עונג יום טוב/צה
|
< הקודם · הבא > |
שאלה עובדא הוי שכתבו ס"ת ואחרי שנגמרה בשלימותה נודע שעור א' מהעורות היה עור בכור תם ששחטוהו בשוגג מה דינו של ספר זה אם מותר לקרות בו:
תשובה איתא בגיטין (דף כ') שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר וכתבו הר"ן והריטב"א ז"ל (הובא דבריהם בש"ע אה"ע סימן קכ"ד) דכשר אפי' באיסורי הנאה העומדים להתבער ומיהו לר"ש דסובר כל העומד לשרוף כשרוף דמי פסול דכמאן דליתנייהו דמיין עכ"ל (לפי הנוסחא שהגיה בדבריהם הגר"א ז"ל) וזה פשוט דאף ר"ש לא קאמר דכמאן דליתא דמי אלא בדבר הצריך שריפה אבל לא בדבר הצריך קבורה. והכי מוכח במנחות (דף ק"ב) דפריך לר' שמעון נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלין הא כשרופין דמיין ומשני חיבת הקודש מכשירתן ואכתי קשה דלעיל (דף ק"א) קאמר ר"ש בברייתא דבשר בחלב מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לו שעת הכושר והא בב"ח ליכא חיבת קודש ונימא דכמאן דליתא דמי א"ו דבב"ח הואיל וא"צ שריפה אלא קבורה לא אמרינן ביה כמאן דליתא דמי וביבמות (דף ק"ג) דפריך לרבא דאמר חלצה בסנדל המוחלט פסול משום דכמכ"ש מהא דתניא בית המוחלט מטמא מתוכו ומאחוריו ולא אמרינן דלא מיקרי בית משום דלנתיצה קאי ולא מחלק בין סנדל דבעי שריפה לבית דלא בעי אלא נתיצה כמו שחלקנו לר"ש בין שריפה לקבורה וי"ל דנתיצה דמי ממש לשריפה הואיל והוא מחויב לכלות הדבר משא"כ קבורה דאינו אלא הטמנה לא דמי לשריפה ומשו"ה בשופר של עבודת כוכבים דישראל דאין לה ביטול אמרינן כמכ"ש אע"ג דאינו בשריפה אלא שוחק וזורה לרוח כדאיתא בע"ז (דף מ"ד) ובנקברין לא אמרינן כמכ"ש כדמוכח בדברי התוס' בסוכה (דף ל"ה) ד"ה לפי:
וכיון שביארנו דבנקברין לא אמרינן כמאן דליתנייהו דמי אם כתבו ס"ת או גט על עור בכור תם שנשחט בגבולין כשר אף לר"ש דדבר ברור הוא דעור מבכור תם שנשחט בגבולין א"צ שריפה אלא קבורה והא דאמרינן בזבחים (דף ק"ד) והלכתא העור בשריפה והבשר בקבורה עיין רש"י ז"ל דלא גרס ליה כלל משום דכיון דאנן בבכור שנשחט בגבולין קיימינן כדאמר שם דר"ע קמ"ל דאפילו בגבולין וא"כ מה ענין שריפה בכאן דאין שריפה אלא בקדשי המקדש והר"מ גרס לה ומפרש דחכמים לא קאי אדר"ע דמיירי בבע"מ בגבולין אלא מילתא אחריתא דבכור שנשמט בעזרה ונמצא טריפה העור בשריפה והבשר בקבורה וכ"כ בפירוש המשניות על משנה זו יעו"ש וכן מבואר בחיבורו (ה' בכור) שכתב בכור שנמצא טריפה אם תמים הוא העור בשריפה וזה ודאי דמיירי בשחט בעזרה דהא לא קתני אם עבר ושחט א"ו דמיירי בסתם שחיטתו שהוא בעזרה. ועוד דהא כתב כמו שביארנו בה' פסולי המוקדשין והוא בפי"ט ה"ח ושם כתב להדיא לדין זה לענין קדשים והכ"מ כתב שם במקור הדין שהוא פסק כחכמים בזבחים (דף ק"ד) אלמא דחכמים בנשחט בעזרה מיירי אבל בנשחט בגבולין פשיטא דלא בעי אלא קבורה ואף שהתוס' בזבחים (דף ע"א) ד"ה ובטריפה כתבו בקושייתם להא דדרשינן והמת יהי' לו דכתיב גבי בור למעוטי שור פסוה"מ דהא לר"ע יאותו הכהנים בעורו ותי' דבאמת הך דרשא אתי כחכמים דאמרו העור בשריפה משמע מדבריהם דעור שפסוה"מ שמתו בשריפה. וא"כ כש"כ כשנשחט בחוץ קודם שנפל בהם מום דבעי שריפה מ"מ בבכורות (דף ל"ב ע"ב) חזרו בהם ופסקו דעור בכור תם שנשחט בחוץ הוא בקבורה כדאמרינן בכל דוכתי גבי בכור יקבר וכ"כ בהדיא בב"ק (דף ע"ו) ד"ה שחיטה עיי"ש:
ובאמת קושייתם מב"ק לא זכיתי להבין דהא ר"ע ה"ק דבכור בע"מ שנשחט בגבולין ונמצא טריפה אחר ההפשט העור מותר כיון שלא נודע טריפתו קודם הפשיטו דכמו דבקדשים אם לא נודע טריפותו עד אחר הפשיטו שחיטתו מתרת כן בנשחט במומו בחוץ השחיטה מתרת העור שנפשט קודם שנמצא טריפה אבל נמצא טריפה קודם ההפשט דאז אין זריקה מתרת בתם אין השחיטה מתרת בבע"מ וכ"ז מבואר ברש"י שם בהדיא וא"כ פסוה"מ שמתו ודאי דאסורין דלא עדיף מנשחט ונמצא הטריפות קודם ההפשט ושפיר מיקרי אין המת שלו וצ"ע:
איברא דלענ"ד יש כאן חששא אחרת דכיון דקיי"ל ס"ת בעי עיבוד לשמה והסכימו כמעט כל הפוסקים לפסול בדיעבד בלא נתעבד לשמה ובסנהדרין (דף מ"ח) מדמינן עיבוד להזמנה ולפרש"י ז"ל רשב"ג דסובר דבעינן עיבוד לשמה הוא מטעם דסובר הזמנה מילתא היא והזמנה הוא מטעם יחוד כדמדמינן התם הזמנה ליחוד דטומאה ובב"ק (דף ס"ו) אמרינן משכבו ולא הגזול ופי' התוס' דאם גזל עור של חבירו ויחדו למשכב דאינו מקבל טומאת מדרס דלא מהני יחוד לדבר שאינו שלו ועיין ברמב"ם ז"ל (ה' כלים) ובמל"מ דלא בטומאת מדרס לחוד הדין כן אלא ה"ה בכל הטומאות וא"כ דבר ברור הוא דאם גזל עורות של חבירו ועיבדן לשם ס"ת דאסור לכתוב עליהם ס"ת היכא דלא נתכוין לגוזלן דאם נתכוין לגוזלן קנאו בשינוי מעשה ואפשר דהוי מהב"ב] דלא מהני יחוד בדבר שא"ש וא"כ עורות של איסורי הנאה דקיי"ל דלאו דידי' נינהו ולאו ברשותו קאי כדאמרינן בב"ק (דף כ"ט) ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו חמץ בפסח ובור ברה"ר (ובדף ע"א) איתא שור הנסקל לאו דמריה קא טבח וכן (דף מ"ה) שור הנסקל משנגמר דינו הקדישו אינו וכן משמע בבכורות (דף י"א) בפ"ח למ"ד דאסור בהנאה אין לו בו זכות ולא מהני יחודו ועיבודו כמו בדבר שא"ש מלבד דיש לדמותו להקדש טעות וכן יחוד טעות ודאי דאינו מועיל]:
והא דאמרינן בזבחים (דף פ"ח) אין מביאין מנחות ונסכים מן המדומע ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם ואם הביא לא קדוש וקאמר בגמ' דלא קדוש להביא אבל קדוש ליפסל אלמא דמצי להקדיש איסורי הנאה. נ"ל דיש לחלק בין קדושת פה לקדושת כלי דשם מיירי שהניחו בכלי שרת ואף דכלי שרת אינן מקדשין אלא מדעת (סוכה דף נ') מ"מ האי דעת דכ"ש לא הוי מטעם יחוד רק דבעינן שיתן בכלי ע"מ שיקדשה הכלי אבל קדושת פה נראה דלא מהני באיסורי הנאה דלאו דידיה נינהו ועוד אפשר לומר דהא דקדוש ליפסל קאי באמת אמדומע אבל ערלה וכה"כ לא קדוש כלל ואף שלפי' התוס' הך מדומע דקאמר היינו מדומע דערלה וכה"כ ואכתי איסורי הנאה נינהו מ"מ הא יש תערובות היתר וקדוש היתר וקמ"ל דלא נימא הואיל ואסור להביאם לא מהני בהו קדושת כלי כלל. ובתוס' משמע דלא גרסי כאן ערלה וכה"כ:
אמנם מצאתי סתירה לסברא זו בדברי התוס' פסחים (דף ל"ג) שכתבו דהא דיליף רנב"י דמפריש תרומת חמץ אינה קדושה מקרא דלו ולא לאורו קאי אליבא דריוסה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה אבל לרבנן דחמץ בפסח אסור בהנאה א"צ קרא דלו דנפקא ליה מתתן או מאת הקודש עכ"ל ולדברינו הא לרבנן ל"צ שום קרא דתיפוק ליה דלא מהני הפרשתו באיסה"נ דלאו דידי' נינהו ומצאתי בגליון הש"ס שעמד הגרע"א זצ"ל ע"ז ואין לחלק ולומר דהא דאמרינן בכל דוכתי דאיה"נ לאו ברשותו קאי היינו דוקא איה"נ הנקברים הואיל ואפרן אסור ול"ל לבעלים שום זכייה בגווייהו אבל איה"נ הנשרפין דאפרן מותר לא יצא עדיין מרשות בעלים דלא כן כתב רבינו הריטב"א ז"ל בחידושיו למס' קידושין בהא דהמקדש בערלה וכה"כ כו' אינה מקודשת והקשה שם דהא יכולה ליהנות מאפרן ותי' דכיון דהשתא לא דידי' נינהו לא יהיב לה מידי ואף אם היא נהנית לאחר שנעשה אפר לאו מכחו קא זכתה וגדולה מזו כתבו הר"ן והרשב"א ז"ל בנדרים (דף פ"ה) דהאוסר פירותיו על עצמו בקונם יכולים אחרים לזכות בהם ע"כ וא"ל דשם הטעם דכיון דאסרן ע"ע גלי דעתיה דלא ניחא לי' בהם והוי הפקר דהא דעת הרשב"א ז"ל דאם שאל עליהן יכול להוציאן מיד הזוכה בהן ואי נימא דזכותו היה מחמת שהפקירן מאי מהני שאלה א"ו דכיון דנאסרו עליו יצאו מרשותו דכל איה"נ לאו ברשותו קאי:
ועוד י"ל דאף התוס' שכתבו בפ' כ"ש (דף כ"ט) דהא דמקדש בערלה מיירי באמת שאין האפר שו"פ דביש שו"פ באפרן מקודשת ג"כ סברי דנשרפין לאו ברשותו קאי ואפ"ה מקודשת דבנתינתו גרם לה הנאת האפר דהדבר מוכח דאף נשרפין לאו ברשותו קאי דהא קאמר בגמרא דחמץ לאחר זמן איסורו אינו יכול לבטל משום דאינו ברשותו ש"א ופריך מהא דתניא היה יושב בבהמ"ד כו' מבטל לה בלבו כו' א' שבת וא' יו"ט ואמאי לא משני דאתיא כר"י דסובר דלאח"ז איסורו חמץ בשריפה (וכפי שיטת התוס' דף י"ב) וא"כ מותר ושפיר קאי ברשותו ויכול לבטל אף לאח"ז איסורו ואף דא"י לשורפו אינו מחויב לעשות בעור אחר כדמקשו ליה חכמים לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל וא"ל דלא מצי לאוקמי ברייתא דמבטלה בלבו ביו"ט כר"י דלר"י כיון דברשותו קאי מטעם האפר לא מהני ביטול בלב דהא דביטול מהני הוא משום דבלא"ה לאו ברשותו קאי כמש"כ הר"ן בריש פסחים. דמדברי התוס' (דף ד') ד"ה מדאורייתא משמע דביטול הוי הפקר גמור ועוד דא"כ הוי סתמא דגמרא דפסיק דלאח"ז איסורו לא מהני ביטול דלא כר"י דלר"י ברשותו קאי מטעם האפר וא"כ אמאי פסקו התוס' (דף כ"ז) כר"י א"ו דאף לר"י לאו ברשותו קאי אף שאפרו מותר וכמ"ש הריטב"א ז"ל:
וליישב דברי התוס' דמשמע מדבריהם דאף לרבנן צריך קרא דמפריש תרומת חמץ אינה קדושה נ"ל דהמעיין בדבריהם יראה דעיקר כוונתם להוכיח דרנב"י אזיל אליבא דריה"ג משום דאי נימא דאזיל אליבא דרבנן לא מקשה מידי מתורם מן הטמא דמהני בדיעבד ההפרשה דתרומה טמאה מותר בהנאה משא"כ חמץ וזה הוכיחו דקאי אליבא דריה"ג דחמץ מותר בהנאה ואפ"ה אינו קדוש:
ומעתה אם יאמרו דלרבנן ל"צ קרא דתיפוק לן דאינו יכול להפריש מידי דלאו דידי' עדיין נוכל לומר דרנב"י אליבא דרבנן ואיצטריך קרא דלו למאן דאית ליה אין אחע"א אפי' בכולל ולדידי' לא חייל איסור חמץ אטבל וא"כ לא נאסר עדיין בהנאה ומשו"ה היה יכול להפריש דאכתי ברשותו קאי ואיצטריך למילף מלו ולא לאורו משום דכשיפריש יאסר בהנאה דאז ילך האיסור טבל ויחול איסור חמץ ע"כ הוצרכו להוכיח דלרבנן נפקא מאת הקודש וע"כ דקרא דלו קאי אליבא דריה"ג דמותר בהנאה ואפ"ה אינו קדוש ושפיר מקשה מתורם מן הטמא דקדוש ועיין ברמב"ם דלאו דוקא לענין מלקות אמרינן אאחע"א אלא אף לענין איסור דלא נאסר כלל בהנאה שהרי הרב כתב כן בפהמ"ש בכריתות במשנה דיש אוכל אכילה א' דאם בישל בשר טמא בחלב דלא נאסר בהנאה כלל דלא חייל איסור בב"ח ע"ש:
אמנם קשה לי בהא דאמרו כתבו על איה"נ כשר דנהי דמסקינן דהאי ונתן דכתיב לאו נתינת שו"פ הוא אלא נתינת גט מ"מ הא לקמן (דף כ"א) פשיט דאשה ידעה לאקנויי מהא דתנן האשה כותבת גיטה ש"מ דהאשה מקנית הגט להבעל וא"כ הרי חזינן דבעינן שיהא הגט משל הבעל וא"כ בכתבו על איה"נ דלאו דידיה נינהו למה כשר ולכאורה היה אפ"ל דבאמת לא קפדינן שיהא הגט משל הבעל אלא שלא יהא משל האשה דדבר שהוא שלה מכבר לא שייך לומר ונתן בידה ולהכי פשיט שפיר מאשה כותבת גיטה דידעה לאקנויי דאל"ה הוי שלה ופסול וכדמספקא לן לעיל (דף כ') בה"ז גיטך וכתובתך דכיון שהוא שלה בתורת פרעון כתובה לא הוי נתינת גט אבל ראיתי להר"ן והריטב"א ז"ל בחי' שכתבו דאם הסופר קונה נייר מן השוק א"צ לזכות להבעל דהוא בעצמו זוכה לו ואם כותב על הנייר שלו צריך לזכות לו ע"י אחר מבואר מדבריהם שאנו מקפידין שיהא משל הבעל וא"כ צ"ע אמאי כשר בכתבו על איה"נ:
עוד צ"ע בעירובין (דף למ"ד) דמבואר שם דאם אמר ככר זה עלי מערבין לו בה אי לאו משום גזירה שמא יאמרו מערבין בהקדשות ואמאי מערבין הא אנן קיי"ל (דף פ') דאחד עירובי תחומין או ע"ח או שתופי מבואות צריך לזכות והיינו דבעינן שיהא העירוב משל המערבין עליו. וא"כ קונמות דלאו דידיה נינהו אמאי מערבין בו כמו שהבאתי לעיל בשם הרשב"א והר"ן ז"ל:
זה נראה עכ"פ לענ"ד דיחוד לא מהני באיה"נ ואין לומר דמהני העיבוד מטעם שכבר נתבטל עור הבכור בין שארי עורות ואזיל איה"נ מיניה דל"מ אם נתעבד עור הבכור בפ"ע דלא נתבטל בשעת העבוד אלא אפילו אם נתעבד עם כמה עורות ביחד מ"מ כיון דבשעת העיבוד לא נודע שיש כאן איסור כלל לא נתבטל אז דבביטול בעינן ידיעה כדאמרינן (פ"ה דתרומות) בסאה תרומה שנפלה וחזרה ונפלה סאה אחרת דבעינן ידיעה וכל זמן שלא נודע מצורפין הן (ועיין ביור"ד סימן צ"ט ובש"ך שם ס"ק כ"א) וא"כ ה"נ לא נתבטל העור קודם העיבוד ולא היה העיבוד מועיל וא"ל דאף דלא היה העיבוד מועיל מ"מ אח"כ נידון דין ביטול לעור שלא נתעבד לשמה בין רוב עורות שנתעבדו לשמן דז"א דכל כה"ג לא מהני ביטול דכיון שס"ת שחסרה יריעה אין קורין בה כדאיתא בגיטין (דף ס') ע"ש דגרע טפי מחומשין וא"כ אנו צריכין גם להיריעה הפסולה להשלים הס"ת ע"כ אין אנו יכולין לבטלה דאיך נימא דבטל ומצטרף להשלים:
ובזה אפשר ליישב מה שהקשו התוס' בסוכה (דף ל') על הא דדריש בפסחים דא"י במצה של טבל משום שאין איסורו משום בל תאכל חמץ תיפוק ליה דהוי מהבב"ע ועיין בר"ן שכתב באמת הטעם משום מהבב"ע וכן הרמב"ם ז"ל פסק דא"י במצה של טבל וע"כ משום מהבב"ע דהא אנן קיי"ל איסור חע"א בכולל וא"כ הוי שפיר איסורו משום בת"ח:
ולדברינו הנ"ל א"ש דנ"מ אם אכל זית מצה ורוב הזית הי' מחולין מתוקנים ומיעוטו מטבל. ועתה לטעמא דמהב"ב ודאי דיצא דכיון דנתבטל אין כאן עבירה כלל משא"כ לטעמא דבת"ח כיון דרחמנא פסליה לטבל לצאת בה ידי חובת מצה אף שנתבטל הטבל מ"מ אינו מצטרף להשלים הזית דדמי לאורז שאינו יוצא בה משום שאינו ממין שבא לידי חימוץ וה"נ טבל אינו משום בל תאכל חמץ וא"ל דמידי הוא טעמא אלא משום שאין איסורו משום בת"ח ובחצי זית הוי שפיר אסור משום בת"ח ועיין תוספת חולין (דף ק"ב) ד"ה שאין דאיסור מלקות חל על חצי שיעור ואילו הוי האי זית שאכל חמץ הי' חל איסור חמץ על איסור טבל דבאיסור חמץ יש בו שיעור מלקות ובאיסור טבל אין בו שיעור מלקות דז"א דהא מ"מ האי משהו דטבל לא מצטרף לשיעור זית מצה דהוא בעצמו אין בו משום בת"ח ודמי לאורז ועוד דהא רב ששת מוקים לה להך ברייתא כר' שמעון ואיהו סובר כל שהו למכות ולדידיה ודאי דלא חייל איסורא דחמץ על איסורא דטבל אף בחצי שיעור דגם בח"ש יש מלקות [ועיין שם בתוס' דעיקר דחייל על ח"ש הוא משום מלקות וא"כ ודאי דאינו יוצא ולרבינא דמוקים לה אף כרבנן ומטעמא דבעינן שלא יהא איסורו אלא משום בת"ח ודאי דאינו יוצא בכה"ג דהא החצי זית טבל אף שאין בו מלקות מ"מ איסור טבל יש בו משא"כ לטעמא דמהב"ב ודאי דיצא בכה"ג ולהכי הוצרך ללמוד מהאי קרא ועיין בנדרים (דף נ"ט) גבי בצלים שתקנם וזרעם מתעשרת לפי כולה והיינו משום דחלק בצל המתוקן בטל בגידולין משום דגידולין מבטלין העיקר וקאמר שם ר"ח מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך וכי היתר שבהם להיכן הלך ופירש הר"ן ז"ל וז"ל נראה בעיני דהכי מקשה אפילו תימא דגידולין של היתר מבטלין עיקר של איסור התם היינו טעמא משום דכיון דרבו גידולין על עיקרו נמצא שכשאוכל אינו טועם טעם איסור כלל הלכך אעפ"י שאיסור שבו מעורב בתוכו ולא אזיל לי' לעלמא שרי אבל גבי מעשר כיון דלפי חשבון הטבל חייביה רחמנא לעשורי הכא אמאי מתעשרת לפי כולה וכי היתר שבה להיכן הלך עכ"ל הרי דסובר ר"ח דלא שייך ביטול אלא לבטולי איסור אבל לא להחשב כמתבטל בדבר שתלוי בחשבון ואף דפסקינן התם כר' יוחנן דמתעשרת לפי כולה התם איכא למימר דלחומרא אמרינן דבטל אף למחשב כולה טבל אבל לקולא לא אמרינן ביטול כה"ג ועוד מחלק התם הש"ס דדוקא היכא דטרח לבטולי אמרינן דהלך ההיתר שבו אבל היכי דלא טרח לבטולי אמרינן היתר להיכן הלך והכא הא לא טרח לבטולי שמאליו נתערבו העורות:
מיהו מצאתי ביטול אף בדבר הצריך שיעור בב"ב (דף ס"ו) תוס' ד"ה מכלל שכתבו הרשב"ם ז"ל ור"ת דהא דאמרינן שאיבה דרבנן לא דעיקר שאיבה הוי דרבנן אלא דמה"ת מים שאובין בטלי ברובא רק דרבנן פסלו בג' לוגין והתם הא מיירי בדליכא שיעור מקוה לבד השאובין דבדאיכא שיעור מקוה כל מימות שבעולם אינן פוסלין את המקוה כמש"כ שם התוס' בשם ר"ת אע"כ דהשיעור הוי עם השאובין ואפ"ה מדאורייתא בטל ברוב אלמא דבטלי ומצטרפי להשלים שיעורא דמקוה והא דאיתא באו"ח (סימן תנ"ג) בעשה עיסה מן הדגן ומן האורז דמבואר שם בביאורי הגר"א ז"ל דצריך שיעור מדגן לבד האורז אלמא דאף שהאורז נתבטל אינו מצטרף להשלים השיעור ואפילו מאן דסובר דאף האורז מצטרף היינו משום גרירה ע"ש צריך לחלק דדבר שאינו ממין שיוצאין בו כלל אינו מצטרף כלל להשלים אף לאחר ביטול דדמי לעפר ועצים אבל דבר שהוא מינו רק דרחמנא פסליה כמו מים שאובין ומצה של טבל כיון שנתבטל שפיר מצטרף:
ובזה יש ליישב מה שראיתי בדברי הגאון משכנות יעקב (חלק יור"ד) שהרבה להוכיח דבדברים פסולים כמו רובע ונרבע וטריפה לא אמרינן רואין אותן כאילו הן עצים מהא דדרשינן בפסחים (דף מ"ח) מן המאתים ממותר ב' מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטלה במאתים ואי נימא דכל הפסולין אמרינן רואין אותן כאילו הן עצים א"כ למה לן לבטולי הערלה לימא רואין את הערלה כאילו היא עצים. אלא ודאי דבערלה לא אמרינן רואין עד כאן דבריו ובאמת רש"י ז"ל פי' להדיא בזבחים (דף ע"ח) דדם פסולין היינו רובע ונרבע ולדברינו הנ"ל בטלה הוכחתו דמיירי בדליכא שיעור ניסוך שהצריכה התורה לקרבן לבד הערלה ובלאו הביטול היה חסר השיעור ופסול אף דלא איכפת לן בהעלאת הערלה למזבח אבל השתא דנתבטל הערלה אף הערלה מצטרפת ויש כאן שיעור שלם דדבר שהוא ממין היוצאים בו מצטרף להשלים אחר שנתבטל מיהו נ"ל דכ"ז דוקא בדבר שפסולו בגופו ולא מחמת שמחוסר מעשה דבזה לא אמרינן ביטול ואם נתערב עור שלא נתעבד לשם ס"ת בעורות עבודין לשמן לא אמרינן דבטל העור שלא נתעבד דאטו משום דנתבטל ישיג המעלות שיש בהמבטל בקום עשה ודי לנו בדין ביטול במה שהפסול הולך מהמתבטל והגע עצמך מי שכתב ב' גיטין לגרש את אשתו באיזה שירצה [דכשר למ"ד יש ברירה] ונתערב באלו הב' גיטין גט א' שלא נכתב לשמה אטו נימא דרשאי לגרשה בא' מהג' גיטין משום דגט הפסול נתבטל בגיטין הכשרין אתמהה. א"ו דכל כה"ג דצריך מעשה כתיבה לשמה לא דיינינן בזה ביטול ובזבחים (בר"פ כל הזבחים) בנתערב מחטאות המתות בזבחים כשרי' דמדאורייתא הוי בטל אי לאו משום קביעותא אע"ג דבפסולין לא מהני מעשה המכשיר למזבח כמו שחיטה וזריקה התם כיון דנתבטל קודם השחיטה ממילא מהני ביה שחיטה וזריקה ובדם שנתערב בדם פסולין דפליגי ר"א ורבנן אי גוזרין גזירה במקדש משמע דמדאורייתא כשר לכ"ע ויעלו גם הפסולין למזבח אע"ג דהפסולין לא הוי בהו הכשר קרבן. הא כתב שם רש"י ז"ל ותוס' דתרווייהו סברי רואין אותן כאלו הן עצים וא"כ לא איכפת לן בהעלאתו של דם הפסול רק חיישינן שלא יתבטל הכשר (ובדף ע"ט) בצלוחית של מי חטאת שנפלה לתוכה מים כ"ש שכתבו התוס' דמדאורייתא בטל המים ורבנן הוא דגזרו משום חומרא דמי חטאת התם נמי לאו מחוסר מעשה הוי רק דרחמנא פסלה לשאר מימות. ואף דבעינן מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי הא זהו מעלה דרבנן כדאיתא בפסחים (דף ל"ה) ובמס' פרה (פ"ט משנה ז') שם באפר מקלה שנתערב באפר פרה דפליגי נמי ר"א ורבנן דרבנן סברי דהולכין אחר הרוב לטמא ולא לטהר ור"א סובר מקדשין בהן אפשר לומר דהתם מה"ת נמי לא בטלה משום דלמא מזה באפר מקלה וע"י ביטול לא נחשבהו כאפר פרה בכל קדושתו ולא מהני ביטול להחשיב כולו כאפר פרה והא דאר"א דמקדשין מיירי נמי כדמוקי לה אמוראי בזבחים שם כגון שנתערב א' בא' או משום דיש בילה והזאה א"צ שיעור:
מיהו בזה שפסלנו מטעם עיבוד אפשר לסמוך אר"מ גאון הביאו הש"ך (בסי' רע"א) דבשעת הדחק יש להכשיר ס"ת אף על עורות שאינן עבודין לשמן ואם נבא לפסול הכתיבה מטעם מהב"ב כבר כתבו התוס' (בפ"ג דסוכה) דבלולב של אשירה לא שייך מהב"ב דלא שייך מהב"ב אלא אם בשעת עשיית המצוה עושה העבירה כמו לולב הגזול אבל אם עושה מצוה בדבר שהוא עבירה לית לן בה ועיין בשא"ר שהבין בדעת הרמב"ם ז"ל שגם בכה"ג אמרינן מהב"ב ולמד כן ממש"כ (בפי"א מה' איסורי מזבח) דאין מביאין מנחות ונסכים מערלה וכה"כ משום מהבב"ע דע"כ אף דבשעה שמביא הקרבן לא נהנה מידי משום דמללה"נ אבל באמת המל"מ כתב שם דדעת הרמב"ם דבקרבן אמרינן שפיר מצות ליהנות ניתנו וא"כ הוי שפיר מהב"ב דבשעה שעושה המצוה הוא נהנה ועביד עבירה וכן משמע קצת במעילה (דף י"ט) דאם לקח במעות הקדש קיני זבין ויולדות חטאות ואשמות מעל לכשיקרבו והרי חזינן דעל שעת הוצאה לא מעל משום דהוציאו לצורך קרבן ועל שעת הקרבה מעל ש"מ דזה הוי הנאה והא דאיצטריך התם קרא לרבוי משום דאי לאו קרא הו"א דלא חייבה תורה מעילה אלא אם הוציאו לצורך עצמו אבל בקרבן דלהכי קיימי לא מעל להכי צריך קרא וגם אין לפסול מטעם דהקלף איה"נ ולא נתפס בהגליונין קדושת ס"ת כלל חדא דהא מסיק בשבת (דף קי"ו) דגליונין אין בהם משום קדושה ואין מצילין אותן מפני הדליקה ומשמע שם דאפי' מקום כתב לא קדיש כלל ועוד קדושת כתב גליונין יש לדמות קצת לקדושת כלי שרת דמהני אף באיה"נ ואם באנו לחוש מטעם דהקורא בה מתהני ממנה כבר ידוע דקיי"ל מללה"נ ובמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו:
אולם ביור"ד (סימן רכ"א) כתב המחבר דהאוסר ספרו על חבירו דאסור ללמוד מתוכו והקשה המהר"מ דמ"ש משופר ולולב ותי' דשופר אינו מתקלקל להכי אין רגילין ליטול שכר משו"ה לא הוי הנאה משא"כ ספר דרגילין להשכירו משום דמתקלקל להכי אסור ללמוד בתוכו וא"כ לדבריהם אסור ללמוד גם מספר שנכתב על איה"נ וכן תנן בנדרים (דף מ"ח) בנדרו הנאה זה מזה דאסור בדבר של אותה העיר:
ולכאורה יש להביא ראיה לדבריהם מהא דתנן בנדרים (דף ל"ה) במודר הנאה מחבירו דמלמדו משנה הלכות ואגדות אבל לא מקרא ומפרש בגמ' משום דנוטלין שכר על המקרא משו"ה אסור ובמשנה אמרינן מללה"נ דאסור ליטול שכר אלמא היכי דמצי למשקל שכר לא אמרינן מללה"נ וה"נ בהך ספר הואיל ויכול להשכירו ל"א מצללה"נ מיהו נלענ"ד דל"ד כלל והוא ע"פ מה שכתב התוס' ב"ק (ק"ט) שהקשו על ר"ת ז"ל דסובר דאסור לפרוע חוב במודר הנאה לבד מזונות אשתו] מהא דתנן שם ואם אין לו לוה ובאין ונפרעין ע"ש מה שתירצו ונ"ל בכוונתם דהא דר"ת אוסר פריעת חוב אין האיסור משום שנהנה מגוף הנכסים דהנכסים באין ליד המלוה ואיזו הנאה מגיע לו מהם רק דנהנה מהמדיר עצמו דבשעה שפורע לו עושה לו טובה ומסלק שיעבודו מעל המודר ובמודר הנאה דאסור אף הנאת גופו כמו לישון עמו במטה ולרחוץ עמו באמבטי (בדף מ"א) משו"ה אסור לפרוע חובו דאז נהנה מהמדיר משא"כ במשנה דב"ק שאביו המדיר מת ונסתלק מן העולם ולא איכפת לן מה שנהנה ממנו רק שלא יהנה מהנכסים ומה שהב"ח באין ונפרעין בזה אינו נהנה מעצם הנכסים. וחילוק זה מוכח בנדרים בכמה דוכתי בין מודר הנאה מחבירו למודר הנאה מנכסיו (ובמודר הנאה מחבירו ממילא אסור ליהנות מנכסיו:
ומעתה שוב אין ראיה מהא דאין מלמדו מקרא לאסור ללמוד מס"ת של איה"נ דשם מיירי שהדיר הנאה מחבירו דהא איצטריך לאשמעינן דמקריב עליו קרבנותיו דזה לא הוי רק הנאת גופו משו"ה אסור ללמוד בחנם דבר שרגילין ליטול שכר דבשעת הלימוד מהנהו הוא בעצמו משא"כ ללמוד מספר של איה"נ כיון דמללה"נ אמרינן שפיר דמהספר לא נהנה מידי ואף שא"צ לשכור לספר זה לא הוי אלא גרמת הנאה ושרי וכן במשנה דאסורים בדבר של אותה העיר מיירי נמי בנדרו על עצמן כל הנאת גופם ונכסיהם כדאמר הריני עליך חרם ומשו"ה אסור דנהנה מן המדיר:
ולענין מש"כ המחבר באוסר ספרו על חבירו דאסור ללמוד ממנו ושם משמע דלא אסר אלא הנאת ספרו לבד ואפ"ה אסור הרי משמע דמיקרי נהנה מגוף הספר י"ל ע"פ מש"כ הר"ן ז"ל בנדרים (דף ט"ו) וכ"כ התוס' בר"ה (דף כ"ז) דאף דאמרינן מללה"נ אבל אם אסר עליו בפירוש הנאת המצוה כגון דאמר קונם תקיעת שופר עלי בזה אסור לתקוע. וא"כ אפשר לומר דהמחבר והתשובת מיימוני מיירי שאסר על חבירו ללמוד מספרו דאז לא מהני הא דמללה"נ ועוד אפשר דאפילו אמר בסתם קונם ספרי עליך מיתסר נמי בלימוד משום דספר לא חזי למידי אחרינא וליתן ולמכור אסור בספר ומסתמא היתה כוונתו על הלימוד משא"כ שופר דחזי לגמוע בו מים כדאיתא בסו"פ במה מדליקין וכן לולב אמרינן דלא היתה כוונתו על הנאת המצוה ודמי להא דאמר בנדרים (דף נ"ג) באוסר עליו דבר שדרכו לאכול מותר ביוצא ממנו ודבר שאין דרכו לאכלו ודרך היוצא ממנו לאכלו מותר בו ואסור ביוצא ממנו:
וחילוק זה שכתבנו מוכרח ג"כ במ"ש התוס' בחולין (דף ק"מ) דמותר ליקח קרבנות מבהמות עיר הנדחת משום דמללה"נ ובמודר הנאה ודאי דאסור להמדיר להקריב עליו קרבנות משלו ומתניתן לא שרי אלא אם המדיר כהן מותר להקריב עליו והיינו דוקא בשל המודר ובשוקל לו את שקלו כתב הר"ן ז"ל דמיירי שכבר שקל המודר לעצמו ונאבד הא לאו הכי אסור [והא דשרינן לתרום משל המדיר על כרי של בעל המודר התם היינו טעמא משום דחטה א' פוטרת כל הכרי ולא מהנהו מידי] דבמודר הנאה אסור משום דנהנה מהמדיר משא"כ בבהמה של עיה"נ דמותר משום דמבהמה בעצמה לא נהנה מידי דמללה"נ וכיון דאמרינן בזה מללה"נ מותר ללמוד אף לכתחילה כמו במודר הנאה משופר דמותר לכתחילה והא דאסור לתקוע בשופר של עבודת כוכבים כתב התוס' (בפ"ג דסוכה) משום דמאיס למצוה מיהו בשופר של שלמים ועולה משמע נמי בגמרא דלכתחילה אסור וכ"פ הרמב"ם ז"ל (בהל' שופר) וצ"ע למה ומצאתי בהגהות מל"מ שהביא בשם מהר"מ די בוטין לכתחילה לא אמרינן מללה"נ ואיני יודע מה יענה אהך דמודר הנאה משופר שמותר לכתחילה:
וכן ראיתי ברשב"א ז"ל בחי' ליבמות שהוכיח בשם הרמב"ן ז"ל דהא דגבי מנעל של כומ"ז לא תחלוץ אין הטעם משום דמתהני מאיה"נ דכיון דמללה"נ אין כאן שום הנאה אף לכתחילה דאי הוי קצת איה"נ היה הדין דאף בדיעבד לא מהני החליצה משום דעיקר הטעם דלא יצא למ"ד מצות לה"נ הוא משום דאין כאן הנאה אחרת אלא הנאת מצוה וכשנאמר דלא יצא לא יהיה כאן שום הנאה להכי אנן אמרינן דלא יצא כדי שלא יהנה וא"כ אם נימא דיש הנאה בחליצה הול"ל חליצתה פסולה עכ"ל הרי חזינן דאף לענין לכתחילה אמרינן מללה"נ אולם הוכחת הרמב"ן ז"ל וסברתו בהא דלא יצא למ"ד לה"נ אף שלכאורה מוכרחים דבריו דאין לומר דהטעם דלי"צ לר"י משום מהב"ב דהא ר"י ל"ל מהבב"ע לענין חטאת הגזולה בגיטין (דף נ"ה):
מ"מ קשה לי על עיקר סברתו דאם יש בזה איה"נ בעינן למימר דלא יצא כדי שלא יהנה מהא דתניא (בפ' האורג) הקורע בשבת על מתו חייב ואע"פ שמחלל את השבת יצא י"ח קריעה ומוקי לה התם במת דידיה דחייב לקרוע דבמת דעלמא הוי מקלקל ופטור וא"כ נחזי אנן דהא התם אין תיקון אחר אלא תיקון המצוה כמש"כ התוס' שם ואם נימא דלא קיים מצותו אז יהיה מקלקל א"כ נימא דלי"צ ידי קריעה כדי שיפטר מחיוב מלאכה כדאמרינן הכא לפי' הרמב"ן ז"ל דלי"צ כדי שלא יהנה אח"כ מצאתי שעמד בזה הגאון מלבוב ז"ל בספרו ישועת יעקב:
ולכאורה היה אפשר לומר דסברת הרמב"ן ז"ל לא אמרינן הכי אלא בשוגג אבל במכוין לעבור על האיסור כדי לקיים מצותו למה נימא אנחנו נגד מחשבתו דלי"צ כדי שלא יעבור משו"ה בר"ה דמיירי בשוגג דהא קתני מעילה אמרינן דלי"צ ובשבת לענין קריעה מיירי במזיד כדמשמע לישנא דאע"פ שמחלל א"ה [ולדעת הפוסקים דמצות קריעה הוי דאורייתא צ"ל בלא"ה דמיירי במזיד דבשוגג גמור פטור מטעם טעה בדבר מצוה כמו מוציא את הלולב ביוט"ר שחל בשבת ( בסוכה דף מ"א) ומשכחת לה אף לענין חטאת לר"י בשגגת כרת וזדון לאו ולר"ל בזדון עשה כדאיתא בשבת (דף סט)] ומשו"ה יצא ידי קריעה ויתיישב בזה מה שהקשו התוס' בר"ה הא דקאר"י בשופר של שלמים לי"צ ובשופר של כומ"ז קאמר בסמוך דיצא ולפי הנ"ל ניחא דהא דשופר של כומ"ז אפשר דמיירי במזיד כדמשמע לישנא דלא יתקע דלמזיד קא מזהיר:
מיהו לפ"ז לא מקשה מידי הרמב"ן ז"ל אהנך י"א שפי' דלא תחלוץ משום הנאה דאם יש הנאה אף בדיעבד חליצתה פסולה דאפשר לומר דמיירי במזיד ומשו"ה לא פסלינן החליצה ועוד צריך להבין בדעת הרמב"ן ז"ל דא"כ אמאי אר"י דשופר של עולה יצא משום דמעל ונפיק לחולין היא גופא נימא דלי"צ ולא ימעול:
ע"כ נ"ל דבאמת לא פסלינן מצותו היכא דאפשר לתקן האיסור אלא אם יש גם בהמצוה איזה ריעותא כגון חשש מהבב"ע דקיי"ל בכל דוכתי דפוסל המצוה בזה אמרינן כיון דהמצוה נעשה בעבירה ואפשר לתקן העבירה לי"צ ואף דר"י ל"ל מהבב"ע מ"מ בכה"ג דאפשר לתקן שפיר אית ליה מהב"ב (עיין טורי אבן) אבל אם בהמצוה אין שום פסול מהב"ב אין אנו פוסלים אותה כדי לתקן האיסור ומשו"ה בשופר של עולה קאמר ר"י דיצא דאפשר לומר דקיום המצוה באה אחר עשיית העבירה דהיינו אחר שמעל ונפיק לחולין ובכה"ג הא לא אמרינן מהבב"ע כמו גבי לולב של אשירה ומשום הכי יצא משום דאין כאן פסול בהמצוה ורבא לי' תרווייהו בהדדי קאתי ושפיר יש פסול בהמצוה והשתא א"ש (מפ' האורג) גבי קריעה דהתם אין שום פסול במצות קריעה דלא מיקרי מהבב"ע כמש"כ שם הרשב"א בחידושיו בשם הירושלמי דזה לא מיקרי מהב"ב דדמי למוציא מצה ברה"ר לאכלו וא"כ אין לנו לפסול מצותו כדי שלא יהא כאן האיסור ושפיר קמה וגם נצבה הוכחת הרמב"ן ז"ל דבחליצה ליכא הנאה משום דאי יש כאן הנאה הו"ל למימר חליצתה פסולה:
מיהו יש ליישב קצת דעת הי"מ שהביא הרמב"ן ז"ל דאפשר לומר דבחליצה שפיר איכא הנאה ולהכי לכתחילה לא יחלוץ ואפ"ה לא אמרינן דלא מהני החליצה כדי שלא יהנה. משום דלא אמרינן הא מילתא אלא במצות שופר ולולב שאין אלא מצוה משא"כ חליצה שיש בה הכשר שמתירה לינשא לא פסלינן החליצה כדי שלא תהנה כיון שפעולת הכשר הוא להתיר לא שייך לומר שלא תועיל החליצה כדי שלא תהנה דהאי מילתא לא אמרינן אלא במצוה שאין בה הכשר להתיר אבל במידי דיש בה הכשר להתיר אותה מזיקתה כמו גבי חליצה לא אמרינן הכי ועיין בירושלמי (פ"ק דיבמות) דקרי לחליצה קנין וכן דעת התוס' בגיטין (דף כ"א) דלכתחילה אסור לכתוב גט על איה"נ משום דמיתהני ובדיעבד מותר ולפ"ז ניחא נמי הא דלא פסלינן בדיעבד החליצה משום מהב"ב דאפשר דבמצוה כי האי לא אמרינן מהב"ב שאינו אלא מכשיר כמו דלא פסלינן בשוחט בסכין של איה"נ בדיעבד וכה"ג חילקו התוס' בנדה (דף ס"ו) ד"ה לענין הא דגבי בילה בעינן ראוי לבילה לכתחילה וגם ביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים כלל ותי' שם דבילה הוי מצוה להכי צריך לעשותה מן המובחר משא"כ טבילה דאינה אלא הכשר ומימרא דרבא בהמודר הנאה מן המעיין טובל בו נמי לא איצטריך אלא לענין לכתחילה אבל לענין דיעבד אפילו אם נימא דמצות ליהנות ניתנו נמי עלתה לו טבילה דטבילה הוי מכשיר ולפ"ז אפשר דגם להי"מ סבירא ליה דבהנאת מצוה מותרת אף לכתחילה ורק בחליצה פסלי משום דסברי דלא אמרינן בזה מללה"נ וא"כ מותר ללמוד לכתחילה מספר של איה"נ:
מיהו יש לעיין נהי דאין כאן פסול בגוף הס"ת מ"מ כיון דהעור מן הנקברים וצריך גניזה איסור שבו להיכן אזיל ואף עתה שנתפס בקדושת ס"ת לא אזיל מיני' האיסור וראי' לזה מהא דתנן בסנהדרין (דף קיא) גבי עיר הנידחת כתבי הקודש ומע"ש יגנוזו ומפרש שם דבדין דבעי שריפה ומשום כבודן דכתבי הקודש בעי גניזה וטעמא משום דשללה מיקרי והלא הדברים ק"ו דהתם בא האיסור אח"כ על הס"ת ובעי גניזה מכש"כ כאן שהיה העור טעון קבורה קודם שנכתב עליו הס"ת דבעי גניזה מיהו גבי עיה"נ הגניזה דאורייתא אבל בכל איה"נ דבעי קבורה מסופק אני אי זה הוי מה"ת או מדרבנן כדי שלא יהנה מהם ובפהמ"ש להרמב"ם ז"ל ראיתי שכתב וקבלה בידינו שצריך קבורה ולשון זה משמע דהוי דאורייתא:
וצ"ע קצת בהא דבעי בסנהדרין (דף מ"ו) בקבורה אי משום בזיוני או משום כפרה ונ"מ לאומר אל תקברוני דכיון דמת אסור בהנאה צריך קבורה ככל איה"נ ועיין בשילהי תמורה דאפשר מת אסור משום שהוא מהנקברים ואי נימא דקבורה דאיה"נ הוי דרבנן אפשר לומר דלא גזרו במת דבלא"ה לא יהנה ממנו משום שמטמא וכדאמרינן בחולין (דף קכ"ב) דלהכי עור האדם טמא שלא יעשה מעור אביו ואמו שטיחין לחמור אלמא דכיון דמטמא שוב לא יהנה ממנו ויש לדחות:
ולדעת התוס' בקידושין (דף נו) היה אפשר לומר דעור שחוטי חוץ הוי דרבנן שהקשו שם על רש"י ז"ל שפי' דשלי בשלך אסור משום שאין להם מי שיתירן דהא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה לכן פירשו הם ז"ל דשלי בשלך אין בהם תורת קרבן כלל עיי"ש וכבר עמדתי בזה דמשמע דבקדשים שנשחטו בחוץ לא הוי בהם שום איסור דאורייתא ובב"ק (דף ע"ו) אמרינן דקדשים בחוץ הוי שחיטה שא"ר ועיין שם (דף עא) דבאיסור דרבנן לא אמרינן דהוי ששא"ר דפריך גבי מעשה שבת למ"ד דרבנן אמאי פטור מד' וה' וראיתי להגאון בס' המקנה דהדר ילפינן ש"ח מחושב"ע לאיסור אכילה והנאה והגאון מהר"י עמדין כתב בספר מגדל עוז שלו דהאיסור הוא משום ל"ת כל תועבה וא"כ כ"ז שייך בבשר אבל בעור לא שייך איסור זה דפסול הבא מחמת השחיטה לא שייך בעור והרי דעת התוס' בזבחים (דף ע"א) דעור האדם אינו נאסר בהנאה אי לאו משום דדמי לתכריכין ובערכין (דף ז') אמרינן אשה שמתה נהנין בשערה משום דמיתה אוסרתה ואין מיתה בשער. והא דמשמע בב"ק (פ' שור שנגח דו"ה) דאי לא כתיב את בשרו דמשמע למעוטי עורו לא הוה מצרכינן קרא לריבוי איסור עורו היינו טעמא דבבהמה גמר דינה אוסרתה ולהכי גם העור אסור כדאמרינן בערכין שם אבל פסול דהוי מחמת השחיטה אין העור נאסר כלל והא דמשמע בתוס' ע"ז (דף ל"ב) ד"ה דלא דלר"א דאמר סתם מחשבת כותי לעכומ"ז כל העורות שלוקחין מכותי אסורין בהנאה משום שהבהמה נשחטה לכומ"ז אלמא משמע דגם העור נאסר מחמת הבהמה לא דמי כלל דהתם לאו בשחיטה תליא מילתא דאין האיסור מחמת השחיטה רק מחמת המעשה שעשה בה לשם כומ"ז דמשום זה נעשה תקרובת כומ"ז דאפי' לא פגם אלא מיעוט הקנה לבד נאסרה כדמוכח בחולין (דף מ"ב) וביו"ד (ה' עכומ"ז סי' קלט) אע"ג דנשארה בחיים ואין האיסור מחמת השחיטה אלא מחמת המעשה כמו עורות לבובין ובשר הנכנס לכומ"ז ובדבר הזה ודאי דעור שוה לבשר. אבל בדבר שדין שחיטה פוסל כמו קדשים בחוץ בזה לא נאסר העור כדאמרינן בב"ק (דף ע"ח) דעור לא מיקרי דבר שבשחיטה כלל וא"כ אין האיסור אלא כדין קדשים שמתו שיש בהן מעילה מדרבנן וא"כ הי' אפשר להקל באם נכתב עליו ספר תורה דלא דמי לעיה"נ דהגניזה הוי דאורייתא:
מיהו דעת רש"י ז"ל דלהכי שלי בשלך אסור דלא אזיל תורת קדשים מיני'. וצ"ל דלא דמי לקדשים שמתו דדוקא במיתה אזיל דין קדשים אבל בשחיטה לא וכמש"כ המהרש"א ז"ל. וגם התוס' בב"ק (דף ע"ו) משמע דאזלי בשיטת רש"י ז"ל שהקשו דאמאי קרי לקדשים ששא"ר הא אפשר לפדותו אחר השחיטה בשעת פירכוס ואם נימא דהאיסור הוא משום ל"ת כל תועבה א"כ מאי מהני הפדי' כיון דנעשה בהן האיסור אע"כ דסברי דאין כאן איסור מחמת שחיטה וע"כ הא דקרי ששא"ר הוא מחמת דלא אזיל מיני' דין קדשים וכדעת רש"י ז"ל וגם המהרש"ל הסיב כוונת התוס' בקידושין לדעת אחרת עיי"ש בדבריו כי נכונים הם למאוד דודאי יש בקדשים שנשחטו איסור דאורייתא ורק המעילה הוי דרבנן [דלא עדיפא מפסה"מ שמתו דדרשינן ואכלת ולא לכלביך וא"כ העור אסור מה"ת וכבר הוכחנו דהיכא דאסור מה"ת לא אזיל דין גניזה מיניה מספרים של עיה"נ מיהו בזה שוב י"ל דין ביטול דכיון דאין אנו חוששין רק לאיסור שבו אבל דין ס"ת יש בה וכבר הוכחנו דאף בדבר שצריך שיעור שייך ביטול:
מיהו אפשר לומר דיריעה הוי דבר חשוב ודמי לארג בו צפרתא בסוף תמורה מיהו אפשר דהעור בעצמו לא הוי דבר חשוב והחשיבות לא הוי רק מחמת שנכתב עליו הס"ת א"כ אפשר דמי קצת להא דכתבו הפוסקים דהיכא דאין איסורו מחמת עצמו בטל כמו גבינה שהועמדה מחלב טריפה דבעינן שיהא בה רוב חלב טריפה דאז גוף החלב נעשה ראוי להתכבד אבל אם מהחלב לבד לא היה נעשה גבינה בטל דהחלב לא הוי ראוי להתכבד וכאן העור לבד אינו ראוי להתכבד ועוד דספק דבר חשוב בטלי וגם יש לצרף לסניף בעלמא לדעת הרמב"ם ז"ל (ה' בכורות) דאליבא דר"ע דאמר אם באו לא יקרבו היינו דנאכלין בתמותן וכפי הגרסא שהי' להראב"ד והר"ן ז"ל בדבריו. ולדעתי' גם דעת הרשב"א ז"ל בב"ק (דף יב) כן שהקשה דאמאי לא מוקי הברייתא דומעלה מעל כר"ע ותירץ דלר"ע כיון דאמר אם באו לא יקרבו ודאי דחולין גמורין הן ולישנא דחולין גמורין משמע כדברי ז"ל:
ולענין מה שהקשו עליהם מהא דכמה אמוראי דהוו דיירי בחו"ל וחזו בוכרא אפ"ל כיון דר"ע יליף ממעשר דממקום שאין אתה מביא מעשר אין אתה מביא בכור וא"כ כיון דחכמים גזרו על מעשר בחו"ל גזרו נמי בדין בכור ואף שחלילה להקל בדבר שחלקו עליהם כל הפוסקים מ"מ לסניף בעלמא בפרט מאחר שביארנו שהעור הזה שפיר בטל רק מחמת חשש דבר חשוב וזה הוי רק מדרבנן כמבואר בה' תערובות אין לפסול הס"ת כנלע"ד:
עוד יש להביא ראי' דבדבר הצריך שיעור שייך ביטול מהא דתנן (בחלה פ"א) חלת המדומע פטור מחלה וכתב הר"ש טעמא דמילתא דאתי דימוע דרבנן ומפיק חלה מדרבנן וכתב עוד בשם הירושלמי דוקא שם שיעור חלה דהיינו ה' רבעים לבד התרומה אבל אם יש שיעור חלה לבד התרומה חייבת בחלה עיי"ש. אלמא חזינן טעמא דכיון דחלה בזמן הזה דרבנן להכי מיפקע לי' דימוע דרבנן אבל אם נימא חלה בזה"ז דאורייתא לא פטרינן לי' מחמת דימוע דרבנן ואזלינן בתר ד"ת לבטל התרומה ברוב ולחייב העיסה בחלה אע"פ שאין בה שיעור חלה מן החולין לבד ואמרינן כיון דנתבטל מצטרפת אף לשיעור וכן אם נתערב בק"א דבטל אף מדרבנן גם התרומה מצטרפת:
ודע דדברי הר"ש הללו סותרין לדברי התוס' בנדה (דף מז) בפלוגתא דר"י ור' יוסי וכתבו התוס' שם מעיקרא להוכיח מסוגיא זו מדקרי לי' דימוע דרבנן ש"מ דמן התורה גם תרומה בטל ברוב ולא בעי ק"א והדר כתבו דאפשר לומר דדין ק"א הוי דאורייתא ומאי דקרי לי' דימוע דרבנן היינו מה שהחולין נפטר זה הוי מדרבנן ואם נימא דאין מן החולין לבד כשיעור הא גם זה לא הוי דרבנן דכיון דתרומה לא נתבטל ובחולין ליכא שיעורא להכי פטורה ובאמת עיינתי בהירושלמי ולא מצאתי שם כדברי הר"ש ודברי הר"ש נאמרים שם על ספק דימוע ולא על ודאי דימוע מיהו ראייתינו מדברי הר"ש נכונה גם מדברי התוס' בזבחים (דף ע"ח) שכתבו דמדאורייתא בטל ברובא נמי משמע כן וק"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |