עונג יום טוב/נו
|
< הקודם · הבא > |
בש"ע יור"ד (סימן ד' סעיף ב') פסק שחטה ואח"כ חישב עלי' ה"ז ספק זבחי מתים. ומהרש"ל פסק כרבינו ירוחם דאסורה באכילה ומותרת בהנאה והכרו"פ כ' דהטעם הוא משום דהוי ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אי לאו כדאיתא בחולין (דף ל"ט) פלוגתא דרשב"ג ורבנן ולענין אכילה אוקמינן אחזקה אבל בהנאה שרי ע"כ ולא הבנתי דהא בלא בדק בסימנים פליגי (דף ט') דר"א ב"א אמר משום ראבר"י טריפה ואסורה באכילה ובמתניתא תניא נבילה ומטמאה במשא וקאמר דקמיפלגי בדר"ה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת מ"ס בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומ"ס בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן והרמב"ם ז"ל פסק (בפ"א מה"ש הי"ב) דמטמא נמי ועיין בתוס' שכתבו דאף מ"ד דאינה מטמאה הוא משום דרוב פעמים שוחט שפיר ומה"ת שרי אף באכילה ורבנן הוא דגזרו להכי לא גזרו טומאה אבל בספק דאורייתא מודה דמטמא הרי דכיון דאסרינן באכילה מטעם חזקה מהני נמי הך חזקה לטמויי כנבילה אע"ג דבחייה לא היתה מטמאה כיון דאנו מחזיקינן אותה שלא נשחטה כהוגן ממילא בת טומאה היא א"כ הכא נמי לענין איסור הנאה אף דבחייה לא היתה אסורה בהנאה מ"מ כיון שמה שאנו אוסרין אותה באכילה הוא מחמת שמהני חזקת איסור דידה לחוש שמא חישב עליה בשעת שחיטה א"כ ממילא אסורה בהנאה ומ"ש איסור הנאה מאיסור טומאה ואין לומר דדוקא גבי טומאה מהני החזקה משום דלא משכחת כלל שלא יהא בה טומאה אם לא נשחטה שחיטה הגונה משא"כ לענין איסור הנאה דמשכחת שפיר שתהא נבילה ולא תהא אסור בהנאה דהיינו אם לא חישב עלי' להכי לא מהני חזקת איסור לענין הנאה דז"א דמאי איכפת לן הא דלפעמים מתחלק איסור הנאה מאיסור אכילה כיון דבהאי חששא שאנו דנין עלי' דהיינו שאנו מסופקין אם חישב גם בשעת שחיטה א"א להתחלק איסור הנאה מאיסור אכילה ואם חשב עלי' ע"כ אסורה גם בהנאה ואם לא חישב מותרת גם באכילה וכיון דאסרינן באכילה משום חזקה ממילא אסורה גם בהנאה כמו דמטמאה במשא משום האי חזקה:
מיהו יש להסביר קצת דמהני האי חזקה שהיתה בחייה בחזקת איסור שתהא דומה כאילו לא נעשה בה שום מעשה המכשירה כמו שלא נעשה בה בחיי' שום מעשה מכשיר ולהכי לענין טומאה דאם לא נעשה בה שום מעשה מטמאה דהרי מתה להכי אמרינן דבלא בדק בסימנין מטמא אבל לענין איסור הנאה דאם מהני חזקת איסור דידה למהוי כאלו לא נעשה בה שום מעשה עדיין מותרת בהנאה להכי שרינן שפיר בהנאה אע"ג דבגוף הספק שנולד לנו במחשבת השוחט א"א להתחלק איסור הנאה מאיסור אכילה:
ונ"ל להביא ראיה דלא מפלגינן גבי ספק בין איסור אכילה לאיסור הנאה ולא כדברי הכרו"פ ז"ל דאמרינן בחולין (דף י"ג) שחיטת כותי נבילה ומטמאה במשא נבילה אין זבחי מתים לא מאן תנא אר"ח בר אבא אר"י דלא כר"א דאי ר"א האמר סתם מחשבת כותי לעכומ"ז וכו' ופריך וניחוש שמא מין הוא ומשני אר"נ א"ר בר אבוה אין מינין באומות והא קא חזינן דאיכא אימא אין רוב אומות מינים ופרש"י ז"ל הלכך הוי להו מינין מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן עכ"ל ומשמע דדוקא משום דהוי מינים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן הא אי הוי ספק השקול הוי חיישינן למינין לאסור אף בהנאה כדמשמע מלשון רש"י ז"ל וגם מדברי הש"ס גופא משמע הכי דפריך וניחוש שמא מין הוא אלמא דמספיקא בעינן למיחש ולאסור בהנאה אלא דלכאורה קשה אף לפמש"כ דחזקת איסור דאכילה מהני גם לענין איסור הנאה מ"מ הא בסוגיא דלא בדק בסימנין מבואר דאפילו מאן דסובר מטמאה בנבילה היינו משום דכיון דמוקמינן בחזקת איסור והשתא מתה היא וכיון דמהני חזקה להחזיק שלא נשחט רובא ע"כ ממילא מטמא אבל הכא דאסורה באכילה משום שחיטת כותי מהיכי תיתי נימא דאסורה בהנאה ומנין לנו להחזיק שחישב עלי' הא לענין הנאה ליכא חזקת איסור ובשלמא בישראל ששחט שפיר היה אפ"ל דהיכא דמספקינן אי חשב לע"ג אי לא אסרינן בהנאה דמגו דמהני חזקת איסור לגבי אכילה מהני ע"כ לענין הנאה ממילא דהא מחזקינן שחישב עלי' דהא אם לא חישב עלי' מותרת אף באכילה וכיון דבעינן למיסר באכילה מחמת דחישב עלי' ממילא נאסרה בהנאה אבל בכותי ששחט דבאכילה אסורה בלי ספק ואנו מסופקין שמא חישב עלי' מהיכי תיתי תועיל החזקה לגבי איסור הנאה דהא דאסרינן באכילה לא מטעם חזקת איסור (הנאה) רק דשחיטת כותי אסורה בלי ספק אבל לענין הנאה הא ליכא חזקה לאיסורא ואין לומר דנהי דחזקת איסור לא מהני לאסור בהנאה מ"מ ספק השקול מיהו הוי דבעינן למיחש שמא חישב עליו דז"א דאדרבה לענין הנאה איכא חזקת היתר שעד עכשיו היתה מותרת בהנאה דהרי גבי לא בדק בסימנין למ"ד בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן אזלינן לקולא משום דכיון דלא מהני חזקת איסור ספק השקול נמי לא הוי משום דאיכא למימר אדרבה נעמידנה בחזקתה שלא היתה טמאה עד עכשיו ואף שהתוס' הוצרכו התם לאמר דמה"ת מותר לגמרי משום דרוב פעמים שוחט שפיר משמע הא לאו ה"ט דרוב פעמים שוחט שפיר היה מטמא אף למ"ד דחזקת איסור לא מהני לגבי טומאה דמשום ספק השקול בעינן למיזל לחומרא מ"מ הא כבר כתבנו במק"א דטעמם משום דלא שייך לאוקמי אחזקת טהרה שעד עכשיו לא היתה מטמאה משום דעד עכשיו היתה בעלי חיים ולא היה שייך בה טומאה וכל כה"ג לא הוי חזקה אבל לענין איסור הנאה דגם בבעלי חיים שייך איסור הנאה והיתר הנאה ודאי דמוקמינן אחזקה שהיתה מותרת בהנאה עד עכשיו וא"כ ודאי דקשה מאי פריך ניחוש שמא מין הוא כיון דלא מהני חזקת איסור של הבהמה לענין לאסור בהנאה להחזיקה שחישב עלי' מחמת שבלא"ה אסורה באכילה א"כ בעינן לאוקמי אחזקה דהתירא לענין הנאה:
ונ"ל דמזה יש להביא ראיה לשיטת הפוסקים דבשוחט בהמה לכותי נאסרה במעשה כל דהו ואפי' במיעוט קמא דקנה כמו שביאר הש"ך בנקודת הכסף (ביור"ד סימן ב') ולהכי שפיר פריך וניחוש שמא מין הוא משום דבמיעוט קמא דקנה הוי כקוץ בעלמא דניקב הקנה כשירה ואז נולד לנו ספק לאוסרה שמא שחט הכותי לשם כומ"ז דאז אין בה עדיין איסור במה שהתחיל לשחוט מיעוט הקנה וע"י מעשה דידי' ואם לא חישב לכומ"ז אינה נאסרת דאילו היה שבקה הי' מועיל לה שחיטה להתירה ע"י ישראל רק שאנו מסופקין שמא חישב לעבודת כוכבים ואסרה במחשבתו גם במעשה דמיעוט קמא דקנה. וכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור אינה זבוחה עומדת בעינן למימר שהכומ"ז הזה אסרה במעשיו ומחשבתו שנאסר לגמרי שלא יועיל לה שום שחיטה כלל להכי נאסרת גם בהנאה דכיון דחזקת איסור דידה הועיל לאוסרה וע"י מעשה דידי' לחוד אינה נאסרת דמיעוט קמא דקנה לאו כלום הוא ואין בידינו לאוסרה אלא אם נימא שחישב לעכומ"ז וממילא נאסרת בהנאה אף שבחייה לא היתה אסורה בהנאה מפני שמועיל החזקה לאוסרה באכילה והאיסור אכילה גורר עמו ג"כ איסור הנאה אבל אי נימא כשיטת האחרונים דאינה נאסרת רק במעשה גמור דהיינו וושט או קנה א"כ קודם ששחט סימן א' לא חל איסור הנאה כלל וכששחט סימן א' ואנו צריכין לדון על איסור הנאה ומסתפקין אם כוונתו לעבודת כוכבים אי לא לא מהני לה חזקת איסור אכילה להמשיך עמו איסור הנאה ולומר מחמת זה שחישב לעבודת כוכבים דהא אפילו לא חישב לכומ"ז נמי אסורה באכילה משום שנעשית נבילה ע"י שחיטת כומ"ז שהוא כקוץ ונקב בעלמא וכיון שאסורה באכילה בלא"ה לא מהני החזקה על איסור הנאה והוי לענין איסור הנאה ספק השקול ובעינן לאוקמי אחזקת היתר כמו שהיתה מותרת בחייה בהנאה כן מותרת עכשיו] ולהכי שפיר פריך וניחוש שמא מין הוא דמספיקא בעינן למיסר דבתחילת השחיטה נאסרה באכילה משום מחשבתו ע"י חזקת איסור דידה ויגרור עם איסור זה גם איסור הנאה ושוב לא יפקע עד דהוצרך לשנויי אין רוב אומות מינין והו"ל מינין מיעוטא כמש"כ רש"י ז"ל א"כ הרי הוכחה ברורה דהיכא דא"א לחלק איסור הנאה מאיסור אכילה מהני חזקת איסור גם לאיסור הנאה א"כ ה"ה בשחטה ואח"כ חשב עלי' בישראל דאם לא חשב הרי מותרת לגמרי ואם אנו באין לאוסרה באכילה הוא רק מחמת ספיקא דשמא חישב עלי' וממילא נגרר איסור הנאה עם איסור אכילה מחמת חזקה ואסורה בהנאה:
ואפשר לומר דמהני חזקת איסור להחזיקו באיסור אכילה לחוד ותלינן ששחט מתחילה לכומ"ז באופן שאינו נאסר רק באכילה ולא בהנאה כגון ששוחט להרים וגבעות דתנן בחולין (דף מ') דפסולה ולא הוי כזבחי מתים אע"ג דהשתא לאחר שחיטה אמר ששוחט לדבר שנאסר בהנאה מ"מ מה שהוכיח סופו על תחילתו אמרינן רק דשחט לשם כומ"ז אבל לא לשם ע"ז האוסר בהנאה ואף דרש"י ז"ל פי' דלשם הרים פסולה רק מדרבנן מ"מ כיון דבחזקת איסור קיימא אסור אפילו בספק דרבנן וצ"ע:
עוד יש לעיין במש"כ הכרו"פ דלענין הנאה מוקמינן אחזקה דלכאורה נראה דעל רגע קטנה דמשעת שחיטה עד המחשבה לא מוקמינן אחזקה וראי' לזה מהא דתנן בנדה (דף י"ד) נמצא על שלה אותיום טמאים וחייבים בקרבן לאח"ז פטורים מן הקרבן ותני עלה שם וחייבים באשם תלוי וקשה כיון דספיקא הוא אמאי חייבין באשם תלוי נוקי אשה בחזקת היתר דמה"ת מוקמינן אשה אחזקה כדאיתא בריש נדה שם (דף ב') לענין חולין וכל היכא דאיכא חזקה ליכא אשם תלוי כמש"כ התוס' ביבמות (דף פ"ח) ואין לומר כיון דבלא"ה טמאה משום משמשת טומאת ערב להכי לא מוקמינן לה אחזקה דאכתי נוקי אחזקה לענין טומאת נדה שאינה טמאה נדה. א"ו דעל שעה קטנה לא מוקמינן אחזקה מיהו זה אינו דהתם דאשה עלולה לראות והשתא ראתה בודאי לא שייך לאוקמי אחזקה ברגע קטן ולאחר זמן ראייתה על רגע קטנה משא"כ הכא דאין הבהמה עלולה לחשב על שחיטתה לכומ"ז ואיכא למימר דלא שחט לכומ"ז ומוקמינן אחזקה שפיר ודו"ק כנלע"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |