עונג יום טוב/צד
|
< הקודם · הבא > |
הרמב"ם ז"ל (בה' טומאת צרעת פ"י) כתב דמילה דוחה צרעת מפני שעשה דוחה ל"ת וכבר תמהו ע"ז הלח"מ והמל"מ ז"ל דבגמרא בשבת (דף קל"ב) אמרינן דהא דמילה דוחה צרעת הוא משום דכתיב בשר אפילו במקום בהרת ור"י יליף מק"ו דדוחה שבת וקאמר דאי משום עשה דוחה ל"ת ליכא למשרי משום דצרעת הוי עשה ול"ת משום דכתיב השמר בנגע הצרעת והשמר הוי ל"ת ואף דרב אשי אמר התם בטעמא דצרעת דוחה עבודה ולא אמרינן דעשה דעבודה לידחי צרעת הוא משום דכי אמרינן דעשה דוחה ל"ת ה"מ היכא דבעידנא דמיעקר ללאו קא מקיים לעשה כגון מילה בצרעת וכו' משמע דטעמא דמילה בצרעת הוא משום עשה דוחה ל"ת. מ"מ הא כתב ר"ת ז"ל שם בתוס' ד"ה האי דלסימנא בעלמא נקט מילה בצרעת אבל באמת אין זה הטעם משום עשה דוחה ל"ת אלא הטעם משום דכתיב בשר או דילפינן ק"ו משבת עיי"ש וא"כ קשה על הר"מ ז"ל שכתב דהטעם משום עשה דוחה ל"ת:
והמל"מ ז"ל כתב שם דכיון דמייתי בגמרא ברייתא דלעשות א"א עושה אבל עושה אתה בסיב שעל רגלו ובמוט שעל כתפו שוב לא דרשינן לעשה והוי קציצת בהרת ל"ת לחוד:
וקשה לי טובא דכיון דבגמרא פריך אהך ברייתא דבסיב שע"ג רגלו ל"ל קרא הא הוי דבר שאין מתכוין ודבר שא"מ מותר כר"ש ומשני דהוה פס"ר א"כ גלי קרא דאע"ג דבכל התורה פסיק רישיה אסור מ"מ בקציצת בהרת שרי וכיון דשרי בלא מתכווין אף שלא במקום מצוה פשיטא דבמקום מצות מילה שרי דגבי מילה נמי מקשי בש"ס שם ל"ל קרא לר"ש הא הוי דבר שאינו מתכווין ומותר ומשני דמודה ר"ש בפ"ר וא"כ למה לי' להרמב"ם ז"ל לכתוב הטעם דמילה בצרעת שרי משום עשה דוחה ל"ת ת"ל דפ"ר שרי גבי קציצת בהרת אפילו שלא במקום מצוה:
ועל התנא דדריש מילה בצרעת מקרא דבשר לא קשה מידי משום דאפשר דל"ל דרשא דלעשות כלל ואסור פ"ר בקציצת בהרת כמו בכל התורה ולהכי איצטריך קרא דבשר. אבל הרמב"ם ז"ל שהביא בהלכותיו קרא דלעשות למישרי סיב שעל רגלו א"כ קשה ל"ל טעמא דעשה דוחה ל"ת גבי מילה הא בלא"ה שרי דהא הוי דבר שא"מ ושרי גבי פסיקת בהרת אף דהוי פ"ר:
מיהו אפשר לומר דהרמז"ל איצטריך לטעמא דעשה דוחה ל"ת להיכי דאמר לקוץ בהרת בנו הוא מכווין דה"א דאסור משום דלא שרי רחמנא גבי סיב שעל רגלו אלא משום פ"ר לחוד אבל מתכווין ממש אסור להכי כתב הר"ם הטעם משום דעדל"ת ולהכי אפילו מתכווין ממש שרי מיהו קשה לפ"ז מאי טעמא לא ביאר הרמז"ל דשרי אפילו באומר לקוץ בהרת בנו הוא מכוון ודווקא אי ליכא אחר ועוד לפמ"ש התוס' בעירובין (דף ק') לא אמרינן עדל"ת היכי שבא ע"י פשיעה והוכיחו זה מהא דמתן א' שנתערב במתן ד' עיי"ש בדבריהם ז"ל וה"נ הרי בא ע"י פשיעה דאי לאו דהוי מכוון לקוץ בהרת בנו הוי היתר גמור משום דפסיק רישי' שרי בקציצת בהרת ורק כשמכוין עביד איסורא ואם כן אמאי עשה דוחה ל"ת דקציצת בהרת היכי שמכוין לקוץ בהרת בנו והש"ס דמוקי לה באומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין יליף לה מקרא דבשר דרחמנא שרי לגמרי אפי' במכווין אבל הרמז"ל דלא מייתי קרא דבשר רק מכללא דכל התורה עשה דוחה ל"ת אם כן ודאי דמכוין לקוץ אסור דאין עשה דוחה ל"ת על ידי פשיעה:
ועוד בעיקר תירוצו של המל"מ שכתב דהרמז"ל סובר דליכא עשה בקציצת בהרת לא נראה לי דכי משום דדרשינן מלעשות הך דרשא דסיב שעל רגלו נתבטל העשה דקציצה והכתוב אומר השמר בנגע הצרעת לעשות ככל אשר וגו' וזה מ"ע ומתיבת לעשות לחוד דרשינן דשרי סיב שעל רגלו אבל אין חולק ע"ז שיאמר דליכא כאן מ"ע דודאי לשון ושמרת לחוד הוי מ"ע כמו גבי תפילין דאיתא בעירובין (דף צ"ו) ובמנחות (דף ל"ו) דהמניח תפילין בלילה עובר בעשה ולא פליגי התם אלא אם מיקרי נמי לא תעשה משום דכיון דהוי השמר דעשה סובר ר"א דהוי רק עשה אבל עשה הוי לכ"ע וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בה' רוצח) דכל מכשול שיש בו סכנה מ"ע להסירו שנאמר השמר לך ושמור את נפשך ואם לא הסיר והניח המכשולות ביטל מ"ע ועבר בל"ת עיי"ש הרי דהשמר לחוד הוי מ"ע אע"ג דלא כתיב לשון עשיה וה"נ אע"ג דלעשות דרשינן לענין סיב שעל רגלו מ"מ מהשמר לחוד דרשינן עשה וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בה' בית הבחירה בפ' ח') דשמירת המקדש הוי עשה ול"ת דכתיב ושמרו את משמרת הקודש עיי"ש:
לכן נראה לי דודאי גם הרמב"ם ז"ל סובר דקציצת בהרת הוי עשה ול"ת ומ"ש דמילה דוחה צרעת משום דעדל"ת הוא משום דבגמרא פריך ל"ל קרא הא הוי דבר שא"מ ומשני אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר דבר שא"מ אסור ורבא אמר דמודה ר"ש בפ"ר ולא ימות והקשה הרשב"א ז"ל בחי' וז"ל תמיהה לי אמאי קריא ליה דבר שא"מ דהא מתכוין לקציצה אלא שאין מתכוין לטהר אלא למול ואין זה קרוי דבר שא"מ אלא מלאכה שא"צ לגופה למה זה דומה למכבה גחלת של עץ בר"ה דמתכוין לכבות ולא מחמת שהוא צריך לגופא של כיבוי אלא כדי שלא יזוקו בה רבים וקריא לי' מלאכה שא"צ לגופה ולא דשא"מ וי"ל דאי כתב רחמנא בפירוש השמר בנגע הצרעת שלא תקוץ ה"נ. אלא השמר בנגע הצרעת כתב רחמנא כלומר שלא יטהרנה אלא בהוראת כהן ואנן הוא דקאמרינן דכיון שהוא כהן אסור לקוץ בהרת שמטהר הוא בקציצתו הילכך כשזה קוצץ לשם מילה הוי דבר שא"מ אצל טהרה עכ"ל הרשב"א ז"ל:
הנה מבוארים דברי הרשב"א ז"ל דהי' נראה לו דקציצת בהרת מחמת מילה מיתקרי מתכווין ממש רק שניחא ליה דכיון שלא נאמר לא תקוץ הוה ליה לענין טהרה דשא"מ אכן הר"מ ז"ל נראה לי דמפרש לחלק דלענין הלאו ודאי דמיקרי מתכוין ממש דאזהר קרא שלא לקוץ ואם הוא קוצץ לשם מילה הרי הוא קוצץ במתכוין ממש:
וראיה לזה דהרמב"ם ז"ל סובר דהלאו דקציצת בהרת מיקרי מתכוין אם קוצץ למילה דאם נימא דגם לענין הלאו מתקרי דבר שא"מ משום שאזהרה נאמר רק לשמור דיני הצרעת ולא נאמר בפירוש שלא לקוץ א"כ קשה אמאי כתב הרמב"ם ז"ל דהקוצץ הבהרת לוקה הא קיי"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והכא מה שאינו משמר ומקיים דיני צרעת ככל אשר יורו הכהנים אין בו מעשה והוי רק שב ואל תעשה. ואף דהשוא"ת בא ע"י מעשה קציצה שהוא עושה בידים מ"מ כיון דעיקר האיסור אין בו מעשה מיקרי אין בו מעשה:
וכ"כ השא"ר ז"ל בדיני ציצית דאם עיקר האיסור בשוא"ת אף שבא ע"י מעשה אין לוקין עליו והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם ז"ל (בה' חגיגה) דמי שראה פניו בעזרה ביו"ט ולא הביא קרבן אינו לוקה אעפ"י שעבר אלאו דלא יראה פני ריקם מ"מ אינו לוקה דהוי לאו שאב"מ אלמא אע"ג דהעבירה באה ע"י מעשה דאי לאו דנכנס לעזרה לא הי' עובר על הלאו אפילו הכי אינו לוקה הואיל ועצם העבירה אין בו מעשה היינו מה שלא הביא קרבן ומטעם זה קרי הש"ס שם סדין בציצית שוא"ת אף שבא ע"י לבישת הבגד ואם לא לבש הבגד לא היה כאן ביטול מצות ציצית מ"מ כיון דעיקר האיסור שוא"ת היינו שחיסר מצות ציצית מקרי שוא"ת וה"נ גבי קציצת צרעת אמאי לוקה הא עיקר האיסור הוא מה שלא שמר לקיים דיני צרעת כאשר יורו הכהנים וזה הוי שוא"ת ואינו לוקה אף שבא ע"י מעשה קציצה א"ו כמ"ש דהלאו דנגע צרעת הוא שהזהירה התורה שלא יקוץ ואע"ג דלא כתיב בהדיא לא תקוץ כמאן דכתיב דמי דהכי היא אזהרה דהשמר כמ"ש רש"י ז"ל במנחות (דף ע"ה ע"ב) דהשמר בנגע צרעת משמע לאו גמור ללקות דמשמע שלא לקוץ בהרתו וכיון דהלאו הוא שלא לקוץ בהרתו אם קיצץ מחמת מילה נמי מקרי מתכווין לקוץ כמ"ש הרשב"א ז"ל בקושייתו:
וכ"ז לענין הלאו אבל לענין ביטול העשה מקרי אין מתכוין דהעשה נאמרה שיעשה ככל דיני הוראת הכהנים. וכשהוא קוצץ לשם מילה הרי אינו מכוין לבטל דיני הוראת הכהנים ומתכוין רק למול והש"ס דפריך ל"ל קרא דבשר למישרי מילה בצרעת דבר שא"מ הוא ומותר לר"ש כוונת הש"ס הוא רק על העשה דמיקרי דשא"מ דכיון דהל"ת נדחית בלאו הכי כדקיי"ל בכל התורה כולה דל"ת נדחית מפני עשה ונשאר רק העשה בעינן למישרי למול משום דהעשה מיקרי דבר שא"מ ולפ"ז כיון דקושיית הש"ס הוא מחמת דהעשה הוא דבר שא"מ והל"ת נדחית בלאו הכי ל"ל קרא וע"ז משני דמודה ר"ש בפ"ר א"כ לבתר דמייתינן ברייתא דפ"ר שרי בקציצת בהרת אף שלא במקום מצוה שוב גם לרבא דאמר דמודה ר"ש בפ"ר נמי לא בעינן קרא דבשר דפ"ר מותר גבי בהרת והלאו שהוא מתכוין ממש נדחית מפני עשה דמילה ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל הטעם דשרי למול בצרעת משום עשה דוחה ל"ת דאין אנו צריכין לקרא דבשר ללמוד ממנו דבלא"ה שרי משום דפ"ר הותר בצרעת והל"ת דהוי מתכוין ממש שרי מטעם זה:
אלא שלפ"ז תקשה אמאי השמיט הרמב"ם ז"ל הך דינא דאומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכווין דכמו דמקשינן לאביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד ליה ומשני באומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין ה"נ תפול קושיא לרבא ג"כ דאף דאמר דמודה ר"ש בפ"ר מ"מ הא פ"ר שרי בקציצת בהרת מקרא דלעשות וא"כ ל"ל קרא הא הלאו שהוא נקרא מתכוין נדחה מפני הל"ת [ולשיטת המל"מ ניחא מה שהשמיט הך דינא דאומר לקוץ כיון דסובר הר"מ ז"ל דקציצת בהרת אין בו עשה כלל רק ל"ת לחוד א"כ אף באומר לקוץ בהרתו מתכוין פשיטא דשרי דעשה דוחה ל"ת דאף אם אינו מתכוין לקוץ נמי הא איכא איסור קציצה דהא הוי פ"ר א"כ ה"ה אם מתכוין לקוץ בהרת בנו דכוונתו לא מוסיף שום איסור דבין כך ובין כך הוי ל"ת] אבל לדברינו דהר"מ מודה דהוי עול"ת רק דהעשה הותרה מפני דרשא דלעשות דשרינן פ"ר גבי קציצת בהרת הא לא התירה התורה אלא פ"ר כמו סיב שע"ג רגלו אבל מתכוין גמור הוי עול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ואיצטריך קרא דבשר להתיר וקשה אמאי השמיט הר"מ הך דינא דמכוין לקוץ בהרתו וללמוד אותו מקרא דבשר:
ונ"ל דגם זה נכון דהנה בזבחים (דף ל"ב) איתא גבי מצורע שחל שמיני שלו בערה"פ וראה קרי בו ביום דמכניס ידיו לבהונות אע"ג דביאה במקצת שמה ביאה משום דהואיל והותר לצרעתו הותר לקריו וקאמר ר"י היכא דרובן טמאי מתים ונעשו זבין אמרינן נמי הואיל ואשתרי אשתרי ואביי אמר דלא דמי למצורע דמצורע היתרא הוא הואיל ואשתרי אשתרי אבל טומאה דחוי' היא להא אדחאי ולהא לא אדחאי ורבא אמר איפכא מסתברא מצורע אישתרי להא אישתרי ולהא לא אישתרי טומאה דחוי' מה לי חד דחי' מה לי שתי דחיות עיי"ש כל הסוגיא:
ולפ"ז נראה גבי מילה בצרעת הוי פ"ר ופ"ר שרי רחמנא גבי צרעת א"כ כשאומר האב לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין דאז איכא נמי עשה בעינן למימר הואיל ואישתרי אישתרי כיון שהותר הלאו דקציצת בהרת גבי מילה מטעם עדול"ת הותר נמי העשה ואף דאמרינן ביבמות (דף ח') דדוקא היכא דראה קרי בעה"פ אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי שכבר חלה עליו היתר הכנסת ידו לבהונות אז אמרינן שמותר גם לקריו אבל אם ראה קרי בלילה קודם שהותר לצרעתו לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי מ"מ זהו דווקא אם ראה קרי קודם שחל היתר הכנסת ידיו לבהונות כגון בליל שמיני שחל איסור כניסת בע"ק למחנה לויה קודם שהותר לבהונות אבל אם באו בבת אחת שפיר אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי והכא כיון שבא יום ח' ללידתו וחל היתר הל"ת דקציצת בהרת משום מצות מילה דהוי ל"ת לחוד כשאינו מכוין הותר נמי עשה דקציצת בהרת אם נתכווין לקוצצו דאז יש בזה עשה ג"כ דהואיל ואשתרי הלאו אשתרי נמי העשה ולא דמי להא דאמרינן בכל דוכתא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ולא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דכיון דהותר הלאו הותר נמי העשה ג"כ דהתם העשה מחזק להלאו שלא ידחה גם הלאו דכיון דאיכא עשה גבי הלאו וא"א לו לדחות הל"ת אא"כ ידחה גם העשה עמו כמו באלמנה לכ"ג שנפלה ליבום וכדומה דא"א לדחות הלאו אא"כ ידחה ג"כ עשה אז אמרינן דהעשה מחזק הלאו שלא ידחה גם הלאו דהא אם ידחה הלאו בע"כ ידחה עשה עמו ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אבל בזה שאומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין ורוצה לעבור על העשה משום מצות מילה אף אם נימא דלא דחי משום דמצות מילה אין בכחה לדחות עשה דלעשות דכתיב בנגע צרעת מ"מ הלאו דלהשמר נדחה משום דיכול למול ע"י אחר או שיהא נמלך ולא יתכוין לקוץ בהרת בנו ואז לא יהא רק ל"ת לחודא ול"ת נדחה מפני מצות מילה וכיון דהלאו צריך להדחות מפני מצות מילה אין העשה מחזק הלאו משום שיש לפנינו דרך שידחה הלאו מפני עשה דמילה ולא יעבור על העשה דהיינו שימול אחר להכי שפיר אמרינן הואיל ונדחה הלאו בע"כ נדחה נמי העשה ולא דמי לאלמנה לכה"ג שנפלה ליבום דשם העשה עושה פעולתה שגם הלאו יעמוד במקומו ולא ידחה כלל ולא שייך לאמר הואיל ונדחה הלאו נדחה גם העשה דהעשה גורם שגם הלאו לא ידחה מפני העשה שכנגדה. משא"כ במילה בצרעת שיש מקום לל"ת אף היכא דליכא עשה דהל"ת היא אף שמכוין רק למול והעשה הוא רק כשמכוין שלא ישמור בדיני בהרת והוי כשני איסורים דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי:
וא"כ לרבא דסובר מה לי חד דחי' ומה לי שתי דחיות א"צ קרא דבשר למשרי באומר לקוץ בהרת בנו מתכוין דהא הא דעשה דוחה ל"ת הוי רק דיחוי ואמרינן מה לי חד דחי' מה לי שתי דחיות וכיון דחל עליו חובת מילה ונדחה הצרעת דהיינו הל"ת נדחה גם העשה אם הוא אומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין דהואיל ואידחי הלאו נדחה נמי העשה כמ"ש וא"צ קרא דבשר למישרי אם אומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין והש"ס דמוקי קרא דבשר לאומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין קאי לאביי דסובר דבמידי דדחי' אמרינן להא אידחי להא לא אידחי וה"א אף דל"ת נדחה מפני העשה דמילה מ"מ העשה לא נדחה והכא לא הוי העשה דשא"מ ופ"ר דהא מתכוין להדיא לקוץ בהרת בנו להכי איצטריך קרא דבשר אבל אנן דקיי"ל כרבא לא צריך קרא דבשר:
ולענין מה שהבאנו בשם השא"ר ז"ל דדבר שאין בפנימיות איסורו מעשה אף שבא ע"י מעשה בידים חשיב לאו שאין בו מעשה והביא ראי' ממ"ש הרמב"ם ז"ל דמי שלא הביא קרבן ראי' וראה פנים בעזרה בלא קרבן אינו לוקה אע"ג דעבר אלאו דלא יראה פני ריקם מ"מ אינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה אע"ג דאם לא הי' נכנס לעזרה לא הי' עובר ובאה העבירה ע"י מעשה הראי' מ"מ עיקר העבירה אין בו מעשה דהיינו שלא הביא קרבן לכאורה נ"ל דלאו ראיה היא כלל דהא קיי"ל (חגיגה ד' ט') מי שלא חג יו"ט ראשון חוגג והולך כל שבעה והיינו הבאת הקרבן אבל ראיית פנים בעזרה הוא רק ביום ראשון. א"כ לא שייך לחייבו מלקות על מה שלא הביא קרבן ולחשבו כעושה מעשה ורואה פנים בלא קרבן דהא בשעת ראיית פנים עדיין היה אפשר לו להביא קרבן. וכשעוברים עליו ימי החג ולא הביא קרבן לא קעביד כלום והוה רק שוא"ת ואינו לוקה מיהו א"א לומר כן דלפ"ז הו"ל למיפטרי' ממלקות משום התראת ספק דביום ראשון שראה פנים הוי ההתראה בספק אם יביא קרבן או לא ולית לן למיפטרי' מטעם שאין בו מעשה:
ומטעם זה נראה לי דמ"ש הרמב"ם ז"ל דאם ראה פנים ולא הביא קרבן לא מיירי במי שעברו עליו ימי החג ולא הביא אלא לפי שהר"מ ז"ל כתב (בה' חגיגה פ"א ה"ג) וז"ל בשעה שיעלה אדם לירושלים לחוג אם היה בידו קרבנות ראי' יביאם או יעלה עמו כסף לקנות בו הקרבן ואם אין בידו כסף לא יביא שוה כסף ואפילו היה בידו שוה כסף כמה זהובים אסור לו לעלות ריקם בלא כסף ובלא קרבן ולמה אסרו שיעלה בידו שוה כמה כסף גזירה שמא לא ימצא למכור או ימצא המעות סיגים עכ"ל והוא מהש"ס דבכורות (דף נ"א) דקאמר התם אמתניתין דכולן נפדין בכסף ובשוה כסף תני חוץ מן השקלים ומעשר והראיון תני ר"י שלא יביא סיגים בעזרה ופרש"י ז"ל שלא יביא כסף סיגים בעזרה ומשמע ודאי דזהו מדאורייתא שכשיבוא לעזרה יהא לו שתי כסף ואם לא הי' לו שתי כסף ובא לעזרה עובר על הלאו דלא יראה פני ריקם ומדברי הרמב"ם ז"ל נמי משמע דהא דאינו רשאי להביא שוה כסף הוא רק מדרבנן גזירה שמא לא ימצא למכור אבל מה דבעינן שיהא לו במה לקנות קרבן זהו מן התורה ואם לא הי' לו אז ונכנס לעזרה לוקה אלאו דלא יראה פני ריקם ובזה מיירי הרמב"ם ז"ל מ"ש שאם נכנס לעזרה ולא הביא קרבן היינו שבשעת ראי' לא הי' לו בהמה או כסף ועבר אלאו דלא יראה פני ריקם ואינו לוקה משום דהוה לאו שאין בו מעשה והשתא ניחא דלא הוה התראת ספק דהא השתא דרואה פנים ואין לו קרבן קעבר אלאו דלא יראה פני ריקם ולא מהני ליה מה שמקריב אח"כ והוצרך הרמב"ם ז"ל לפוטרו ממלקות מטעם לאו שאין בו מעשה:
ולפ"ז קמה וגם נצבה ראיית השא"ר ז"ל דאף שיעשה העבירה ע"י מעשה מ"מ כיון דבעצם העבירה אין בה מעשה לא לקי והכא א"א לתרץ דלהכי לא מיקרי מעשה משום דבשעת הכנסתו לעזרה יש לו תשלומין דז"א דהא אם לא היה לו כסף או קרבן עובר מיד בהכנסתו ואין לזה תשלומין:
מיהו נראה דיש לדחות ראיית השארז"ל מטעם אחר דיש לחלק בין מעשה שהוא חובה עליו לעשות למעשה שהוא רשות אצלו דבראיית פנים הוא מצוה עליו ליכנס בעזרה רק שהוא מוזהר להביא עמו קרבן בכניסתו והוא לא הביא בזה אמרינן דמה שלא הביא מיקרי שוא"ת דא"א לצרף הכנסתו לעבירתו ולאמר דמיקרי מעשה דהא היה מחויב ליכנס לעזרה ואין עליו אשמה אלא במה שלא הביא הקרבן וזה הוי שוא"ת אבל כשלובש בגד ד' כנפות בלי ציצית ואין מצוה עליו ללבוש הבגד וכיון שהוא בלי ציצית מיקרי קום ועשה ואף שחסרון מצות ציצית הוי שוא"ת מ"מ העבירה באה ע"י מעשה לבישה והוה לי' שלא ללבוש בגד דכיון שלא היה מחויב ללבוש מצרפינן מעשה הלבישה לעבירת ביטול מצות ציצית ולהכי הוכרחו התוס' לאמר דהא דקרי הש"ס לסדין בציצית שוא"ת הוא משום דהחיוב של מצות ציצית מתחיל אחר העטיפה:
ומ"מ נראה ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל לדברי השארז"ל שמנה (בה' סנהדרין) לאוין שלוקה עליהם ולא מנה עמהן מצות מעקה שכתב (בפ"ד מהלכות רוצח) מי שהי' לו בור או שאר מכשול שיש בו נזק ולא הסירו עובר בעשה ול"ת וא"כ נהי דלאו דמעקה הוי לאו שאין בו מעשה מ"מ אם היה לו מעקה והסירו בידים הרי יש בו מעשה ולוקה וא"כ למה לא מנה הרמב"ם ז"ל לאו דלא תשים דמים בביתך כמו שכתב בקונה חמץ בפסח דאעפ"י דליכא מעשה בשהיית חמץ בפסח מ"מ אם קנה חמץ בפסח דעשה מעשה לוקה. ה"ה דהו"ל ליחשב לאו דמעקה היכי דמסיר המעקה בידים דלוקה עליו א"ו דאף שעשה מעשה והסיר המעקה לא מיקרי מעשה כיון שגוף העבירה אין בה מעשה דהיינו שלא הי' לו מעקה ולא דמי לקונה חמץ בפסח דמצטרף מעשה הקני' לשהיית החמץ דהתם שהיית החמץ והחזקתו ברשותו הוא עבירת קום עשה רק שהוא נעשה מאיליו ולא חלו בה ידים להכי אם נעשה ע"י קני' שהוא בפועל ידיו מיקרי מעשה ללקות עליו משא"כ הסרת מעקה שעיקר העבירה הוא בשוא"ת דהיינו שלא היה לו מעקה וחסר עשיית מעקה להכי אפילו אם הסירו בידים נמי לא מיקרי מעשה. וא"כ ה"ה לבישת בגד ד"כ בלי ציצית כיון שעיקר העבירה הוא שחיסר מ"ע דציצית אף שבאה ע"י פועל כפיו היינו מעשה הלבישה נמי לא מיקרי מעשה:
ולפ"ז ודאי דמוכח מדברי הר"מ ז"ל שכ' דהקוצץ בהרתו לוקה שאזהרת התורה עצם הקציצה והוא עיקר האיסור ולא שהיתה עיקר כוונת התורה על שמירת דיני הצרעת ומעשה הקציצה הוא רק גרמא בעלמא לזה דא"כ לא הוי לקי ע"ז דביטול דיני שמירת הצרעת אין בו מעשה ומדלקי על הקציצה ודאי דהוא עיקר האיסור וכיון שבארנו דעצם הקציצה הוא העבירה ולקי עלה א"כ הקוצץ מחמת שצריך למול מיקרי מתכוין ממש לענין ל"ת כקושיית הרשב"א ז"ל:
וכ"כ התוס' בבכורות (דף כ"ה) גבי הא דפריך הש"ס וסבר ר' יוסי בן המשולם דבר שא"מ אסור והתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר"י בה"מ אומר גוזז במספרים ואינו חושש והקשו התוס' שם ד"ה גוזז וז"ל ובקונטרס פי' דדייק מהא דשרי משום דאין מתכווין לשם גזיזה אלא לתיקון וקשה דאין זה כשאר לשון אין מתכווין בעלמא כיון דמתכווין וגוזז במספרים [והוצרכו לפרש מטעם זה פירש אחר בברייתא שם דעל השערות שחורות ליכא איסור גיזה רק על שערות האדומות מקרי ליה אין מתכווין דעם שגוזז השחורות יכול להיות שיגזוז עמהן בלי מתכוין גם האדומות שיש בהן איסור גיזה] עכ"ל הרי דזה לא מיקרי דשא"מ כיון שגוזז בידים אף שמכוין רק ללקוט השערות שעיקרן משחיר וכן נמי גבי בהרת שקוצץ לשם מילה מיקרי מתכווין ממש:
ואף דגבי איסור שבת מצינו דמיקרי דבר שא"מ אף בעושה המלאכה בידים ממש וקרי ליה הש"ס פסיק רישי' אבל מתכוין ממש לא מיקרי אף שמידיו ממש נעשה המלאכה כמו בתולש עולשין ומזרד זרדין בשבת (דף ק"ג) דבעינן שיעור כגרוגרות דבמיפה את הקרקע שיעורו בכ"ש ופריך התם אטו כולהו לאו ליפות הקרקע הוא ומוקי לה כגון דלא קא מכווין ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות ע"כ הרי דקרי ליה דשא"מ אף דבידים תולש העולשין ומיפה הקרקע וכן (בפ"ק דכתובות) גבי מהו לבעול בתחילה בשבת וקאמר התם דאי לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי שרי לר"ש דהוי דשא"מ אלמא דקרי לי' דשא"מ אע"ג דבידים עביד פתח ולא דמי לגרירת כסא וספסל דשם איכא במעשיו פעולה אחרת דהיינו גרירת ספסל וגומא ממילא נעשה. משא"כ בתולש עולשין או בבעילה בתחילה בשבת דעביד בידים ממש יפוי הקרקע או פתיחת הפתח ואפ"ה קרי ליה דשא"מ:
נ"ל דבזה יש חילוק בין איסור מלאכת שבת לשארי איסורין דבמלאכת שבת כל שאין כוונתו לחשיבות המלאכה שיש במעשיו אף שעצם המעשה הוא מתכווין מ"מ מיקרי דבר שא"מ דבשבת מלאכת מחשבת בעינן להכי לא מהני מה שמכווין לעצם המעשה עד שיכוין לחשיבות מלאכה שיש במעשיו ולהכי התולש עולשין אף שמתכווין לתלוש וא"א לתלישה שיהא בלי יפוי הקרקע כל שאינו מתכווין ליפוי הקרקע שהוא חשיבות המלאכה שיש בהאי מעשה מיקרי אינו מתכווין וכן אם אינו מתכווין בבעילתו לפתח אף שעושה פתח בידים וא"א לבעילה בלי עשיית פתח מ"מ כיון שאינו מתכווין להפתח שהוא חשיבות המלאכה שיש בהאי מעשה מיקרי דבר שא"מ וכן הדס שענביו מרובין מעליו בסוכה (דף ל"ג) שאיסורו משום מתקן מנא וקריא ליה הש"ס שם דבר שא"מ כיון שאין כוונתו לתיקון משא"כ בשארי איסורים כל שעושה האיסור בידים מיקרי מתכוין אף שאין כוונתו לעבור על פנימיות הטעם שהזהירה התורה עליו כמו בקוצץ בהרתו מיקרי מתכוין אף שאין כוונתו לבטל דיני נגעים שהוא הטעם שהזהירה התורה על הקציצה הואיל וא"א להתחלק הקציצה בלי טהרת הנגע מיקרי מתכווין וכן בגוזז שער פרה אדומה מיקרי מתכווין אף שאינו מתכווין לגזיזה לצורך השער שהוא טעם שהזהירה התורה על הגזיזה מ"מ הואיל וא"א להתחלק הגזיזה מעצם האיסור לכן קרינן ליה מתכווין ממש משום דבשארי איסורים לא בעינן מלאכת מחשבת כיון שכוונתו לעצם המעשה אף שאין כוונתו לטעם האיסור מיקרי מתכווין וכה"ג חילקו התוס' לענין מלאכה שאצ"ל דפטור בשבת לר"י ובשארי איסורים חייב לכ"ע משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה]:
ובזבחים (דף צ"א) דקרי הש"ס למזלף יין על גבי האישים דבר שא"מ אע"ג דאיסור כיבוי אש שע"ג המזבח משארי איסורים הוא והמזלף יין על אש הרי הוא מכבה ממש ואפ"ה קרי שם בש"ס דבר שא"מ כבר כתבו התוס' בשבת (דף ק"ג) דמיירי בטיפין דקין דאפשר שלא יכבה להכי אף אם מכבה מיקרי דבר שא"מ אבל בעושה מעשה שוודאי יעשה האיסור ואין על עשייתו שום שם מלאכה אחרת רק מלאכת האיסור לא קרינן ביה דשא"מ ופ"ר אלא מתכווין ממש ולא נקרא בשאר איסורין דשא"מ אלא מי שיש לו בהרת על כתפו ולבוש בגד שמעשה הלבישה וחיכוך הצרעת תרי מילי נינהו. שהוא מתכווין ללבישת בגד ונעשה מאיליו חיכוך הבהרת זה מיקרי אין מתכוין רק דהוה פ"ר ומילה בצרעת לענין העשה שביטל שמירת דיני הבהרת וחתיכת בשר המילה תרי מילי נינהו שהוא מתכוין לחתיכת הבשר וממילא יתבטל דיני צרעת זה מיקרי דבר שא"מ רק דהוה פ"ר אבל לענין הלאו דקציצה שעצם הקציצה הוא אזהרת התורה הו"ל מתכוין ממש ולא פ"ר:
ונראה דגם הא דאמרינן בפסחים (דף כ"ו) דפליגי אביי ורבא בלא אפשר וקא מכווין אי שרי ומייתי ראיה מר"י בן זכאי שהיה יושב ודורש בצילו של היכל והא הכא דלא אפשר וקא מכווין שרי נמי אין הכוונה שכיון ריב"ז ליהנות מצילו של היכל דזה ודאי אינו ואיך אפשר לומר על ריב"ז שיכוין ליהנות מהקדש אלא משום דבשאר איסורין מקרי מכווין אף שאין כוונתו לפנימיות האיסור רק שכיון לעשות המעשה ואין על מעשה דידי' שם אחר רק עשיית האיסור מיקרי מכווין ולהכי ריב"ז שישב בצילו של היכל ולא היה לו מקום אחר אף שלא כיוון ליהנות מצל כותל הקדש מיקרי מכווין ויליף מיניה דלא אפשר וקא מכווין שרי וכן באומנין שהיו משלשלין אותן בתיבות נמי לא היה כוונתם להנות מן הקודש ואפ"ה קרי' לי מתכוין הואיל ומתכוין לראות ועושים מעשה הראיה בידים:
ובזה מיושב מה דקשה בהא דאמרינן בנדרים (דף פ"ד) האומר קונם כהנים ולוים נהנים לי באים ונוטלין בע"כ וקאמר שם בש"ס דזהו רק למ"ד טובת הנאה אינה ממון אבל למ"ד טוה"נ ממון אסורים ליטול ומוקי התם כתנאי עיי"ש ואמאי הא לר"ש דקיי"ל כוותי' דדבר שא"מ מותר לישתרי אפילו למ"ד טוה"נ ממון דהא אינו מכווין ליתנו לההנותו אלא לקיים מצות נתינה לכהן ודעת הר"ן ז"ל (בדף ל"ה) שם דהמדיר את חבירו מנכסיו עובר המדיר אם ההנהו ולא המודר והמדיר ודאי דאינו מכווין להנאת המודר אלא לקיים מצות נתינה והוי דשא"מ ואף דהוה פ"ר מ"מ הא כתב הר"ן ז"ל בפ' גיה"נ דגבי איסור הנאה שרי פ"ר עיי"ש בדבריו וא"כ ה"נ הא רשאי ליתן להם דהוי דבר שא"מ ואפילו אם נימא דאסור משום דחיישינן שמא יתן להם בכוונה לההנותם מ"מ כשהם באים ונוטלים בע"כ ודאי דשרי ולא איכפת לן במה שנהנים ממנו בטוה"נ כיון דלאו מדעתיה נתן להם ולא מתהני ממה שמהנה אותם דכמו דבנהנה מיקרי דשא"מ אפילו היכי דהוה פ"ר ה"נ היכי דהאיסור במהנה לפי דברי הר"ן ז"ל כמו הכא במדיר חבירו מנכסיו נמי מיקרי דבר שא"מ אף בפסיק רישא א"ו כמ"ש דכל כה"ג בשאר איסורים לא מיקרי דבר שא"מ ואם נותן לו בהדיא אף שאין כוונתו לההנותו רק לקיים מצות נתינה לכהן ודאי אסור למ"ד טוה"נ ממון והא דאסור אף אם באין ונוטלין בע"כ אפשר דמדרבנן אסור דגזרינן שמא יתן להם מדעתו ועובר אבל יחל:
ולדעת הרמב"ם ז"ל דהמודר עובר בבל יחל ודאי דא"ש דאסורין ליטול בע"כ ולא מקרי דשא"מ דבשאר איסורין כל שעושה הדבר בידים לא מיקרי אינו מתכווין והכא נוטלים בידים ונהנים ממנו למ"ד טוה"נ ממון אבל אי הוה אמרינן דגם בשארי איסורין מיקרי כה"ג דבר שא"מ אף שעושה הדבר בידים מחמת שאין מתכווין לעצם האיסור שיש במעשיו. ה"נ הוה לן למישרי ליטול בע"כ שאין הכהנים מתכוונים ליהנות ממנו רק דידהו שקלי וממילא נהנין ממנו בטוה"נ שלו ופ"ר בהנאה שרי כמ"ש הר"ן ז"ל א"ו כמ"ש דזהו מיקרי מתכווין ממש בשאר איסורין:
וגבי מוכרי כסות דסובר ר"ש דמוכרים כדרכן משום דסובר דשא"מ מותר אע"ג דהתם נמי לובש הבגד בידים ואפ"ה קרי דשא"מ התם נמי כל שאינו לובשו להתחמם ולהגן עליו מפני החמה או מפני הצינה לא מיקרי לבישה דהכי אמרינן (בפ"ק דיבמות) דאי כתב רחמנא בגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ה"א כל העלאה אסור ואפילו מוכרי כסות ופרש"י ז"ל התם ואפי' מוכרי כסות דלא מכווין להנאת חימום והרמב"ן ז"ל שם בחי' הקשה עליו וז"ל דהא אינו מתכווין הוא פלוגתא דר"ש ורבנן ואביי ורבא נמי פליגי באפשר ולא מכוין ומייתי התם נמי ברייתא דמוכרי כסות ובלבד שלא יתכוין בחמה מפה"ח ואוקמה כר' שמעון ודבר שאין מתכווין לאו מהכא נפקא התירא דידיה ועוד דאנן לר' יהודא קיימינן אלא האי מוכרי כסות דהכא בשאינו נהנה בהן כלל כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה שאינו אלא מצטער בהן ולדברי הכל כיון דלית בו הנאה שרי אבל כשהוא נהנה בהן בחמה מפה"ח ובגשמים מפני הגשמים אלא שאינו מתכוין פלוגתא דר"י ור"ש עכ"ל הרי דכשאינו נהנה מן הבגד שרי לכ"ע ולהכי שני קרא לכתוב לשון לבישה ולא העלאה משום דסתם לבישה הוא להנאתו ופלוגתא דר"י ור"ש כשנהנה רק שאינו מתכוין להנות. א"כ שפיר קרי לה דשא"מ אף שלובשו בידים דמה שלובשו הוא רק העלאה בעלמא ואין זה שורש האיסור רק מה שמתחמם ממנו ולזה אינו מתכווין כלל וקרינן ליה דשא"מ דהא עצם האיסור הוא הנאת חימום והוא עושה העלאה בעלמא ואפשר להיות העלאה בלי הנאת חימום להכי מיקרי שנהנה בחימום אינו מתכווין:
ולהכי נמי אמרינן בסנהדרין (דף פ"ח) גבי זקן ממרא למ"ד לולב צריך אגד שאם הוסיף ממין אחר עובר אבל תוסיף אע"ג דהאי גברא לא כיון כלל להוסיף על מצות התורה שהרי הוא סבור שהוראת הזקן הי' כדין תורה והלכה כדבריו אפ"ה העושה כהוראתו עובר אב"ת ולא אמרינן דהוי דבר שא"מ שהרי אינו להוסיף על דברי תורה ואף דהתם לפרושי דברי ר' יהודא קאתי דאיהו הוא דקאמר אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד"ס ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע ור"י הא סבר דשא"מ אסור מ"מ הא אמר התם גם לחכמים דסברי א"צ אגד יש בו כדי להוסיף היינו שעובר אב"ת עיי"ש בתוס' ולא קרי לה דשא"מ והיינו נמי כיון דהוא מוסיף בידים על מצות התורה ומקיים בו מצותו אף שלא כיון להוסיף מיקרי מתכוין להוסיף שהרי מתכוין לעשות מצות לולב בה' מינין אף שאין כוונתו להוסיף על דברי תורה וכן אמרינן בר"ה (דף כ"ח) לעבור אבל תוסיף בזמנו לא בעי כוונה ולהכי במתן ד' שנתערבו במתן א' אם ינתן במתן ד' יעבור אב"ת אף שאינו מכווין להוסיף ועושה זה מחמת התערובות מ"מ עובר דמכל מקום מוסיף הוא וכמ"ש דבשאר איסורי תורה כל שעושה המעשה בידים וא"א למעשיו להתחלק ולהבדל מן האיסור לא מיקרי דבר שאין מתכווין כ"ז נלע"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |