עונג יום טוב/צג
|
< הקודם · הבא > |
שאלה הא דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזב לפי שאינו ברשותו. אם נתרצה הגזלן שיקדישנו הנגזל אם מהני הקדישו או לא:
תשובה לכאורה נראה כיון טעמא דאין הנגזל יכול להקדיש הוא משום דלאו ברשותו הוא. א"כ כשהגזלן מתרצה לזה שפיר יכול להקדישו וכן הוא (בש"ע אהע"ז סימן כ"ח ברמ"א) אשה שחטפה מעות מאיש א' וביקש ממנה שתחזור ולא רצתה וא"ל הרי את מקודשת לי בהם ושתקה והחזיקה במעות לא הוי קידושין דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא וכתב הב"ש (שם) דאם אמרה הן מקודשת דכשאמרה הן מיד נעשה פקדון אצלה ופקדון וקידושין נעשין כאחד. ולפ"ז הא דאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדיש היינו כ"א לבדו אינו יכול להקדישו אבל ברצון שניהם נעשה הקדש ועי"ש שמביא כן בשם תשובת שארית יוסף דאם אמרה הן מקודשת:
ומדברי הרמב"ן ז"ל בב"ק (פ' שור שנגח דו"ה) מבואר שלא כדעת הב"ש שסובר דאם נתרצית שפיר הוי קידושין אלא דאף ברצון הגזלן אין יכול הנגזל להקדיש שכתב שם וז"ל שאעפ"י שהלה רוצה ליתן לו אינו קדוש כיון שבתורת גזל הוא אצלו עיי"ש:
ובזה נ"ל ליישב דמייתי בב"מ (דף כ"א) ברייתא כיצד אמרו התורם שלא ברשות תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו ולקט ותרם ובא בעה"ב וא"ל כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ופריך מזה לאביי דאמר יאוש של"מ לא הוי יאוש הא בעידנא דתרם לא הוי ידע והוצרך לשנויי דשויה שליח ובירושלמי (פ"ק דתרומות) אמרינן על מתניתין דקטן שתרם ובא אביו ואימן על ידו תרומתו תרומה ובעי מכאן ולהבא או למפרע ופשיט מהא דכלך אצ"י דתנן תרומתו תרומה ואית לך למימר למפרע אלא מכאן ולהבא יעו"ש. ואף שלכאורה קשה על דברי הירושלמי דכיון דלא חל התרומה בשעת ההפרשה היך חיילא אח"כ. מ"מ נראה דנכון הוא דכיון דתרומה ניטלת במחשבה א"כ מה שאמר כלך אצ"י והסכים מחשבתו על מה שתרם השליח לא גרעה מתורם במחשבה וא"כ קשה מאי פריך הש"ס לאביי דלמא תרומתו תרומה דקאמר היינו מכאן ולהבא כמו שפי' הירושלמי מדאשכחן במתניתין הקטן שתרם דקתני נמי תרומתו תרומה ולא חיילה אלא מכאן ולהבא:
אבל לפי שיטת הרמב"ן ז"ל דסובר דהא דאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדיש אפי' ברצון הגזלן נמי לא מהני הקדישו וא"כ א"ש דכיון דכבר כתבנו בסימנים הקודמים דהברייתא מיירי שלקט ותרם ולקח לעצמו כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בה' תרומות) וביארנו שם דלשון הברייתא הכי מוכח א"כ לא מצי לשנויי לאביי דתרומתו תרומה היינו מכאן ולהבא דכיון דלא אמרינן לאביי דבמה דניחא ליה השתא מעיקרא נמי ניחא ליה א"כ כי אתי לידיה עדיין גזל הוי [ואפי' למש"כ הש"ך (ס' שנ"ח) דמותר לאכול פירות חבירו אם יודע שלא יקפיד היינו היכא דיודע בוודאי שלא יקפיד עליו אבל הכא שאינו יודע בודאי דהא מספקינן בדעתו גם במה שאמר כלך אצ"י ודאי דהוי גזל לאביי] וא"כ לא חיילה התרומה אפי' מכאן ולהבא דהבעה"ב אינו יכול לתרום כעת כדין גזל ולא נתייאשו הבעלים ואף שהמלקט ניחא ליה שיחול התרומה מ"מ כיון דאתי לידיה בתורת גזל לא מהני מה דניחא ליה לגזלן כמש"כ הרמב"ן ז"ל להכי הקשה שפיר לאביי ואף דודאי אם המלקט כאן בשעה שאומר הבעה"ב כלך אצ"י ודאי דהוי תרומה מכאן ולהבא דהא במה שאמר כלך אצ"י מחיל עכשיו לגבי המלקט ונעשה המלקט בעלים של הפירות ומשוי ליה עכשיו תרומה במחשבתו מכאן ולהבא מ"מ זהו דווקא אם הפירות מונחים ביד המלקט או ברשותו אז זוכה בהן במה שמוחל לו הבעה"ב ונעשים עכשיו תרומה במחשבתו דמלקט אבל אם אינו ברשותו וידו הא לא זכה בהן ולא מצי המלקט למשוינהו עכשיו תרומה והבעה"ב נמי לא מצי למשווינהו משום שהם בתורת גזל ביד המלקט ואינם ברשותו של הבעה"ב ולא מהני אף במה שמתרצה המלקט לזה וברייתא סתמא קתני תרומתו תרומה אעפ"י שאינם מונחים ברשות המלקט ולהכי הקשה שפיר לאביי והירושלמי דסובר דחייל מכאן ולהבא אפשר דסובר באמת דהיכא דניחא ליה לגזלן יכול הנגזל להקדיש או דהירושלמי מפרש להברייתא דתורם שלא ברשות שלא תרם ליקח לעצמו אלא שתרם בשביל בעה"ב כפרש"י ז"ל שכתב בהדיא וליקט בשביל בעה"ב ולהכי שפיר חייל התרומה מכאן ולהבא אף דלא מהני למפרע:
ועוד אפשר לומר דגם הש"ס דילן דמשני דשויה שליח מפרש שתרם בשביל בעה"ב וחיילה תרומה מכאן ולהבא כשיטת הירושלמי ואף דהמקשה היה מפרש שתרם ליקח לעצמו כשיטת הר"מ ז"ל ולהכי לא הוה מצי לשנויי לאביי דתרומתו תרומה דקתני היינו מכאן ולהבא כדין גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהם אינן יכולים להקדיש אף ברצון הגזלן מ"מ המתרץ שתירץ דשויה שליח מפרש שתרם בשביל הבעה"ב וממילא מצינו לפרש תרומתו תרומה מכאן ולהבא כיון דליכא כאן דין גזל שהרי בשביל בעה"ב תרם ואף דלא חייל למפרע מ"מ כי אתי בעה"ב ואמר כלך אצ"י חייל התרומה במחשבתו מכאן ולהבא ואשמעינן ברייתא דאמדינן לישנא דכלך אצ"י לאומדנא גמורה דניחא לי' וכשיטת הירושלמי:
ונ"ל שגם הרמב"ם ז"ל מפרש כמש"כ דהא דמשני דשוי' שליח מיירי שתרם בשביל בעה"ב ולא כמו שהי' מפרש המקשה שתרם ליקח לעצמו דהוא ז"ל פסק כהך ברייתא דכלך אצ"י בסתמא ופירשנו לעיל דטעמא משום דכיון דמפרש הברייתא בתורם ליקח לעצמו והו"ל גזלן להכי חיילא התרומה למפרע אפי' לדידן דקיי"ל כאביי ביאוש של"מ ומטעם שקנה הפירות ביאוש ושינוי השם כמ"ש לעיל וא"כ אכתי קשה דהא בש"ס מבואר דאפי' לסברת הש"ס דלאביי לא חיילא התרומה למפרע מ"מ בשויה שליח ותרם מיפות נמי מהני למפרע דלענין שינוי דיפות ובינונית מהני גם לאביי ניחותא דלמפרע וא"כ הו"ל להר"מ ז"ל להביא הך דינא דשליח שתרם מיפות בשביל בעה"ב ובא בעה"ב ואמר כלך אצ"י הוי תרומה למפרע ואף שלא כיון לגוזלן לעצמו ולא היה בו בהם שום קנין מ"מ לענין שינוי דבינונית ויפות מהני ניחותא דלמפרע וכסברת המתרץ שתי' דבהא מודה אביי דהא הש"ס הוי סובר דגם בלוקחם לעצמו ליכא קנין בפירות ואפ"ה משני דמהני לאביי מטעם ניחותא דלמפרע וא"כ נהי דלהר"מ ז"ל היכא דלקחם לעצמו קנה מטעם יאוש ושינוי השם כמ"ש לעיל מ"מ הו"ל לאתויי דאפי' היכא דתרם בשביל בעה"ב דליכא יאוש ושינוי השם מ"מ אם שויה שליח ושינה רק במה שתרם מיפות מהני כלך אצ"י אבל לפמש"כ א"ש דכמו דלא מהני לאביי כלך אצ"י בתורם שלא ברשות לגמרי ה"נ לא מהני בשויה שליח ותרם מיפות והש"ס דמשני בשויה שליח מפרש באמת דהוי תרומה מכאן ולהבא אבל למפרע לא מהני לאביי א"כ אין כאן חידש דין בהך שינויא דפשיטא דמכאן ולהבא חייל ועיקר רבותא דברייתא להשמיענו דלישנא כלך אצ"י לישנא דניחותא הוא וזה כבר השמיענו הר"מ ז"ל במש"כ דין תורם שלא מדעת בעלים ליקחם לעצמו כפי סברת המקשן בפי' הברייתא ובדברי המתרץ אין שום חידוש דין ע"כ לא כתבו הר"מ ז"ל כלל להך שינויא דשויה שליח:
וא"כ לפי מה שביארנו דהמתרץ דמשני בשויה שליח מפרש תרומתו תרומה מכאן ולהבא והמקשה דמקשה לאביי לא רצה לפרש מכאן ולהבא משום דפי' בליקט ולקח לעצמו ולהכי לאביי דלא מהני התרומה למפרע לא מהני נמי אח"כ משום גזל ולא נתייאשו הבעלים הרי מוכח בהדיא כשיטת הרמב"ן ז"ל דהנגזל אינו יכול להקדיש ולתרום אף ברשות הגזלן דהא הכא המלקט רוצה שיהא תרומה רק כיון שלא הועיל מה שאמר בעה"ב כלך אצ"י נעשה המלקט גזלן במה שלוקחם לעצמו עד עכשיו לא מהני נמי מחשבתו דבעה"ב לשויה תרומה מכאן ולהבא:
ונ"ל דטעמו של דבר הוא דהא דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים אין הנגזל יכול להקדיש לפי שא"ב אין הטעם לפי שהגזלן קנאה קצת ונכנסה לרשותו להתחייב באונסין. דלפ"ז הוי מהני אם הגזלן מתרצה ג"כ להקדישו אלא הטעם הוא לפי שהוקלש כח הבעלים הואיל ואינו ברשותו ולהכי לא מהני אף אם הגזלן מתרצה ג"כ להקדישו דסוף סוף הוקלש כח הנגזל מהחפץ ואין בידו להקדישו:
ולכאורה יש להביא ראיה לדברינו שביארנו דעיקר הטעם שאין הנגזל יכול להקדיש הוא משום דקלישא כחו ולא משום קנין הגזלן מהא דאמרינן בב"ק (דף ס"ט) גבי צנועין דאמרי כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות ואמר שם דצנועין פליגי אדר"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שא"ב דהא אינהו הוו מחללי אחר שלקטו וגזלו העניים ולבתר הכי קאמר רבא אי לאו דאר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א הו"א מאן תנא צנועין ר"מ היא לא אמר ר"מ מע"ש ממון גבוה ואפ"ה לענין פדיון אוקמא רחמנא ברשותו דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כרם רבעי נמי גמר קודש ממעשר מה קודש דכתיב גבי מעשר אע"ג דממון גבוה הוא לענין פדיה אוקמיה רחמנא ברשותו אף האי קודש דכתיב גבי נטע רבעי אע"ג דלאו ממון דידיה לענין אחולי אוקמי רחמנא ברשותיה דהא כי איתא ברשותו נמי לאו דידיה הוא ומצי מחיל מש"ה מצי מחיל אבל גבי לקט כיון דממונא דידיה כי איתא ברשותו הוא דמצי מפקיר כי ליתא ברשותו לא מצי מפקיר עכ"ל הגמרא והשתא תקשה ל"ל לרבא להאריך בטעמא דמצי בעה"ב לחלל לר"מ משום דבלא"ה לאו ברשותו לר"מ הא בלאו האי טעמא ניחא הא דמצי לחלל לר"מ דהא אמרינן בקידושין (דף נ"ג) דלר"מ דסובר מע"ש ממון גבוה לא מצי יהיב ליה במתנה כלל ולא יוכל אדם לזכות בהן א"כ הא לא שייך לאמר בהן דין גזל ולא נתייאשו הבעלים אין הנגזל יכול להקדישו לפי שא"ב כיון דהגזלן לא קנה להו ואין לגזלן בהם שום קנין דממון גבוה הוא ולא איקליש זכות הנגזל ע"י מה שגזלו העניים ולהכי מצי לחלל בכרם רבעי משו' דגמר קודש קודש ממעשר א"ו דהא דאין הנגזל יכול להקדיש אין הטעם כלל משום קניית הגזלן אלא משום דהורע כחו של הנגזל ע"י מה שאין הדבר בידו ולהכי גם במעשר שני דלא קנה גזלן נמי אין הבעה"ב יכול להקדישו ולהפקיר דמ"מ הוקלש כח הבעה"ב ואינו יכול להקדישו:
מיהו אין ראיה מכאן דאיכא למימר דלעולם הטעם דאין הנגזל יכול להקדישו הוא משום קניית הגזלן ואף דמע"ש ממון גבוה הוא ולא מצי זכי בהו למהוי שלו לגמרי מ"מ להתחייב באונסין שפיר קני' ליה ומה"ט דקני ליה להתחייב באונסין אין הנגזל יכול להקדישו דהא בכל גזילה דעלמא נמי לא קני ליה למהוי שלו רק להתחייב באונסין כמש"כ התוס' בחולין (דף מ"א) ד"ה רבוצה והאי קנין שייך גם בממון גבוה והרי גם באיסורי הנאה קיי"ל לדעת רוב הראשונים דלא שייך בהו קנין וזכי' ואפ"ה להתחייב באונסין שייך בהו קנין כדאמרינן בב"ק (דף ע"א) גבי גנב שור הנסקל וטבחו חייב דו"ה למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אע"ג דהא ודאי דאינו מתחייב דו"ה עד שיקנה להתחייב באונסין כדאמרינן במרובה (דף ע"ט) ראהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר חייב דו"ה ופרכינן והא לא משך אלמא דבלא משיכה ליכא דו"ה א"כ ש"מ דבאיסורי הנאה שפיר קנה להתחייב באונסין וה"נ במע"ש אף דממון גבוה הוא ולא שייך בהו זכיה למהוי שלו מ"מ להתחייב באונסין שייך בהו קנין וכיון דקני' גזלן לענין אונסין אין הנגזל יכול להקדישו:
ואדרבה מסוגיא זו נראה ראיה ברורה דעיקר הטעם שאין הנגזל יכול להקדישו הוא משום דקנה הגזלן להתחייב באונסין ונכנסה קצת לרשותו ולא משום קלישת כח הנגזל דהא התוס' הקשו שם בתחילת הסוגיא דאמר שם דריש לקיש דמוקי למתניתין דגנב והקדיש כגון שהקדישו בעלים בידי גנב פליג אר"י וסובר דיכולים הבעלים להקדיש אף כשהוא ביד הגנב והוא דאמר כצנועין דתנן הצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו אלמא שהיו יכולים לחלל אף שהפירות היו אצל העניים כדין גזל ה"נ הבעלים יכולים להקדיש הגניבה שביד הגנב ולא כר"מ וע"ז הקשו התוס' וא"ת והיכי מדמה הקדש לחילול שכמו שיכול לחלל מה שביד חבירו כן יכול להקדיש והלא אעפ"י שאין יכול להקדיש פירות של חבירו יכול לחלל הקדש של חבירו כדמשמע ריש האשה רבה (דף פ"ח) דקאמר אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה כו' משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה ונ"ל דל"ד דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולים לפדותו כמו כן אחר אבל כרם רבעי אע"ג דממון גבוה הוא מ"מ הבעלים זכאים לאכלן בירושלים עכ"ל הרי מבואר מדבריהם דעיקר מילתא דאין אדם יכול לפדות מע"ש וכרם רבעי של חבירו לאו משום דבעי בעלים הוא אלא משום דאית לבעלים זכיה בגווייהו להעלותן לירושלים מצי מעכבו מלפדות משום דאולי ניחא להו לבעלים שיהו הפירות בקדושתן אבל אי לאו עיכובא דבעלים הוי חייל הפדיון אף דאחר מחללן משום דלא בעינן בעלים דוקא גבי פדיון:
וכן מוכח בהדיא מהא דתנן (בפ"ד דמע"ש) ומייתי לה בגיטין (דף ס"ה) מערימין על מע"ש כיצד אומר אדם לבנו ובתו הגדולים לעבדו ולשפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהן מע"ש ואוכלו בלא חומש ומוקי לה בשפחה דלא אתיא ב' שערות א"כ אם נאמר דמה שאחר מחלל מע"ש של חבירו הוא מטעם שליחות הבעלים תקשה הא קטנה לאו בת שליחות היא ואף שכתבו התוס' שם דמתניתין אתיא כמ"ד הגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה מ"מ זה מהני רק לענין מה שהקשו דהא אין מעשה קטן כלום ולזה מהני תירוצם כיון שהגיע לעונת נדרים הקדישו הקדש ותרומתו תרומה אבל לענין שליחות ודאי דלא מהני הגיע לעונת נדרים ובעינן גדול ממש וא"כ איך מהני חילול של שפחה עברית א"ו הפודה מע"ש של חבירו לאו משום שליחות הוא אלא משום דלא בעינן בעלים כלל כיון דאין הבעלים מקפידין יכול כל אדם לפדות [ובלא"ה מוכח בפשיטות דהפודה מע"ש ש"ח אין זה מטעם שליחות דהא הבעלים צריכים להוסיף חומש ואחר א"צ להוסיף חומש א"כ ע"כ לאו בשליחותייהו דבעלים קא עבדי ודוחק לומר דהכי גלי קרא שאף שהוא בשליחות הבעלים עכ"ז אין צריך להוסיף חומש דזה דוחק גדול הוא ואף התוס' שהביאו ראיה מהא דפ' האשה רבה דיכול לפדות קדושת דמים ש"ח בלא דעתו לא הוצרכו להך ראי' אלא משום שרצו להוכיח שיכול לפדות בלא דעת בעלים כלל. אבל לענין דלא בעינן בעלים ממש ושליחותן זה יכולין להוכיח מהא דאין אחר מוסיף חומש] ולהכי נמי תנן (במע"ש פ"ד) הבעה"ב אומר בסלע והאחר אומר בסלע ואיסר של סלע ואיסר קודם מפני שמוסיף על הקרן עיי"ש ומשמע פשטא דמתניתין דאף שהבעלים רוצים לפדות בסלע ואינם רוצים שיפדה האחר בסלע ואיסר עכ"ז האחר קודם הרי שפודה האחר אף שאין הבעלים מתרצים בפדייתו ואף שהתוס' כתבו דבכרם רבעי ומע"ש הואיל ואית להבעלים זכייה בגווייהו אין אחר יכול לפדותם בלא דעתם זהו דוקא כשאין הבעלים רוצים בעיקר החילול דאז יכולים לעכב שישארו הפירות בקדושתן לאוכלן בירושלים אבל כשהם מסכימין בעיקר החילול ורוצים שיתחללו הפירות אז גם אחר יכול לחללן בלא דעתם ואם האחר נותן סלע ואיסר הוא קודם:
עכ"פ הרי ביררנו דפדיון של מע"ש וכרם רבעי לא בעי בעלים דוקא וגם אחר היה יכול לחללן אי לאו קפידא דבעלים ומע"ש וכרם רבעי של הפקר יכול כל אדם לחללן משום דלא בעינן בעלים בחילול ופדיון והשתא אם איתא דהא דאין הנגזל יכול להקדיש משום דהורע כחו של נגזל במה שאינו ברשותו תקשה דזה ניחא גבי הקדש שאין אדם יכול להקדיש דבר שאין לו בעלים כלל ובעינן בעלים ממש. להכי אינו יכול להקדיש נמי דבר שהוקלש כחו ואינו ברשותו אבל גבי חילול דמצי לחלל דבר שאין לו בעלים כלל כמו הקדש בדק הבית רק במע"ש עיקר העיכוב בהו משום זכותן של הבעלים דאית להו בגווייהו להעלותן לירושלים לאוכלם א"כ אם אפילו הוקלש כח הבעלים ע"י שאינו ברשותו ודאי דמצי הן עצמן לחלל ומאי איכפת לן במה שהורע כחו של הבעלים במה שאינן ברשותן הא לא גרע לגבייהו מחילול דבר שאין לשום אדם זכות בהם כמו בדק הבית דמצי כל אדם לחלל כיון דאנן אמרינן דבחילול יד כל אדם שוה אם אין לשום אדם זכות בהן רק במע"ש רביע עלייהו כח הבעלים המעכב אדם אחר מלחלל אבל הבעלים גופייהו הא מצי מחללו אף אם הורע כחו ומי מעכב ע"י ולא גריעי משאר כל אדם בבדק הבית ואכתי תקשה אמאי אמרינן דלר"י לא מצי מחללו. א"ו דהא דאין הבעלים יכולים לחלל הוא משום שקנאן הגזלן להתחייב באונסין ויש להם כח בעלים ולהכי במע"ש נמי אע"ג דגבי חילול אמרינן דבדבר שיד כל אדם שוה בו יכולים הכל לחלל ולא בעי בעלים דווקא אבל במע"ש שיש לבעלים זכיה בגווייהו אין אחר יכול לחלל והבעלים בעצמו נמי לא מצי מחללו משום דנכנסו קצת לרשות הגזלן להתחייב באונסין וזה שנכנס קצת לרשותן לענין אונסין מעכב את הנגזל מלחלל דמשוי לגזלן כמו בעלים דהא בידו להעלותם לירושלים וגרע מבדק הבית דבבדק הבית יד כל אדם שוה בו ומע"ש זה שביד הגזלן קני ליה הגזלן קצת להתחייב באונסין וזה מכניס הגזילה קצת לרשותו וכמו שנתפס כחן של בעלים במע"ש לבטל כח הפדיון והחילול מאחרים ע"י מה שיכולין להעלותו לירושלים ה"נ נתפס כח קנין של חיוב אונסין של הגזלן לבטל כח הבעלים מלחללן כמו בכל גזילות חולין דאלים כח הגזלן ע"י קנינו להתחייב באונסין כדילפינן מקרא דמה ביתו ברשותו. וכ"ז אם נימא דקנין האונסין של הגזלן מבטל כח הנגזל בזה אמרינן שפיר דגם במע"ש מבטל כח הבעלים משום דגם הגזלן הוה כמו בעלים אבל אי הוי אמרינן דעיקר הא דאין הנגזל יכול להקדישו הוא משום שהוקלש כחו לחוד הוא א"כ בחילול מע"ש הא ליכא למימר הכי דהא מה שהוקלש כח הנגזל לא מגרע כחו מלחלל דלענין חילול לא בעינן בעלים דהא יכולים לחלל בדק הבית של חבירו וה"נ מה איכפת לן מה שהוקלש כחו ע"י קניית הגזלן:
ומ"מ אף שמזה ראיה דקנינו של גזלן מעכב את הנגזל מלהקדישו עדיין אין זה ראיה דאם הגזלן מתרצה להקדיש זה יועיל דאפשר דמ"מ אינו מועיל דכה"ג מצינו בב"ק (דף צ') דאמר שם איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום ופרש"י משום דל"ד לשותפין בעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי ולזה חלק בכולו ליטול חצי אבל הכא כולן קנוין לבעל לפירות וכולן קנוין לה לגוף וליכא מיוחד לא לזה ולא לזה ע"ש הרי דמצינו כה"ג דאף במה דאין האיש יכול למכור הוא משום זכותה של האשה והאשה אינה יכולה למכור הוא מפני זכותו של האיש אפ"ה לא מהני מה ששניהן מתרצין וה"נ אף שהנגזל אינו יכול להקדיש מפני כחו של הגזלן והגזלן אינו יכול להקדיש מפני כחו של הנגזל אפ"ה לא מהני מה ששניהם ביחד מתרצים לזה:
מיהו אף שביארנו דלא מהני מה שמתרצה הגזלן להקדישו מ"מ זה דוקא בהקדש ותרומה דבעי בעלים ממש ואינו יכול להקדיש ולתרום דבר של הפקר אבל בחילול ופדיון ודאי דמהני אם הגזלן מתרצה דהא כבר ביארנו דלענין פדייה וחילול לא בעינן בעלים ממש דגם אחר יכול לפדות ולחלל היכא דאין הבעלים מקפידין ורק היכא דהבעלים מקפידים יכולים לעכב לאיש אחר מלחלל הואיל ואית להו זכייה בגווייהו לאוכלן בירושלים אבל אי לא עיכובא דידהו יכול כל אדם לחללן א"כ כ"ז שייך היכא שהבעלים מקפידים באמת או שבא המע"ש ליד גזלן וקני להו הגזלן להתחייב באונסין וע"י קנייתו יש לו הכח לעכב החילול בלא דעתו כמו שהבעלים בעצמם יכולים לעכב וכמו שביארנו לעיל אבל אם הנגזל והגזלן שניהם רוצים לחלל את הפירות ודאי דמהני דדוקא היכא דבעינן בעלים ממש בזה שפיר אמרינן דלא מהני אף ששניהם רוצים משום דהוקלש זכות שניהם ואין להם דין בעלים וכמו דאמרינן באיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג כו' אבל במידי דלא בעינן בעלים ולא איכפת לן אלא שלא יהא מהבעלים עיכובא וקפידא וכיון שהנגזל והגזלן מתרצים מי מעכב ע"י ושפיר חל החילול:
ולפ"ז יש לתמוה טובא על דברי התוס' בקידושין (דף נ"ו) דאמרינן שם אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מע"ש ואם לקח יאכל כנגדן ומוקי לה כשברח המוכר והקשו התוס' היאך הוא יכול לחללן הרי אין אדם יכול לחלל דבר שא"ב כדאמרינן במרובה בשמעתא דצנועין דפריך לר"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש כו' מהא דצנועין שאומרים כל הנלקט ותי' הר"מ שאני הכא שהלוקח יכול לחלל המעשר שביד המוכר משום דזכות הוא לו למוכר וזכין לו לאדם שלא בפניו דהא זכיה מטעם שליחות והוי כמו שליח וה"נ אמרינן בנדרים (דף ל"ו) דבעי התם התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לא מי אמרינן זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו א"ד ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה וע"כ לא מיבעי ליה התם אלא משום דאמר ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני' אבל היכא דלא שייך כי אם זכות כי הכא עבדינן זכותיה אבל בההיא דצנועין ליכא למימר הכי שהרי הגזלנים עצמם אינם יכולים לתקן כלום מה שבידם שהרי אינו שלהם והוי גזל ולא נתייאשו הבעלים וכיון דאינהו לא מצי עבדי שליחותייהו נמי לא מצי עבדי והשתא ניחא שכשהמעות ביד המוכר יצא לחולין אם יאכל הלוקח כנגדן אע"פ שאין בידו דכיון שהוא זכות למוכר יעשה לוקח שליחות ויחללנו עכ"ל ולפי מש"כ אין תירוצם עולה יפה כיון דמהני גבי חילול אם הנגזל והגזלן מתרצים א"כ כמו דאמרינן גבי לקח בהמה טמאה במע"ש יאכל כנגדן וחייל החילול משום דזכות הוא למוכר ה"נ גבי צנועין דהוי לן למימר דיכולים הבעלים לחלל דאף שהעניים יש להם דין גזלן. מ"מ כיון דניחא להו חייל החילול ולא שייך כאן כלל הא דאמרינן כל מילתא דאיהו לא מצי עבד לא מצי משוי שליח כיון דלא בעינן כלל בעלים גבי פדייה וחילול וכיון דהנגזל והגזלן מתרצים יכולים לחלל כמו גבי לקח בהמה טמאה ולענין קושייתם שהקשו בהא דגבי צנועין אמרינן לר"י דלא מצי הבעלים לחלל וגבי לקח בהן בהמה טמאה אמרינן דיאכל כנגדן כבר כתבנו לעיל ליישב קושיתם:
ועוד נ"ל ליישב בפשיטות דבעיקר הדבר שכתבו התוס' בקידושין ובב"ק דזכות הוא להמלקטין שיחללו הפירות נ"ל לכאורה דז"א ואדרבה חוב הוא לו דכיון שאין הבעלים יכולים לתת במתנה להמלקטין משום דמעשר ממון גבוה הוא כר"מ דאי הוי מצי יהיב להו במתנה לא הוי אמר הש"ס דלר"י לא מצי לחלל דהא מצי יהיב להו במתנה ולחלל בשליחותן דזכות הוא להם א"ו דהש"ס סובר דאתי כר"מ ולא מצי יהיב להו במתנה (וכמו שמהדר הגמרא בקידושין (דף נ"ד) לאוקמא סתמא דמתניתין (דמס' מע"ש) כר"מ ע"ש ואף דבב"ק קאמר רבא אי לאו דאר"י צנועין ור' דוסא אמרו דבר א' הו"א מאן תנא צנועין ר"מ לאו משום דעד השתא בעינן למימר דלאו ר"מ הוא דבאמת עד השתא נמי בעינן למימר דאתיא כר"מ דאי לאו הכי הא מצי להקנות לעניים בתורת מתנה ולחלל בשליחותן משום דודאי ניחא להו א"ו דאתי' כר"מ דאמר ממון גבוה הוא ועיקר מילתא דרבא אמסקנא סמיך דאמר דכיון דלר"מ בלא"ה אינו ברשותו ואוקי רחמנא ברשותיה לענין חומש מצי לחלל אף הגזל שביד העניים] וא"כ הוא בתורת גזל אצל המלקטין הוי החילול חוב לגבייהו דהא כשיתחלל יכנסו הפירות לרשות בעלים ויהא בידם גזילת חולין וקודם החילול לא היה בידם אלא גזילת מע"ש ודמי חולין שוין הרבה יותר מדמי מע"ש והוי חוב לגבייהו במה שמתחייבין לשלם דמי חולין לבעלים ואף דזכות הוא להם במה שיצאו מאיסור אכילת מע"ש חוץ לירושלים מ"מ איכא נמי חוב ששוה יותר ולא הוי זכות גמור ואף דאחר החילול שוב מצי לתת להם במתנה דאז הוי ממון הדיוט מ"מ בשעת החילול איכא חוב להמלקטין שמא לא יתן להם אחר החילול ואנן בתר השתא אזלינן וכיון דאיכא חוב והם קנו בתורת גזילה לא מצי בעלים לחלל משא"כ בלוקח עבדים ובה"ט דתיכף אחר החילול נכנסו המעות מע"ש לרשות המוכר דתופס בהן בדמי הבה"ט שמכר ללוקח ונעשים מיד של מוכר א"כ הוי החילול זכות גמור למוכר דמפקיע ממנו איסור מע"ש ושפיר מצי לחלל וזה פשוט:
וראיתי בס' קצה"ח שתי' עפ"י דברי התוס' הנ"ל שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק (בפ"ט מה' מע"ש) כצנועין שכתב שהיו מניחין המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות ותמה הכ"מ בשם הרמב"ן ז"ל הא בגמ' אמרינן דצנועין לית להו הא דאר"י וסברי דאדם יכול להקדיש דבר שא"ב וכיון דאנן קיי"ל כר"י לא היה להרמב"ם ז"ל להביא דינא דצנועין וע"ז תירץ הקצה"ח בשם אחיו הריז"ל דהש"ס מיירי בשאר שני שבוע שאין הפירות הפקר ויש לעניים דין גזלנים וכיון דאינהו לא מצו לחלל צנועין נמי לא מצי לחלל בשליחותן דמילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח אבל הרמב"ם ז"ל שהעתיק דין הצנועין מיירי בשמיטה דזכו העניים בפירות בתורת הפקר כדין שמיטה ויכולים העניים בעצמן לחלל להכי מצו נמי הבעלים לחלל בשליחותן משום דזכות הוא להם וזהו כשיטת התוס' הנ"ל אבל לפי מה שביארנו דגבי חילול ופדיון יכול הנגזל לחלל כשהגזלן מתרצה א"כ א"א לומר כדברי התוס' דאם איתא דאמרינן דוודאי ניחא ליה להמלקט בהאי חילול וזכות הוא לו הוי מצי בעה"ב לחלל אף בשאר שני שבוע. גם מש"כ דבשמיטה זכו העניים בתורת הפקר קשיא לי טובא הא הרמז"ל פסק (בה' מע"ש ובכמה דוכתי) דמע"ש ממון גבוה הוא וכיון דאמרינן בקדושין דלמ"ד מעשר שני ממון גבוה הוא לא מצי יהיב לי' במתנה ה"נ ודאי דאין אדם יכול לזכות בהן בתורת הפקר דהא אפילו למ"ד ממון גבוה הוא אית לבעלים זכיה בגווייהו להעלותן לירושלים ואפ"ה לא מצי יהיב להו במתנה משום דמפני קדושתן אין נתפס בהם זכיית אדם ה"נ אין אדם יכול לזכות מן ההפקר אלא כדקיימא קיימא וכרם רבעי ילפינן ממע"ש בג"ש דקודש קודש והוי נמי ממון גבוה ולא מצי זכו בהו ועוד קשה על הש"ס גופא מנ"ל דפליגי צנועין אר"י דילמא מיירי בשמיטה וכשיטת הרמב"ם ז"ל:
ולתרץ דברי הרמב"ם ז"ל על מכונם מכל הקושיות שהקשו עליו נעתיק לשונו (בפ"ט מה' מע"ש) וז"ל מי שהי' לו נטע רבעי בשנת השמיטה שיד הכל שוה בו צריך לציינו בקזוזות אדמה כדי שיכירו בו ולא יאכלו ממנו עד שיפדה והצנועין היו מניחין את המעות בשנת שמיטה ואומר כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי א"א לפדות במחובר כמו שביארנו עכ"ל וכבר כתבנו שהרמב"ן ז"ל תמה עליו דהא אנן קיי"ל כר"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש כו' ולא קיימא לן כסתמא דכל הנלקט אלא כסתמא דאין הגונב אחר הגנב:
גם הקשה עליו הכ"מ בהא דפסק שהרי א"א לפדות במחובר דהא בש"ס אמרינן בהדיא לא תימא כל הנלקט אלא כל המתלקט דהיינו שאמרו הצנועין שכל מה שילקטו העניים יהא מחולל על מעות הללו מעכשיו ומשום דיש ברירה הרי בהדיא דיכול לפדות מע"ש במחובר ואף דבתוספתא איתא שאין פודין מע"ש במחובר כמש"כ הר"מ מ"מ לא הו"ל להר"מ ז"ל למישבק סתמא דתלמודא ולפסוק כהתוספתא:
ולענ"ד דברי הר"מ ז"ל נכונים ותחילה ניישב במה שפסק כצנועין אע"ג דאנן פסקינן כר"י דודאי דהר"מ ז"ל לא מיירי בהך דינא דצנועין כמו דמיירי בש"ס דהש"ס מפרש להא דצנועין בשאר שני שבוע והרמב"ם מיירי בשמיטה כמ"ש הקצה"ח אבל אין הטעם כמ"ש הקצה"ח דבשמיטה זכו בהם העניים ומחללי הבעלים בתורת שליחות אלא הטעם דדוקא בשאר שני שבוע כיון דאית להו לבעלים זכייה בגווייהו להעלותן לירושלים יש להעניים דין גזלן וכמו שביארנו לעיל דאף דמע"ש ממון גבוה הוא ולא מהני בה קנין לזכות בהן לגמרי מ"מ להתחייב באונסין שפיר קני להו (כמו שהוכחנו לעיל מדין גנב שור הנסקל וטבחו) וכיון דהעניים קנו אותן כדין גזל לא מצו הבעלים לחלל בלי רשותא דידהו ויש להן לעכב החילול כמו הבעלים גופייהו כדין גזל ולא נתייאשו הבעלים. וכמו שהוכחנו לעיל דהא דאין הנגזל יכול לחלל הפירות שביד הגזלן הוא משום קנינו של גזלן שקונה אותן להתחייב באונסין ולא משום גרעון כח של הנגזל עיין היטב לעיל אבל בשמיטה דהפירות הוי הפקר ואין לבעלים שום זכות בהן ולא נחתו העניים בתורת גזל וגם העניים בעצמן לא קני להו במה שלקטו משום דמעשר שני ממון גבוה הוא ולא שייך בהו קנין ויש להם דין הפקר אף כשהן ביד המלקטים שפיר מצי הבעה"ב לחלל דהא כבר בארנו דחילול ופדיון לא בעי בעלים דוקא וכל אדם יכול לחלל פירות של הפקר כמו שאדם יכול לפדות בדק הבית של חבירו דכל היכא דאין רשות הבעלים מעכבין מלפדות ולחלל יכול כל אדם לפדות ולחלל וה"נ בפירות של הפקר ושפיר פסק הר"מ ז"ל הך דינא דצנועין בשמיטה משום דבשמיטה אין כאן דין גזל רק הפקר בעלמא וחילוק זה לא מלבו בדה הרמז"ל אלא הם דברי הירושלמי כמו שיבואר:
ויתבאר נמי בזה הא דלא מוקי הש"ס הא דצנועין בשמיטה כי היכי דלא תקשה אר"י בגזל ולא נתייאשו כו' וז"ל הירושלמי (פ"ה דמע"ש) דאמר התם ר"י גופא אתיא דרשב"ג כמ"ד לעיתותי ערב דתניא רד"א כל מה שילקטו העניים בין העמרים הבקר הרי הוא הבקר רי"א לעיתותי ערב וחכ"א אין הבקר אנסין הבקר שאין אנו אחראין לרמאין ברם כמ"ד בשחרית לא אתיא ויש אדם מבקר במחובר לקרקע א"ר ירמיה אפילו כמ"ד בשחרית אתיא ולאו רשב"ג היא ועוד הוא אית ליה משיכתו של מע"ש הוא פדייתו א"ר יוסי והיינו וקם לו אלו ראה ככר מתגלגל בנהר ואמר ככר זה הקדש כלום אמר א"ר ירמיה עד דאת מקשי ליה בשחרית קשייתה לעיתותי ערב א"ל מאן דאית ליה לעיתותי ערב לית ליה לאילין קשייתא עכ"ל הירושלמי ביאורו לפענ"ד הוא כך אחרי שנקדים לבאר במה שהוכחנו לעיל דפירות של הפקר יכול כל אדם לחלל ולפדות אשר לכאורה קשה ע"ז כיון דהש"ס מדמה חילול להקדש ובהקדש אינו יכול להקדיש דבר של הפקר כדמשמע בנדרים (דף ל"ד) גבי היתה ככר של הפקר מונח בתוך ד"א עיי"ש והכי אמר בירושלמי בהדיא אלו היה ככר בנהר ואמר הרי הוא הקדש כלום אמר. וא"כ אמאי יכול לחלל ואם נימא דיש איזה חילוק בין חילול להקדש א"כ מאי משני אר"ל דמוקי מתניתין כשהקדישו בעלים ביד גנב הוא דאמר כצנועין דלמא חילול עדיף דיכול לחלל אף שאינו ברשותו ולהקדיש אינו יכול א"ו דהש"ס סובר דאין נפקותא בין הקדש לחילול א"כ אמאי יכול לחלל דבר הפקר וצ"ל הטעם דיכול לחלל קדושת דמים מטעמא שכתבו התוס' דלית לבעלים זכייה בגווייהו ויד בעלים שוה בהו ליד כל אדם להכי יכול לחלל כיון דבמה שמחללין נכנסין לרשותו מקרינן בעלים לחלל דע"י החילול נעשה שלהם להכי מצי מחללו קדושת דמים משא"כ להקדיש דבר הפקר דאחר ההקדש לא יכנוס לרשות המקדיש ועכשיו נמי לאו דילי' הוא להכי לא מצי להקדישו דדוקא גבי חילול שאחר החילול נכנס לרשותו מיחשב המחלל כבעלים ותופס חילולו בהפקר אבל הקדיש דבר הפקר שקודם ההקדש לאו דילי' הוא ואחר ההקדש נמי לית לי' זכי' בגווי' דהא הקדש הוא א"כ במה הוא נחשב כבעלים שיתפוס הקדשו ונקוט האי כללא בידך ויצא כאור נוגה צדקת דברי הירושלמי דמעיקרא אמר דאתיא דצנועין כמ"ד לעתותי ערב דהא לעתותי ערב אמר כל שלקטו העניים יהא הפקר (כדאיתא בבבלי ב"ק ס"ט) וכיון דהוא סובר לעתותי ערב גבי לקט אלמא דסובר דיכול להפקיר דבר שא"ב להכי הכא גבי נטע רבעי נמי אמרי צנועין כל הנלקט ברם כמ"ד שחרית דהוא ר"י דאמר גבי לקט שחרית אומר בעה"ב כל שיהיה נלקט היום יהא הפקר וסובר דלא מצי אמר ערבית [אע"ג דבערבית הוי עדיף טפי שלא יתפקרו עניים ללקוט הרבה ע"י שישמעו שהפקיר כמש"כ התוס' בב"ק (דף ס"ט) ד"ה כל] משום דסובר אין אדם מפקיר דבר שא"ב ואינו יכול להפקיר אחר לקיטה א"כ ה"נ לא מצי לחלל דבר שא"ב וכאן לא מצי אמר שחרית דהא עדיין היה מחובר וכי יש אדם מבקר במחובר לקרקע והיינו שאינו יכול לחלל דבר שהוא מחובר לקרקע וע"ז משני אמר ר' ירמיה אפי' כמ"ד בשחרית אתיא ולאו רשב"ג היא פי' אפילו מ"ד שחרית וסובר ודאי דלא מצי אמר ערבית משום דלערב לאו ברשותו הוא הכא גבי נטע רבעי מודה דמצי אמר ערבית דאתיא כרשב"ג וקאי צנועין לדידיה רק אשמיטה ובשמיטה לא הוי הפירות של בעלים וגם המלקט לא זכה בהן משום דקיי"ל כר"מ דהוי ממון גבוה והוי הפקר בעלמא להכי יכולין הצנועין לחלל ערבית אף שהוא ביד העניים. וע"ז פריך ועוד הוא אית ליה משיכתו של מע"ש הוא פדייתו היינו כיון דמוקמית לה כרשב"ג קשה הלא רשב"ג סובר משיכתו של מע"ש הוא פדייתו כדמייתי בירושלמי (פ"ד דמע"ש מ"ו) ר' יוסי מייתי לה מקרא דכתיב וקם לו דאחר נתינת הכסף אינה קונה אלא משיכה [ומטעם זה אמר שם בירושלמי על משנה דמשך הימנו פירות מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים דנותן סלע ומשתכר בסלע אתיא דלא כרשב"ג דאי לרשב"ג דאמר משיכתו הוא פדייתו א"צ ליתן כלל אלא סלע א' דעיקר חילולא הוא בשעת משיכה ועיין בהשגת הראב"ד ז"ל (בפ"ח מה' מע"ש) שביאר יפה דברי הירושלמי דלרשב"ג עיקר החילול חל בשעת המשיכה וכיון שבשעת המשיכה היה שוה סלע דין שיתן סלע משא"כ לרבנן שעיקר החילול הוא בשעת נתינת הכסף וכיון שאז עומד בשתים צריך ליתן שתים]:
והשתא מקשה הירושלמי כיון דמוקמית להך דצנועין כרשב"ג דמיירי בשמיטה והוי פירות הפקר א"כ אלו ראה ככר של הפקר בנהר כלום אמר ה"נ אינו יכול לחלל דבר הפקר דבשלמא לרבנן שנכנס המעשר לרשות המחלל בנתינת המעות בלא משיכה כדאמרינן גבי משך ממנו מעשר בסלע משום דסברי דעיקר חילול קדושת הפירות הוא על ידי הכסף ובמה שנתן לחבירו הכסף יצא המע"ש לחולין ה"נ במעשר של הפקר להכי יכול לחלל משום דבמה שמחלל נכנסו הפירות לרשות המחלל ולהכי מהני חילול כמש"כ לעיל אבל רשב"ג דסובר בעצמו דמשיכתו הוא פדייתו ובכסף לא נכנס הפירות לרשותו והכא שהנטע רבעי ביד המלקטים לא קנה המחלל במה שמחלל אלא הרשות והחצר יקנו לו להמלקט שהפירות ברשותו בשעת החילול א"כ לא מצי בעלים לחלל כלל כיון שאף אחר החילול לא יהא שלו וגם עכשיו הוא הפקר כמו שאינו יכול להקדיש ככר בנהר ה"נ אינו יכול לחלל וע"ז השיב ר' ירמיה עד דאת מקשית בשחרית קשייתה לעתותי ערב היינו דלפי קושייתך שהפקר אינו יכול לחלל א"כ למה את מקשה למה שאני מתרץ דצנועין כמ"ד בשחרית תקשה אף למ"ד לעתותי ערב דהא הכא לא מצי אמר לעתותי ערב דהא הוי הפקר ומעות אין קונות בנט"ר וכיון דאחר החילול נמי לא יהא שלו לא מצי לחלל ומשני למ"ד לעתותי ערב לית ליה קשייתא דהיינו שאותו מ"ד כיון שסובר שיכול לחלל דבר שא"ב א"כ אין עליו שום קושיא כלל ואין אנו צריכין לאוקמי לדידיה כלל בשמיטה ומיירי בשאר שני שבוע דאף שיש למלקטים דין גזלן אפ"ה מצי לחלל דסובר דמצי לחלל דבר שא"ב אבל למ"ד שחרית דהוא סובר דאינו יכול לאמר לעתותי ערב משום דלא מצי להפקיר ולחלל דבר שא"ב וא"א לאוקמי מתניתין בשאר שני שבוע דהא הוי גזל ואתה צריך לאוקמי בשמיטה דהוי הפקר. א"כ קשה כיון דרשב"ג סובר כסף אינו קונה במע"ש ונט"ר לא יהיה של בעלים אחר החילול ולא מצי לחלל ולדידיה קשה הא בשחרית אינו יכול לומר דהוי מחובר ובערבית בשאר שני שבוע הוי גזל ובשמיטה הוי הפקר ואינו יכול לחלל וקמו דברי הירושלמי דצנועין כמ"ד לעיתותי ערב ויכול לחלל דבר שא"ב וזהו דווקא לרשב"ג דסובר משיכה קונה במע"ש אבל לרבנן דבמה שיחלל הנט"ר יכנוס לרשותו ויהא שלו ויכול לחלל בשמיטה אחר הלקיטה לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דאינו יכול לחלל דבר שא"ב מ"מ כאן הוי הפקר ואחר החילול יהא שלו ומצי לחלל:
והשתא אתי שפיר בעזה"י דלפי מסקנת הירושלמי לא מצינן לאוקמי מתניתין למ"ד בשחרית כיון דסובר דלא מצי לחלל דבר שא"ב ובשמיטה נמי לא מהני חילול כיון דאי נימא דצנועין כרשב"ג דקאי בשמיטה הא לרשב"ג משיכה קונה ולא מהני חילול של בעלים דאחר החילול לא יהא שלו ומוקי לה הירושלמי כמ"ד לעתותי ערב וכמסקנת הש"ס דילן ממש דמשני אימא כל הנלקט ור' יוחנן סתמא אחרינא אשכח אבל הרמב"ם ז"ל דפסק כמתניתין דמשך ממנו מעשר דמעות קונות במעשר כמש"כ (בפ"ח שם ה' ט') שמע"ש פדייתו הוא משיכתו א"כ בשמיטה יכול לחלל דאף שעכשיו הוא הפקר ולא זכו בה העניים משום דממון גבוה הוא מ"מ כיון שלאחר החילול יהא שלו שפיר מצי לחלל ולומר כל הנלקט דעיקר טעם הירושלמי שהקשה על אוקימתא דר' ירמיה דמוקי לה בשמיטה הוא רק משום דרשב"ג בעצמו סובר משיכה קונה כדמקשה. ועוד הוא אמר משיכתו הוא פדייתו אבל לדידן דקיי"ל בהא מילתא דל"א משיכתו הוא פדייתו כרשב"ג אתיא דצנועין אפי' כמ"ד שחרית דסובר כר' יוחנן וכרשב"ג דמיירי בשמיטה וזה ברור בעזהי"ת [והא דלא מוקי הירושלמי מתניתין כר"י דאמר מע"ש ממון הדיוט הוא דלפ"ז הוי מצי לאוקמי שפיר בשמיטה ואפי' לרשב"ג ולא היה קשה מהא דאלו ראה ככר עובר בנהר משום דלר"י יש קנין להמלקט בשמיטה במה שלוקט ונעשה שלו ויכולים הבעלים לחלל משום דזכות הוא להמלקטים צ"ל דהירושלמי סובר כמש"כ לעיל דזה לא מיקרי זכות גמור כיון שע"י החילול יקנה הפירות ואף שאפשר להתנות שיקנה המעות את הפירות בשביל המלקט כמ"ש לעיל בהגה"ה מ"מ הא זה לא מוזכר בדברי הצנועין והם אמרו סתם כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות להכי ע"כ מוכח דאתי כר"מ דאמר ממון גבוה הוא ולא נקנה להמלקט ושפיר מצי לחלל וע"ז הקשה מאלו ראה ככר עובר בנהר דאכתי אינו יכול לחלל כיון שאחר החילול לא יהא שלו]:
הנה נתיישב דברי הרמז"ל במה שפסק כצנועין בשמיטה אף דבש"ס דילן לא רצה לאוקמי דצנועין בשמיטה ולענין מה שהקשו עליו ז"ל שפסק שא"א לחלל במחובר ובש"ס דילן אמר כל המתלקט דהיינו שאמר בשחרית שכל המתלקט יהא מחולל למפרע הרי דמצי לחלל גם כשהוא מחובר נ"ל ליישב ג"כ לפי מה שכ' הר"ש הביאו הכ"מ (בפ"ט מה' מע"ש) דטעמא דאין פודין במחובר הוא משום שאין שומתו ידועה והתוס' כתבו בתמורה (דף כ"ז) ד"ה לא דהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל הוא בבעלים שחללו אבל אחר שאינו בעליו שחלל צריך לפדות בשוויו עי"ש וכ"כ במנחות (דף ע"א) ד"ה ומתירין עי"ש ומסתמא ה"ה בנטע רבעי דאחר שחילל בעי לפדות בשווי' דווקא לפ"ז בש"ס דילן דמשני כל המתלקט דקאי אשאר שני שבוע דבשביעית ודאי דלא מצי למימר כל המתלקט דהא השתא הוי הפקר גמור וגם כשיפדה יהא הפקר דדין שביעית לא יופקע וכ"ז שהם בשדה בעלים הוי הפקר. להכי ע"כ דמיירי בשאר שני שבוע והוי דבעלים ממש וקיי"ל הקדש שוה מנה שחילל על שוה פרוטה מחולל להכי פודין אף במחובר לקרקע אע"ג דלכתחילה בעי שיפדה בשווי' מ"מ בדיעבד מחולל אף בשו"פ והכא בשביל תקנת עניים שרי לכתחילה אבל הרמב"ם ז"ל שכ' דינא דצנועין בשמיטה כתב שפיר שאינו יכול לומר כל המתלקט שאין פודין במחובר לקרקע דבשביעית דלא הוו צנועין בעלים של הפירות בעי שיפדה בשוי' ומחובר לקרקע אין שומתו ידוע דהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל הוא דוקא בבעלים אבל לא בכל אדם וגם הירושלמי דאמר ברם כמ"ד בשחרית דיש אדם מבקר במחובר לקרקע הוא משום דגם בתחילה נמי הוי מוקי להא דצנועין כרשב"ג בשמיטה דהוי הפקר והכי משמע לישנא דר' ירמיה דאמר ולאו כרשב"ג משמע דגם המקשן הי' סובר דאתיא כרשב"ג אלא דר' ירמיה חידש האי סברא כיון דאתיא כרשב"ג שפיר מצי למימר כל הנלקט משום דלא זכה גם המלקט משום דהוי ממון גבוה אבל גם המקשן ידע דאתיא כרשב"ג] וכ"ז שהם ביד הבעלים ודאי דהוי הפקר ובעי פדיון בשויה להכי אין במחובר:
מיהו נ"ל דא"א לומר כן דהא בש"ס אמר רבא אי לאו דאר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א הו"א מאן תנא צנועין ר"מ עיי"ש ולכאורה קשה דאי צנועין כר"מ א"כ אמאי אמרו כל הנלקט הא עדיף למימר כל המתלקט דבכל הנלקט איכא חשש דשמא לא יפרש דבריו לומר שיחול אחר הלקיטה כמש"כ התוס' דצ"ל שחרית כל הנלקט כדי שיאמר קודם שיאכלו המלקטים ואיכא חששא שמא לא יפרש דבריו] טפי הו"ל למימר כל המתלקט דהא ר"מ סובר בהלוקח יין יש ברירה ואין לומר דלהכי עדיף טפי כל הנלקט משום דכל המתלקט לא מהני למה שיגדל אחר האמירה, ואף דמה"ת בטל ברובא מ"מ איכא איסור דרבנן דדבר שיש לו מתירין לא בטיל ועדיף טפי לאמר כל הנלקט ז"א דהא ר"מ סובר אדם מקנה דשלבל"ע ויכול לחלל אף הפירות שיגדלו אח"כ כמו שיכול לתרום דשלב"ל כדאמרינן בקידושין (דף ס"ב) דארב"י אמר פירות ערוגה זו מחובר על פירות ערוגה זו תלושה או איפכא לכשיביאו שליש ויתלשו דבריו קיימין משום דסובר כר"מ דאדם מקנה דשלב"ל וא"כ מ"ט דהאי תנא דלא אמר כל המתלקט וע"כ הטעם משום דלא מצי לומר כל המתלקט משום דאין פודין במחובר וא"כ הרי מוכח דאף היכא דהוי שלו לגמרי דהיינו בשאר שני שבוע כדמיירי בש"ס דילן נמי לא מצי לחלל במחובר אע"ג דבשלו אמרינן הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל:
ע"כ נראה לי לכאורה ליישב דברי הרמב"ם דסובר דהא דאין פודין במחובר הוא אפי' במעשר שלו אע"ג דהקדש שלו שחילל על שוה פרוטה מחולל היינו בדיעבד אבל לכתחילה בעינן שיפדה בשווי' ממש ולהכי אין פודין במחובר והא דבעי למימר כל המתלקט אע"ג דהוא מחובר לפי אותה אוקימתא באמת לא היו מתקנין הצנועין האיסור דרבנן דמדרבנן אין פודין במחובר לקרקע ורק האיסור דאורייתא היו מתקנין:
כמש"כ התוס' בב"ק שם שלא היו מתקנין איסור דבר שיש לו מתירין לענין מה שגדל אח"כ אבל לר"מ דאמר כל הנלקט משום דסובר ממון גבוה הוא ויכול לחלל אף אחר הלקיטה עדיף טפי לאמר כל הנלקט כדי לתקן גם האיסור דרבנן ולפדות בתלוש להכי אר"מ כל הנלקט ולא כל המתלקט:
ובזה מצאנו ראיה מוכרחת לדברי הר"מ דגם מהש"ס דילן מוכח דאין פודין במחובר דאל"ה אמאי לא אמר ר"מ כל המתלקט וכמש"כ לעיל דהא איהו סובר יש ברירה וגם מהני על הפירות שגדלו אח"כ דסובר אדם מקנה דבר שלב"ל וע"כ משום דאין פודין במחובר אמר הכי ומעיקרא דאמר כל המתלקט היה סובר דלא היו מתקנין אלא איסור דאורייתא. ומיושב בזה גם קושיית התוס' שהקשו אמאי לא חיללו כל הכרם אבל לדברינו א"ש כיון דמדרבנן אין לפדות במחובר לא רצו לעשות לכל הכרם פדיון במחובר דלהמלקטים היו רוצים לתקן כל מה שיש בידם לתקן והאיסור דרבנן שלא היו יכולים לתקן כמו פדיון במחובר לא היו מתקנין אבל לעצמן לא רצו לעבור גם על איסור דרבנן ולא רצו לפדות כל הכרם במחובר. ואין לומר שיפדו כל הכרם במחובר ואחר התלישה יפדו פעם שני לתקן גם פדיון בתלוש ז"א דכיון דכבר נפדה מדאורייתא שוב לא מהני לי' פדיון שני כלל ול"ד להא דאמר בהזהב (דף נ"ג) בנתערב באחד ומאה דהוי דבר שיל"מ ע"י פדיון אע"ג דמדאורייתא ברובא בטל ואפ"ה מהני פדיון לאפקועי איסור דרבנן דהתם מדרבנן לא בטל ולהכי מהני פדיון אבל במחובר לקרקע אפשר דבדיעבד אפי' מדרבנן מחולל ורק לכתחילה אין לחלל במחובר [ואפשר דהטעם הוא משום דגזרינן שמא יפדו קודם גמר פרי כמו סמדר ואז ודאי דלא הוי חילול כלל]. ויש ראיה דהא דאין פודין במחובר הוי רק מדרבנן גם מהש"ס דקדושין שם דבעי ר"א אם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהא תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין או איפכא לכשיתלשו ונתלשו מהו ופשט דדבריו קיימין ומייתי ראיה מברייתא עיי"ש ואמאי לא מייתי ממתניתין דכל המתלקט דמהני ואם נימא דמחוסר תלישה הוי כמחוסר מעשה א"כ אמאי מהני כשאומר כל המתלקט כיון דהשתא הוי במחובר לא מהני מה שאמר שיחולו כשיתלש ומדלא פשיט ממשנה זו דכל המתלקט דמחוסר תלישה לאו כמחוסר מעשה דמי ע"כ דהא דאין פודין במחובר הוא רק מדרבנן מטעם שכתב הר"ש מפני שאין שומתו ידוע או מטעם שכתבנו דגזרינן שמא יחלל כשהוא סמדר ולא גמר פירי להכי לא מצי למיפשט אתרומה דהתם מה"ת אינו יכול לתרום במחובר להכי אינו יכול לתרום אף אם אמר לכשיתלשו אבל בפדיון נט"ר יכול לחלל מה"ת במחובר רק מדרבנן אינו יכול לחלל כשהוא מחובר להכי אם אמר לכשיתלקט מהני חילולו מיהו יש לדחות דלא מצי פשיט ממתניתין משום דאיכא למידחי דאתיא כר"מ דסובר אדם מקנה דשלב"ל. [אע"ג דר' יוחנן בעצמו לא מוקי לה בב"ק כר"מ מ"מ הי' אפשר לדחות דאתיא כר"מ] להכי חייל הפדיון לכשיתלשו ומש"כ הרמב"ם ז"ל בטעמא שלא אמרו כל המתלקט משום דאין פודין במחובר ולא כתב משום דאין ברירה וכמו שהקשו בש"ס אטעמא דכל המתלקט י"ל דאי הוי אמר משום דאין ברירה הוי אמרינן דאכתי הא מצי לחלל כל הכרם בבת א' כקושיית התוס' שם בסוגיא להכי הוצרך הטעם משום דאין פודין במחובר שוב מצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שעמד בזה על הרמב"ם ז"ל במש"כ הטעם שאין פודין במחובר ויש לכוין דברינו לדבריו ז"ל:
ויותר נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל במש"כ שאין פודין במחובר באופן פשוט דלכאורה קשה טובא בהא דאמר בב"ק אאוקימתא דכל הנלקט השתא נמי קשיא דר"י אדר"י דאמרת לר"י כל המתלקט אלמא אית ליה ברירה והא ר"י ל"ל ברירה דאר"א אר"י האחין שחלקו לקוחות הן כו' ולפי שיטת התוס' דיכולין לפדות במחובר לקרקע כדי שלא יכשלו העניים תקשה הא התוס' כתבו שם ד"ה כל הנלקט דלא בערב היו אומרים כל הנלקט דא"כ לא הי' מועיל למה שאכלו העניים כבר אלא בשחרית היו אומרים שיחול הפדיון כשיהיה נלקט עיי"ש ואפ"ה אין בכל הנלקט חשש ברירה דברירה לא מיקרי אלא באומר עכשיו שהנלקט יחולל מעכשיו כמו למ"ד כל המתלקט אבל אם אומר שיחולל אחר הלקיטה אין בזה חשש ברירה וכ"כ הר"ש ז"ל בפירוש המשניות והאריכו בפרט זה השא"ר והנוב"י ז"ל בתשובותיהם וא"כ אמאי פשיט ליה להש"ס דמ"ד כל המתלקט ודאי דסובר יש ברירה דילמא לעולם סובר דאין ברירה רק שאין כוונתו שיחול החילול מעכשיו על פירות המתלקטים אח"כ דזה לא מהני משום דאין ברירה אלא כוונתו שיחול בשעת הלקיטה כשיטול הפירות בידו לתלשם קודם שיתלשנו אז יהי' החילול ואז עדיין לא זכה בהן המלקט דהא מחוברים הן ולא נעשה עליהם גזלן וברשותו דמריה קיימא ובאותה שעה מבורר שפיר הפירות שלוקטים כיון שנוטלם בידו לתולשם ושפיר מהני חילול הבעלים וחייל אף למ"ד אין ברירה דהא אינו אומר שיחול החילול מעכשיו אלא לאחר זמן כשיתבררו הפירות שהם מלקטים היינו שיטלם בידו לתולשם אז יחול החילול ולא למפרע ואם כן מאי מקשה הש"ס דר"י אדר"י דלמא כל המתלקט היינו כשיטלם בידו ללקט ועדיין מחוברים הם יחול החילול ולא דמי לכל שילקטו העניים יהא הפקר דלא מהני למ"ד אין ברירה דשם גבי לקט מיירי בתבואה תלושה ולא מצי אמר שיחול מיד כשיטלנו בידו דמיד שנוטלם בידו זכה ונעשה עליהם גזלן ושוב לא מצי בעלים להפקירן למאן דסובר כר"י ולהכי מוכרח לומר דכל שילקטו ויתבררו יהא הפקר למפרע וזה לא מהני למ"ד אין ברירה. אבל גבי צנועין דהוי מחובר לקרקע דלא זכה מיד בנטילתו בידו קודם שתלשן יכול לאמר שאז יחול החילול שבאותו שעה מבוררין הם וגם עדיין לא זכה בהן המלקט:
וכה"ג איתא במשנה (דמע"ש פ"ב) מי שהיו מקצת בניו טמאין ומקצתן טהורין מניח את הסלע ואומר מה שהטהורים שותים סלע זו מחוללת ע"ז ונמצאו טהורים וטמאים שותים בכד א' עכ"ל המשנה וקאמר עלה בירושלמי אם באומר מכבר משקה מעורב כלומר דאמר מעכשיו יהא מחולל כפי שמגיע לטהורים נמצא הכל מעורב ואף הטמאין שותין מעשר ואם באומר לכשישתו למפרע חולין שתו כלומר ואין הסלע מתחלל על מה ששתו אלא הן קיימין באומר מכבר לכשישתו כלומר מעכשיו יהא מחולל לכשישתו עכ"ל הירושלמי עם פי' הר"ש שם ועיין (בפ"ח מה' מע"ש) שגם הראב"ד הביא דברי הירושלמי שם (בהלכה ט"ו) וסיים שם ויש ברירה ופי' הכ"מ שדעתו להקשות על דברי הר"מ ז"ל שפסק כהך מתניתין והך מתניתין אתיא כמ"ד יש ברירה ואנן קיי"ל אין ברירה. והכ"מ תירץ דלא מיירי המתניתין כמו שפי' הראב"ד ז"ל דאמר מעכשיו לכשישתו אלא שאמר סמוך לעת שמתחילין לשתות תהא סלע זו מחוללת עליו דהשתא חל החילול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מהכד לפיהם דהשתא אינו ענין לברירה עכ"ל הרי מבואר בהדיא שיכול לחלל באופן שיחולל בשעה שפירש היין מהכד שאז הוא עדיין קודם השתייה ואין בזה חשש ברירה וה"נ אם אמר כל מה שילקטו העניים כשיטלו בידם קודם תלישה מן הקרקע יהא מחולל מהני ואין בזה לא משום ברירה ולא משום דבר שאינו ברשותו:
ע"כ נראה מזה ראי' ברורה לשיטת הרמז"ל דלא מצי לפדות במחובר לקרקע ומה שאמר בש"ס כל המתלקט אין הכוונה שמה שילקוט יחולל מעכשיו כשהוא מחובר אלא שיחולל תיכף בעת הלקיטה אחר התלישה דאף דאין אדם מחלל דבר שא"ב מ"מ אם אמר שיחולל בעת התלישה ויבוא ביחד עם התלישה שפיר חייל דהא בתמורה (דף כ"ה) בעי באמר על לקט עם נשירת רובו יהא הפקר ובע"ל התם דכיון דבהדדי קאתי הוי הפקר וכן בבכור אם אמר עם יציאת רובו הרי הוא עולה נמי חייל ורק דהתם מסתפק בזה משום דאיכא למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ונדחין דברי התלמיד אבל נגזל שאמר שיחול הקדישו וחילולו עם זכיית הגזלן בהדדי בשעת התחלת זכייתו ממש נראה דשפיר חייל דהא זכיית הבעלים קודמת ואין בכח זכיית הגזלן למנוע ההקדש והחילול והכי דייק פשטא דלישנא דכל המתלקט דהיינו בשעת לקיטה ממש יחול החילול עם התלישה ולא הוי מחובר וגם אין קנין הגזלן מעכב חילול של הבעלים אז אבל לעולם במחובר ממש לא מהני כלל חילול וע"ז פריך אח"כ דהא ר"י סובר אין ברירה וברירה שייך אף אם אמר שיחול בשעת לקיטה ואף שביארנו דברירה לא שייכא רק אם מתנה שיחול למפרע אבל אם מתנה שיחול כשיתברר יש ברירה לכ"ע כמו גבי מקצת בניו טמאים דמהני אם אומר מה שטהורין שותין מחולל על הסלע התם שאני דאין שום דבר המונע את החילול עכשיו והיין ראוי להתחלל גם עכשיו להכי לא מיקרי ברירה אם אומר שיחולל כשיטלו הטהורין היין מן הכד אבל הכא דהשתא לא מצי לחלל מטעם מחובר אם מתנה שמה שיתלוש מן המחובר יחולל לא מהני למ"ד אין ברירה דהיכא דדיבורו מצי חייל על כל היין נכנס כל היין בספק וכשהטהור שותה חל ע"ז החילול אבל כשהפירות מחוברין לא חייל דיבורו על פירות המחוברין כלל וכשאנו רוצין שיחול על אותן שנתלשו כשיתלשו אנו צריכין לומר דאגלאי מילתא למפרע שהם היו עומדין לתלוש וחייל אז דיבורו עליהם ושוב קאתינן לחשש ברירה דהא כל אדם שאומר על איזה דבר שיחול לאחר זמן כמו מקדש ומקדיש ומחלל אף שאין הדבר נגמר עכשיו כ"א לאחר זמן מ"מ דיבורו חייל עכשיו על הדבר ומטעם זה נגמר הדבר מאליו בבוא הזמן שקבע לזה אבל אם יש דבר המעכב שאין הדבר ראוי לחול עליו עכשיו לא חייל דיבורו כלל עכשיו ואף אם כשבא הזמן שקבע שפיר ראוי לחול עליו מ"מ כיון שלא התחיל דיבורו כלל אז לא מצי חייל לאח"ז ולהכי אם אמר דבריו על פירות הרבה והן מחוברין שיחול על איזה מהן שיתלש קאתינן לחשש ברירה אף שאינו רוצה שיחול למפרע כ"א אחר התלישה נמי מיקרי ברירה שאין אנו יודעין עכשיו על איזה פירות יתחיל להמשך חלות דבריו ואיזה מהן יהיו תלושין וזה מקרי ברירה גמורה ואף דלענין דשלב"ל אמרינן מחוסר תלישה לאו כמחוסר מעשה דמי ואם אמר פירות ערוגה זו תלושין על פירות ערוגה זו מחוברין לא מיקרי דשלב"ל זהו דווקא לענין דלא מקרי דשלב"ל ומיירי כשמברר הפירות שיחול עליהם כשיתלשו אבל לענין ברירה שאינו מברר הפירות רק שאומר על כל הכרם שיחול על הפירות שיתלשו העניים לא מיקרי מבורר כשמחוסר תלישה דלענין ברירה לא מהני מה שבידו לתלוש. ועוד דהא לא בתלישתו תלה כ"א בתלישת העניים את הפירות וזה לא הוי בידו דהא לא רצה לחלל על אלו המעות רק מה שיתלשו העניים ותלישת העניים לא הוי בידו] וכיון דלא מצי חייל על מחובר מיקרי ברירה אף שרצה שיוגמר הדבר לאח"ז ושפיר פריך לר' יוחנן דסובר הלכה כסתם משנה ובמשנה הא קתני כל המתלקט דהיינו שיחול עם הלקט בהדדי משום דיש ברירה. ופסק נמי האחין שחלקו לקוחות הן משום דאין ברירה:
ולפ"ז מתברר שיטת הרמב"ם ז"ל מדברי הש"ס גופא דאין יכול לחלל במחובר דהא מהאי טעמא קאתי עלה לדין ברירה מטעם שאינו יכול לחלל במחובר ומה שלא אמר הר"מ ז"ל שלא היה יכול לומר כל המתלקט משום דאנן קיי"ל אין ברירה. משום דבזה עדיין היה קשה אמאי לא חללו כל הכרם ביחד כמו שהקשו התוס' להכי כתב סתם דלהכי אמרו כל הנלקט שהרי אינו יכול לפדות במחובר ובטעם זה מבורר שלא חיללו כל הכרם ביחד וגם שלא אמרו כל המתלקט דהיינו שיחול עם תחילת הלקיטה נמי מתיישב בזה דכיון שאינו יכול לפדות במחובר אם יאמר כל המתלקט קא אתינן לדין ברירה ואנן קיימא לן אין ברירה ונתיישבו בעז"ה כל דברי הרמב"ם ז"ל על מכונם:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |