גם על פ"ח הרי שגם פ"ח דמיו מותרים לר"י ולפמ"ש א"ש דודאי כן הוא לפום ה"א דהש"ס דמתניתין ר"י היא וע"כ משום דפ"ח נמי דמי לשארי איה"נ דלא יהיב לה מידי דאינה יכולה לפדותו למיקני ביני וביני למהוי שלה דמיירי שאינו שוה אלא שקל ור"י ס"ל כריב"י א"כ כיון דדמי לשאר איה"נ ממילא נמי לענין החליפין של הפ"ח נמי החליפין מותרין כמו בשארי איה"נ שהרי אין בו קנין כמו שאין קנין בכל איה"נ וכיון שאין בו קנין ואין לו בעלים ממילא הדמים מותרים שאין דמיו חליפי הפ"ח שהפ"ח לא הי' המוכר בעליו וגם לא נעשה הלוקח בעליו למהוי הדמים חליפי הפ"ח וכ"ז למאי דס"ד דש"ס דאתיא כר"י אבל למאי דמסיק שם בקדושין ובבכורות דמיירי מתניתין לאחר עריפה אבל קודם עריפה מקודשת במאי דביני ביני ושפיר יש לפ"ח בעלים אע"ג דאסור בהנאה לר' יהודא ומה"ט מקודשת ושייך גבי' כפל ג"כ א"כ ממילא לענין חליפין הוי הדמים חליפי איסורי הנאה דהא הפ"ח יש לו בעלים וכשמכרן המוכר ללוקח נוטל הדמים חליפי הפ"ח וכשנהנה מן הדמים כמו שנהנה מפ"ח. והא דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת מיירי לאחר עריפה דאז הוי דומה לשאר איה"נ דאז לא מהני לי' פדיון כלל ובכל איסורי הנאה הדמים מותרים כמ"ש וא"ש פסק הרמב"ם ז"ל דפ"ח קודם עריפה דמיו אסורים:

ולפי מה שבארנו בדעת הר"מ ז"ל דפ"ח יש לו בעלים לכל מילי קודם פדיון תקשה בהא דאמר בבכורות (דף י"א) אמר ר"ל מי שאין לו שה לפדות פודהו בשווי' ומפרש בגמרא דאתיא אפילו לר"י דאמר שהקפידה עליו תורה לפדות בשה מ"מ בשווי' נמי יכול לפדות שלא יהא חמור מן ההקדש והתם דווקא בשווי' קאמר אבל בפחות משווי' אינו פדוי דתנן התם (דף י"ב) דאין פודין בעגל ובחי' ובשחוטה משום דלאו שה הוא אע"ג דלא גרע משילקי וע"כ דמיירי בפחות משווי' דאינו פדוי כיון דלאו שה הוא וא"כ קשה הא אכתי פ"ח חמור מן ההקדש דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל ובפ"ח אם פדאו פחות משווי' בלא שה אינו פדוי ור"ל קים לי' מסברא דאין פ"ח חמור מהקדש וראיתי להטו"א במגילה (דף כ"ג) שהקשה קושיא זו והוכיח מזה כדעת התוס' דהא דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל הוא דווקא בבעלים שהקדישו אבל איש אחר שפדה בפחות משווי' אינו מחולל והטעם בבעלים משום שהם הקדישו בפיהם להכי יש להם זכות לפדות בפחות משוויו וכן יש בידם זכות לישאל על הקדשים להכי יש להם זכות נמי לפדות בפחות משווי' וניחא השתא הא דאינו מועיל פדיון בפ"ח בפחות משווי' אע"ג דבהקדש מועיל משום דבהקדש נמי אינו מועיל כ"א שהוקדש ע"י קדושת פיהם ובפ"ח דלא ע"י פיו הקדש וגם שאלה אין בו לא מהני פדיון בפחות משווי' כמו דלא מהני פדיון בפחות משווי' גבי הקדש ע"י אחר עכ"ד הטו"א בקצרה:

ולפי מה שבארנו לעיל דפ"ח יש לו בעלים לענין קידושין וכן לענין כפל דמשלם לבעליו כדנאמר בש"ס הדק' הא כח פ"ח חמור מהקדש דבהקדש הבעלים שפדו בפחות משווי' מחולל ובפ"ח אינו פדוי ולאו קו"ח הוא ומה הקדש שבאמת אין לבעלים שום זכות אחר דהפודה פודה לעצמו ואין מקדשין בו אשה ואין משלמים כפל על גניבתו מבית בעליו שהקדישום ואפ"ה לענין חללו בפחות משווי' אותן שהקדישו הוי בעלים שמחולל אף על פחות משווי' פ"ח שמקדשים בו אשה אף לר"י ומשלמין כפל לבעלים והפודהו פדיונו פדוי לבעלים ודאי דיש לדין את בעליו לדין בעלים לענין זה שיהא פדוי בפחות משווי' וכיון דחזינן דבפחות משווי' אינו פדוי אכתי הוא חמור מן ההקדש ור"ל קאמר שא"א שיהא חמור מן ההקדש:

ובעיקר קושית הטו"א ז"ל נראה דלק"מ דהא הך מימרא דפדהו בשווי' מטעם שאינו חמור מן ההקדש ר"ל קאמר לה ור"ל הא קאמר בב"מ (דף נ"ז) אמתניתין דאם הי' קודש בע"מ יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים דבר תורה ומסיק דמיירי בביטול מקח ור"ל ל"ל כלל לדשמואל וסובר דהקדש שנפדה בפחות משווי' אינו מחולל ואע"ג דאמר התם איפוך דר"י לר"ל ודר"ל לר"י ולפ"ז ר"ל אית לי' דשמואל מ"מ הא כתב רש"י ז"ל התם בד"ה ואיפוך דדוקא לר' יונה אמרינן איפוך אבל אליבא דר' ירמי' דאמר אליבא דר"י דדוקא קרקעות יש להם ביטול אבל הקדשות אין להם ביטול מקח לא אפיכנא דר"י ור"ל ולר"י אית לי' דשמואל ולר"ל ל"ל דשמואל וכן לאוקימתא דמוקמינן התם לעולם בכדי אונאה דאינו בתורת אונאה דאפי' בפחות משווי' חוזר נמי אמרינן דר"ל הוא דל"ל דשמואל כלל וא"כ רבינא דמתני להא דר"ל דלא יהא פ"ח חמור מן ההקדש נמי סבר כר' ירמי' וכמסקנא דהש"ס בב"מ דר"ל ל"ל כלל הא דשמואל וקושית הטו"א מעיקרא ליתא דגם בהקדש אם חילל בפחות משווי' אינו מחולל לר"ל:

ובלא"ה נראה לי דקושית הטורי אבן לא קשה מידי דמה שאין מועיל בפטר חמור פדיון פחות משווי' אין חומר בפטר חמור מהקדש דסברא היא דהקדש שעל ידי חילול פקע קדושה מההקדש וחייל הקדושה על הפדיון שפיר אמרינן כיון דע"י ש"פ נמי פקע הקדושה קצת מההקדש פקע נמי כולה וחייל על הש"פ ולהכי מחולל שפיר אבל בפ"ח שאין חל על הדמים שום קדושה או איסור רק שמפקיע איה"נ מהפ"ח ואם פדוהו בשווי' הרי אינו נהנה מהפ"ח שכבר שילם לכהן כל דמיו אבל כשפדה פחות משווי' אכתי נהנה מהפ"ח שנתן בעדו לכהן פרוטה והוא שוה יותר ואכתי נהנה ממנו ועל הפרוטה שפדה הא לא חל שום איסור דנימא דפקע איסורו ע"י הפרוטה רק כשפדה בשווי' ממילא פקע איסור הנאה ממנו. שכבר נתן דמיו לכהן אבל כשיפדה בפחות משווי' הרי נהנה ממנו ואין זה חומר בפ"ח מבהקדש אבל זה הש"ס הוכיח שפיר דפדיון בשווי' מהני דאי נימא דלא מהני א"כ הוא חמור מהקדש דבהקדש מהני פדיון ובפ"ח בעינן דווקא שה דהא בשווי' כבר פקע איה"נ ממנו דהא אינו נהנה ממנו שכבר נתן כל דמיו ואפ"ה לא מהני נמצא הוא חמור מהקדש וקושיית הטו"א לק"מ ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף