עונג יום טוב/מז
|
< הקודם · הבא > |
שאלה אם מותר לתקוע בר"ה אחר שיצא ידי חובתו שלא לצורך מצוה:
תשובה השא"ר (בסימן ק"ג) האריך להוכיח דמותר לתקוע בראש השנה שלא לצורך אחר שיצא ידי חובת תקיעה של מצוה ודלא כדברי הרמ"א ז"ל (בסימן תקצ"ו) שכתב דאחר שיצא אין לתקוע בחנם.
ועיקר ראיית השא"ר מהא דאמרינן בחולין (דף פ"ד) ר"י אומר כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו מק"ו ומה מילה שודאה דוחה שבת אין ספיקה דוחה יום טוב כיסוי שאין ודאו דוחה שבת אינו דין שאין ספיקו דוחה יום טוב, אמרו לו תקיעת שופר בגבולין יוכיח שאין ודאה דוחה שבת וספיקה דוחה יום טוב, ודייק עלה בגמרא מאי ספיקא אילימא ספק יום טוב ספק חול השתא ודאי יום טוב דחי' ספק יום טוב ספק חול מיבעיא אלא ספק איש ספק אשה ור"י לטעמיה דאמר אשה ודאית נמי תקעה, דתניא בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכות ר"י ור"ש אומרים נשים סומכות רשו"ת ע"כ. ואם נימא דאיש אסור לתקוע שלא לצורך, אם כן מאי קאמר ר"י לטעמיה דאשה וודאית נמי תקעה אכתי לר"י נמי איכא למימר תוכיח מתקיעת שופר שאף שאין וודאה דוחה שבת ספיקה דוחה יום טוב והיינו בספק תקע ספק לא תקע דחוזר ותוקע כמו ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא קריאת שמע דחוזר וקורא אף על פי שיש ספק איסור תקיעה ביום טוב שלא לצורך, אלא ודאי מדקאמר הש"ס דלר"י לא משכחת כלל ספיקא דוחה יום טוב על כרחך דמותר לתקוע שלא לצורך כיון דהותר לאיש קודם שיצא לקיים מצותו הותר לו לגמרי ולהכי לא משכחת לר"י ספיקא דוחה יום טוב בתקיעת שופר כדיו דשלא לצורך נמי ליכא איסור:
והנה ראייתו יש לדחות דהא בספק תקע ספק לא תקע גברא בחזקת חיובא קאי כמ"ש הרמב"ן בקידושין (דף ס"ו) דמי שחייב קרבן יש עליו חזקת חיוב כמו שיש על הטמא חזקת טומאה ע"ש, והוא הדין מי שחייב במצוה נמי יש עליו חזקת חיוב. ואם כן לעולם דשלא לצורך אסור לתקוע ואפילו הכי ליכא למימר תוכיח מספק תקיעת שופר בספק תקע אספיקא דכיסוי בכוי דמה לתקיעת שופר שספקה דוחה יום טוב בספק תקע משום דגברא בחזקת חיובא קאי להכי ספיקה דוחה יום טוב אע"ג דאין וודאה דוחה שבת בגבולין אבל כיסוי דהוי ספק השקול אם האי כוי חייב בכיסוי או לא וליכא לחזקת חיוב אין ספיקו דוחה יום טוב כמו שאין ודאו דוחה שבת וליכא למימר תוכיח מספק תקע אספק כיסוי. ולענ"ד בזה נדחה כל בנינו של הגאון ז"ל שהתיר לתקוע שלא לצורך ובנה יסודו על ראיה זו:
ומה שרצה להתיר מטעם הא דאמרינן בביצה (דף י"ח) גבי חושש בשיניו דבעי לחלק בין קודם טיבול דמותר לאחר טיבול דאסור משום דמוכח מילתא דלרפואה קא עביד שהרי כבר אכל ומסיק דהואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי וכמו שפרש"י ז"ל דלא תקנו חכמים לאסור בחצי שבת היכי שבחצי שבת מותר היינו קודם אכילה הכי נמי הואיל וקודם שתקע לצאת יד"ח מותר לאחר שתקע ויצא ידי מצותו נמי לא גזרו.
נ"ל דלא דמי כלל, דהתם קודם שאכל מותר לגמוע אף אם מכוין לרפואה כמ"ש רש"י ז"ל דכל היכא דלא מוכחא מילתא שעביד לרפואה שרי אף לרפואה ולהכי לא גזרו לגמוע לרפואה אחר האכילה כיון שקודם אכילה שרי אף לרפואה, מה שאין כן בתקיעה שגם קודם לא שרי אלא אם מכוין לצורך מצוה אבל אם מכוין לשיר או מתעסק ודאי דאסור לתקוע אם כן אם נאסור לתקוע שלא לצורך אחר שתקע אין זה איסור לחצי שבת רק דלמצוה מותר ושלא לצורך מצוה אסור ולא שייך בזה הואיל וקודם תקיעה שרי דקודם תקיעה נמי אסור שלא בכוונת מצוה ולא דמי כלל לחושש בשיניו דהתם קודם אכילה לרפואה נמי מותר ואם אתה אוסרו אחר טיבול מיקרי איסור לחצי שבת.
ולא דמי נמי למה שאמרו התם הואיל ובשבת שרי ביוה"כ נמי שרי, דבין שבת ליוה"כ אין סברא לחלק אבל בין צורך שלא לצורך מצוה שפיר אפשר לחלק דדוקא לצורך מצוה שרי אבל שלא לצורך אסור והכי אמרינן גבי קיפול הכלים והצעת המטות בשבת (דף קי"ג) דכ"ז שצריך לשימושן בשבת שרי אבל אם כבר נשתמש בהן אסור לקפל ולהציע לצורך מחר ולא אמרינן הואיל וקודם שימושו שרי לאחר מכאן נמי שרי, וע"כ היינו טעמא דכיון דלא שרי קודם שימושו אלא לצורך השבת לא מיקרי איסור לחצי יום ולא דמי לגמיעת חומץ דהתם קודם אכילה שרי אף לצורך רפואה להכי קאמרינן הואיל וקודם אכילה שרי לאחר אכילה נמי שרי ודו"ק: