עונג יום טוב/נז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב נז

סימן נז

כתב מהרש"ל בספרו יש"ש בחולין (פ"ב סימן י"ג) דאע"ג דקיי"ל הפיל סכין ושחט בו שחיטתו כשירה דלא בעינן כוונה לשחיטה מ"מ אם כיון להדיא שלא לשחוט אותה שחיטה המכשרת אלא לעשות כנחירה וחניקה נראה בעיני דזה לא מיקרי שחיטה וגרע יותר מנפלה מעל הקורה שאינו בכלל וזבחת עכ"ל:

ולכאורה מדברי הש"ס חולין (דף פ"ה) לא משמע הכי דאמר שם ר"ח נפל לי' ואניבא בכיתנא אתי לקמיה דרבי א"ל שקול עופא שחוט על בוביתא דמיא דמורח דמא ושביק ליה ופריך והיכי עביד הכי והתניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד יעשה נוחרו או ומשני כי אתי ר"ד אמר צא טרוף א"ל כי אתי רבין אמר צא נחור א"ל עיי"ש ומאי קשיא לי' לתלמודא דילמא א"ל לשחוט ע"מ שלא יתיר בשר באכילה ומכיון שלא יתיר ולא יטהר מידי נבילה אין השחיטה מתרת ול"ל לשנויי דא"ל צא וטרוף או צא ונחור ואף דמסיק שם דבעי לאשמעינן רבותא לכל חד וחד לר"ד אשמעינן דשחיטה שאינה ראויה לענין כסוי לא שמיה שחיטה ולרבין אשמעינן דיש שחיטה לעוף מה"ת מ"מ מעיקרא מאי מקשה תלמודא אימא שצוה לשחוט בכוונה שלא לטהר מידי נבילה וכן בברייתא דקתני כיצד יעשה נוחרו או עוקרו אמאי לא קתני תקנתא מעלייתא לשחוט בכוונה שלא לטהר מידי נבילה דעדיף טפי דנחירה הוי צער בע"ח א"ו דהא מילתא לא מהני מידי דכיון דשחיטה לא בעי כוונה אפילו אם כיון שלא יטהר מידי נבילה נמי מותר באכילה:

אלא שלכאורה יש להביא ראי' לדעת מהרש"ל מהא דאמרינן בחולין (דף ל"א) נדה שנאנסה וטבלה אר"י א"ר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה טהורה לביתה משום דבעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה ורי"א אף לביתה לא טהורה. ופריך בסוף הסוגיא ה"ד נדה שנאנסה אילימא דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעלייתא הוא ותו בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה והסומא ושנטרפה דעתן אם יש להן פקחות מתקנות אותן אוכלות בתרומה ודחיק ר"פ לאוקמי שירדה להקר או שנפלה מגשר ואמאי לא משני כדבעי למימר מעיקרא דאנסה חברתה ואטבלה וגבי שוטה וחרשת דאין להן דעת לעצמן כלל מהני כוונת הפקחות אבל בפקחות דיש להן דעת עצמן והיא כוונה שלא תטהר לא מהני לה כוונה דחברתה להכי א"ר דטהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ומדלא מוקי הש"ס הכי ע"כ דאם כוונה בהדיא שלא תטהר אף לרב אסורה לביתה דאף דחולין לא בעי כוונה מ"מ במתכוונה שלא תטהר לא מהני אף בחולין וממילא דה"ה בשחיטה כה"ג אם כיון שלא יטהר מידי נבילה אינו מטהר דהא הש"ס מדמה התם שחיטה לטבילה דרמי דר"י דנדה שנאנסה אהא דאמר ר"י דהלכה כסתם משנה דנפלה סכין ושחטה כשירה עיי"ש דאין לומר דפשיטא ליה להש"ס לאידך גיסא דהיכא דאטבלה חברתה מיקרי כוונה מעליא אף גבי תרומה דבעי כוונה אפילו אם היא בעצמה כוונה שלא תטהר דזה וודאי א"א לומר דודאי היכא דבעינן כוונה והיא מכוונה להיפוך לא מהני כוונת חברתה כיון דהיא עצמה בת דעת:

וראי' לזה דהרי דעת התוס' ביבמות (דף ק"ד ע"ב) ד"ה והא דגבי חליצה מהני כוונת ב"ד העומדים ע"ג ולהכי הוצרך לפסול חרש משום שאינו באמר ואמרה וקטן משום דאיש כתיב בפרשה ולא פסלינן להו משום דחליצה בעי שיתכוונו שניהם ואם לא נתכוונו חליצתן פסולה משום דמטעם זה א"א לפסול דגבי חליצה איכא ב"ד המלמדין אותן ועומדים ע"ג שיכוונו עיי"ש בתוס' ואפ"ה אמרינן בהא דאר"ל שם (דף ק"ו) ה"ד חליצה מוטעת דכשירה כל שאומרים לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה וא"ל ר' יוחנן אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד ואת אמרת חליצתה כשירה עיי"ש ומאי קושיא דילמא להכי מכשרינן משום דמיירי דאיכא כוונת ב"ד שכוונו להתירן בחליצה ומהני כוונת העומד ע"ג ומכוון אף שהוא אינו רוצה ומטעינן ליה שיחלוץ ע"מ לכונסה והב"ד מכוונים שתהא מותרת בחליצה זו והא דאסרינן בלא נתכוונו מיירי שלא כוונו ב"ד על מעשה חליצתו בשעת מעשה שיהא לשם פטור להכי אם לא כיון גם הוא חליצתו פסולה ומה שהיא כוונה לשם פטור לא מהני שלא כוונה על מעשיו כ"א על מעשה עצמה ואנן בעינן שיכוון העע"ג על מעשה מי שאינו מכוון [ועיין לעיל שבארנו דכוונת חליצה אינו אלא בגדר כוונה] וכן בההוא דאתא לקמיה דר"ח אמר לי' חלוץ לה ובכך אתה כונסה ולבתר הכי א"ל מינך הוא דאפסלה חלוץ לה חליצה מעליא ולא מצא תקנה להכשיר חליצה ראשונה על ידי כוונת ב"ד ואמר נמי התם דבחליצה מעושית בעי שיאמר רוצה אני מכ"ז מוכח דלא מהני כוונת אחרים העע"ג אלא בקטן וחרש וחרשית כשאין להם דעת עצמן אבל גדול שאינו מכוין ואדרבה מכוין להיפך לא מהני מחשבת הגדול העע"ג:

מיהו אפשר לחלק ולומר דהא דכוונת אחר לא מהני במי שיש לו כוונת עצמו ומכוון להיפוך זהו דוקא בחליצה וכדומה שהוא בעצמו עושה המעשה ודחיי' לכרעי' והיא חולצת ואם הוא אינו מכוון לפוטרה אלא מכוון לכונסה בזה לא מהני מחשבת האחר העע"ג ומכוין לשם פטור אבל הכא מיירי שאנסה חברתה והטבילה היינו שלקחתה בידים בע"כ ואטביל לה במיא בזה אף שהיא כוונה שלא תטהר מהני כוונת חברתה שכוונה לטהרה כיון שחברתה עשתה המעשה והטבילה אותה בידים. ולהכי לא מוקי באנסה אותה חברתה ואטבלה והיא אינה רוצה להטהר דכוונה דחברתה מהני אף לתרומה היכא דהיא מטבילה בידים:

וסברא זו מוכרחת לנו מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין (דף י"ב) דקאמר שם מאן תנא דלא בעי כוונה בשחיטה ר' נתן היא כו' והקשו התוס' והרשב"א דליהני כוונה דהגדול העע"ג ובשם רבי' ז"ל תי' הא דמהני כוונה דהעע"ג היינו דוקא בגט דמהני שליחות ולא בעי שיכתוב הבעל בעצמו להכי מצטרפין עשיית הקטן והחרש עם כוונת הגדול והוי כוונת העומד ע"ג העושה מדין שליחות אבל דבר שא"א לעשותו ע"י שליח אף עמידת בן דעת ע"ג לא מהני דלא מעלה ולא מוריד במקום שצריך כוונה והלכך חליצה שא"א לעשותה ע"י שליח לא מהני עמידת בן דעת ע"ג וה"ט דשוטה שנחלץ חליצתו פסולה אבל גט שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכוונת כתיבת לשמו ולשמה ואף זה שעע"ג כשליח הממונה לכתוב ולכוין בכתיבתו וטעמא דשחיטה דלא מהני עמידת גדול ע"ג לרבנן דבעי כוונה בשחיטה לפי שהכל תלוי בדעת השוחט דאלו שחט בהמת חברו שלא מדעתו כשירה ואע"פ שלא נתכוון לה כלל בעל הבהמה אלמא כל ההיתר תלוי בדעת השוחט וכוונתו משא"כ בגט דאלו אחר שגרש את אשת חבירו לא עשה ולא כלום והלכך דעת שוחט דוקא בעינן עכ"ל הרשב"א ז"ל ותוכן דבריו דלא מהני מחשבת הגדול עע"ג אלא היכא דשייך גדר שליחות כמו בגט אבל בחליצה דלא שייך שליחות ובעינן שיעשה בעצמו לא מהני גדול עע"ג לענין מחשבה וכוונה וכן בשחיטה אע"ג דיכול לשחוט בהמת חברו ולא בעינן בעלים דווקא מ"מ כיון שאינו צריך בעלים לא שייך בזה גדר שליחות והכל תלוי בדעת העושה לא מהני מחשבת האחר העע"ג וקשה לפ"ז דהא חזינן דגבי טבילה אמרינן באטבלה חברתה דכוונה דחברתה הוי כוונה מעליא ובטבילה נמי ליכא גדר שליחות שהוא בעצמו צריך לטבול וא"כ חזינן דאף במילתא דלא שייך שליחות נמי מהני כוונת העע"ג וצ"ל כמש"כ לעיל דאף דבדבר דלא שייך שליחות לא מהני מחשבת הגדול עע"ג מ"מ היינו עשה מעשה אלא שחישב על מעשה חבירו אבל אם הטבילו אותה בידים ועשו ג"כ מעשה מהני מחשבת המטביל אע"ג דלא שייך שליחות בטבילה מ"מ כיון שהמחשב עושה מעשה ג"כ שפיר דמי. וה"נ לענין מה שאין העושה מעשה הטבילה רוצה להטהר מהני מחשבת המטביל דאע"ג דלא שייך שליחות בטבילה מ"מ כיון שהמחשב עושה מעשה ג"כ שפיר דמי ה"נ לענין מה שאין העושה מעשה הטבילה רוצה להטהר מהני מחשבת המטביל בידים שיועיל טבילתו והא דאמרינן ביבמות (דף מ"ח) עבד איש אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בן איש בע"כ ופרש"י ז"ל גר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בע"כ עיי"ש ברש"י ז"ל ותוס' שם והיינו משום דהבן אינו רוצה הרי דלא מהני מחשבת אביו להטבילו ולהטיל עליו עול מצות מחמת שהבן בעצמו אומר דלא ניחא ליה בגירות ומשמע דאפילו אם מטבילו בידים במים נמי לא מהני מחשבת אביו לשויה גר מחמת שהבן אומר היפוך מחשבת האב התם שאני דבעינן נמי קבלת מצות ולא סגי בכוונת טבילה לחוד ולענין קבלת מצות ודאי דלא מהני מחשבת האב היכא דלא ניחא ליה להבן אבל בטבילה דלא בעינן אלא כוונת טהרה לחוד מהני מחשבת המטבילו בידים אע"ג דלא ניחא ליה להטובל בעצמו וא"כ אפשר לומר דלהכי לא מוקי לה באטבלה חברתה והיא אינה רוצה דבזה הוי כוונה אפילו לתרומה והא דלא מוקי לה באנסה חברתה שתטבול בעצמה והיא אמרה שאין רצונה להטהר דאז לא מהני מחשבת חברתה כיון שלא עשתה בה שום מעשה הוא משום דלשון נדה שנאנסה וטבלה משמע שהיא לא עשתה מעשה הטבילה בעצמה דאי עשתה מעשה הטבילה בעצמה הול"ל נדה שאנסוה וטבלה. ומדקאמר שנאנסה משמע שלא עשתה בעצמה הטבילה להכי בעי לאוקמי שאנסה חברתה ותקפתה וטבלתה או שנפלה מן הגשר או שירדה להקיר ונפלה כולה לתוך המים דכל הני לא עשתה בעצמה מעשה הטבילה דהכי משמע לשון שנאנסה] היכא דאטבלה בידים אבל היכא דליכא כוונת חברתה או היכא דלא אטבלה בידים דלא מהני כוונת חברתה והיא כוונה שלא ליטהר לא מהני אפילו בחולין גרידא כדעת מהרש"ל ז"ל דדוקא בלא כוונה מהני לחולין אבל במכוון להיפוך לא מהני אף בחולין. ובלא"ה אין ראיה מהא דלא מוקי הש"ס במכוונת שלא ליטהר דאפ"ל דלא ניחא ליה להש"ס לאוקמי הכי משום דהו"ל לרב ור"י לפרושי שנאנסה וכוונה שלא להטהר ומדאמרי סתם נדה שנאנסה משמע דלא חשבה כלל ומוקי לה שנפלה מן הגשר או שירדה להקר:

ולכאורה יש ראיה דלא מהני בשחיטה מה שמכוין שלא לטהרה מידי נבילה מהא דמפרש ר"ל במסכת יבמות (דף ק"ו) דחליצה מוטעת דכשירה היינו באומר חלוץ לה ובכך אתה כונסה ור"י דחי לה משום דבעינן כוונה בחליצה אלמא דלר"ל דסובר דלא בעי כוונה הוה פשיטא ליה נמי דאפי' במכוין שלא לפוטרה מהני כגון בחלוץ לה ובכך אתה כונסה. וא"כ ה"ה בשחיטה כיון דלא בעינן כוונה מהני אע"ג דמכוון שלא לטהר מידי נבילה והדברים ק"ו ומה התם בחליצה דסובר ר"ל דלא בעי כוונה היינו דלא בעינן שיכוון לפוטרה בחליצה זו אבל מ"מ כוונת מעשה אפשר דמודה ר"ל דבעינן דהיינו שיכוין לחליצת מנעל בעלמא ואפ"ה סובר ר"ל דמהני אפילו במכוין שלא לפוטרה א"כ כ"ש בשחיטה דקילא טפי מחשבה דידה דלא בעינן כוונה אפילו לחתיכה בעלמא לרבנן דודאי מהני אף שמכוין שלא לטהר מידי נבילה:

מיהו גם זה יש לדחות דהא דמהני בחליצה לר"ל אף במכוין שלא לפוטרה מיירי שהיא מכוונת לשם פטור רק שהוא מכוין לכונסה וכיון שהיא עושית עיקר מעשה החליצה סובר ר"ל דבתר דידה אזלינן אבל בשחיטה אם מכוין שלא לטהר מידי נבילה לא מהני מידי ועוד יש לחלק בין שחיטה לחליצה דשחיטה לא הוי מצוה וחליצה הוי מצוה אלא שאין כאן מקום לזה] ואין להביא ראיה מהא דאמרינן גבי מצות דאף למ"ד מצות א"צ כוונה מ"מ אם מכוון שלא לצאת לא יצא כמש"כ הראשונים ז"ל (בפ"ק דברכות) בסוגיא דפתח אדעתא דחמרא כו' דהתם שאני דאף למ"ד מצות אצ"כ היינו שא"צ לכוון לשם מצוה אבל מ"מ כוונת מעשה בעינן כדאמרינן בר"ה (דף כ"ט) גבי תקיעת שופר דלא מהני מנבח נבוחי וכיון דבעינן כוונה לשם תקיעה בעלמא וכוונתו גורמת קיום המצוה יש כח גם כן בכוונתו לבטל קיום המצוה היינו כשמכוין בהדיא שלא לצאת. אבל גבי שחיטה דלא בעינן שום כוונה אפילו אם לא כיון לחתיכה כלל נמי מהני כדאמרינן הא הפילה כשירה וכח גברא לחוד הוא דבעינן ואין בכוונתו שום גורם בקיום כח השחיטה בזה נמי לא מהני כוונתו לבטל כח השחיטה אפילו במכוין שלא לטהר מידי נבילה:

ונ"ל ראיה דגם במתכוין שלא תועיל השחיטה לה לטהרה מידי נבילה נמי מטהר מידי נבילה דהא אמר בחולין (בדף י"ג) מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול א"ל דכתיב ושחט את בן הבקר עד שתהא שחיטה לשם בן בקר א"ל זו בידינו הוא לעכב מנין לרצונכם תזבחוהו לדעתכ' זבוחו ופרש"י ז"ל מתעסק שפסול בקדשי' היינו מתעסק בסכין להגביהו או לזורקו שלא נתכוין לשום שחיטה עכ"ל וקשה לי טובא מאי קאמר לעכב מנין והיינו דמקרא לא ילפינן אלא לענין לכתחילה ולעכב מנין וע"ז קשה הא לא שייך לכתחילה שלא יהא מתעסק הא מתעסק הוא בלא כוונה שזורק לנעוץ בכותל והסכין שחט מעצמו ועל דבר שבא בלא כוונה לא שייך להזהיר האדם שלא יעשה כיון שנעשה מאיליו. וכיון דלא שייך בזה לכתחילה ע"כ דאתי קרא לעכב ול"ל תרי קראי אבל אם נימא שלא כדעת מהרש"ל ז"ל דמתעסק בחולין כשר אפילו במתכוין שלא יטהר מידי נבילה נמי כשר דג"ז לא גרע ממתעסק א"כ שפיר קאמר דמחד קרא לא ידעינן אלא לכתחילה דהיינו דאזהר קרא שלא יזרוק סכין לנעוץ בכותל ויכוין שאם ישחוט דרך הילוכו הבהמה לא יטהר מידי נבילה דגם זה קרי מתעסק וכשר בחולין אף שכיון שלא לטהר מידי נבילה וקמ"ל קרא דבקדשים אסור לעשות כן ואצטריך קרא דלרצונכם לעכב וכ"ז אם נימא דבחולין כשר אף אם כיון שלא לטהר מידי נבילה שפיר ואפשר לומר דגלי קרא דבקדשים לא יעשה כן ובלשון מתעסק נכלל גם חושב בהדיא שלא יטהר מידי נבילה דמתעסק בחלבים ועריות דמחייבין בכריתות (דף י"ט) וודאי דנכלל בלשון זה אף אם חישב בשעת אכילתו מפני שהוא שומן ואם היה חלב לא היה אוכל] אבל לדעת מהרש"ל ז"ל דבכיון שלא לטהר מידי נבילה גם בחולין פסול א"כ א"א לאוקמי קרא דבן הבקר להכי כיון דבחולין נמי פסול וע"כ דקרא אתי במתעסק סתם ולא חישב שלא לטהר מידי נבילה וע"ז קשה דלא שייך ע"ז אזהרה לענין לכתחילה דהא הוא דבר שבא בלא כוונה וא"א לאוקמי קרא אלא אדיעבד וא"כ אמאי קאמר לעכב מנין הא ע"כ קרא אתי לעכב וזה ראיה ברורה דמטהר מידי נבילה אף שכיון בהדיא שלא לטהר וקצת יש לדחות דאף דלא שייך להזהיר את המתעסק שלא ישחוט קדשים דרך מתעסק דהא דבר זה נעשה שלא בכוונה ולמאן אזהר קרא מ"מ אפשר לומר דנ"מ לענין אדם אחר הרואה שאיש אחד זורק את הסכין ורואה שדרך הילוכו של סכין יכול להיות שישחוט את בהמת קדשים וצריך הרואה להסב את הבהמה שלא יפגע בה הסכין או להסב את הסכין שלא יפגע בבהמה וישחטנה משום דלכתחילה מתעסק בקדשים פסול אבל בדיעבד ה"א דכשר להכי איצטריך קרא דתזבחוהו כ"ז נלע"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף