עונג יום טוב/קד
|
< הקודם · הבא > |
שאלה אם אין האב בביתו לפדות את בנו אם יכול אחר לפדות בנו עבורו או לא:
תשובה הט"ז (בסימן ש"ה ס"ק י"א) פסק דאחר יכול לפדות בנו ומביא ראי' דאבעי לן בנדרים בתורם משלו על של חבירו אי אין צריך דעת בעלים משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו א"ד ניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בעצמו ופסקינן דא"צ דעת בעלים א"כ ה"ה דיכול לפדות בנו עבורו ונראה לי דלא דמי פדיון לתרומה כלל לפמש"כ רש"י ז"ל בגיטין (מ"ז) בד"ה מדאורייתא וז"ל ולא דמי למעשר דאפילו למ"ד אין קנין דלא מחייב לעשר על חלקו של כותי דמעשר טביל ואסיר ליה באכילה ולא מצוה דרמיא עליה אלא א"כ מוכרן או אוכלן דקא משתרשי אבל בכורים מצוה דרמיא עליה עכ"ל א"כ חזינן דתרומה ומעשר לאו מצוה דרמיא עליה להפרישן ורשאי לאחרן וכ"כ התוס' בר"ה (דף ד') ד"ה ומעשרות דקודם הביעור לא עבר עלייהו אב"ת אא"כ הפרישן ולא נתנן אבל אם לא הפרישו לא עבר עליהם קודם זמן ביעור וכ"כ (בדף ה') ד"ה מה מעשר ע"ש וכ"כ הטו"א שם דגבי תרומה ליכא בל תאחר כו' ע"ש א"כ איכא למימר דדוקא גבי תרומה אמרינן דמצי לתרום שלא מדעת חבירו דאין המצוה רמי עליה ומצי לאחרן עד זמן הביעור והוי זכות מה שתורם משלו על של חבירו אבל מצוה דרמיא עליה שצריך לעשותה מיד מאן לימא לן שמיקרי זכות אם חבירו עושה המצוה עבורו בממונו דכיון דעליה דידיה רמיא והוא אינו יודע שנולד לו בכור ודאי ניחא ליה שיעשה בעצמו מצוה דרמי עליה ואף דגבי פטר חמור אמרינן ג"כ בבכורות (דף י"א) הפודה פ"ח של חבירו שלא מדעתו פדוי והתם מצוה דרמיא עליה הוא וכדאמר שם (בדף י"ג) דאחר שלשים יום או פודהו או עורפו התם נמי לא מיקרי הפדיון מצוה דרמיא עליה שהרי יכול לערפו ולא לפדותו. אבל בבנו שמחויב לפדותו מיד אחר שלשים יום ומצוה דרמיא עליה לא מצינו שנקרא זכות אם אחר פודה עבורו ולא דמי למילה שאף שמוטל על האב מ"מ אם אין האב בביתו מוהלין אותו בלא דעתו דמילה שאני דאי לא מהליה אביו מחוייבים הב"ד למולו אבל בפדיון דאין חיוב על ב"ד לפדותו רק על האב מנ"ל שיכול אחר לפדות בלא דעת האב דלמא אמרינן ניחא ליה למיעבד מצוה דרמי עליה בעצמו:
ולכאורה יש להביא ראיה לדעת הט"ז מהא דאמרינן בערכין (דף כ"א) דקאמר שמואל עולה צריכה דעת שנאמר לרצונו ופריך מאי קמ"ל תנינא אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה ומשני מהו דתימא ה"מ מדידיה אבל בדפריש לי' חברא לא קמ"ל זימנין דלא ניחא ליה להתכפר במידי דלאו דידיה ומשמע דוקא במידי דלכפרה אמרינן זימנין דלא ניחא ליה להתכפר במידי דלא דידיה הא מצוה אחרת דרמיא עליה מביא עלי' בלא דעתו לצאת בו חבירו ויוצא ידי חובתו ולא אמרינן דניחא ליה למיעבד דוקא בממונו מצוה דרמיא עליה ובנדרים (דף ל"ו) אמרינן הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום ופירשו הר"ן ז"ל והרא"ש ז"ל משום דפסח בעי המנאה מדעתו משמע הא לאו האי טעמא דבעי המנאה מדעתו הוי מהני מטעם דזכות הוא לו אע"ג דמצוה דרמי עליה:
מיהו מפסח אין ראיה דאפשר דהוצרכו הרא"ש והר"ן להאי טעמא דהמנאה היכא דרואה דעבר זמנו ואם לא יפריש ויקריב עבורו לא יהא שהות להקריב דהתם ודאי לא אמרינן ניחא ליה למיעבד מדידיה כיון דיהא מעוות לא יוכל לתקנו להכי פירשו דלא מהני משום דבעי המנאה אבל מעולה ומשלמים קשה ל"ל למימר טעמא דניחא ליה להתכפר מדידיה תיפוק ליה דהוי לי' מצוה דרמי עליה ודוחק לומר דנ"מ היכא דכבר עובר בבל תאחר דבזה הוי זכות אף במצוה דרמיה עלי' אי לאו האי טעמא דניחא ליה להתכפר בדידיה דוקא דז"א דודאי היכא דעובר בב"ת הוי זכות ולא אמרינן זימנין דלא ניחא ליה להתכפר במידי דלאו דידיה:
שוב ראיתי דאין ראיה מכאן דאיכא למימר הא דהוצרך הכא למימר זימנין דלא ניחא ליה להתכפר במידי דלאו דידיה ולא אמר טעמא דניחא ליה למיעבד מצוה דרמי עליה ע"י עצמו משום דהא מביא עולה ושלמים בנדבה ולא הפסידו חבירו כלל במה שהפריש משלו על נדרו דאכתי אם רוצה למיעבד מצוה בממונו דווקא יכול לנדור ולהביא אבל במידי שאינו יכול לקיים בעצמו אחר שעשה חבירו עבורו אימא דלא מצי חבירו למיעבד במילתא דרמי חיובא אבעלים וכן עולא דסובר התם בערכין דעולה ושלמים א"צ דעת בשעת הפרשה וכמ"ש התוס' שם דסובר דכפרה דעולה ושלמים לא חשיבא ככפרת חטאת דנימא בה לא ניחא ליה להתכפר במידי דלאו דידיה ולא איכפת לן למימר דניחא ליה למיעבד מצוה בממונו הוא נמי משום דהא יכול לחזור ולהתנדב ולהביא:
ונ"ל שזה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב (בפי"ד מה' מעה"ק) כשמואל וכדמסיק הש"ס דהא דאמר שמואל עולה צריך דעת היינו בשעת הפרשה וכי תניא דעולה ושלמים בין לדעת בין שלא לדעת בשעת כפרה ודאירצי בשעת הפרשה. ופירש הרמב"ם ז"ל דמיירי שנתרצה בשעת הפרשה וחזר בו בשעת כפרה ולכאורה מנ"ל להרמז"ל דמיירי דחזר בו בשעת כפרה דלמא מיירי שמקריב שלא לדעת והוא אינו יודע מזה אבל היכא דחזר בו בפירוש לא מהני ולפמש"כ א"ש דהר"מ סובר דבשלא לדעת שאינו יודע מזה פשיטא דמהני כיון דאירצי בשעת הפרשה ולא קפיד שתהא הכפרה משלו פשיטא דלא בעי דעת דאין לתלות קפידתו בשום דבר כיון שיכול לחזור ולהביא עולה או שלמים ולקיים מצות סמיכה ולא הוי פליג נמי עולא בזה למימר דבשעת כפרה בעי בכולהו דעת. להכי פירש הרמז"ל דמיירי שחזר בו בשעת כפרה אחר שנתרצה בשעת הפרשה וסובר שמואל דלא מהני חזרתו כלל כיון שהפריש מדעתו וגם יכול להביא עולה אחרת בעצמו מקריבין עלי' עולה זאת ועולא סובר דמהני חזרתו כיון שחזר בו בהדיא אבל בלא חזר בו פשיטא דמהני כיון שנתרצה בשעת הפרשה ולא הקפיד שיהא כפרתו משלו ואי משום מצות סמיכה ינדור ויביא קרבן אחר ויקיים מצותו בעצמו:
וכ"ז הוא במה שיכול לקיים בעצמו אחר שעשה חבירו עבורו אבל מצוה דרמי חיובא עליה וכשעושה חבירו שוב אינו יכול לעשות בעצמו לא מצי חבירו למיעבד. אלא שיש קצת ראיה מדברי התוס' שם בערכין שכתבו בד"ה מאי דעולא סובר דבשעת כפרה בכולהו צריך דעת ולא חילקו בין חטאת לעולה רק בשעת הפרשה דחטאת צריך דעת בשעת הפרשה משום דלא ניחא ליה להתכפר במידי דלאו דידיה ע"כ ולמה הוצרכו להך טעמא תיפוק ליה כיון דחטאת מצוה דרמי עליה וכשיפריש חבירו משלו שוב אינו יכול להביא בעצמו דחטאת אינו בא בנדבה ולא מצי להפריש שלא מדעתו דניחא ליה לקיים מצותו בעצמו מיהו אין להעמיד דין על דקדוק זה דאפשר דלישנא דהש"ס נקטי וכיון דנקיט הש"ס האי לישנא דלא ניחא ליה להתכפר במידי דלאו דידיה גבי עולה נקטי אינהו נמי האי לישנא גבי חטאת אע"ג דלא צריך האי טעמא גבי חטאת:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |