עונג יום טוב/נד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב נד

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

שאין אנו מסלקין מחשבתו גם מעשיו אינם מסתלקין והוי שחיטה מעליא וחייב משום עכומ"ז ומשום קדשים בחוץ דהא לא אמר בדוקא שרוצה שתאסר בתחילת שחיטה רק שרוצה ששחיטה זו תהא לעכומ"ז ויתפס בה תקרובת עכומ"ז והרי נתפס בה דין תקרובת עכומ"ז בגמר שחיטה בשעה שנגמר גם איסור שחוטי חוץ ולהכי א"ש למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה דלדידי' אינה נאסרת אלא בסופה ולהכי חייב משום שחוטי חוץ משום דעד סוף השחיטה הוי השחיטה כדינה ול"א דמפסלא מחמת שהוא רוצה לשוחטה לעכומ"ז ובאמת לא נתפס בה דין תקרובת עכומ"ז והוי כמתה מאילי' כיון דסוף סוף בסופה נתפס בה דין תקרובת עכומ"ז:

מיהו מדברי רש"י ז"ל משמע למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה לא מתסרא הבהמה אפילו בסוף שחיטה שכ' שם (בדף מ"א) ואי אין אדם אוסר דבר שא"ש מאי איריא דתני עוף אפילו בהמה נמי דהא לא פקע שם קדשים מיני' ומיהו איהו מחייב משום עובד עכומ"ז דמ"מ אע"ג דלא מתסרא מפלח פלחא עכ"ל משמע מדבריו בהדיא שלא נאסרה כלל הבהמה אפילו בסוף השחיטה ונראה שטעמו של רש"י ז"ל דאע"ג דבסוף השחיטה פקע שם קדשים מינה ויצא מידי מעילה ד"ת מ"מ כיון דמדרבנן יש בה מעילה כדאמרינן פ"ק דמעילה (דף ב') יש עליה עדיין רשות הקדש ומקרי דבר שא"ש ואינו נאסר אף ע"י מעשה:

ומיהו בעיקר סברת הרא"ה ז"ל קשה לכאורה מהא דאמרינן בנדרים (דף ל"ה) איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא ופשיט מדתנן הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין אלא שפיגולן פיגול אא"ב שלוחי דרחמנא שפיר אבל אי אמרת שלוחי דידן לימא לי' לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי וכ' הר"ן ז"ל שם וז"ל שוגג הוא דקשיא לי' בשלמא במזיד נהי דשלוחי דידן נינהו פיגולן פגול דכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתא דנפשי' קא עביד וקיי"ל בפ"ב דחולין (דף מ) אדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה אבל בשוגג אי שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול הא לאו אדעתי' דנפשי' קא עביד שנתכוין לעשות שליחותו ולימא לי' לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי עכ"ל הר"ן ז"ל ולדעת הרא"ה ז"ל קשה טובא דמאי מקשה הש"ס משוגג הא חזינן דמעיקר קרא דפיגול דחייב רחמנא כרת לא מקשה הש"ס משום דאיכא למימר דהא דחייב כרת בפיגול מיירי באמת שבעל קרבן הי' כהן ופגלו ועוד דמצי למימר דמיירי במזיד ובמזיד א"ש אף אי שלוחי דידן דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה רק דמקשה דכהנים שפיגלו במקדש דמיירי בקרבן של אחרים מדחייבין לשלם. וע"ז מקשה משוגג נימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי וא"כ לדעת הרא"ה מאי מהני הא דיאמרו הבעלים לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי דאף דאין השליח יכול לקבוע מחשבתו מחשבת פיגול בהאי קרבן משום שע"ז לא נעשה שליח מהבעלים מ"מ אם נסלק מעשה השליח מהקרבן הקרבן פסול בלא"ה ודמי כאלו לא נשחט מכח גברא ובזריקה כאילו לא נזרק מכח השליח והגיע הדם על המזבח מאיליו ונפסל הקרבן ולהכי חייבין לשלם ומאי מקשה הש"ס כלל:

ומיהו בלא"ה קשה לכאורה מאי פריך התם לימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי דממ"נ אם נימא לתיקוני שדרתיך הרי נתבטל השליחות ואנן בעינן שליחות הבעלים וממילא הקרבן פסול דמסתמא מיירי נמי שנתפגל בזריקה דוודאי בעינן בה שליחות ואחרי כותבי זאת מצאתי להרשב"א ז"ל בחי' וז"ל וקשיא לי והא אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה רבה כדאמרינן בע"ז וי"ל דה"מ בשאר איסורין אבל הכא איבעי שליחות כשהוא משנה שליחותו ומעוות נמצא שאינו שליח לכך ולא הוי כשוחט קרבן אלא כנוחר ולא הוי פיגול וכשר מיהא לא הוי ואיהו לא קשי' לי' למה אינו כשר אלא פיגול הוא דקשיא לי' עכ"ל הנה הוא מפרש דקושית הש"ס לא מפסול הקרבן קשיא לי' אלא מחיוב כרת:

אבל לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דלפי דבריו הו"ל להקשות גם ממזיד אמאי חייב כרת הא הוי קרבן פסול ולמה לי' להש"ס לאסוקי הך דיוקא דהא שוגגין פטורין דמשמע דרק משוגג קא מקשי [ועי' בפירוש הרא"ש בנדרים שם דבאמת הקושיא גם ממזיד ולא מייתי הברייתא אלא להוכיח דהוי פיגול מה"ת ואולי גם הרשב"א מפרש כן] ומזה מוכח כדברי הר"ן ז"ל דמקשה רק משוגג משום שאין השליח רוצה לאפוקי מדעת בעלים כלל ולא שייך בזה אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה וקושית הש"ס הוא ממה שהקרבן פסול ולא מכרת דהא בשוגג בלא"ה ליכא כרת וא"כ כיון שבארנו דקושית הש"ס מהא דהקרבן פסול הדק"ל דהא פסול מטעם דכיון דבעי שליחות והוא שינה בשליחות ממילא ליכא כאן שליחות ונפסל:

ולכאורה היה אפשר לומר דהש"ס מפרש הא דהכהנים שפגלו במקדש היינו בשחיטה ובשחיטה לא בעי שליחות כיון דבזר נמי כשירה וכמו שבארנו במק"א והא דלא משני דמיירי באמת בשאר עבודות ונפסל הקרבן מטעם שינוי השליחות כדברי הרשב"א ז"ל הוא משום דהרשב"א ז"ל בגיטין (דף נ"ג) מקשה שם אהא דכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין מ"ש מעושה מלאכה בפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב רק בד"ש ותי' דשאני פיגול דבשעה שמפגל עושה מעשה ששוחט אבל הכא אינו עושה מעשה ומשמע דזהו דווקא בשחיטה דאיכא מעשה שחיטה אבל לא בשאר עבודות דבשאר עבודות חייב רק בד"ש ולהכי מקשה שפיר כיון דע"כ מיירי בשחיטה דלא בעי שליחות לימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי מיהו ז"א דא"א לומר דהש"ס סובר דמתניתין מיירי רק בשחיטה דא"כ אפילו אם נימא דכהני שלוחי דשמיא נינהו נמי תקשה אמאי יכול לאסור הא על שחיטה לא שייך לומר דרחמנא שוויא שליח אף לאסור דמאן שוויא שליח דכיון דשחיטה כשירה בכל אדם הא לא נעשה הכהן שליח לשחוט דדוקא בשאר עבודות שייך לומר שלוחי דשמיא ולא בשחיטה ומדקאמר הש"ס א"א שלוחי דשמיא שפיר ע"כ דמוקי לה בשאר עבודות דבעי שליחות ומה דחייב בדיני אדם ולא מדמינן לה לעושה מלאכה בפרת חטאת שהכניסה לרבקה בשביל שתינק ותדוש שפטור מד"א. משום דהתם ליכא מעשה כלל דבשעת הכנסה לרבקה לא מיפסלה ואח"כ כשדשה מיירי דהוא לא עביד מעשה והיא דשה מאיליה רק שפוסלה במחשבתו שרוצה שתדוש וכיון דלא הוי אלא מחשבה להכי פטור מד"א משא"כ בפיגול דבשעה שמחשב זורק וקא עביד מעשה חייב נמי בד"א] וא"כ הדק"ל מאי מהני הא דמצי למימר לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי:

מיהו לשיטת הר"ן ז"ל נראה דלק"מ כיון דכ' דלא שייך בשוגג אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה משום שלא רצה לאפוקי מדעת בעלים א"כ אין בזה ביטול השליחות נמי כיון שעשה הדבר לדעת בעלים רק שהי' שוגג שהי' סובר שאין הקרבן נפסל בכך השליחות קיימת ורק מחשבתו מתבטלת מטעם לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי ודוקא היכא דשינה השליח במעשה אז בודאי אמרינן דאף בשוגג השליחות מתבטלת אבל הכא דהמעשה עביד כפי שנצטווה רק שחישב מחשבה הפוסלת בזה אמרינן כיון שעשה בשוגג ולא רצה להוציאה מציווי הבעלים מעשיו קיימים ומחשבתו מתבטלת משום לתיקוני שדרתיך כו' ושפיר פריך אמאי פיגולן פיגול:

ולפי"ז לא קשה על דברי הרא"ה דלהוי כנוחר מטעם דכיון דאנו מבטלין מחשבתו כמאן דלא עביד דמי דגם הרא"ה לא אמר אלא כששחט בהמת חבירו לעכומ"ז מדעת עצמו שזה רצה להוציא מדעת בעלים וכיון שאנו מבטלין מחשבתו גם מעשיו מתבטלין אבל הכא גבי פגול ששחט אדעת בעלים ובשוגג חישב מחשבה הפוסלת בזה אף שהמחשבה מתבטלת מ"מ מעשה דידי' קיים שהרי רצה למלאות שליחות הבעלים ואלו הוה ידע שמחשבתו פוסלת אף הוא לא הי' מחשב כלל להכי מעשיו קיימין ומיושבין דברי הרא"ה ז"ל:

אולם לענ"ד אין כוונת הרא"ה ז"ל כמו שפי' הט"ז דלהכי אסורה באכילה משום דכמאן דלא עביד דמי היכי שמחשבתו מתבטלת אלא כוונת הרא"ה ז"ל דלהכי אסורה באכילה משום דגברא לא חזי דאף דאין הבהמה נאסרת בתקרובת עכומ"ז משום שאין אדם אוסר דשא"ש מ"מ האי גברא עבד עכומ"ז ודמי למשתחווה להר שההר אינו נאסר וגברא חייב מיתה כדאיתא סנהדרין (דף ס"א) וקיי"ל דמומר לעכומ"ז שחיטתו פסולה והויא נבילה ואף דבפעם אחת לא נעשה מומר כמ"ש התוס' בחולין (דף י"ד) מ"מ הא כתב הר"מ ז"ל בפהמ"ש בחולין (שם) גבי שוחט בשבת דבמזיד נעשה מומר בתחילת שחיטה ושחיטתו פסולה כדין שחיטת מומר לעכומ"ז [ואף דבגמרא שם פריך אמתניתין דשוחט בשבת ונוקמה במזיד ור"מ צ"ל לדעת הרמז"ל דהש"ס בעי לאוקמי במזיד וכמ"ד מקלקל בחבורה פטור דלא נעשה מומר לחלל שבת כיון דהוי מקלקל והר"מ קאי למ"ד מקלקל בחבורה חייב וצ"ע] וה"נ בתחילת השחיטה נעשה מומר לעכומ"ז [וכמו שבארנו במק"א דאם גמר כל שחיטת הסימן לעכומ"ז נעשה למפרע כל השחיטה זבחי מתים דקיי"ל ישנה לשחיטה מתחילה וע"ס] ופסולה כל השחיטה דהוה לה כנוחר משום דגברא לא חזי והיינו דכתב הרא"ה ז"ל דגברא לא חזי ולא איהו אסר לה אלא דלא שרי לה דהיינו דמומר לעכומ"ז אינו ראוי להתיר ע"י זביחתו ומומר לעכומ"ז ששחט דמי לשחוטה מאילי' כגון נפלה סכין ושחטה דהויא נבילה דרחמנא אמר וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו שמתיר ע"י זביחתו אבל עכומ"ז ומומר לעכומ"ז אינו מתיר ע"י זביחתו ואף שאינו שלו מ"מ איהו לא שרי לה:

ולפי"ז לא קשה נמי קושית המשמרת הבית מהא דפריך משוחט בחוץ לעכומ"ז למ"ד א"א דבר שא"ש מכי שחיט בה פורתא אסרה כו' דמשמע דלמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש לא נאסרה דהתם כיון שהי' שוגג דהא חייב ג' חטאות קתני ובשוגג הא לא נעשה מומר כלל ומיושבים היטב דברי הרא"ה ז"ל:

ומש"כ הרא"ה ז"ל שם דגם למ"ד דבישראל אמרינן לצעורי קא מכוין מ"מ באכילה אסור ולכאורה קשה דהא כיון דאמרינן לצעורי קא מכוין ולא כיון כלל לעכומ"ז א"כ הא לא נעשה מומר ואמאי אסור באכילה וי"ל דגם זה נכון דבאמת הא דאמרינן לצעורי קא מכוין היינו דאף שאמר שכיון לעכומ"ז לא מהימן לי' ואמרינן דבמחשבתו לא כיון לעכומ"ז רק שאמר כן לצעורי' וע"ז קשה דהא בגיטין (דף נ"ד) אמרינן היה עושה עמו בטהרות וא"ל טהרות שעשיתי עמך נטמאו היה עושה בזבחים ואמר לו זבחים שעשיתי עמך נתפגלו כל שבידו נאמן אבל אם אמר לו שעשיתי עמך ביום פלוני אינו נאמן עיי"ש בגמ' וא"כ ה"נ כשאומר שכיון באמת לעכומ"ז נאמן ואין לומר דהתם נאמן כשהוא בידו דמיירי כשאומר ע"י אחרים נטמאו אבל לומר על עצמו שעשה איסור אינו נאמן אפילו היכא דבידו. דז"א דהא בזבחים שעשיתי עמך נמי עשה איסור ואפ"ה נאמן היכא דבידו וא"ל דהתם גלי קרא דנאמן כשאומר פיגול דז"א דהא איכא לאוקמי קרא במפגל קרבן עצמו שיודע בעצמו שפיגלו אבל אם כהן אחר שאמר שפיגל קרבן שאינו שלו אינו נאמן ואף דדרשינן בנדרים (דף ל"ו) לא יחשב מ"מ ולא אמרינן לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי א"כ גלי קרא דגם אחר מצי מפגל מ"מ הא אפשר לומר דהאי קרא לא מהני אלא דלא נימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי ויש כח ביד הכהן לאסור אף שאינו שלו אבל לענין נאמנות אפ"ל דלא מהימן כיון שאינו שלו וקרא מיירי בשמעיני' דמפגל כדאמר בגיטין (דף נ"ד) אבל אם לא שמענו לא מהימן ומדלא מפליגינן בהכי ש"מ דכל שבידו מהימן אפילו לאמר שעשה בעצמו האיסור וא"כ ודאי דקשה לכאורה למה אמרינן בשוחט בהמת חבירו לעכומ"ז לצעורי קא מכוין הא עומד וצווח שלא אמר לצעורי ושחט באמת לעכומ"ז ואפילו אם אומר כן אחר ששחט נמי הא רבא סובר שם בגיטין (דף נ"ד) דכל שהי' בידו פעם אחת אפילו אמר אח"כ נמי נאמן א"כ אם אומר אחר השחיטה ששחט לעכומ"ז ולא לצעורי אמאי אינו נאמן ורוב פוסקים פסקו בזה כרבא עיין ברא"ש בגיטין (דף נ"ד) שם:

ונראה דהא דאמרינן דכל שבידו נאמן הוא דווקא על מה שנעשה פועל ולא על דבר אחר ובזבחים שנמסר הקרבן לידו להכשירו ולעשות בו הכשר קרבן ובלעדו הקרבן פסול דהרי הקרבן שחוט לפנינו ואם לא נעשה בו כל הכשר קרבן הרי הוא פסול והוא נעשה פועל להכשיר הקרבן לכן נאמן לומר שהוא פסול מחמת פגול וכן טהרות ויי"נ שהוזכר בתוספות וברא"ש שם בגיטין שהוצרכו לשימור מטומאה וניסוך כגון במקום שע"ה ועכומ"ז מצויים ליגע בהן והוא נעשה שומר ופועל לשמרם מנגיעת ע"ה או עכומ"ז ע"ז אמרינן דכל שבידו כעת לאביי או שהיה בידו פעם אחת לרבא נאמן מפני שנאמן לומר ע"ע שלא עשה פעולתו וכיון שלא עשה פעולתו דומה הקרבן כמי שלא הוכשר ע"י אדם ופסול והיין כמו שלא נשתמר מניסוך והטהרות כמו שלא נשתמרו מטומאה דמהני אמירתו למימר דכמאן דלא עביד פעולתו דמי ונאמן לומר שלא עשה פעולתו אבל באומר ששחט לעכומ"ז בשלמא לענין אכילה שפיר אמרינן כיון שהוא בידו מהימן לומר לא עשיתי פעולתי ונשחט בפסול ואסור באכילה דכמאן דלא עביד דמי דהא ע"ז נעשה פועל להכשירו לאכילה אבל לענין הנאה אטו הוא נעשה פועל שלא יהא השור נשחט לעכומ"ז עכומ"ז מאן דכר שמי' וע"ז לא נעשה שומר ופועל וכיון דבחזקת היתר להנאה קיימא אין ע"א נאמן לאסור בהנאה ולומר ששחטו לעכומ"ז ואף שבידו לשוחטו לעכומ"ז מ"מ הא לא מהני טעמא דבידו אלא במה שנעשה עליו שומר ומסלק פעולתו ונשאר הדבר בפסול וגבי שחיטה אם אנו מסלקין פעולתו ודומה כמו שהשור מת מעצמו לפנינו נמי אינו נאסר בהנאה וסובר הרא"ה ז"ל כדעת ר"ת דאין ע"א נאמן לאסור בדבר שלאו בידו ובקידושין דאמרי' אמר לו ע"א נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ואפילו אינו בידו הוא משום דשתיקה כהודאה אבל אם אמר איני יודע אין הע"א נאמן אלא אם הוא בידו וגם מה שבידו אינו נאמן אלא בדבר שהפעולה נמסר בידו לתקנה בזה נאמן לאמר שלא נתקן ושפיר קאמר הרא"ה ז"ל אף למ"ד לצעורי קא מכוין לחלק בין אכילה להנאה דבאכילה אמרינן לא איהו אסר לה אלא לא שרי לה היינו שעל פעולתו המוטלת עליו מהני טעמא שבידו משא"כ בהנאה וזה ברור:

[וה"נ ודאי מסתברא לדינא דדוקא אם אמר טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו בשעה שהיה הוא עסוק לשומרן אבל אם אמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו בשעה שהיה בידך קודם שמסרתם לידי ודאי דאינו נאמן אע"ג דבידו לטמאן כעת לאביי או שהיה בידו לרבא וע"כ הטעם כמ"ש משום דלא מהני מה שבידו אלא להאמינו לסלק פעולתו ושמירתו אבל לומר שנאסרו או נטמאו קודם שנעשה פועל עליהן לא מהימן אף שבידו לטמאן כעת מיהו בזה בלא"ה לא מהימן דאם איתא דנטמאו או נתנסכו קודם שמסרן לידו לא הוי לי' לקבולי עליו לשומרן כיון שכבר נתנסכו או נטמאו] ואף דלא משכחת לה איסור אכילה בלא איסור הנאה דממ"נ אם כיון לצעורי מותר אף באכילה ואם כיון לעכומ"ז אסור אף בהנאה וגבי לא בדק בסימנים אמרינן בחולין (דף ט') דאם לא בדק בסימנים מטמאה אף במשא אף דלגבי טומאה ליכא חזקת איסור דהא לאו בחזקת טומאה קיימא מ"מ הואיל ולגבי אכילה קיימא בחזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור קיימא ממילא נמי מטמאה במשא משום דכיון דמהני חזקת איסור לאוסרה באכילה ואנו דנין שלא נשחטה כהוגן ממילא מטמאה במשא כדין נבילה אף דלגבי טומאה ליכא חזקת איסור ואפילו למ"ד דאסורה באכילה ולא מטמא משום דליכא חזקה לגבי טומאה הא כתבו שם התוס' דהוא משום דרוב פעמים שחט שפיר הא לאו הכי לא מצינן למיפלג בין אכילה לטומאה והכא מפלגינן בין אכילה להנאה אע"ג דהא בהא תליא ולא מצינן למפלגינהו ועיין ב"ב (דף קל"ד) בבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן מכאן ולהבא הואיל ובידו לגרשה ואינו נאמן למפרע וקאמר התם דאם אמר גרשתי למפרע אף מכאן ולהבא אינו נאמן ולא פלגינן דיבורא לומר דיהא נאמן לכה"פ מכאן ולהבא דבחד גופא לא מפלגינן דבורא וא"כ אמאי כ' הרא"ה ז"ל דמפלגינן דיבורא לאסור באכילה משום דהוי בידו ולענין הנאה אינו נאמן נראה דלא דמי דהכא כיון דמשכחת לה במחשבת עכומ"ז שיהא אסור באכילה ומותר בהנאה כגון בשוחט להר דאמרינן בחולין (דף מ') דהוי פסולה ולא זבחי מתים שפיר מצינן למפלג הנאה מאכילה ולא דמי לאכילה וטומאה דלא משכחת כלל שיהא אסור באכילה גבי חשש אינו זבוח כדין ולא יהא מטמא:

הרי נתבררו דברי הרא"ה ז"ל שמחלק בין איסור אכילה להנאה למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא מטעם דבאכילה אמרינן גברא לא חזי והוי כשחיטת מומר לעכומ"ז דאינו מתיר בשר באכילה משא"כ בהנאה ולמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו רק דאמרינן דלצעורי קא מכוין החילוק בין אכילה להנאה הוא משום דבאכילה נאמן לומר שלא כיון לצעורי' הואיל שהוא בידו ולענין הנאה לא מקרי בידו ודו"ק כ"ז נלע"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף