עונג יום טוב/צב
|
< הקודם · הבא > |
איתא ביו"ד (סימן רי"ח) מי שנשבע שלא יעשה יין למכור והיה לו יין מקודם אסור למוכרו דאע"פ שאמר שלא יעשה אזלינן בתר כוונתו וכ"ש קהל שעשו תקנה כיוצא בו שאסורין למכור אפי' מה שהיה להם מקודם לכן והוא מדברי הרא"ש (בפ"ק דחולין) בבעיא דבעי התם ר' ירמי' איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו ולא איפשיטא וכתב הרא"ש דנ"מ לענין אם אדם אסר על עצמו באחד מן המינים מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל עד שהגיע הזמן אם מותר לו מה שנתותר לו א"נ כגון שרצו ב"ד לאסור איזה דבר אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל וכיון שנשאר בתיקו קיי"ל להחמיר בשל תורה. ועיין בט"ז וש"ך שם שחקרו היכא דהתקנה היה באיסור דאורייתא אזלינן לחומרא והיכא דהתקנה הוי רק באיסור דרבנן אזלינן לקולא:
ועיין בנוב"י שכתב דדברי הרא"ש אמורים רק אם אסרו הב"ד מזמן ידוע ואילך והיינו שלא יתחיל האיסור מיד בזה שייך הספק כיון שלא נאסר תיכף בשעת מעשה שמא מה שנשאר משעת היתר על שעת האיסור נמי לא נאסר כלל והוא ממש כמו בשר נחירה שנאמר להם במדבר שכשיבואו לארץ יהא ספק שדבר הנאסר מאותו שעה אסור כל מה שיש במין מקודם לזה והביא ראיה מדלא איבעיא לן בחלב ודם ודגים ועופות טמאין שנאסר להם בשעת מתן תורה אם היה להם דברים הללו מקודם מ"ת שכבר אכלו ונתותר בידם אם מותרים בהנותר א"ו ע"כ צ"ל דדבר שנאסר מאותו שעה נאסר גם מה שהיה בידם מכבר רק באיברי ב"נ הואיל ובשעה שנאסר לא התחיל האיסור תיכף וקבע להם זמן אימת יתחיל האיסור עכ"ד:
ובאמת בעיקר הדבר שלמד הרא"ש צבור או יחיד שאסר דבר על עצמו מהך בעיא דר' ירמי' היה נראה דאפשר לומר דאין ראי' מכאן כלל דדבר שנאסר לא מהני כלל מה שהיה מוכן אצלו מכבר ותליא בלשון הנדר אם נכלל כל מה שהיה מוכן או לא והכא באיברי ב"נ טעמא אחרינא איכא בהא מילתא דהא אף כשהיו במדבר והותר להם ב"נ היו אסורין בבהמה שמתה מאלי' מטעם לא תאכלו כל נבילה ולא היו מותרין רק אם היה נחירה ע"י אדם אבל מתה מאלי' אסורה וכההיא דאמרינן גבי עוף דאיכא למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ואפ"ה מתה מאלי' אסורה דבלא"ה לא משכחת לה נבילת עוף וכמש"כ התוס' בחולין (דף כ') ד"ה לא אמרן וברש"י (דף כ"ז) שם. רק דבעי מעשה נחירה בידי אדם להכשירה ובלאו הכי הוי נבילה וא"כ כיון דמתה מאילי' היתה אסורה להם אז כמו עכשיו ונחירה מותרת והיתה נחירה להם במקום שחיטה כמו ששחיטה מכשרת לנו כן היה נחירה מכשיר להם ובזה שפיר קא בעי באברי ב"נ שהכניסו עמהם לארץ אי שרי משום דאפשר דנהי דעכשיו ניתן להם הכשר שחיטה מ"מ בשעת שהיה נחירה נוהג היה לנחירה כח להכשיר הבשר כמו שיש עכשיו כח לשחיטה להכשיר והואיל והוכשר הבשר בשעתו ע"י הכשר נחירה הוכשר אף שעתה נאסר ב"נ היינו שמכאן ואילך לא יכשיר נחירה כ"א שחיטה אבל מה שהכשיר בשעתו הכשיר או דלמא כיון דלא מהני עכשיו נחירה אף הבשר שכבר הוכשר אסור אבל דבר שהיה מותר לגמרי ועכשיו נאסר אף שנקבע זמן להתחלת איסורו נמי אסור מה שהיה מוכן כבר והכא דווקא קא בעי למימר דשרי משום דנחירה בשעתו היה בו כח להכשיר כמו שחיטה עכשיו:
ומצאתי להר"ן ז"ל בחי' שם בחולין שכתב בהא דמשני כי אישתרי שלל של כותים דידהו לא אישתרי דאיכא נוסחי דגרסי או דילמא לא שנא ולא מחוור דא"כ ל"ל לר' ירמי' למינקט בעיא באיברי ב"נ שהכניסו ישראל עמהן לארץ הו"ל למינקט בעיא בכתלי דחזירי דידהו או באברי ב"נ שנחרו משנכנסו לארץ א"ו לא הוי מסתפק ר"י אלא במה שנעשה כבר בהיתר ותלמודא אהדר לי' דאפי' דבר טמא אישתרי ולנחור לכתחילה מותרין ומשו"ה משני דדלמא שלל גוים אישתרי דידהו לא אישתרי ומשו"ה לא הוה מספקא לי' אלא במה שנחרו בהיתר עכ"ל ולשון שנחרו בהיתר דדייק הר"ן ז"ל משמע כדברינו שעיקר בעיית ר"י הוא משום דבשעתו היה הנחירה מתיר ומכשיר כמו שחיטה וכבר הותר הבשר וכמש"כ:
ומ"מ יש ליישב קצת דברי הרא"ש ז"ל דמוכח מבעיא דר"י דבעי למימר דאיברי ב"נ שהכניסו לארץ מותרין דכל דבר שנאסר לזמן מותר אף שמוכן אצלו מקודם אף שעד עכשיו היה היתר גמור דאי נימא דהא דבעי למימר דשרי הוא רק משום דנבילה היתה אסורה להם גם במדבר ונחירה הכשירתו והוציאתו מידי נבילה אמרינן הואיל והועילה להכשיר בשעתו שרי גם עכשיו אבל דבר שלא נאסר עד עכשיו אמרינן דכשנאסר נאסר גם מה שהיה מקודם א"כ תקשה לפי שיטת הראשונים דבכל בהמה בחייה איכא עשה דוזבחת כמש"כ התוס' בביצה (דף כ"ה) והיינו דמלבד הלאו דלא תאכלו כל נבילה איכא עליו איסור עשה דזבוח אכול שאינו זבוח לא תאכל. והיינו שהזהירה התורה שלא לאכול בע"ח דבהמה כ"א כשהוא זבוח והאי איסורא רביע עליו גם מחיים וכשאוכלה בין מחיים בין אחר מיתה עבר אעשה דוזבחת ומלבד לאו דנבילה עבר אעשה שאכל בע"ח בלי הכשר זביחה ועיין לעיל שבארנו דמה"ט לא אמרינן גבי שחיטה מצות לאו ליהנות ניתנו כמו גבי מקוה עיי"ש] והאי עשה ודאי דלא נצטוו במדבר כשהיה להם הכשר נחירה ואז לא היה אצלן רק אזהרה שלא לאכול נבילה שמתה מאלי' כ"א כשהוכשר ע"י אדם בנחירה אבל האי עשה לא הי' נוהג אצלם דנחירה לא היה אלא להצילה שלא תמות מאלי' דבמתה מאלי' אסורה ובנחירה שריא וכשמתה מאלי' אין אסורה משום שלא נחרוה דהא לא כתיב עשה גבי נחירה דנימא נחור תאכל שאינו נחור לא תאכל כדכתיב גבי זביחה רק שאסורה משום שמתה מאלי' וא"כ אח"כ שנצטוו על הזביחה נהי דמהני נחירה שנחרו עד עכשיו להכשיר הבשר שלא יהא בכלל מתה מאלי' משום דלענין איסור מתה מאלי' שהיה נוהג גם במדבר היה הנחירה בשעתו כמו שחיטה אבל לענין אזהרה דשאינו זבוח לא תאכל הבא מכלל עשה דוזבחת לענין זה הא לא הועילה הנחירה בשעתו דלא היה נוהג כלל האי עשה במדבר ובדבר שנתחדש איסור בעינן למימר דאף שהיה מוכן מקודם אסור וא"כ אמאי בעי למימר שישרי איברי ב"נ שהכניסו עמהן לארץ מזה מוכח כדברי הרא"ש ז"ל דאף דבר שהיה עד עתה היתר גמור ועכשיו נאסר נמי בעי ר' ירמיה למימר דמה שהי' מקודם מותר ולהכי מותר איברי ב"נ אף שנתחדש עתה עשה דשאינו זבוח לא תאכל שלא היה נוהג במדבר ולא הועילה לו נחירה מ"מ כיון שהיה להם מכבר מותר וה"ה לקהל שאסרו דבר למכור שמותר מה שהיה מכבר כנ"ל ליישב דברי הרא"ש ז"ל:
ומ"מ יש להביא ראי' דבאיסור שהתחיל בזמן ידוע ועד אותו זמן לא היה לא מהני מה שהיה מוכן מקודם ממה שכתבו התוס' בר"ה (דף י"ג) בשם הירושלמי (פ"ב דחלה) ר' יונה בעי קמי דר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו תבואה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדון לחה אפי' יבישה א"ל אפי' יבישה ואפי' קצורה ואפי' חיטין בעלי' כו' והרי בעומר אמרינן במנחות (דף פ"ד) שלא נתחייבו בעומר עד שנכנסו לארץ דכתיב בהדיא כי תבואו אל הארץ כדאיתא התם בברייתא דר' יוסי בר"י דאמר התם אמתניתין דתנן עומר אינו בא אלא מן הארץ כמאן דלא כהאי תנא דתניא ר"י ברי"א עומר בא מחו"ל ומה אנו מקיימין כי תבואו אל הארץ שלא נתחייבו בעומר עד שנכנסו לארץ וקא סבר חדש בחו"ל דאורייתא דכתיב מושבותיכם כל מקום שאתם יושבין משמע וכי תבואו זמן ביאה כו' וכיון דלא נתחייבו בעומר היה חדש ג"כ מותר להם עד שלא נכנסו לארץ דהא בהא תליא כמש"כ רש"י ז"ל במנחות שם בד"ה דמושבותי' דדוקא לאחר שבאו לארץ אסור חדש הקרבת העומר וא"כ קשה לשיטת הרא"ש ז"ל אמאי פשיטא ליה לר' ירמיה דאסור אפי' תבואה יבישה שמצאו משנכנסו לארץ הא בחולין בעי למימר דאיברי ב"נ שהכניסו עמהן לארץ שרי וכמש"כ הרא"ש ז"ל דמה שהי' מוכן מקודם שרי:
ואין לומר דהכא שאני שלא היה מוכן בידם רק שמצאו בידי הכותים שבא"י ובזה אסור אף שהיה מוכן מכבר כיון שלא היה ביד הישראל עד שהגיע זמן האיסור דז"א דהא בתבואה של כותים ליכא איסור חדש כדאמר התם קצירכם ולא קציר כותי וכן דעת כמה פוסקים ומה שנאסר תבואה יבישה הוא משום חלק הישראל וכמש"כ התוס' שם בר"ה (דף י"ג) דארץ ישראל ירושה להם מאבותיהם וכמו שביאר הטו"א שם דישראל וכותי הם שותפין בתבואה וא"כ כיון שלא שייך לאסור משום חדש רק חלקו של ישראל נימא דגם חלקו מותר שכיון שלא התחיל האיסור עד שלא נכנסו לארץ מותר התבואה שהיה מוכן אצלם מכבר ומה לי אם מונח בידו ממש ומה לי אם מונח ביד הנכרי בתורת גזל סוף סוף של הישראל הוא מכבר א"ו דלא מהני מה שיש בידו מכבר ולא בעי ר' ירמיה באיברי ב"נ אלא משום שגם קודם שנכנסו לארץ היה האיסור של נבילה נוהג והועיל לו נחירתו להכשירו מיהו לפי דעת הרא"ש ז"ל שהביא הרב"י בשמו ביו"ד (סימן רצ"ב) דחדש נוהג בשל כותי א"כ לא היו יכולין לאכול מפני חלקו של כותי שמעורב בתבואה שבזה לא שייך להתיר מחמת שהיה אצלם מקודם דהא של נכרי הוא ולהכי היו אסורין אפי' בתבואה יבישה:
ואין להקשות לפמש"כ דטעמא דר' ירמיה דבעי למימר דאיברי ב"נ מותר משום דבשעתו היה נחירה הכשר מעליא והועיל בשעתו דא"כ אמאי אסור התבואה יבישה הא עבר עליהן האיר המזרח דאשתקד ובמנחות (דף ס"ח) אמרינן לרב ושמואל דבזמן שאין ביהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר ובזמן שביהמ"ק קיים העומר מתיר וא"כ נימא כיון שעבר עליהן יום ט"ז בניסן והאיר המזרח הותרו אז ואף דעכשיו שבאו לארץ נצטוו להקריב העומר מ"מ בשעתו הועיל האיר המזרח דאשתקד דז"א דוודאי אם היו מצווין אז על איסור חדש שלא יאכלו עד שהאיר המזרח דיום ט"ז היה אפשר לומר דאף שאח"כ ניתן היתר דהקרבת העומר מ"מ בשעתו כבר התיר האיר המזרח ושרי גם עכשיו אבל כיון שאז לא נצטוו כלל על איסור חדש ועכשיו שנצטוו הוזהרו שלא לאכול עד שיקריבו העומר לא מהני העברת האיר המזרח דאשתקד כיון שאז לא היו צריכין לזה כלל [ועיין בר"ש (פ"ק דחלה) שהקשה ותימא אמאי לא התירן העומר של אשתקד ושמא דלא חל איסור חדש עד השתא וכוונתו ג"כ על יום ט"ז מקרי ליה עומר ור"ל אמאי לא התירן יום ט"ז דאשתקד דהא לא הקריבו העומר במדבר דכי תבואו כתיב בעומר שוב מצאתי להש"ך ביו"ד (סימן רצ"ג) דמפרש באמת הא דבעי בירושלמי אפי' חיטין בעליה היינו דשנה זו משום דמסתפק ליה שמא כיון שמונח מכבר ביד הנכרי מיקרי קציר עכומ"ז אבל של באמת הותר משהאיר המזרח דאשתקד מיום ט"ז:
ועוד אפ"ל דר"י סובר כר' יוחנן ור"ל דאמרי במנחות (דף ס"ח) דאף בזמן שביהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר ועד הביאכם למצוה וכמש"כ בביאור הדברים דחדש הותר גם בזמן שביהמ"ק קיים בהאיר המזרח רק שמצוה בפ"ע היא להמתין ולאכול עד שיביאו העומר וא"כ לא שייך לומר שיועיל העומר האיר המזרח דאשתקד דנהי דמועיל מה שעבר האיר המזרח דאשתקד לענין איסור חדש מכל מקום לענין המצוה המחודשת להמתין מלאכול עד הקרבה לא מהני כיון שהמצוה לא היה עד כאן כלל וכמש"כ דדוקא גבי איסור נבילה שהיה מכבר ונתחלף הכשר נחירה בהכשר זביחה שייך הואיל ואשתרי אשתרי אבל במצוה שנתחדש לגמרי לא מהני מה שהיה מוכן מכבר ועד הביאכם היא עשה מחודשת לגמרי:
ובזה ישבנו קושיית התוס' במנחות (דף ס"ח) דאמרינן התם רב ושמואל דאמרי תרווייהו בזמן שאין ביהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר ובזמן שביהמ"ק קיים העומר מתיר ור"י ור"ל דאמרי תרווייהו אפי' בזמן שביה"ק קיים האיר המזרח מתיר ופריך והא כתיב עד הביאכם ומשני למצוה עיי"ש דסברי ר"י ור"ל דריב"ז דהתקין שיהא יום הנף כולו אסור משום דסובר כל היום אסור מה"ת כר' יהודה דאי סובר דהאיר המזרח מתיר ועד הביאכם למצוה א"כ משום מצוה ניקו וניגזור ע"ש בכל הסוגיא והקשו התוס' דכיון דר"י ור"ל סברי דר' יהודה וריב"ז תרווייהו סברי כל היום אסור בזמן שאין ביהמ"ק קיים היכן מצאו תנא דסובר דהאיר המזרח מתיר כיון דר"י וריב"ז תרווייהו לא סברי הכי ובת"ק דמתניתן נמי לא מוזכר דהאיר המזרח מתיר ומנ"ל לר"י ור"ל לחדש דין זה אליבא דת"ק מה שלא מוזכר בדבריו:
ונראה דר"י ור"ל מוכרחים לזה לומר דת"ק סובר האיר המזרח מתיר דאמרינן בקידושין (דף ל"ז) בשלמא למ"ד מושב בכל מקום שאתם יושבין היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח אקריב העומר והדר אכיל אלא למ"ד אחר ירושה וישיבה מעיקרא אמאי לא אכיל ומשני לא הוי צריכי שהיו מסתפקין ממן שבכליהם וקשה דמ"מ היכי כתב קרא דלא אכלו עד ממחרת הפסח אכתי היו צריכין לאכול מצה ובשלמא למ"ד כל מקום שאתם יושבים ונהג איסור חדש א"ש דלא אכלו אפי' מצה כדאמר בירושלמי שהוצרכו לאכול מצה ממה שתגרי עכומ"ז מוכרים להם או שלא אכלו מצה כלל אבל למ"ד מושב לאחר ירושה וישיבה ולא נהג אז איסור חדש א"כ לכל הפחות מצה היו צריכין לאכול מתבואת הארץ כיון שאין איסור חדש נוהג אז ודוחק לומר שאכלו ממה שתגרי עכומ"ז מוכרין להם דכיון דשרי לאכול גם מתבואת הארץ למה אכלו ישראל דוקא ממה שתגרי עכומ"ז מוכרין להם ולא מתבואת הארץ ומצאתי גם בספר דורש לציון שהקשה כן:
ונראה דהיינו טעמא דלא אכלו מצה מעבור הארץ דכיון דדרשינן בפסחים (ל"ה) כל שאסור משום בל תאכל חמץ יוצאין בו משום מצה וכל שאין אסור משום בל תאכל חמץ אין יוצאין ידי חובת מצה ולמ"ד אין איסור חע"א אינו יוצא ידי חובת מצה בטבל משום דאם היה חמץ לא היה איסורו משום חמץ שהרי לא חל עליו איסור חמץ א"כ בשבע שכבשו ושבע שחלקו היו מותרים לאכול חמץ של כותים כמו שמותרין בכתלי דחזירא כדדרשינן בחולין מדכתיב בתים מלאים כל טוב וכיון דאם היה חמץ לא הי' בו משום בל תאכל חמץ אין יוצאין בו יד"ח מצה כשהוא מצה:
ואין לומר דנהי דשרי איסורי אכילה מקרא דבתים מלאים כל טוב מ"מ איסור ב"י לא הותר והיו אסורין לאוכלן דקא עברי בב"י במה שמחזיקין אותן לעצמן וכיון דעברי בב"י ממילא שעובר גם אלאו דבל תאכל חמץ כדמשמע מהתוס' בפסחים (דף מ"ז) דהיכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר וקיים העשה לוקה נמי על הל"ת דלא גלי שתדחה הל"ת אלא במקום שרשאי לקיים העשה אבל היכא שאינו רשאי לקיים העשה מחמת דאין עשה דוחה אם עבר וקיימה לקי נמי אל"ת וה"נ דכוותה דכיון דאינו רשאי לאכול מחמת שעובר בב"י אם אכל לקי נמי על בל תאכל חמץ דז"א דלא מבעי לדעת התוס' דב"י הוי ניתק לעשה ורשאי להשהותו ע"מ לבערו ואפי' לזכות בו לכתחילה ע"מ לבערו דמהאי טעמא חשבינן בפסחים (דף כ"ט) חמץ של הקדש בר דמים שיכול לפדותו ע"מ להסיקו תחת תבשילו לריה"ג א"כ ה"נ הרי יכול לזכות בו ע"מ לבערו ואכילתו גופא מיקרי ביעורו כיון שאין איסור באכילתו כמ"ש בעל המאור ז"ל בפסחים דלר"ש דס"ל דחמץ לפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום אם אוכלו מקיים בו מצות השבתה באכילתו רק שלכתחילה אסור להשהותו אחר שש שעות דמבטל מצות תשביתו ואפי' לשיטת הסוברים דאסור להשהותו ע"מ לבערו מ"מ אם שהה אין איסור ב"י באכילתו א"כ אם היה אוכלין חמץ משלל של כותים לא היו עוברין בב"י ובי"מ דבאכילה הא לא עבר אב"י דאדרבה הוא משביתו מן העולם וכיון שבעצם אכילתו אין איסור ואף שביטל מ"ע דתשביתו במה שמחזיקו עד אכילתו מ"מ בשעת אכילה ליכא ב"י ומה שעבר עבר וכיון דליכא ב"י מותר באכילה [או משום דליכא ב"י במשהה ע"מ לבערו או משום דמה שעבר עבר ובשעת אכילה ליכא ב"י דאדרבה מבערו מן העולם] ואם היה חמץ ואכלו לא עבר אב"ת חמץ דרחמנא שריא לשלל כותים ולהכי לא היו יכולים לאכול מצה משלל של כותים שאין יוצאין בו והוצרכו לאכול ממה שתגרי עכומ"ז מוכרין להם ואף דקיי"ל א"י ירושה להם מאבותיהם ויש לישראל חלק בהך תבואה ולא מיקרי שלל של כותים ודידהו לא אישתרי מ"מ כיון דאין ברירה שמא מה שיאכל לצאת בו יד"ח מצה הוא חלקו של עכומ"ז ואפי' אם יאכל כמה זיתים [ועוד נראה דאף דיש לישראל חלק בו מ"מ כיון שהיה עד עתה בידי הנכרי בתורת גזל מיקרי ג"כ שלל של כותים דסוף סוף עד עתה לא היה ביד הישראל ועכשיו לקחו ממנו ודווקא של ישראל שבידו ורשותו לא אישתרי] ולהכי לא אכלו מעבור הארץ אף לצאת בו יד"ח מצה:
מיהו נראה דהאי תירוצא לא שייך כ"א לר' יהודא דסובר חמץ לאחר הפסח נמי אסור בהנאה א"כ אפשר דאם היה חמץ לא היה בו משום ב"ת חמץ דשלל של כותים אשתרי אבל לר"ש דסובר דמותר בהנאה מה"ת לא אישתרי דלמה נתיר לו לאכול ולעבור על בל תאכל חמץ כיון שיכול לאכלו אחר הפסח בהתירא (וכן מצאתי אח"כ בטו"א בר"ה שכתב סברא זו שלא הותר חדש משום שלל של כותים מחמת שיש לו היתר לאחר זמן] וא"כ תיקשה לר"ש אמאי לא אכלו מעבור הארץ לכה"פ למצה של מצוה וצ"ל דלר"ש באמת דדרשינן מושב כל מקום שאתם יושבין והיה נוהג איסור חדש אז ולא אכלו מעבור הארץ מצה משום אסור חדש כדאמר בירושלמי וא"כ דלת"ק דר"י שהוא ר"ש בכל דוכתי אמרינן דלא אכלו מחמת איסור חדש אם נימא דסובר כר' יהודה דבזמן שאין ביהמ"ק קיים סוף היום של ט"ז מתיר תיקשה קושיית הר"ש אמאי לא התיר להם יום ט"ז דאשתקד התבואה של אשתקד ובשלמא ר' יהודא סובר הכי משום דלדידיה באמת לא היה איסור משום חדש ולא אכלו מצה של עבור הארץ משום דהוי שלל של כותים אבל לר"ש דשרי לאחה"פ ואין בזה דין שלל של כותים וע"כ שלא אכלו משום איסור חדש א"כ אמאי לא התיר להם יום ט"ז דאשתקד כיון דבזמן שביה"ק קיים עומר מתיר בהקרבה ובזמן שאין בהמ"ק קיים צריך להמתין כל היום של ט"ז א"כ הרי חזינן שיום ט"ז הוא היתר מאוחר דאי ליכא עומר יש בכח של עצומו של יום ט"ז להתיר והרי כבר עבר יום ט"ז דאשתקד ואף שעכשיו נתנה התורה היתר של הקרבת העומר מ"מ הרי גם בזמן שביה"ק קיים אם עבר ולא הקריבו עצם של ט"ז מתיר וכבר עבר ט"ז דאשתקד דהא קרינן לחדש בקידושין (דף ל"ח) יש היתר לאיסורו ופרש"י והתוס' שם ובפסחים (דף מ"ד) דאתיא כר' יהודה דיום הנף כולו אסור בזמן דליכא עומר א"כ עיקר התירו בעברת יום הנף כולו רק שבזמן שיש עומר עומר מתיר איסורו אבל יום הנף כולו עדיף להתירו שהוא עיקר התירו וכבר עבר יום ט"ז דאשתקד דלר"י עומר מקדים היתרו אבל יום ט"ז ודאי דמתיר ולהכי מוכרח דלר"ש אמרינן דבזמן דליכא עומר האיר המזרח מתיר ובזמן דאיכא עומר גלי קרא דהעומר מעכב התירו עד שיקריבו את העומר והעומר מאחר היתרן של התבואה. א"כ ליכא למימר דט"ז של האישתקד התיר התבואות דעכשיו שנכנסו לארץ יכולים להקריב את העומר ולא מהני התירו של האיר המזרח עד שיקריבו העומר ולא עדיף התירו של ט"ז דאשתקד מט"ז דהאידנא דכיון דט"ז דהאידנא שהוא מתיר בליכא עומר התירו מעוכב בזמן דאיכא עומר כ"ש ט"ז דאשתקד:
ואין לומר דהואיל לא היה עומר שהיו אז במדבר הועיל לו האיר המזרח ולא איכפת לן במה שנצטוו כעת בהקרבת העומר דז"א דכבר כתבנו דזה אמרינן דווקא גבי בשר נחירה שנצטוו בשעת הנהגת התירו של נחירה על איסור נבילה בזה אמרינן שהתיר בשעתו אבל גבי חדש שלא נצטוו אז על איסור חדש לא התיר יום ט"ז בשעתו לענין שיועיל גם עכשיו שנתחדש עיכוב היתרו של עומר ודוקא לר"י מועיל היתר ט"ז דאשתקד דלדידיה הוא עיקר היתר רק שהעומר הוא בגדר היתר לאיסור א"כ לא איכפת לן מה שנתחדש כעת התירו של עומר כיון שבאשתקד ניתר ע"י גוף התירו היינו יום ט"ז אבל למ"ד דהאיר המזרח עיקר ההיתר ועומר מעכב התירו א"כ לא מהני כעת היתר ט"ז דאשתקד דעכשיו אנו יכולין להקריב העומר ומעכב ההיתר דהא ביארנו דלא אמרינן שהועיל היתר יום ט"ז בשעתו כיון שלא היו מוזהרים אז על החדש ועכשיו הוזהר בחומרא יתירא דהקרבת העומר:
ועוד דהא ר"י ור"ל אמרו דגם בזמן שביה"ק קיים האיר המזרח מתיר ועד הביאכם למצוה והיינו דאיסור חדש כבר אזיל מהתבואה ע"י האיר המזרח רק שמצוה בעלמא רמי על האדם שלא לאכול התבואה עד שיקריבו את העומר ואין זה באיסור התבואה שאיסור התבואה ודאי דכבר הלך לו רק מצוה בפ"ע להמתין באכילת חדש עד הקרבת העומר א"כ ודאי דלא מהני מה שעבר על התבואה האיר המזרח דאשתקד דנהי דמהני לענין איסור חדש על התבואה מ"מ המצוה עליו כעת דאיכא עומר שלא לאכול עד שיביא עומר ולא עדיף ט"ז דאשתקד מט"ז דהאידנא דהא נתחדש מצוה אחרת לגמרי ולהכי לא היו יכולין לאכול מעבור הארץ משום איסור חדש וא"כ הוכרחו ר"י ור"ל לומר דאיכא תנא דפליג על ר"י וסובר דאין סוף יום ט"ז מתיר בזמן דליכא עומר כ"א האיר המזרח דהא ר"ש דסובר חמץ אחה"פ שרי בהנאה ולא מיקרי לדידיה שלל של כותים מוכרח לומר שלא אכלו משום איסור חדש ומה שלא התירן יום ט"ז דאשתקד משום דהתירו של עומר הוא היתר מאוחר ולמצוה ובפרט דר' יוחנן סובר בפסחים (דף כ"ט) כר' שמעון ומיושב קושית התוס' שפיר ולר"י א"צ לדחוק מה שדחק בירושלמי אמאי לא אכלו מצה משום דאתי עשה ודחי ל"ת דחדש דכיון דסובר דהתבואה כבר הותרה בהאיר המזרח רק דאיכא עשה דעד הביאכם שלא יאכל חדש עד שיקריבו את העומר א"כ אמרינן דלא אתי עשה ודחי עשה דעד הביאכם:
אלא דלפ"ז תקשה לדידן דקיי"ל כר"ש דחמץ לאחר זמנו שרי באכילה מה"ת ופסקינן נמי כר"י דחדש אסור עד סוף ט"ז א"כ קרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היכי מוקמינן ליה דאמאי לא אכלו מעיקרא לצאת יד"ח מצה אי משום איסור חדש הא התירן ט"ז דאשתקד ואי משום דהוי שלל של כותים ואינו אסור משום בת"ח הא כיון דשרי אחה"פ לא הותר משלל של כותים וצ"ל כמ"ש הר"ש (בפר"ק דחלה) דכיון דלא היה נוהג אז עדיין איסור חדש לא הועיל כלל מה שעבר על התבואה יום ט"ז כיון שלא ניתפס האיסור עדיין. ולהכי אף דקיי"ל כר"ש דחמץ לאחר זמנו מותר ולא היה בו דין שלל של כותים ומ"מ לא אכלו מחמת איסור חדש שהיה בו והוצרכו לצאת יד"ח מצה במה שתגרי כותים מכרו להם:
וליישב קושיית התוס' שהקשו דמנ"ל דאיכא שום תנא דפליג אר' יהודא וסובר דהאיר המזרח מתיר דילמא כולהו סברי כר' יהודא דכל יום ט"ז אסור נראה לענ"ד ליישב בפשיטות דלכאורה קשה הא דמסיק במשנה מפני מה אמרו הרחוקים מותרים מחצות היום מפני שאין ב"ד מתעצלים הך מילתא הו"ל לאסוקי ברישא קודם תקנת ריב"ז. וע"כ דר"י הוא דמסיק ליה לפי שהוקשה ליה דהשתא דאמרינן דבלא עומר כל היום אסור מן התורה א"כ אמאי הרחוקים מותרין מחצות היום ומשמע משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו כדאמרינן בעירובין (דף ל"ג) דפליגי התם ר"נ ור"ש דר"נ סובר דבשל תורה לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ובדרבנן אמרינן חזקה שע"ש ור"ש סובר דאפילו בשל תורה אמרינן שע"ש ומקשי התם לר"נ מהא דרחוקים מותרים מחצות היום ואילך ומשני ב"ד שאני שאין בית דין של כהנים מתעצלים ולר"ש מקשי ל"ל טעמא דאין ב"ד כו' הא גם בשליח דעלמא אמרינן חזקה שע"ש ומשני שליח דעלמא כולי יומא ב"ד פלגא דיומא ע"ש ולהכי הוקשה לר"י דסובר כל היום אסור מה"ת אמאי מותר מחצות דלר"נ הא לא אמרינן שע"ש בדאורייתא ולר"ש היה לו להמתין לכל הפחות כולי יומא וע"ז משני שאין ב"ד כו' ומשמע דלת"ק היה ניחא בלאו האי טעמא דאין ב"ד כו':
ולזה הוצרכו ר"י ור"ל לומר דלת"ק א"צ להמתין כל היום משום דאף בזמן שביה"ק קיים האיר המזרח מתיר ועד הביאכם למצוה ולהכי מותרים מחצות לא מיבעיא לשיטת הירושלמי דסובר דמה שצריך להמתין עד הקרבה אינו ד"ת כדאיתא בירושלמי פ"ק דחלה] דודאי שרי משום דבדרבנן אמרינן חזקה שע"ש בלא טעמא דב"ד של כהנים כו' אלא אפילו אם נימא דעד הביאכם הוי ד"ת כדעת התוס' וכמבואר בהגה"ה מ"מ שרי מחצות ואילך אף דלא אמרינן חזקה שע"ש בשל תורה מ"מ הכא שרי מחצות ואילך מטעם ס"ס דשמא הקריבו עד חצות כדרכם בכל שנה ואת"ל שלא הקריבו עד חצות שמא אין להם כלל עומר להקריב וכשאין להם עומר אז האיר המזרח מתיר אף בזמן שביה"ק קיים כדאמרינן בירושלמי דיומא לענין שעיר המשתלח דאמר התם אם אין שעיר היום מכפר כיצד הוא מכפר ר' זעירא אומר כל שהוא ר' חנינא אמר כל לבסוף אר"ז מתניתא מסייע לר"ח חומר ביוה"כ מבשעיר שיוה"כ מכפר בלא שעיר ושעיר אינו מכפר בלא יוה"כ חומר בשעיר מיוה"כ שהשעיר מכפר מיד ויוה"כ אינו מכפר עד שתחשך א"ר הונא איתתבת קמיה ר' ירמיה ואמר תפתר כשהיה בדעתו להביא ולא הביאו [פי' דאז אינו מכפר יוה"כ בתחילת היום ותלוי כפרתו עד שיביאו השעיר וכיון שכל היום היה בספק נמשך כפרתו עד שתחשך ופריך ר' יוסי בר בון ואין הקב"ה רואה את הנולד ויכפר מיד עכ"ל פי' כיון שבסוף לא הספיק בידם להביא הרי הקב"ה רואה את הנולד ונתכפר בתחילת היום וא"כ ה"נ גבי עומר אם אין בידם להביא עומר ודאי דהאיר המזרח מתיר דדמי לזמן שאין ביהמ"ק קיים ואפי' לר' ירמיה דסובר גבי שעיר דכשדעתן להביא אז כפרתן תלויה ובזה פליג עם ר"י בר בון אבל כשאין בדעתן להביא כלל מחמת שאין להם לכ"ע תחילת היום מכפר וה"נ גבי עומר אם אין בדעתן להביא כלל האיר המזרח מתיר והוי ס"ס שמא הביאו קודם חצות ואת"ל שנתאחרו יותר ממה שדרכן בכל שנה הא ע"כ שיש להם איזה סיבה וכעובדא דהורקנוס ואריסתובלוס (שם במנחות) א"כ אפשר שלא יביאו כלל לר"י בר בון ולר' ירמיה אפשר שאין בדעתן להביא ואז האיר המזרח מתיר ובמק"א כתבנו דבס"ס אם ספק אחד אינו מצוי נמי מהני כדאשכחן בנדה (דף ט"ו) אשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי ווסת ובא עליה משום דהוי ס"ס אימר לא ראתה ואת"ל ראתה שמא טבלה ומהני אפי' לענין שא"צ לשואלה כלל והתם נמי ספק לא ראתה הוי אינו מצוי כלל דהא יש לה ווסת ואפ"ה מהני האי ס"ס דא"צ לשואלה וה"נ א"צ להמתין יותר מחצות] רק דאסור מדרבנן אפילו בס"ס משום דחדש הוי דבר שיל"מ ובזה שוב מהני האי טעמא דחזקה דשע"ש דהא דס"ס אסור בדשיל"מ ודאי דהוי רק מדרבנן וסמכינן בזה אחזקה שע"ש ושרי עד פלגא דיומא [דהא דאמר ר"ש שליח כולי יומא וב"ד פלגא דיומא היינו בדאורייתא אבל בדרבנן גם בשליח דעלמא רק פלגא דיומא]:
וא"כ הרי א"ש הא דהוכרחו ר"י ור"ל לומר דלת"ק האיר המזרח מתיר דכיון דחזינן דר' יהודא דסובר כל היום אסור בזמן דליכא עומר הוצרך לומר טעמא דאין ב"ד כו' משמע דלת"ק א"צ לזה א"כ ע"כ דת"ק סובר דבזמן שאין ביהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר ועומר מעכב ההיתר להכי א"ש לדידיה מה דמותר מחצות היום וכמש"כ דכיון דהוי ס"ס שמא הביאו ואת"ל לא הביאו שמא אין סיפוק בידם להביא כלל והתיר האיר המזרח ור' יהודא דסובר דאם ליכא עומר כל היום אסור הוצרך לטעמא דאין ב"ד של כהנים מתעצלים אבל אליבא דת"ק א"צ לזה וסמכינן אחזקה דשע"ש כמש"כ:
ורב ושמואל ור"י ור"ל שוין בהך מילתא דלת"ק האיר המזרח מתיר בזמן דליכא עומר כדמוכח מהא דא"צ לת"ק לומר הך סברא דאין ב"ד כו' רק דפליגי בסברא בעלמא אליבא דת"ק דרו"ש סברי דכיון דכתיב עד הביאכם אית לן למימר דבזמן שביה"ק קיים ההיתר תלוי בעומר ומגרע כח ההיתר של האיר המזרח (כמו דמצינו גבי שעיר של יום הכיפורים דהשעיר מגרע כח הכפרה של תחילת עצם היום] ור"י ור"ל לא מסתבר להו למימר הכי דאינהו סברי דאם יש כח בעיצומו של האיר המזרח להתיר אין סברא לומר שבזמן שביה"ק קיים יהא ההיתר מעוכב עד הביאכם דל"ד היתר לכפרה] להכי אמרי דבין כך וב"כ עומר מתיר ועד הביאכם למצוה בעלמא שצותה תורה דאף שהתיר האיר המזרח לא נאכל חדש עד שיקריבו הקרבן ולכ"ע האיר המזרח מתיר בעת שאין בהמ"ק קיים דליכא עומר כדמוכח מלשון המשנה דקאמר אין ב"ד כו' וזה ברור:
ולפמש"כ נדחה מש"כ הנוב"י בשם חכם אחד (בסימן פ"ד במה"ת חא"ח) דלפמש"כ בעל תה"ד לענין חדש דסגי אם נזרע ג' ימים קודם לעומר אם נזרע בע"פ ג"כ מותר דיש כאן מקצת היום עה"פ ויו"ט ראשון של פסח ויום הנף ואף דאמר בפסחים (דף נ"ה) דבהשרשה חד מקצת היום ככולו אמרינן תרי מקצת היום ככולו לא אמרינן היינו בזמן המקדש שהיה העומר מתיר וליכא יום הנף אלא מקצת דהיינו עד שקרב העומר אבל אחר חורבן דקיי"ל כר"י דיום הנף כולו אסור מה"ת א"כ הרי יש כאן יום ט"ז כולו עכ"ל ולפמ"ש א"א לומר כן דאף בזמן שביה"ק לא פקע התירו של יום ואם לא הביאו עומר סוף היום מתיר רק שהעומר יש לו כח להתיר קודם סוף היום וכמ"ש התוס' בפסחים (דף מ"ד) ד"ה והוא הדין דחדש מיקרי יש היתר לאיסורו משום דלר"י דסוף היום מתיר והעומר יש לו כח להתיר מקודם מיקרי התיר איסורו ע"ש אבל מ"מ היתר דסוף היום לא נתבטל אם לא הביא העומר וה"ה תבואה שלא נשרש בשעת הבאת העומר ונשרש קודם סוף יום הנף מותרת דאף שהעומר לא התירה מ"מ סוף היום התירה ואמאי קאמר שם בפסחים (דף נ"ה) המנכש בי"ג ונעקר בידו שותלה במקום הטיט בי"ג אין בי"ד לא משום דתרי מקצת היום ככולו לא אמרינן אכתי גם בי"ד מתיר סוף יום הנף אף בזמן שביה"ק קיים א"ו דלא אמרינן בזה יום ג' עולה לכאן ולכאן כמ"ש הנוב"י שם ולא כדברי החכם שרצה לחדש דלדידן בזמן החורבן בי"ד נמי מותר:
ועוד דנראה לי ראי' לדברי הש"ך בנקה"כ (בסימן רצ"ג) דלהשרשה בעינן שתי שבתות ולא סגי בג' ימים. מדאמרינן בב"מ (דף נ"ו ע"ב) בעי רבא חיטין שזרען בקרקע מהו עומר מתירן או אין עומר מתירן ומסיק דמיירי דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר וחלף עלייהו עומר ולא אשרוש קודם לעומר מהו למינקט ומיכל מנייהו כמאן דשדינן בכדא דמי ושרינהו עומר או דילמא בטלי הנהו אגב ארעא ואם נאמר דסגי בהשרשה ג' ימים קשה הא רבא סובר שם בפסחים דתרי מקצת היום נמי אמרינן דהא שני התם הא דאמר ר' יהודא בי"ג משום דבגליל שנו שהיו אסורים במלאכה אבל במקום שעושין מלאכה וזורעין בי"ד מותר אלמא דתרי יומא היום ככולו נמי אמרינן וא"כ איך משכחת לה הבעי' אדרבה אפי' אם זרען בי"ד נמי מיקרי מושרשין בשעת הבאת העומר דתרי יומא מקצת ככולו נמי אמרינן והתירן העומר בזמן שביה"ק קיים ובזמן שאין ביה"ק קיים מתיר יום הנף ואיך משכחת לה בעיא דרבא אם בטלו אגב ארעא הא כבר נשרש והותרו בעומר או ביום הנף ככל התבואות בהשרשה בשעת עומר או בסוף יום הנף א"ו דלא מהני להו השרשה וכדאמר הש"ס בהדיא דמיירי בלא אשרוש ובעיא הוא רק על התבואה וע"כ דלדידן דקיי"ל שתי שבתות לא מהני ג' ימים להשרשה כדעת הנה"כ ודוחק לומר דמיירי שזרען במקום הגריד שאינו נשרש בג' ימים כדאמר ר' יהודא בברייתא או שזרען כותי ביום ראשון של פסח דכל כה"ג הוי ליה לרבא לפרש בבעיא דידיה וזה ברור:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |