עונג יום טוב/מד
|
< הקודם · הבא > |
שאלה בדין שחיטת בהמות כיו"ט בזמן דשכיחי טריפות:
תשובה בביצה (דף ל"ד) אמרינן תנן התם דרסה או שטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת ושהתה מעל"ע ושחטה כשירה א"ר אלעזר בר' ינאי משום ר' אלעזר בן אנטיגנוס צריכה בדיקה בעי מיני' ר"י מר' זירא מהו לשוחטה ביו"ט מי מחזקינן ריעותא ביו"ט או לא א"ל תנינא אין מלבנין את הרעפים לצלות בהן והוינן בה מאי קא עביד ואמר רבה בב"ח אר"י הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך לבודקן א"ל אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה פרש"י ז"ל ולא משום חשש פקיעה אלא משום דודאי משוי לי' מנא וכתב הר"מ ז"ל (בפ"ב מהלכות יו"ט) בהמת חולין שנפלה מן הגג ועמדה ושהתה מעל"ע והרי היא צריכה בדיקה שוחטין אותה ביו"ט אפשר שתמצא כשירה ותאכל וכ"פ הרא"ש ז"ל לקולא אבל הר"ן ז"ל כתב דכיון דבעיין לא איפשט מסתברא דהוי ספק דאורייתא:
וראיתי להגאון בעל שאא"ר ז"ל שכ' בטעמו של הר"ם ז"ל שפסק לקולא משום דאע"ג דבעיין לא איפשט הכא מ"מ אזלינן בתר פשיטותא דסוגיא דחולין דמבואר שם דמותר לשחוט ביו"ט בהמה נפולה שצריכה בדיקה דקאמר (שם דף נ"א) אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ובעי לאתויי ראיה מהא דאם נולד הוא ומומו עמו שזה הוא מן המוכן ומשני הכא במ"ע שהפריס ע"ג קרקע וא"כ קשה הא קיי"ל עמדה א"צ מעל"ע אבל בדיקה וודאי בעי ואמאי מותר לשוחטו ביו"ט הא בעי בדיקה א"ו כדפשיט לי' להש"ס דמותר לשחוט ביום טוב בהמה שיש בה חשש נפולה וכבר קדמוהו להגאון בשא"ר ז"ל הגאון בעל עבודת הגרשוני הובא בחו"י:
אולם לענ"ד אין ראיה מזה למיפשט בעיין לקולא דהא בשבת (דף קל"ה) קאמר רשב"ג כל ששהה ל' יום באדם וכו' שמונה ימים בבהמה אינו נפל ופריך הא לא שהה ספיקא הוי וכו' ופריך מהא דשוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן ולא חיישינן דלמא הוא נפל ומשני דמיירי בקים לן בגווי' דכלו לו חדשיו והיינו משום דבעי לאוקמי כרשב"ג אבל רבנן הא פליגי עלי' דרשב"ג כדמסיק התם. וא"כ בחולין דבעי למפשט מהך ברייתא הא דר"נ דאין בו משום ריסוק אברים ודחי דלעולם יש בו משום ריסוק אברים ומיירי דהפריס ע"ג קרקע איכא למימר דלעולם דבהמה נפולה הצריכה בדיקה אסור לשחוט ביו"ט שמא תמצא טריפה וקא שחיט שלא לצורך יו"ט והכא מיירי בלא קים לן שכלו חדשיו ואתיא כרבנן דרשב"ג דלא חיישי למיעוטי דנפלים ויהא מותר באכילה אחר שחיטה ובדיקה ולעת עתה מותר לשחוט ולא חיישינן שמא תמצא טריפה וקא מחלל יו"ט שלא לצורך משום דלענין איסור מלאכת יו"ט איכא ספק ספיקא שמא ימצא כשר ויהא מותר באכילה ביו"ט ואת"ל שתמצא בו טריפות האוסרה באכילה אכתי שמא נפל הוא ובנפל ליכא חילול יו"ט דהוי כמחתך בשר בעלמא כדאמר שם בשבת (דף קל"ו) גבי מילה ונהי דלענין אכילה אם ימצא כשר אחר הבדיקה לא חיישינן לס' נפל לרבנן דרשב"ג מ"מ לענין איסור חילול יו"ט דשחיטה מצרפינן האי ספק נפל לספק שמא ימצא כשר ומתירין שחיטתו ולכשישחט וימצא כשר מתירין אותו באכילה ולא חיישינן לס' נפל לחוד לרבנן דרשב"ג ושפיר דחי להא דרב נחמן ומיירי בהפריס ע"ג קרקע ובסתם וולדות כרבנן דרשב"ג אבל היכא דליכא האי ספיקא דאימר נפל הוא אסור לשוחטו ביו"ט שמא ימצא טריפה ומחלל יו"ט שלא לצורך והכא שרי משום ספיקא דנפל דלא שייך בי' חבורה דמצטרף בהדי ספק דשמא כשר הוא ומותר לשוחטו ואכתי בעיין דמי מחזקינן ריעותא ביו"ט לא איפשט ומש"כ השא"ר ז"ל דלהכי פסק בהאי בעיא לקולא משום דבדיקת נפולה אחר ששהא מעל"ע הוי רק מדרבנן בעלמא וכיון דהאי חששא דשמא נעשה בה טריפות ע"י הנפילה הוא רק מדרבנן ומה"ת לא מחזקינן לי' בחשש טריפה הרי מה"ת ודאי דמותר לשוחטה ביו"ט דודאי תמצא כשרה ורק מדרבנן מיבעיא כיון דמדרבנן צריך בדיקה מי אחמיר לי' גם לענין שמחת יו"ט א"כ הוי ספיקא דרבנן ולקולא ומסתייע לי' מלשון המשנה דקתני במשנה סתמא דרסה או שטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ושהתה מעל"ע ושחטה כשירה ולא הזכיר שצריך בדיקה מכלל דמה"ת כשר בלא בדיקה ותנא תנא דיני דאורייתא ע"כ:
- (הגה"ה לדעת כמה פוסקים דמצרפין לס"ס ספק שהוא נגד הרוב דהמיעוט וספק השני הוי רובא ומיקרי שפיר ספק ספיקא ואף לפי מה שכתב התוס' בכתובות (ד' ט') גבי ספק אונס דאי אמרינן דאונס לא שכיח לא מצרפין לי' לס"ס וכן גבי מוכת עץ שם מכל מקום הכא מיעוט דנפלים דהוי מיעוט המצוי וכמש"כ התוס' יבמות (דף ל"ו) ובכמה דוכתין ודאי דמצרפין לי לספק ספיקא:)
ולענ"ד דאין זה ראיה דהא כבר כתבו הראשונים ז"ל דהא דבעינן מעל"ע והא דבעינן בדיקה תרי מילי נינהו מעל"ע בעינן שיצא מכלל ספק ריסוק איברים. ובדיקה בעינן מחשש טריפה שמא ע"י הנפילה נעשה בה טריפות א"כ התנא דתנא בי' טריפות ברישא נפלה מן הגג דחשיבא טריפה היינו משום ריסוק שהיא טריפה בפ"ע והוא הלל"מ כדפי' רש"י ז"ל ובסיפא קתני דאם אחר הנפילה שהתה מעל"ע כשירה ויצאתה מחשש ריסוק וממה שיש לחוש שמא נולד בה טריפות אחרות לא הוצרך לשנות בכאן דהא כבר תני כל דיני טריפות ברישא וכאן מטריפות הריסוק מיירי ועוד דאדרבה נראה לי להיפך דמלשון המשנה מוכח דבעי בדיקה מדקתני שהתה מעל"ע ושחטה כשירה ולמה לי' למנקט ושחטה דהא גם עכשיו כשהיא בחיים איכא נ"מ אם היא כשירה ביצה דידה מותרת והל"ל סתם שהתה מעל"ע כשירה ומדקתני שהתה מעל"ע ושחטה כשירה ש"מ דאינה כשירה כ"א אחר שחיטה משום דבעי בדיקה אבל מחיים לא מצי למיכל ביצתה משום חשש טריפות דחיישינן שנולד בה מחמת הרציצה רק שלא הזכיר בהדיא משום דהתנא לא מיירי בטריפות המוזכרין כבר רק בענין ריסוק קאי דברישא קתני דבנפולה טריפה משום ריסוק ובסיפא קתני דבשהתה מעל"ע יצאתה מחשש ריסוק ומזכיר בדיקה במאי דקתני שחטה דווקא לאשמעינן דלא מתכשרה מחיים ועוד קשה לי לדברי השא"ר ז"ל דהך בדיקה דנפולה הוי רק מדרבנן בעלמא ולהכי בעי מי מחזקינן ריעותא ביו"ט ומשום דאפשר דלא גזרו רבנן בדיקה אלא לענין אכילה משום דכיון דאיכא למיקם עלה דמילתא בבדיקה לא שרינן בלא בדיקה אבל לענין שחיטה דא"א למיקם עלה דמילתא קודם שחיטה שרי למישחט ביו"ט ולהכי פשטינן לקולא דלא מחזיקינן ריעותא ושרי לשחוט ביו"ט קשה הרי בזבחים (דף ע"א) דתנן כל הזבחים שנתערב בהן חטאות המתות כלאים וטריפה ויוצא דופן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין ופריך שם בגמרא האי טריפה ה"ד אי דלא ידע מנא ידע אי דידע ליתי ולשקליה ומשני ריש לקיש כגון דאתערב בנפולה ופריך נפולה נמי ליבדקה ופרש"י ז"ל נבדקה אם תלך כשירה לגמרי ומשני קא סבר עמדה צריכה מעל"ע הלכה צריכה בדיקה ע"ש א"כ לדברי השא"ר ז"ל דהך בדיקה הוי מדרבנן ולא חיישינן לה היכי דליכא למיקם עלה דמלתא א"כ הכא גבי קדשים נוקמי אדאורייתא ונקדיש גם בהמת חולין הנפולה שנתערבה בבהמת קדשים לאותו המין קרבן שנתערבה בהן ונקריב אותה כמו גבי בהמת חולין שנתערבה בבהמת קדשים דקתני התם בסיפא ימכרו לאותו המין וה"נ נקדישנה לאותו המין ונוקי אדין תורה דודאי כשירה היא כיון דא"א לבודקה עכשיו. כמו דמוקמינן גבי מלאכת יו"ט מהאי טעמא דא"א למיקם עלה דמילתא ואמאי ירעו עד שיסתאבו א"ו דהך בדיקה הוי מדאורייתא ומה"ת חיישינן שמא טריפה היא וא"א להקדישה ולהקריבה משום דלמא טריפה היא וקשחיט חולין בעזרה. וגם לטעם השני שכתב השא"ר ז"ל דלהכי לא מחזקינן ריעותא ביו"ט משום כיון דהבדיקה הוא רק מדרבנן לא גזרו במקום שמחת יו"ט ה"ט שייך נמי גבי קדשים דבדוכתא טובא חשו להפסד קדשים וגם דברעי' עד שיסתאבו אפשר למיתי לידי תקלה ואמאי לא חשו לד"ז כמו שחשו דלא לאמנועי משמחת יו"ט א"ו דהך בדיקה הוי דאורייתא וכמש"כ לעיל:
ועוד דהא הרא"ש ז"ל בעצמו אחר שמביא (בפ' א"ט) פלוגתא דר"י א"ר עמדה א"צ מעל"ע הלכה א"צ בדיקה ר"ח בר אשי אמר אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה כתב ומה שפסק רב אלפס ז"ל כר"י ולא פסק לחומרא כרחב"א דהא משמי' דרב קאמרי משום דבזבחים סברי ר' ירמי' ור"י דהלכה א"צ בדיקה יע"ש ולדברי השא"ר ז"ל דהבדיקה הוי מדרבנן מאי קשיא לי' להרא"ש במאי דפסק הרב אלפס דהלכה א"צ בדיקה לקולא הא בדרבנן אזלינן בתר המיקל א"ו דסובר דהבדיקה הוי מדאורייתא דמה"ת חוששין שמא נולד בה טריפות א"כ אין תירוצו של השא"ר מספיק ליישב דברי הרא"ש ז"ל. וברשב"א ז"ל בתורת הבית (בבית שני שער ג') מצאתי שכתב להדיא וז"ל ופסקו רבוותא כרב יהודא וכן פסק רב אלפס ז"ל ואע"ג דבשל תורה הלך אחר המחמיר מ"מ פסק כרב יהודא מדאמרינן בזבחים (דף ע"ד) כולהו כר"ל לא אמרי קסברי עמדה א"צ מעל"ע הלכה א"צ בדיקה ור"י ור' ירמי' נינהו דפליגו עלי' התם והלכתא כוותייהו דרבים נינהו עכ"ל הרי דקרי לה בהדיא לפלוגתא דר"י ור"ח בר אשי דפליגי בבדיקה של תורה [ודוחק גדול לאמר דבהא גופא פליגי דלר"י דסובר דהלכה א"צ בדיקה סובר דהבדיקה הוי מדרבנן ולהכי מיקל בהלכה ולר"ח בר אשי הוי הבדיקה מדאורייתא ושפיר קרי' הראשונים ז"ל פלוגתא של תורה ולדידן דקיי"ל כר"י הוי הבדיקה דרבנן דזה דוחק גדול כמובן] ועוד קשה לדבריו ז"ל דהבדיקה הוי רק מדרבנן והוכיח זה מהא דבעי למשרי עוף הנדרס לשחוט ביו"ט ולא חיישינן שמא ימצא טריפה ומחלל יו"ט שלא לצורך יו"ט א"ו שהוא רק מדרבנן ואכתי תקשה בהא דשרינן ללבן רעפים ואמר התם אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה אבל מפני שצריך לבודקן לא איכפת לן ניחוש שמא פקעי וליבן אותם שלא לצורך אוכל נפש ואין לומר דלהאי לישנא דצריך לחסמן אמרינן דאין דרכן של רעפים לפקוע דז"א דאטו דעת ר"ז בפשיטותו ודעת ר"י בדחייתו להא פשיטותא במציאות תליא דלר"ז דרכן של רעפים לפקוע ולר"י דאמר מפני שצריך לחסמן אין דרכן לפקוע א"ו דהכי דחי לי' ר"י אנן מפני שצריך לחסמן תנינא לה אבל משום בדיקה אפ"ל דלא חיישינן כלל וא"כ תיקשה אמאי לא ניחוש לקושטא דמילתא דלמא פקעי ועביד מלאכה שלא לצורך כמו שהקשה השא"ר לענין שחיטת עוף הנדרס א"ו דהא דשרינן לשחוט עוף הנדרס הוא לאו משום דמדרבנן בעלמא בעי בדיקה אלא אפילו אם נימא דבעי בדיקה מן התורה נמי בעי להתיר ביו"ט משום כיון דאוכל נפש ביו"ט היתר גמור הוא רשאי לשחוט שמא ימצא כשירה ויאכלנה כדרך שעושה בחול ודוקא היכא דידעינן שהיא טריפה הוי שחיטה שלא לצורך אבל בספק דצריכי בדיקה רשאי לשחוט דעיקר שחיטתו משום אוכל נפש שמא הי' ראוי' לאכילה דכל ענין אוכל נפש ביו"ט היתר גמור הוא וכמו שכתב הרא"ש ז"ל (ביומא פ' יום הכפורים) בשם רבינו מאיר ז"ל וכיון דאוכל נפש ביום טוב היתר גמור הוא אפשר דמותר לשחוט גם ספק טריפה שמא ימצא כשר כדרך שהוא עושה בחול אף דבעי בדיקה מה"ת וזה תורף בעיא דר' ירמי' וכמו דאמרינן גבי מלאכת יו"ט מתוך שהותרה לצורך הותרה גם שלא לצורך אי איכא צורך יו"ט קצת וכן קיי"ל דאמרינן הואיל באופה מיו"ט לחול משום דמשכ"ל (ביש שהות ביום) שיאכלנו אלו הוי לי' אורחים שרי מה"ת משום דעסיק באוכל נפש ה"נ בעי למימר דמותר לשחוט ספק טריפה אע"ג דאפשר שהיא טריפה ושחט בחינם מ"מ הואיל והוא אינו יודע וסבור שימצא כשירה מותר לשחוט דעיקר מלאכתו לכוונת אוכל נפש הוא וע"ז פשיט מברייתא דליבון רעפים שאסור ללבן דלמא פקעי ולא אמרינן דשרי רחמנא אוכל נפש כמו בחול ואי פקעי פקעי:
ובזה יש לישב שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק שמותר לשחוט בהמה הנדרסת ביו"ט אף דבעיין לא איפשטא כמ"ש הר"ן ז"ל (דהא למ"ד מפני שצריך לחסמן אפשר דמודה דמשום ספק דלבודקן נמי הוי אסור רק דנקט לחסמן דהוי איסור ודאי] דדעת הר"מ ז"ל דמדאורייתא ודאי שרי כיון דקטרח בהתירא רשאי לשחוט מספק רק מדרבנן קא מיבעיא לי' אם אסרו כמו שאסרו באופה מיו"ט לחול למאן דאית לי' הואיל וה"נ קא מיבעיא לי' אם אסרו מדרבנן משום ס' טריפה וכיון דלא איפשט בעיין אזלינן לקולא בדרבנן והכי דייק לשון הר"מ ז"ל שכתב מותר לשוחטה אפשר שתמצא כשירה עיי"ש:
ועוד יש להביא ראי' לפסק הר"מ ז"ל דמותר לשחוט בהמה שנולד בה ספק טריפות ביו"ט. מהא דאמרינן בביצה (דף כ"ה) הפשט וניתוח לעולה וה"ה לקצבים מכאן למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח מאי קמ"ל אילימא לאפוקי מדר"ה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה והתנן כדר"ה ר"ע אומר כזית חי מבית טביחתה מאי לאו בית טביחתה ממש לא ממקום שטובחת אכילתה והתני ר' חייא מקום טביחתה ממש עכ"ל והא התם דבעי למימר לאפוקי מדר"ה פרש"י ז"ל דאסור לאכול מבהמה עד שינתחנה שמא ימצא לה סימן טריפה בסתר והחזיק לנו הבהמות בספק טריפות אף קודם שראה בהם טריפות עי"ש ברש"י ז"ל וא"כ קשה למה לי' לאתויי מר' חייא דתני מבית טביחתה ממש להוכיח דמותר לאכול קודם בדיקה תיפוק לי' דבלאו הכי מוכח דאין מחזיקין הבהמות לספק טריפות דאי מחזיקינן לספק טריפות ואסור לאכול מהן קודם בדיקה א"כ בהמה ביו"ט היכא שחטינן דלמא תמצא טריפה ושחטינן שלא לצורך ומזה מוכח דלא מחזקינן לה לספק טריפה ומותר לאכול קודם בדיקה ול"ל לאתויי מדר' חייא א"ו דמזה לא מוכח כלל דאפילו אם נימא דכל בהמות בספק טריפה עומדות מ"מ שפיר מותר לשוחטן ביו"ט כמו דמותר לשחוט גם בהמה שנולד בה ספק גמור וכמ"ש כיון דכוונתו לשוחטה לצורך אוכל נפש:
ודע דבעיקר בעיית הגמרא בעוף הנדרס בכותל יש לנו מקום לומר דאזלינן לקולא מטעם אחר דהא בפסחים (דף ע"ג) פריך בהא דאמרינן שחטה ונמצא טריפה בסתר פטור בגלוי חייב לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור מה תיקן ומשני תיקן לטהרה מידי נבילה השוחט חטאת בשבת בחוץ לא"י חייב ג' חטאות מה תיקן ומשני תיקן להוציא מידי אבמה"ח לבן נח:
ונראה דמה שחשוב תיקון לטהרה מידי נבילה הוא רק בבהמה שמטמאה במיתתה בנגיעה והוי תיקון שלא יטמא אבל בעוף שאינו מטמאה בנגיעה רק בביה"ב כדאיתא בדוכתא טובא לא שייך לחשוב תיקון מה שלא יטמא העוף באכילה בבית הבליעה דמאן אכיל לי' כשהוא טריפה ולגבי נכרי לא שייך טומאה וכן הא דמשני ברייתא דשוחט בחוץ לא"י דמתקן לב"נ מידי אבמה"ח נמי משני למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בחולין (דף מ"א) דלדידי' מוקי לה אף בבהמה אבל למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו מוקי לה בחטאת העוף וכגון שהי' חצי קנה פגום דבלא"ה אמרינן מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך מחתך עפר בעלמא הוא ולא מחייב אשחוטי חוץ וכיון דבעוף מיירי ליכא לשנויי דתיקנו להוציא מידי אבמה"ח לדעת הר"מ ז"ל (בהלכות מלכים) דבעוף אין ב"נ מוזהר על אבמה"ח ועיין כרו"פ דאפילו איסורא ליכא והש"ס דקחשיב לי' תיקון קאי למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דלדידי' מיירי בבהמה וא"כ לפ"ז עוף שנדרס בכותל מה"ת מותר לשחוט ביו"ט דלמאי ניחוש שמא ימצא טריפה א"כ הא הוי מקלקל בעלמא ואנן קיי"ל כר"י דמקלקל בחבורה פטור כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות שבת) ולטהרה מידי נבילה ליכא בעוף דהא אינה מטמאה בנגיעה וגם תיקון דלהוציאו מידי אמ"ה ליכא בעוף לשיטת הר"מ ז"ל דב"נ אינו מצווה על אבמ"ה דעוף והוי מקלקל והש"ס דבעי אי מותר לשחוט הוא רק מדרבנן בעלמא דמדרבנן אסור אף מקלקל כיון דהוי שלא לצורך ול"ד לשובר החביות להוציא ממנה גרוגרות (בשבת קמ"ו) דשרי לכתחילה אף מדרבנן דהתם לא הוי מלאכה כלל אבל הכא שחיטה הוי מלאכה מעליא רק ששוחט זה הוא מקלקל ואסור מדרבנן וע"ז בעי אי שרי לצורך או"נ משום דאוכל נפש היתר גמור ולא איכפת לן אם ימצא טריפה או דילמא דחיישינן שמא ימצא טריפה ומחלל יו"ט שלא לצורך והוה מקלקל ואסור מדרבנן וכיון דהוה ספק דרבנן אזלינן לקולא ושרי' למישחטא לעוף הנדרס בכותל ולא חיישינן שמא ימצא טריפה דמה"ת ודאי דשרי דהוי מקלקל ומספקא לן בדרבנן ואזלינן לקולא אבל בבהמה הנדרסת שכ' הר"מ ז"ל בזה ליכא לשנויי הכי דהא בבהמה הוי תיקון מעליא אף אם תמצא טריפה שמתקן לטהרו מידי נבילה ומידי אבמה"ח:
ועוד אפשר לומר דגם בבהמה אפשר דהוי מקלקל לפי מש"כ הר"ת ז"ל שבת (דף ק"ו) דלהכי סובר ר' יהודא דמקלקל פטור אפי' בצריך לכלבו ולאפרו משום דלא חשוב תיקון כיון שאין התיקון בא משעת הקלקול אלא לאח"ז ושוחט חשיב תיקון שמוציאה מידי אבמה"ח מיד בשעת שחיטה ועיין בתשובת ר' עקיבא אייגר ז"ל (סי' קס"ה) דדוקא בבהמה כשירה בא התיקון בשעת הקלקול דמותרת מיד לב"נ דכיון דמותר לישראל בשחיטה ליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. אבל בטרפה דאסור לישראל באכילה אסור לב"נ עד שתמות. והש"ס בפסחים דחשיב מתקן משום אבמה"ח לב"נ אתיא כר' שמעון דמקלקל נמי חייב היכא דאיכא קצת תיקון לאח"ז א"כ לפ"ז בשוחט בהמה הנדרסת לדידן דבעינן למיפסק כר' יהודא דבעינן תיקון גמור בשעת מעשה הוי מקלקל אם נמצא אח"כ טריפה דאי משום תיקון שמטהרה מידי נבילה לא חשיב תיקון מיד אחר שחיטה דהאי תיקון הוי רק שמצילה שלא תבא לידי טומאה שאלולי היה שוחטה היתה באה לידי טומאת נבילה בסופה וע"י שחיטה לא תבא לידי טומאה ובשעה ששחטה בודאי לא היתה עלולה ברגע זו לטמאות דהא חיה היא רק שהיתה באה לאחר זמן לידי טומאה וע"י שחיטה נתקנה שלא תבא לאח"ז לידי טומאה דכיון דמה שצריך לכלבו ולאפרו לא חשיב תיקון בשעת מעשה אע"ג דגם עכשיו יש אפר ודם לאפרו ולכלבו אפ"ה לא חשיב תיקון מיד אלא אח"כ כשיתן לכלבו וכשישתמש באפרו א"כ כ"ש דמה שמונע ממנה טומאה אם היתה מתה דלא חשיב תיקון אלא תיקון שמצילה מטומאה לאחר זמן כשהי' בא זמן מיתתה א"כ אין זה תיקון הבא בשעת שחיטה ממש אלא תיקון הבא לאח"ז וכן האי תיקון שמוציא מיד אבמה"ח לב"נ נמי לא בא רק לאחר שתמות בבהמה טריפה כמ"ש הגאון רע"א ז"ל א"כ הוי מקלקל ופטור לר' יהודא לשיטת ר"ת ז"ל:
אולם דברי הר"מ ז"ל א"א לתרץ כן דהא הר"מ ז"ל פסק בשוחט בשבת בחוץ חייב ג' חטאות משום האי תיקון דמטהרה מידי נבילה או שמוציאה מידי אבמה"ח שהרי העתיק (בפ"ד מהלכות שגגות) ברייתא דשוחט בהמה בשבת בחוץ לע"ג עיי"ש ועל כרחך דסובר דלא בעינן גם לר' יהודא שיבוא התיקון מיד ומהני לדידיה גם תיקון דלאחר זמן וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחי' לב"ק (דף ל"ה) דכיון דהוי תיקון בעצם הבהמה מהני גם לר' יהודא א"כ לא מיקרי בבהמה הנדרסת בכותל מקלקל דהא מתקן הוא לענין לטהרו מידי נבילה ולהוציא מידי אבמה"ח:
ובמאי דפרישית מיושב נמי מה שהקשה בפני יהושע והשא"ר בהא דתנן בביצה (דף כ"ה) בהמה המסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יכול לאכול ממנה כזית חי מבע"י והקשו הא אמרינן בחולין (דף ל"ז) דבעי פירכוס ואם לא פירכסה אסורה א"כ אמאי מותר לשוחטה ואמאי לא פשיט ר' ירמי' בעיא דידי' מהך מתניתין מדלא חיישינן שמא לא תפרכס. ולדברינו א"ש דהא אמרינן התם דכל שלא פירכסה בידוע שנטלה נשמתה קודם שחיטה וא"כ לית לן למיחש שמא לא תפרכס דאז הוי מקלקל בעלמא דהא לא מיטהר מידי נבילה דהא נטולה נשמתה קודם שחיטה ומשום תיקון דאבמה"ח ליכא דהא היתה עומדת למות מיד וגם בלא שחיטה היה הולך ממנה איסור אבמה"ח אחר כותבי זאת מצאתי בס' באר אברהם שתירץ כך מיהו ראיתי שזה אינו דאכתי הוי תיקון אם לא תפרכס דאם היתה מתה מאלי' לא הוי אכיל לה נכרי שאין דרכן לאכול נבילה שמתה מאילי' וכששוחטה אכיל לה נכרי והוי מתקן ואף דתנן בעוקצין ומייתי לה בכריתות (דף כ"א) דנבילת בהמה טהורה אין צריכה מחשבה והכשר משום דנכרים אוכלין אותה מ"מ ודאי דמום הוי לגבייהו ועדיף להו לאכול שחוטות מלאכול נבילות שמתה מאליהן כדאמר בחולין (דף צ"ד) ולא ימכור לו נבילות וטריפות מפני שמתעהו כו' הרי דזה מיקרי אונאה לגבייהו כשמוכר לו נבילה במקום שחוטה א"כ ודאי דמיקרי מתקן במה ששוחטה קודם שתמות ועדיף טפי מהא דאמרינן בשבת (דף ע"ה) גבי שוחט דמחייב משום צובע דניחא ליה דלתווסי בית השחיטה דמא כי היכי דלקפצו עלה אינשי ועוד במה שכתבנו דאין בזה תיקון להוציאה מידי אבמה"ח משום דאם לא הי' שוחטה היה מתה מאילי' אין זה נכון דמה איכפת לן מה שבלא"ה הי' הולך ממנה איסור אבמה"ח ע"י מיתת עצמה מ"מ הא עכשיו ששוחטה הולך האיסור דאבמה"ח ממנה ע"י שחיטה והוי מתקן ואטו אם נטל קדירה עומדת אצל האש ומתבשלת והעבירה מכאן והעמידה אצל אש אחר וכי אינו מחויב משום מבשל מפני שהיתה מתבשלת בלא"ה וה"נ אף שבלא שחיטתה הי' הולך ממנה אבמה"ח ע"י מיתת עצמה מ"מ עכשיו ששחטה הוא תקנה והוציאה מידי אבמה"ח ואף שיש לחלק קצת מ"מ נראה כמש"כ. ועוד דאף אם נימא דאם לא תפרכס לא הוי תיקון מ"מ מקלקל נמי לא מיקרי דהא מסוכנת היא ואם לא היה שוחטה היתה מתה מאלי' ולא הוי קלקול דכיון דהשחיטה צריכה לי' לא הוי מלאכה שאין צריכה לגופה שצריך לשוחטה שמא תפרכס ותהא מותרת באכילה אף אם לא תפרכס אין לפוטרו משום מקלקל דגבי שבת לא פטרינן אלא מקלקל אבל כשאין במלאכתו קלקול אף שתיקון נמי לא הוה לא מיפטר וצ"ע בפרט זה בדברי התוס' בשבת (דף ק"ו) וכן בב"ק (דף ל"ד) ד"ה חובל שהקשו אמאי מחייב ר' אבהו בחובל ומבעיר אעפ"י שאינו צריך לכלבו ולאפרו הא כיון שא"צ כלל הוי משאצל"ג ותירצו דמיירי שהוצרכו לגופו כגון חובל באיסורי הנאה שסבר שיכול להנות ליתן לכלבו וכן מבעיר באיסורי הנאה שסובר שיכול לבשל בקדירה עכ"ל דזה מיקרי מקלקל דבאמת אינו יכול להנות ממנה אף שצריכה לגופה מפני טעותו שסובר שיכול להנות וקשה אמאי מיקרי מקלקל הא כיון דאיסורי הנאה לא חזו למידי לא קלקל כלום שהרי לא איבד אלא מידי דלא חזי לשום דבר ומזה מוכח לכאורה דכל היכא דלא הוי תיקון אף שקלקול נמי לא הוה דמי למקלקל ולא מחייב גבי שבת ודוחק לומר דמיירי באיסורי הנאה של מוקדשים דשפיר הוי מקלקל דלישנא דאיסורי הנאה שכתבו התוס' לא משמע הכי]:
והנה אחרי שנתברר לנו דהא דעוף שנדרס בכותל בעי בדיקה הוא מה"ת ואפ"ה פסקו הרמב"ם והרא"ש לקולא שמותר לשוחטו ביו"ט א"כ במקומות דשכיחי טריפות כמו כשירות נמי מותר לשחוט מהאי טעמא ואע"ג דבעינן למיחש שמא ימצא טריפה [ומה שכתב השא"ר ז"ל להקל מטעם דהא דמטרפינן בכמה דברים הוא משום דמחמירין עלן טפי מדינא אבל מדינא שריא קולא זו לא זכיתי להבין כיון דמ"מ קבלו עלייהו להחמיר ע"ע בכל הני חומרות אכתי שחיט שלא לצורך דלא חזי לאכילה ועיין בתבואת שור (סימן ל"ה) דאיכא בזה משום דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור] מ"מ כיון דנקטינן בעיין לקולא אמרינן דשרי לשחוט אפילו בהמה ועוף שמסתפק לן בספק גמור אם ימצא כשר או לא משום דאוכל נפש הוא היתר גמור אצל יו"ט וכי שחיט בהתירא קשחיט כדרך שהוא עושה בחול ואף דלפום חד טעמא שכתבנו להקל בעוף הנדרס מטעם דהוי מקלקל לשיטת ר"ת ז"ל דבעי שיהא התיקון בשעת הקלקול ובבהמה טריפה בא התיקון אחר הקלקול משום דכיון דלישראל אסור משום טריפות אסור לב"נ ג"כ עד שתמות ואין השחיטה מתרת אצלו והאי טעמא לא שייך בבהמות שלנו שאנו מחמירין לאוסרן יותר מדין הש"ס דהא שפיר הוי מתקן לב"נ מידי אבמה"ח ושרי מיד בשעת שחיטה לב"נ מחמת שהתירה השחיטה לישראל לאכול דמדינא כשירה היא רק חומרא בעלמא היא שהחמירו על עצמן ומדינא מותרת ומתיר ג"כ לב"נ משום מי איכא מידי דלישראל שרי מדינא ולב"נ אסור מ"מ הא כבר כתבנו דלהר"מ ז"ל דמיקל ע"כ א"א לומר האי טעמא וכן הרא"ש ז"ל כ' בפשיטות דאיפשט הך בעיא מדאמר ר"ל משום ליבון רעפים נגעו בה ועיקר הטעם לדידהו דנקטינן דאפילו בספק טריפה מותר לשחוט ביו"ט משום דאוכל נפש הותרה אצל יו"ט א"כ בהמות שלנו נמי מותר לשחוט ביו"ט:
אחר כותבי כ"ז ראיתי שיש להביא ראי' דשרי לשחוט ספק טריפה דאורייתא ולא חיישינן שמא ימצא טריפה ומהאי טעמא שכתבנו דכיון דקטרח בהיתירא דאוכל נפש רשאי לשחוט שמא תמצא כשרה מהא דאמרינן בביצה (דף ו') אתמר אפרוח שנולד ביו"ט רב אמר אסור ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר רב אמר אסור מוקצה הוא ולשמואל ואיתימא רי"א מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה א"ל ר"כ ור"א לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט א"ל הואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה שתק רב אמר רבה ואיתימא ר"י מ"ט שתק רב לימא הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים א"ל אביי השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם א"ל אין מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דמאי דחזי לי' לאינשי לא שדי לכלבים אבל מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם דדעתי' דאינש אכל מידי דחזי לי' עכ"ל הגמרא:
והנה הא דקאמר הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים אין כוונת הש"ס שמותר לשחוט אמו לכלבים דהא קיי"ל כר' יוסי הגלילי דדריש לכם ולא לכלבים (בביצה כ"א) ועוד דאם איתא דסובר דמוכן לשחוט לכלבים א"כ מאי פריך ומוכן לכלבים מי הוי מוכן לאדם והתנן ר"י אומר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה לפי שאינו מן המוכן השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבי' מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם ומאי קשיא הא כיון דישחוט את אמו לכלבים יכול לשחוט אח"כ הוולד לאדם ושפיר הוי מוכן לאדם א"ו דאין כוונת הש"ס שהאם מוכנת לכלבים ע"י שחיטה רק שיכול ליתנה חי לכלבים ולהכי שפיר פריך מוכן לכלבים מי הוי מוכן לאדם דכיון דהאם קיימא לאכילת כלבים חי ממילא גם העובר קאי לאכילת כלבים דמי יציל העובר מפיהם אחר שיאכלו את האם וגם העובר מוכן אגב אמו לכלבים דלשחוט האם לכלבים אסור משום דכתיב לכם וליתנה חי שוב א"א להציל העובר מפיהם וכן מצאתי להרשב"א ז"ל בחי' למס' ביצה שכתב כדברינו שכוונת הש"ס שיתנה חי לפני כלבים וראייתו חזקה לזה מקושיית הש"ס הנ"ל:
ומעתה נחזי אנן בהך פירכא דפריך מעגל שנולד מן הטריפה דלא ממשנה או מברייתא פריך אלא מהא דלא אישתמיט שום תנא למיסר לשחוט עגל שנולד מן הטריפה כמ"ש רש"י ז"ל בד"ה הטריפה דלא אשכחן מאן דאסר עכ"ל וא"כ תיקשה לי' לרבה ור"י דאמרי מ"ט שתיק רב לימא הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים דמידי דחזי לכלבים לא מקצי איניש מדעתיה והוי מוכן לאדם אכתי תיקשה לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד מספק טריפה דאסור לשחוט אמו לאוכלה שהרי היא ספק טריפה ושמא תמצא טריפה ומחלל יו"ט:
ובזה ליכא למימר דבמה שהוא מוכן אגב אמו לכלבים הוא מוכן לאדם דהא לא מקצי לי' לכלבים דשמא היא כשירה ומידי דחזי לאדם הא לא מקצי לכלבים וא"כ איך מותר לשחוט עגל שנולד מספק טריפה דהא אינו מוכן אגב אמו שאסור לשחוט אמו שלא תמצא טריפה ומחלל יו"ט שלא לצורך ולהשליכה לכלבים לא קיימא דחייס עלה שמא היא כשירה ולא מקצי לה לכלבים ולשחוט הוולד במעי אמו כבר כתבו התוס' שם בד"ה וכי דאסור משום דהוי כשוחט בלילה] ואנן לא אשכחן תנא דאסר לשחוט עגל שנולד מספק טריפה דהא אינו מוכן אגב אמו שאסור לשחוט אמו שמא תמצא טריפה ואפ"ה מותר לשחוט הוולד וע"כ דאמרינן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה אזיל מיני' דין מוקצה כר' יוחנן ומדלא פריך הכי לרב ע"כ דסבר רבה ור"י דספק טריפה אפילו בספיקא דאורייתא מותר לשחוט ולא מיקרי חילול יו"ט וא"כ לא מצי מקשי מספק טריפה דעגל שנולד מספק טריפה נמי הוי מוכן אגב אמו שהיה יכול לשחוט אמו שמא תמצא כשירה וממילא גם הוולד הוי מוכן דאחר שחיטת אמו אם תמצא כשירה נאכל הוולד בלי שחיטה כלל כדין בן פקועה ואם תמצא טריפה יתיר לוולד שחיטת עצמו וזה ראי' ברורה לפסק הר"מ ז"ל דמותר לשחוט ספק טריפה ואפילו בספק דאורייתא [ועיין בר"מ (פ"ב מהלכות יו"ט) ובמגיד משנה שם] מיהו לפי מה שכתב הר"ן ז"ל בריש פירקין דבמה שהאם מוקצה מחמת איסור שחיטה לא חשיב הוולד מוקצה ודווקא אם האם מוקצה מצד עצמה אז גם הוולד מיקרי מוקצה אבל משום איסור דרביע עליו לא מיקרי מוקצה א"כ לפי"ז א"צ לפרש כפי' הרשב"א ז"ל בהא דקאמר הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים היינו ליתנו חי לפניהם דאף דדרשינן לכם ולא לכלבים מ"מ מיקרי האם מוכן דמצד עצמו הוא מוכן אי לאו משום איסור יו"ט דרביע עליו א"כ לפ"ז אף אם הוא ספק טריפה נמי מיקרי הוולד מוכן אגב אמו דממ"נ האם מוכנת דאם היא טריפה היא מוכנת לכלבים ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם ואם היא מוכנת לאדם בוודאי עדיף ובמה דאסור לשוחטה ביו"ט לא נתבטל הכנה דידה לגבי הוולד וכמש"כ הר"ן:
ועוד ליישב דברי הרמז"ל שפסק לקולא בעיין דעוף הנדרס דהא באמת קשה מאי קא מיבעיא אי מותר לשחוט הא תנן (בדף כ"ו) בכור שנפל לבור ירד חכם ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט וכן אמרינן (בדף ל"ז) אותו ואת בנו שנפלו לבור דר"י ס"ל מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו וכו' וחוזר ומערים ומעלה את השני רצה זה שוחט וכו' וקשה הא סתם בור יש בו יו"ד טפחים כדאמרינן בב"ק (דף נ') ואיך שוחטין אותו דהא איכא חשש נפולה ובאותו וא"ב שנפלו לבור איכא למימר דאתי כר"ע דשרי לשחוט לכלבים דאך אשר יאכל לכל נפש אפילו נפש בהמה משמע אבל בכור שנפל לבור איך שוחטין אותו ביו"ט דהא בכור אסור להאכיל לכלבים כשהוא טריפה ולמ"ד בחולין (דף נ"א) דהלכה א"צ בדיקה א"ש דנבדקה ע"י הילוך ואם תלך נשחוט אותה אבל לר' חייא בר אשי שם דסובר אפילו הלכה צריכה בדיקה א"כ איך מותר לשחוט הבכור ביו"ט וצ"ל דבאמת הך בעיא ר' ירמי' הוא דבעי לה מר"ז ור"י לשיטתו דסובר בזבחים (דף ע"ד) דהלכה א"צ בדיקה טיי"ש דמה"ט לא מוקי מתניתין דזבחים דאיערב בנפולה משום דסובר הלכה א"צ בדיקה ולדידי' שפיר א"ל דאסור לשחוט בהמה שצריכה בדיקה ומתניתין דבכור מיירי שנשחט אחר שתלך אבל לר"ח בן אנטיגנוס דסובר הלכה צריכה בדיקה אם כן מוכח ממתניתין דבכור שנפל לבור דשרי לשחוט ביו"ט מה שצריך בדיקה מדמותר לשחוט הבכור שנפל לבור אעפ"י שצריך בדיקה ואף דאנן לא קיי"ל כרחב"א בהא דסובר הלכה צריכה בדיקה מ"מ במה שסובר דבהמה שצריך בדיקה שוחטין אותה ביו"ט קיי"ל כוותי' נגד בעיא דר"י דלא שבקינן פשיטותא דרחב"א ונעביד כר"י דלרחב"א פשיטא לי' דמותר לשחוט בהמה ועוף הנדרס ביו"ט כדמוכח לי' ממתניתין ולר' ירמי' מיבעיא לי' ופסק הרמז"ל כפשיטותא דר"ח ב"א [ור"ל נמי דאמר שם הכא בקדירה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה דמוכח מיני' דמשום בדיקת רעפים לא חייש כמ"ש הרא"ש ז"ל אזיל נמי לשיטתו דסובר שם בזבחים (דף ע"ד) הלכה צריכה בדיקה כרחב"א ומוכח לדידי' נמי דמותר לשחוט בהמה הנדרסת להכי לא חשש לבדיקת רעפים] ומיושב דברי הרמז"ל היטב:
ואין להקשות נהי דסובר ר' ירמי' דהלכה א"צ בדיקה אכתי הוה מצי למיפשט מהא דמותר להעלות הבהמה מבור ולא חיישינן שמא תמצא טריפה דהא בהעלאה נמי איכא איסור דהא ר"י לא שרי אלא בהערמה דמעלה ע"מ לשוחטו ואינו שוחטו הא לא"ה איכא נמי איסור בהעלאה ואמאי לא חיישינן שמא תמצא טריפה דז"א דזה הוי פשיטא לי' לר"י דלאיסור דרבנן דטורח העלאה לא חיישינן לשמא תמצא טריפה ומבעי לי' לענין שחיטה דהוי מלאכה דאורייתא ועוד דאיכא למידחי דמשום צער ב"ח לא חשו לספיקא לשמא תמצא טריפה באיסור דרבנן ועיין בט"ז שהקשה (בסי' תצ"ח סק"ח) על הרמז"ל והב"י שפסקו שמותר לשחוט בהמה הנדרסת ובסימן תצ"ז פסקינן דיוני שובך בעינן זימון שמא ימצא כחושים וקא מטלטל בחנם ונראה דלק"מ דהתם כיון שראוין לו לשחוט רק שהוא רוצה בשמינה יותר והוי הטלטול בחנם ואסור דלמה יטלטל בחנם כ"ז שאינו יודע שבאלה בחר אבל הכא כיון שאחר שמצא טריפה אי אפשר לו לשוחטו ולע"ע בהתירא קא טרח]:
בענין בהמה המסוכנת דתנן לא ישחוט אלא א"כ יכול לאכול כזית צלי ר"ע אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה ופסק הטור בהלכות יו"ט (סימן תצ"ח) דאפילו אין שהות ביום לנתחה ולבודקה יכול לאכול בלא בדיקה והוא מדברי אביו הרא"ש ז"ל ולכאורה קשה טובא דהא בגמ' ביצה (דף כ"ה) קאמר הפשט וניתוח בעולה וה"ה לקצבים. ופריך מאי קמ"ל אילימא לאפוקי מדר"ה דאמר נשחטה הותרה והתנן מתניתין כדר"ה דתנן ר"ע אומר אפילו כזית מבית טביחתה מאי לאו מבית טביחתה ממש ומשני לא ממקום שטובחת אכילתה ופריך והתני ר' חייא מבית טביחתה ממש עיי"ש. וא"כ כיון דרק בדברי ר"ע מוזכר בית טביחתה א"כ איכא למימר דלרבנן באמת אסור לאכול בלי בדיקה ולא שרינן לאכול בלי בדיקה משום הפסד ממונו וצ"ל כיון דחזינן דהש"ס מקשה מר"ע ע"כ סובר הש"ס דבהא דקאמר מבית טביחתה לא פליגי רבנן עלי' דר"ע ולא פליגי עליו אלא במאי דסובר דביכול לאכול בשר חי סגי ואינהו סברי דבעי שהות לאכול בשר צלי:
וראיתי להגאון מוהר"י ז"ל שכתב דהא דפשיטא לי' להש"ס דגם רבנן סברי מבית טביחתה הוא משום דהא דקתני מבית טביחתה לאו ר"ע הוא דקאמר לה אלא קאי לדברי חכמים דהא ר"ע סובר לכם ולא למצרים אבל לכלבים שרי ואם יכול להאכיל לכלבים נמי שרי לשחוט ולא חידש ר"ע בדבריו אלא במאי דאתא לאשמעינן דאפילו בכזית חי סגי משום דאזיל לטעמי' דסובר דלאכילת כלבים נמי שרי לעשות מלאכה ביו"ט ומבית טביחתה רבנן הוא דקאמרי לה דלר"ע דשרי להאכיל לכלבים אין רבותא בהא דקאמר מבית טביחתה דהא אכילת כלב לא בעי בדיקה וכיון דרבנן קאמרי לה להכי פשיט שפיר דיכול לשחוט ולאכול אף שאין שהות לבדוק ודבריו תמוהין חדא דהאי לשחוט ולאכול דקאמר וודאי דקאי גם אדברי ר"ע דגם ר"ע בעי שיהא שהות לאכילת אדם דאם איתא דר"ע סובר דבאכילת כלבים סגי הול"ל כזית חי להאכיל לכלב לאפוקי מת"ק דקאמר אם יש שהות לאכול דמשמע אכילת אדם ועוד דאף דר"ע סובר דמותר לחלל יו"ט לצורך כלבים מ"מ הכא במסוכנת אסור אם ליכא שהות ביו"ט אלא להאכיל לכלבים דהא כל עיקר מה שממהר לשחוט הוא כדי שלא תמות מאיליה והרי אם תמות מאיליה נמי תהא ראוי' להאכיל לכלבים ועוד דלרב דס"ל בפ' כלל גדול (דף ע"ה) דשוחט חייב משום צובע ודאי דאסור לשחוט לצורך כלבים דצביעה לא שייך אלא בשחיטה כדאמר שם ניחא לי' דלתוויס בית השחיטה דמא כו' וזהו רק לאכילת אדם אבל להאכיל לכלבים הרי יכול להרוג את הבהמה באופן שלא יהי' מלאכת הצביעה וא"כ גם לר"ע איכא רבותא במאי דסגי ביש שהות לאכול כזית חי מבית טביחתה וא"כ מנ"ל דרבנן קאמרי להאי כזית חי מבית טביחתה אימא דר"ע קאמר לה ורבנן פליגי כמו דפליגי אכזית חי ובעי צלי דווקא ה"נ פליגי עליו בהא דקאמר מבית טביחתה ומתיר לאכול בלי בדיקה:
ובענין שחקרנו לעיל בהא דאמרינן הואיל ביו"ט במבשל מיו"ט לחול אם יש איסור דרבנן לאוכלו אם מהני הואיל לפוטרו ממלקות ומאיסור דאורייתא או דילמא כיון דאסור מדרבנן שוב ליכא הואיל דהא מ"מ לא חזי ליה והבאנו ראיה מהא דקאמר ראוי לכותשן כלאחר יד אלמא אע"ג דאיכא שבות בכתישה דלאחר יד נמי אמרינן הואיל כיון דליכא איסור תורה נ"ל לבאר בזה גם דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מה' תומ"ס הל"ח) שכתב שם דשתי הלחם אינן דוחין את היו"ט באפייתן שנאמר לכם ולא לגבוה והקשה עליו בע"ת וש"מ דהא בפסחים (דף מ"ו) פריך ר"מ לרב חסדא דלית ליה הואיל והא דאופין מיו"ט לשבת הוא משום דצורכי שבת נעשין ביו"ט ממתניתין דמנחות דשתי הלחם אינן דוחות את היו"ט וא"א צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי שתי הלחם אינן דוחין יו"ט הא לא גרע שתי הלחם דמצות היום מצורכי שבת ומשני משום שנאמר לכם ולא לגבוה אבל לרבה דסובר דאמרינן הואיל אתי שפיר בלאו טעמא דלכם וכמ"ש רש"י ז"ל דכיון דעד שחיטת הכבשים וזריקתן לא משתרו לחם לא שייך הואיל או כפי מה שכתבו התוס' דמשום דאין עיקרן לאכילת אדם לא שייך הואיל עיי"ש וא"כ לדידן דפסקינן כרבה דאמרינן הואיל וצורכי שבת אינן נעשין ביו"ט להכי אין שתי הלחם דוחה יו"ט ולא צרכינן דרשא דלכם:
ונראה לי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דלכאורה יש לדקדק בלשון הגמרא דקדוק עצום דמעיקרא אמר איתביה לחם הפנים אינן נאכלות כו' והיינו דרבה בעצמו הוא דמותיב לר"ח מלחם הפנים כדמוכח בסוגיא דשם ואח"כ מותיב רב מרי לר"ח משתי הלחם וא"כ קשה הא במשנה דמנחות (דף ק') קתני ברישא הא דשתי הלחם אינו דוחה את השבת והדר תני לחם הפנים א"כ רבה דמותיב מלחם הפנים מאי טעמא לא מותיב לר"ח משתי הלחם השנוי' ברישא ושביק רישא ופריך מסיפא ונראה לי דזה נכון דבמנחות (דף מ"ו) תנא שתי הלחם הבאות בפני עצמן יונפו ותעבר ויצאו לבית השריפה. ופריך הש"ס מאי נפשך אי לאכילה אתיין ליכלינהו אי לשריפה אתיין לשרפינהו לאלתר ולמה להו עיבור צורה אמר רבה לעולם דלאכילה אתיין גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לשנה הבאה ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו לחם בלא כבשים עכשיו נמי נאכל ואינהו לא ידעי דאשתקד לא הוי כבשים אינהו שרייא נפשייהו השתא דאיכא כבשים כבשים שרי להו ורב יוסף אמר לעולם לשריפה אתיין והני טעמא דלא שרפינן מיד משום דאין שורפים קדשים ביו"ט ולפ"ז אתי שפיר דלרבה דסובר שתי הלחם הבאות בפני עצמן לאכילה אתיין ליתא האי תיובתא כלל משתי הלחם דהיכא ליתב לרב חסדא דאי אמרת צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי אינו דוחה את היו"ט הא איכא למימר אלא מאי דאין צורכי שבת נעשים ביו"ט והא דאופין מיו"ט לשבת משום הואיל תקשה נמי לישתרי לאפות שתי הלחם ביו"ט דהא חזי ליה ליו"ט ואי משום דלא חזי עד שישחטו הכבשים ויזרקו הדם וכמ"ש התוס' שם דלא דמי לשלמים דעלמא דשרי ביו"ט אע"ג דלא הותר לאכול עד אחר זריקת הדם וכן כל שחיטה דעלמא דלא חזי לאכול עד אחר בישול ואפ"ה שרי ביו"ט משום דהתם בעצמם לא חזי עד אחר זריקה אמרינן דמסתמא יוגמר היתירן ויותרו לאכילה אבל בשתי הלחם דהן בעצמן כבר הוכשרו לאכילה ואפ"ה אינם ראוים ותלוים בשחיטת הכבשים להכי לא דחי יו"ט משום דחסרין מעשה דשמא לא יוגמר התירן ולא יושחטו הכבשים דהיינו שיופסלו בשו"ז מ"מ לרבה א"א לומר כן דהא סבר דמדאורייתא שריין לאכילה אף שנאבדו הכבשים רק מדרבנן הוא דאסור משום גזירה דשנה הבאה וכיון דחזי מדאורייתא רק מדרבנן לא חזי שפיר אמרינן הואיל ותקשה לרבה ג"כ אמאי שתי הלחם אינן דוחין יו"ט הא חזי לאכילה ואף דלא חזי אלא אחר שחיטת וזריקת הכבשים ואפשר יופסלו בשחיטה או בזריקה ולא יהא שהות להביא כבשים אחרים ויהא אסור לאכול הלחם מ"מ הא זה רק מדרבנן משום גזירה דשנה הבאה אבל מדאורייתא שרי לאוכלן וכיון דליכא איסור דאורייתא אם יאכלן שוב ליכא איסור דאורייתא באפייתן כדאמרי' גבי הואיל דכיון דמדאורייתא חזי ליה ליכא איסור דאורייתא במלאכה שעושה ואי משום דאיכא איסור דרבנן באפייתו מחמת שיהא אסור לאכול מדרבנן משום גזירה דשנה הבאה הא שתי הלחם הוי שבות קרובה דמצות היום הוא ובעינן למשרי במקדש ושפיר דוחה יו"ט. וצ"ל גם לדידיה האי שינויא דלהכי אינו דוחה משום דכתיב לכם ולא לגבוה ולהכי לא הקשה רבה מרישא רק מסיפא דלחם הפנים דאינו דוחה יו"ט למ"ד צורכי שבת נעשין ביו"ט דזה ניחא למ"ד דסובר צורכי שבת אין נעשין ביו"ט להכי אסור לאפות ביו"ט לחה"פ ונאכל לעשרה בשבת הבאה ואף דידע ע"כ מדרשא דלכם ולא לגבוה שהרי מטעם זה לא הקשה לר"ח משתי הלחם אפ"ה הקשה מלחם הפנים אמאי לא דחי יו"ט דלדידי' ניחא דלא שייך הואיל מיו"ט לשבת אבל לר"ח קשיא והוי סובר רבה דדוקא גבי שתי הלחם שייך לכם ולא לגבוה משום דעיקרו לגבוה כדאמרינן שם במנחות (דף מ"ה) דכתיב לה' לכהן דקאי אשתי הלחם דקנאו לה' ונתנו לכהן וכיון דקנאו ה' ונתנו לכהן דרשינן ביה לכם ולא לגבוה דכהנים מגבוה קא זכו אבל גבי לחם הפנים לא מיקרי לגבוה כמו דנדרים ונדבות לא ממעטינן מלכם למ"ד נדרים ונדבות קרבין ביו"ט ולהכי אף דידע רבה מדרשא דלכם ולא לגבוה אפ"ה הקשה מלחם הפנים ורב מרי דמותיב משתי הלחם למ"ד צורכי שבת נעשין ביו"ט דמשמע מזה דלמ"ד הואיל א"ש ע"כ דסובר כרב יוסף דאמר גבי שתי הלחם הבאות בפ"ע לשריפה אתיין ולהכי פריך גם מרישא דמתניתין דהיינו משתי הלחם משום דלמ"ד צורכי שבת אינן נעשין ביו"ט א"ש דאף דאמרינן הואיל והכא הא חזיין לאכילת היום מ"מ כיון דתליין בשחיטת וזריקת כבשים ושמא יופסלו בשחיטה וזריקה ולא יהיה הלחם ראוי לאכילה אלא לשריפה מן התורה להכי אינו דוחה יו"ט אבל למ"ד צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי לא דחי ומשני משום דכתיב לכם ולא לגבוה:
ולפי"ז הרמב"ם ז"ל דפסק כרבה ורבא נמי סובר כוותיה שם במנחות דשתי הלחם הבאין בפ"ע מדאורייתא נאכלין ורק משום גזירה דשנה הבאה אינן נאכלין צ"ל לדידיה הטעם דאינו דוחה יו"ט הוא משום לכם ולא לגבוה דבלא"ה הוי דחי כיון דחזי לבו ביום ואף אם יפסלו הכבשים בשחיטה וזריקה נאכל הלחם ומיושב היטב מה שכתב הר"מ דרשא דלכם אף דסובר דאמרינן הואיל וצורכי שבת אינן נעשין ביו"ט משום דבגמרא מוכח כן דגם לרבה הוכרחנו להאי דרשא מדלא מותיב לר"ח משתי הלחם ורב מרי דמותיב משתי הלחם משום דסובר כרב יוסף בשתי הלחם הבאין בפ"ע הרי מוכח מזה דמה שיהא אסור באכילה מדרבנן אינו גורם להיות איסור דאורייתא באפייתו:
ונראה דגם מגוף הסוגיא יש להביא ראיה דהיכא דאיכא איסור דרבנן נמי אמרינן הואיל לפטור מאיסור דאורייתא דכיון דקאמר אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור והא ודאי דמי שאין לו עפר אלא אם יעבור על ל"ת אסור לו לשחוט דכמו דאם אין לו עפר כלל אסור לו לשחוט כדאיתא ביור"ד (סימן כח) ה"נ אם אין לו עפר של היתר בלתי אם יעבור על ל"ת אסור לו לשחוט וכמו שבארנו במק"א דכיון דקיי"ל כר"ל דאמר כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכו' וכדאמרינן בשבת (דף קל"ג) ואי איכא אחר ליעבד אחר וא"כ הוי רק דחוייה ולא היתר א"כ פשיטא דאינו רשאי לשחוט לכתחילה ע"מ שיצטרך אח"כ לדחות ל"ת דכלאים או ל"ת דיו"ט וכן כתב בס' המאור ז"ל (בשבת פרק ר"א דמילה) דאי ליכא חמימי לרחוץ התינוק לאחר המילה אסור למולו בשבת אע"ג דלאחר המילה מותר לחלל עליו השבת משום פקוח נפש מ"מ אין למולו לכתחילה לבא לידי דחייה דפקוח נפש דחוייה היא וכיון דמכשירי מילה לא דחי שבת לרבנן דר' אליעזר ומה שמותר לחמם חמין אחר המילה הוא רק משום פיקוח נפש שהתינוק מסוכן אחה"מ להכי אסור להביא עצמו לידי דחייה ע"כ דברי הרז"ה ז"ל ה"נ אסור לשחוט לכתחילה ולהביא עצמו לידי דחיית ל"ת. ואם כן אמאי אמר אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור וע"כ צ"ל דמה שכתב הרז"ה ז"ל דאסור להביא עצמו לידי דחייה הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא שרי וכמו שסובר שם הרמב"ן ז"ל במלחמות דאמרינן אין למצות אלא מקומן ושעתן והשתא בהיתירא קא מהיל ולא איכפת לן במה שאח"כ. יצטרך לדחות את השבת מפק"נ וה"נ השתא בהיתירא קא שחיט למצות שמחת יו"ט ולא איכפת לן במה שיצטרך אח"כ לדחות ל"ת ולכסות ורק מדרבנן הוא דאסור להביא עצמו לידי דחייה וכיון דמדרבנן הוא דאסור שפיר אמרינן הואיל כנלע"ד:
- (הגה"ה ואף דמהא דאמרינן בפ"ק דביצה לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן אין ראיה דהתם יו"ט הוי עשה ול"ת ויהא אסור לכסות אח"כ ואסרו אפילו מלאכה דרבנן כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה. אבל היכא דליכא רק ל"ת לחוד אפ"ל דשרי לשחוט לכתחילה ע"מ לדחות אח"כ הל"ת מ"מ מסתברא כיון דהא דעשה דוחה ל"ת הוא רק בתורת דיחוי אסור לכתחילה ע"מ שידחה הל"ת וק"ל:)
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |