עונג יום טוב/מו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב מו

סימן מו

נסתפקתי במסוכנת שמעמידין אותה ואינה עומדת דבעיא פירכוס אם מותר לשוחטה ביו"ט דלפי מה דמבואר מדברינו שכתבנו לעיל משמע לפי המסקנא כפי שפסק הרמב"ם ז"ל דמותר לשחוט עוף הנדרס ולא חיישינן שמא תמצא טריפה ה"ה דמותר לשחוט מסוכנת ולא חיישינן שמא לא תפרכס אבל מה שאני מסתפק בזה דלכאורה יש לאסור דע"כ לא שרינן ספק בטריפה אלא משום דליכא אלא חדא ספיקא שמא תמצא טריפה ובחדא ספיקא שרינן כמו שבארנו לעיל דמ"מ לצורך יו"ט קא שחיט אבל מסוכנת דאיכא תרי ספיקי לחומרא שמא לא תפרכס ושמא תמצא טריפה ובתרי ספיקי לחומרא לא שרינן לשחוט ביו"ט דהא אף בבהמה שלא נולד בה ספק טריפות איכא למימר שמא תמצא טריפה והוי ס"ס לחומרא ומתניתין דשרי לשחוט מסוכנת היינו בהמה חולה שמעמידין אותה ועומדת דלא בעי פירכוס אבל בהמה מסוכנת ממש דבעי פירכוס אסור מטעם ס"ס ואף להרא"ש והטור שכתבו דביש שהות לאכול כזית צלי מבע"י מותר לשחוט אף שאין שהות לבודקה מטריפות ויכול לאכול בלי בדיקה משום הפסד ממונו וא"כ לא בעינן למיחש דלמא תמצא טריפה דהא יכול לאכול בלא בדיקה מ"מ אם באמת הי' טריפה אין אנו יכולין להתיר לו לשחוט משום הפסד ממונו דמאי הפסד ממונו איכא הא באמת טריפה היא ונוחה למות ויאכילנה לכלבים ואין אנו יכולין להתירה לשחוט אא"כ היא כשירה א"כ איך נתיר לו לשחוט הרי אנו צריכין לחוש שמא באמת היא טריפה ויש לאסור לשוחטה (אף שאנן לא ידעינן מטריפותה) ושמא לא תפרכס ואין לומר דלהכי שרי לשחוט דהא בשעת שחיטה ליכא אלא חדא ספיקא דפרכוס לחוד ובחדא ספיקא שרינן לשחוט כמו בעוף הנדרס ואידך ספיקא דשמא תמצא טריפה לא איכפת לן מחמת שאנו מתירין לו לאכול קודם בדיקה וכיון שיאכל ממנה הרי שחט לצורך אוכל נפש דז"א דהא השוחט בהמה טריפה ביו"ט ע"מ לאוכלה ודאי דלוקה אף שהוא רוצה לעשות איסור לאוכלה עכ"ז מיקרי עושה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש כדאמרינן בפסחים (ד' מ"ז) המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב לוקה משום מבשל גיד ביו"ט עיי"ש. א"כ ודאי דה"ה בהמה ששחטה ונודע לו מטריפותה אף שרוצה לאכול מ"מ כיון שטריפה היא קא שחיט שלא לצורך אוכל נפש ואף דאיכא למימר דהתם לוקה משום דבשעת בישול הוי שלא לצורך אוכל נפש משום דאמרינן דאף שבדעתו הי' לאוכלה מ"מ תלינן בי' שיחזור בו מלעשות איסור ולא יאכל דבר האסור. אבל הכא יודעים בשעת שחיטה שהתירו לו חכמים לאכול בלי בדיקה משום הפסד ממונו וא"כ אף שהיא טריפה נמי לצורך או"נ קא שחיט מ"מ נראה דכיון דמה שהתירו לו חכמים לאכול בלי בדיקה הוא רק מחמת שתלו שאין בה טריפות א"כ כשאנו באין לדון בתחילת שחיטה אם לשחוט או לא ודאי בהצטרפות ספק שמא לא תפרכס יש לנו לספק גם שמא יש בה טריפות וטריפה אסור לשוחטה ביו"ט ואף דשרינן לשחוט נפולה ביו"ט התם ליכא אלא חד ספיקא דטריפות אבל הכא איכא תרי ספיקי שמא לא תפרכס ושמא טריפה:

ועוד דע"כ לא שרינן לאכול בלי בדיקה אלא היכא דליכא שהות ביום לבדוק ולאכול דאם לא נתיר לו לאכול בלי בדיקה ממילא יהי' אסור ויפסיד את בהמתו. אבל היכא דאיכא שהות לאכול ולבדוק לא שרינן לאכול בלי בדיקה וא"כ הוי שפיר ס"ס לחומרא שמא לא יהי' בה פרכוס ושמא תמצא טריפה (וכ"כ בש"ג בשם ריא"ז דבדאיכא שהות לבדוק לא התירו לאכול בלי בדיקה] ואף דהך ספק שמא טריפה היא הוא נגד רוב בהמות כשירות הן מ"מ דעת כמה רבוותא דמיקרי ס"ס אף שספק אחד נגד רובא. ואף שמהתוס' בכתובות (דף ט') משמע דמידי דלא שכיח לא מצרפינן לס"ס כמו מוכת עץ דלא מצרפינן לי' לספק אחר מ"מ מבואר בדבריהם בנדה (דף מ"ה) להיפוך דגם מידי דלא שכיח מצטרפין לספק השקול בהא דאמרינן התם איבעיא להו הני בתולין מיזל אזלי ואתו א"ד אתצודי הוא דלא מתצדי עד לאחר ג' שנים למאי נפ"מ כגון שבעל בתוך ג' ומצא דם ובעל לאחר ג' ולא מצא דם אי אמרת מיזל אזלי ואתו שהות הוא דלא הויא להו אלא א"א אתצודי הוא דלא מתצדי עד לאחר ג' הא אחר בא עלי' מאי ופריך ומאן לימא לן דמכה שבתוך ג' אינה חוזרת לאלתר שמא חוזרת לאלתר והא אחר בא עלי' אלא נפ"מ כגון שבעל בתוך ג' ומצא דם ובעל לאחר ג' ומצא דם אי אמרת מיזל אזלי ואתו האי דם בתולין היא אלא א"א איתצודי הוא דלא מיתצדי אלא עד לאחר ג' האי דם נדה מאי וכתבו התוס' שם ד"ה האי בשם רש"י ז"ל שפירש הא דקאמר איתצודי הוא דלא מיתצד היינו דלא שכיח הוא דמיתצד אבל אם מיתצד תו לא הדרי והקשו התוס' ע"ז דלפי"ז אמאי הדר בי' הש"ס מהא דקאמר מעיקרא נ"מ לענין זנות לאוסרה על בעלה והדר בי' למימר דנפ"מ לענין נידה הא גם עכשיו איכא נ"מ לזנות כגון שמצא דם תוך ג' ושוב לא בעל עד י"ב שנים דגדלות ולא מצא דם דאם מיזל אזלי ואתי האי ודאי אחר בא עלי' והוי רק ספק א' אם בא עלי' בקטנות או בגדלות ובספק א' אסורה אף לבעלה ישראל ואי איתצודי לא מיתצד שריא לבעלה ישראל משום ס"ס דאימר דם דתוך ג' דם בתולים הוי ואפילו אם הוי דם נידות אימר אחר בא עלי' בקטנות ושרי לבעלה ישראל משום דאונס הוא ע"כ הרי חזינן דפשיטא להו דאף דאמרינן דלא שכיח דמיתצד מ"מ כיון דלפעמים מתרמי דמיתצד מצרפינן לספיקא דקטנות ומשוינן לה ס"ס למשרי לבעלה ישראל:

וראיתי להגאון רע"א ז"ל שהביא ראי' דספק שהוא נגד רוב אינו מצורף לס"ס מהא דפריך בב"מ (דף כ"א) למ"ד יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתניתין דככרות של נחתום ועגולי דבילה דהרי אלו שלו ואמאי הא לא ידע דנפל מיני' והאי לא ידע דנפל דקאמר לאו דודאי הוא דמהיכי תיתי לומר דודאי הוא דלא ידע וע"כ שספק דילמא לא ידע:

והא ודאי דמתניתין לא מיירי אלא במקום שאין מצויין רק נכרים אלא דמיירי נמי במקום שרובן ישראל ומיעוט נכרים. א"כ הא הוי ס"ס דשמא נתייאש ושמא מנכרי נפלה ולהכי קתני הרי אלו שלו ומאי פריך לאביי א"ו דהך ספיקא דנכרים לא מצטרף לס"ס משום דהוי נגד רובא דישראל:

ולפענ"ד לאו ראי' היא דהתם מלבד דהך ספיקא דשל א"י הוא נגד רובא איכא נמי חזקה נגד הך ספיקא דשמא נתייאש דמוקמינן הממון בחזקת מרא קמא ובודאי לא נתייאש ולהכי לא הוה' ס"ס כיון דספק א' נגד הרוב וספק א' נגד החזקה אבל היכא דאיכא ספק א' ואין כנגדו שום סתירה שפיר מצרפינן בהדי' ספק אחר שהוא כנגד הרוב ודנין בהם דין ס"ס:

ובמק"א בארנו שלכאורה יש להביא ראי' דמיקרי ס"ס בכה"ג מהא דתנן בנדה (דף ס') האשה שהיתה עושה צרכיה וראתה דם אם עומדת טמאה יושבת טהורה דר"מ ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה ובעי שם איש ואשה עומדין מה לי אמר ר"מ כי מטמא ר"מ באשה עומדת דחד ספק הוא אבל איש ואשה דתרי ספיקא (היינו ספק מן האיש ספק ממכה שבאשה) מטהר או"ד ל"ש ופליגי שם ר"ל ור"י דר"ל סובר היא היא ור"י סובר דר"מ מודה באיש ואשה עומדין משום דהוי ס"ס ומסיק שם הש"ס תניא כוותי' דר"י דר"מ מטהר באיש ואשה עיי"ש והתם הרי ספק מן האיש הוי כנגד רוב ואפ"ה מחשב ס"ס לר"י דהא אמרינן שם במשנה חזקת דמים מן האשה ואפ"ה מצרפינן ספיקא דמן האיש לספק מן המכה שבאשה:

ותיתי לי שאחר שכתבתי ראי' זו מצאתי להגאון ר"ע בתשובה שהביא ראי' זו אולם אחרי שהתבוננתי ראיתי דלאו ראי' היא מדברי ר"י דזה מיקרי ס"ס דנהי דר"י סובר דלר"מ דמטמא בעומדת מודה באיש ואשה דטהור מטעם ס"ס. מ"מ הא התם בש"ס מיבעיא לי' לר"ש איש ואשה יושבין מה לי אמר ר"ש כי אמר ר"ש בעומדת דדחיק לה עלמא ויושבת דחד ספק הוא אבל בס"ס לא אמר או דילמא ל"ש ופשיט ת"ש כיון דאמר ר"ש חזקת דמים מן האשה ל"ש עומדין ל"ש יושבין:

והנה ודאי דר"ש מודה בכה"ת דמהני ס"ס להתיר והכא מטמא בס"ס וע"כ מטעם דלא הוי ס"ס משום דחזקת דמים מן האשה וא"כ אף דר"י פשיט דלר"מ זה מיקרי ס"ס:

מ"מ הא ר"ש פליג עליו ובעירובין (דף מ"ו) בעי שם ר"מ ור"ש הלכה כדברי מי וקיימא בתיקו ובאיסור דאורייתא בעינן לחוש לדברי ר"ש דכה"ג לא מיקרי ס"ס ובנ"ד דהס"ס הוא לאיסורא בעינן לחוש לדעת ר"מ שסובר דגם כה"ג מקרי ס"ס ואסור ומה שדימה הגרע"א ז"ל להביא ראי' מהא דאמרינן ביבמות יצתה מלאה אינה חוששת משום דסמכינן מיעוטא דנפלים למחצה דנקיבות והוי לי' רובא שאינו זקוק ליבום הרי דמצטרפין דבר שהוא רק מיעוטא ויש רוב כנגדו לספק אחר וראי' זו יש להביא ג"כ מפ' אלמנה לכ"ג בכהן שהניח מעוברת ובנים זכרים דיאכלו העבדים בתרומה ואין העובר פוסל משום חלקו דהוי מיעוטא דנפלים ומחצה דנקיבות אלמא דבסמוך מיעוטא לפלגא מיקרי רובא ולא אמרינן דהמיעוט כבר נתבטל ולא חזי לאצטרופי כלל לספק אחר. נ"ל דלאו ראי' כלל דכל דבר שהוא במנין מחצה על מחצה ממש הדבר ידוע שאם ניתוסף על מחצה האחת עוד אחד ממקום אחר נעשה מהמחצה רוב בלי ספק וא"כ כשאנו דנין על וולדות הנולדים ואנו אומרים שמחצה מהם זכרים הפוסלים העבדים שבמעי אמן מתרומה ומחצה נקיבות שאינן פוסלין אם מוסיפים על מחצה שאינם פוסלים מיעוט וולדות נפלים שאינם פוסלים ג"כ הרי ניתוסף מיעוט נפלים על מחצה נקיבות והוי לי' וולדות שאינן פוסלין רובא דהכי הוי בודאי אם ניתוסף מעט על מחצה נעשה מהמחצה רובא והמחצה שכנגדה הוי רק מיעוטא ולא שייך לאמר דהמיעוט כמאן דליתא דמי ולא ליצטרף להמחצה דהא כל דבר שבמנין אם ניתוסף על מנינו אם הי' מעיקרא רק מחצה לעשה ע"י הוספה רובא וכן גבי זיקה ליבום ניתוסף על מנין הנקיבות שאינן זוקקות ליבום מיעוט המפילות ונתרבה מנין הוולדות שאינן זוקקות והזוקקים ליבום הוי לי' מיעוטא וכן נמי בהא דאמרינן בפסחים (דף ז') גבי מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמות לעולם מעשר ופרש"י ז"ל מפני שרוב אוכלי בשר בירושלים ממעות מעשר הם שלא היו מספיקים לאכול כל המעות מע"ש שלהם ברגל ונותנים אותם לבני העיר והן אוכלין אותם בקדושת שלמים ואע"ג דאיכא למימר מיד המוכר נפל וכבר נתחלל המעות על הבהמות מ"מ ספק איסורא לחומרא והקשו בתוס' שם דנימא מיעוט דחולין לפלגא דמוכר והויא לי' רובא להתירא עכ"ל התם נמי שפיר הקשו דנימא סמוך מיעוטא לפלגא דהתם נמי ליכא למימר דהמיעוט נתבטל לגמרי עד שאין ראוין לצרפן כלל לפלגא כיון דניתוסף מיעוט מעות מלקיחת בהמות חולין על הפלגא חולין שביד המוכר הרי נעשה מעות חולין רובא ומעות שלמים מיעוטא ככל דבר שבמנין שניתוסף במנינו ולהכי הקשו התוס' דנימא סמוך מיעוטא לפלגא אבל גבי ס"ס דמוכ"ע דאמרינן דמוכ"ע לא שכיח שפיר אמרינן דכיון דמוכ"ע הוי מיעוט ולא שכיח שתהא אשה מוכ"ע לא מצטרפין לי' לספק אחר ואף אם יש ספק תחתיו או אינו תחתיו לא מצרפינן ספק מוכ"ע לספק אינו תחתיו מוכ"ע כבר נדחה ונתבטל מחמת שאינו שכיח. ולא שייך כאן לאמר שהספק אינו תחתיו נעשה רובא להתירא מחמת שניתוסף עליו מיעוט מוכ"ע דאטו ספק תחתיו ספק אינו תחתיו דבר שבמנין הוא להוסיף על מנינו בהאי מיעוטא דמוכ"ע הא לאו דבר שבמנין הוא רק בהאי אשה שנמצא פ"פ מספקינן מעשה היכא הוי אם תחתיו או אינו תחתיו אם מוכ"ע היא או אינה מוכ"ע וכיון דמוכ"ע לא שכיח ונתבטל הך היתרא דמוכ"ע משום דע"כ מרובא היא דלאו מוכ"ע נינהו היכי נצרפו לספק אינו תחתיו כיון שכבר נתבטל דהתירא דאינו תחתיו ומוכ"ע לאו בכמות הוא דנימא שניתוסף ההיתר במנינו דלאו על הכמות דיינינן אלא על איכות מעשה האשה דיינינן וכיון דמוכ"ע לא שכיח הוי לי' ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ספק איסורא לחומרא וזה חילוק נכון מאוד ולפ"ז גם בענין שאלתינו מותר לשחוט בהמה המסוכנת ביו"ט ולא אמרינן דהוי ס"ס ספק שמא לא תפרכס וגם ספק שמא תמצא טריפה משום דטריפות הוי מיעוטא דלא שכיח ולא מצרפין מיעוט דטריפות לספק שלא תפרכס משום דמיעוט דטריפות כמאן דליתא דמי ומתבטל ברוב כשירות כמי שאינו ולא שייך לאמר שניתוסף על פלגא דשאינן מפרכסות דהא תרי מילי נינהו ופרכוס שייך רק במסוכנת וטריפות הוא בכל בהמה ובהמה ולאו דבר שבמנין הוא דנימא דניתוסף מיעוט טריפות על פלגא דאינן מפרכסות דהא רק על אכילת הבהמה דיינינן אם תפרכס ויש בה חיות וכן אם כשירה או טריפה היא וכיון שהחשש טריפה נתבטל מחמת רובא הוי רק ספק פירכוס ספק השקול ומותר כמו עוף הנדרס שמותר לשוחטו ביום טוב:

מיהו לדעת הר"ן ז"ל דאסור לשחוט עוף הנדרס ביו"ט דבעיא דר' ירמי' לא איפשוט גם בהמה המסוכנת דבעי פירכוס אסור לשחוט וכן לדעת השא"ר ז"ל דסובר דהא דבעי למשרי עוף הנדרס רק משום דהבדיקה הוא מדרבנן בעלמא אבל היכא דבעי בדיקה מה"ת אסור לשחוט ביו"ט בהמה המסוכנת נמי אסור דהא בעי פירכוס מה"ת:

אולם לכאורה נראה דבלא"ה מותר לשחוט מסוכנת לכ"ע ולא חיישינן דילמא לא תפרכס דהא כל בהמה שיש בה חיות בשעת שחיטה ודאי תפרכס כדאמרינן בחולין (דף ל"ז) שאני אומר כל שאינה עושה כן וכו' בידוע שנטלה נשמתה מקודם וא"כ שאנו מסופקים אם יש בה עדיין חיות ויועיל מה שישחוט אותה או לא בעינן ליתן לה חזקת חיים ועדיין היא חיה ויועיל בה שחיטה דכל בע"ח אית לי' חזקת חיים ואף דתנן (בפ"ו דטהרות) המסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר והכניסוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור אלמא דברה"י ספיקו טמא ולא מוקמינן אחזקת חיים התם טעמא משום דבספק טומאה ברה"י ספיקו טמא ולא מהני חזקה (אף דאיכא נגד חזקת חיים חזקת אינה זבוחה מ"מ הא בארנו בתשובה דבספק שאנו דנין עד שלא נשחטה לא שייך חזקת אינה זבוחה עיי"ש היטב בדברינו]. וא"כ הכא כשאנו רוצין לשחוט מסוכנת ביו"ט בעינן לאוקמה אחזקת חיים ובודאי תפרכס דעדיין יש בה חיות דלענין ספק אם יש בה חיות עכשיו לא שייך חזקת אינה זבוחה מיהו ז"א דנהי דבעינן לאוקמי בחזקת חיים מ"מ אסור להתחיל לשחוט שמא תמות קודם גמר השחיטה ואנן בעינן שלא תהא נטולה נשמתה עד גמר שחיטה (דהא קיי"ל יש טריפות לחצי חיות] וא"כ איך מתחיל לשחוט נהי דאמרינן דעכשיו יש בה חיות משום חזקת חיים מ"מ דלמא קודם גמר שחיטה יצא חיותה שלא מחמת השחיטה ועוד דאנן פסקינן פרכוס שאמרו בסוף שחיטה כרבא א"כ אמאי מותר לשחוט ואף דלא חיישינן לשמא תמות מ"מ במסוכנת ודאי דבעינן למיחש שמא תמות לאלתר קודם גמר שחיטה:

ועוד דהא תנן במסכת אהלות (פ' ט"ז מ"ד) המפקח את הגל אינו אוכל בדמעו [היינו תרומה] משום דחיישינן שמא כבר מת זה שמונח בגל ונטמא המפקח או דחיישינן שמא ימות קודם שיבלע התרומה כמ"ש במק"א] א"כ פשיטא דה"ה הכא ודאי דבעינן למיחש שמא כבר אין חיות בבהמה זו או שמא תמות קודם גמר שחיטה ועביד מלאכה שלא לצורך:

מיהו בעיקר הדבר בענין שחיטת מסוכנת שכתבנו שיש לחוש שלא לשוחטו ביו"ט שמא לא תפרכס והוי ליה שחיטה שלא לצורך יש לעיין בזה טובא דאפשר לומר דבהמה המסוכנת שלא פירכסה אין בה משום נטילת נשמה כלל. כדאמרינן בחולין (דף ל"ז) גבי פרכוס דכל שאינה עושה כן בידוע שנטולה נשמתה מקודם ושרי אף למ"ד מקלקל בחבורה חייב כיון דליכא בה נטילת נשמתה ודמי להא דאמרינן בשבת (דף קל"ה) גבי ספק בן ח' דמלין אותו ממ"נ אי חי הוא שפיר מהלינן לי' אי לאו מחתך בשר בעלמא וה"נ אפשר לומר במסוכנת שלא פרכסה דהוי לה כמחתך בשר בעלמא ואין בו משום מלאכה כלל דדמי ממש לבן שמונה דאע"ג דחזינן דאית בי' נשמה וקרהיט ואזיל אפ"ה לא מחייב עליו משום נטילת נשמה בשבת וכן הרמב"ם ז"ל בהלכות מאכלות אסורות (פ"ד הי"ג) כתב דאם שחטה ולא פירכסה כלל הרי זו נבילה ולוקין עליה והיינו כמו שכתבנו לעיל מהא דאמרינן בגמרא דכל שאינה עושה כן בידוע שנטולה נשמתה קודם לכן מיהו שם בחולין פליגי אמוראי בדין פרכוס דרב נחמן בר יצחק סבר פרכוס שאמרו בתחילת שחיטה ור"ח אמר פרכוס באמצע שחיטה ורבא אמר פרכוס שאמרו בסוף שחיטה ע"ש ונראה דלרבא דאמר פרכוס שאמרו בסוף שחיטה אם לא פירכסה רק בתחילת שחיטה אין מזה הוכחה שלא היה בה חיות גם בתחילת שחיטה דלמה לן לעשות פלוגתא רחוקה בין רנב"י לרבא דלרנב"י פרכוס דתחילת שחיטה מהני לגמרי ומוכח שיש בה חיות גם עד אחר השחיטה ולרבא לא הוי הוכחה כלל אף על התחלת שחיטה ומסתבר יותר למימר דלרבא נמי פרכוס בתחילת השחיטה מוכיח שיש בה בתחילת השחיטה חיות עדיין רק דאנן בעינן שיהא בה חיות עד גמר שחיטה וכלשון הגמרא בחולין (דף י"ט) דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה עיי"ש]. וסובר רבא דפרכוס דתחילת שחיטה אינו מורה אלא שיש בה חיות בתחילת שחיטה אבל על סוף שחיטה אין זה הוכחה להכי סובר דבעינן פרכוס גם בסוף שחיטה והא דקאמר הש"ס שם כל שאינו עושה כן בסוף שחיטה בידוע שנטולה נשמתה קודם לכן האי קודם לכן היינו קודם סוף שחיטה ולא קודם תחילת השחיטה:

ולפי"ז דקיי"ל כרבא דפרכוס שאמרו בסוף שחיטה אף אם נימא דבהמה שאין בה פרכוס לית בה משום נטילת נשמה ואין בה איסור מלאכה אם שוחטין אותה ביו"ט מ"מ הא בעינן למיחש שמא יהא בה פרכוס בתחילת השחיטה שיהא בה עדיין חיות בתחילת השחיטה ובסוף השחיטה לא תפרכס וקא עביד מלאכה דנטילת נשמה בתחילת השחיטה [כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות בחולין (דף י"ד) במשנה דהשוחט בשבת דאיסור מלאכה איכא בכל משהו שהוא שוחט] דכיון דלא פרכסה בסוף השחיטה אסורה באכילה דקיי"ל כרבא דפרכוס שאמרו בסוף שחיטה וחלל יו"ט בהתחלת השחיטה שלא לצורך ואסור לשחוט מסוכנת ביו"ט:

ובזה מיושב היטב מה שהקשו האחרונים בהא בעיא דר' ירמי' שם בביצה (דף ל"ד) בעוף הנדרס אם מותר לשוחטו ביו"ט ואמאי לא פשיט ממתניתין דהתם דמותר לשחוט בהמה המסוכנת ביו"ט דמשמע אפילו מסוכנת הצריכה פרכוס ולא חיישינן שמא לא תפרכס ודחקו עצמן דמתניתין מיירי במסוכנת שמעמידין אותה ועומדת דלא בעי פרכוס. אבל לפי מש"כ אתי שפיר אף אם נימא דמתניתין מיירי במסוכנת שמעמידין אותה ואינה עומדת דבעי פרכוס ואפ"ה לא רצה למפשט בעיא ממתניתין משום דאיכא למדחי דפרכוס שאמרו בתחילת שחיטה וא"כ מותר לשחוט ממ"נ אם לא תפרכס בתחילת שחיטה הרי נטולה נשמתה מקודם וליכא מלאכה כלל דמחתך בשר בעלמא ואם תפרכס בתחילת שחיטה תהא מותרת באכילה ולצורך יו"ט קא שחיט ואף דאנן קיי"ל כרבא דפרכוס שאמרו בסוף שחיטה מ"מ כיון דאיכא למימר דפרכוס שאמרו בתחילת שחיטה כרנב"י להכי לא פשיט מזה ונראה שזה דעת הר"מ ז"ל במה דפסק דמותר לשחוט עוף הנדרס ביו"ט אף דבעיין לא איפשט כיון דאנן פסקינן כרבא דפרכוס שאמרו בסוף שחיטה א"כ ממילא מוכח ממתניתן דלא חיישינן לספיקא דשמא לא תפרכס דהא לרבא איכא למיחש שמא יהא בה חיות בתחילת השחיטה וקא עבד מלאכה ביום טוב ובסוף השחיטה לא תפרכס ותהא אסורה באכילה ומחלל יו"ט שלא לצורך ומדלא חיישינן להכי ושרינן לשחוט בהמה המסוכנת ביו"ט ש"מ דלא חיישינן לספיקא דלא תפרכס וה"נ שרי לשחוט עוף הנדרס ולא חיישינן שמא תמצא טריפה וחילל יו"ט שלא לצורך:

והשתא דאתינא להכי ודאי דמותר לשחוט בהמה המסוכנת ממש ולא חיישינן להך ס"ס שכתבנו לעיל שמא לא תפרכס ושמא טריפה היא דאף שאם לא תפרכס בסוף שחיטה יש בה משום מלאכה ביו"ט מ"מ אם לא פירכסה כלל גם בתחילת שחיטה אין בה משום מלאכת שחיטה ביו"ט וא"כ איכא נמי ס"ס לקולא שמא אין בה חיות כלל גם בתחילת השחיטה ולא קא עבד מלאכה כלל ואת"ל שיש בה חיות בתחילת שחיטה ועביד בשחיטתו מלאכה שמא גם בסוף שחיטה יהא בה פרכוס וגם טרפה לא תמצא ועבד מלאכה לצורך יו"ט ושרי כ"ז נלע"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף