עונג יום טוב/כג
|
< הקודם · הבא > |
בטור (סימן רמ"ו) כתב בשם ספר המצות להתיר להשכיר בהמה בהבלעה ע"י הפקר שצריך להפקירה להפקיע איסור שביתת בהמה עיי"ש. והנה בספר קצוה"ח (סימן רנ"ז) הקשה דאיך מהני הפקירו הא בירושלמי בגיטין (דף פ') אמר שם דהאומר שדה זו מופקרת מעכשיו לאחר שלשים לא אמרינן דגופא דקרקע הוי הפקר מיד והפירות אחר שלשים כדאמרינן בב"ב (דף קל"ט) גבי מתנה בכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה משום דאי הוי גוף הקרקע הפקר אין לו זכי' גם בהפירות כמו דאמרינן גבי הקדש שא"א לקרקע להיות הקדש והפירות שלו כן גבי הפקר א"א להיות הקרקע הפקר והפירות שלו וא"כ אם השכיר בהמתו לכל השבוע הרי יש לא"י בה קנין פירות ולהישראל קנין הגוף ולא מהני הפקרו כלל:
ולכאורה נראה דלק"מ דכיון דקיי"ל דשכירות לא קניא כדאמרינן בע"ז (דף ט"ו) ולהכי אמרינן שם דאם הא"י עושה מלאכה בבהמת ישראל המושכרת לו עובר משום שביתת בהמתו משום דמיקרי בהמתו של ישראל א"כ אם הישראל השכיר בהמתו לא"י על יום שבת או על כמה ימים בהבלעת יום השבת הבהמה משועבדת לא"י לשאר ימים אבל לא ליום השבת ואין לו שום שיעבוד על הבהמה לעשות בה מלאכה ביום השבת דהא עיקר הבהמה היא של ישראל כמש"כ הנמ"י (בפרק הזהב) דשוכר אין לו שום קנין בגוף הבהמה אלא בפירות עיי"ש דאפילו לזמן נמי לא קנה גוף הבהמה דאם הי' דין שכירות שיהא לו קנין בגוף הבהמה לא מבעי לן למיחש כלל משום שביתת בהמתו דישראל דלאו דישראל היא] ורק שיעבוד בעלמא הוא דאית לי' על הבהמה שזכה בשימושה ע"י משיכתו וכדאמרינן (בב"ק ד' ע"ט) כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים ועל יום השבת דישראל גופא אסור לעשות בה מלאכה לא מצי לשעבדה לא"י שיעשה בה מלאכה ואילו אתו קמן לדינא אחר שהשכירה ליום השבת ורצה הישראל לחזור שלא ליתנה לו ליום השבת ודאי דמצי הדר בי' דהא"י לא זכה בה ע"י משיכתו לעשות בה מלאכה ביום השבת א"כ ממילא דאינו קנוי' לו ביום השבת ובטלה קנין שכירתו מיום זה ומהני הפקירו של ישראל:
ואין להקשות לפ"ז למה לו להפקיר כלל ומה איכפת לישראל אם הא"י עושה בה מלאכה הא שכירות לא קניא לי' לא"י על יום השבת זה אינו דודאי צריך להפקיר דאם אינו מפקירה אף דא"י לא קני' לי' ע"י השכירות מ"מ הרי הא"י כשלוחו לעשות מלאכה בבהמתו של הישראל שהרי השכיר לו בהבלעה ויום השבת בכלל והיכי דהוא כשלוחו אסור וכיון שנוטל שכר גם עבור שבת ודאי הוא כשלוחו ואסור אבל קנין פירות גמור אין לו לא"י בבהמתו של הישראל ביום השבת דהישראל לא מצי משעבד לי' בהמתו על יום השבת וכיון דאין לא"י שיעבוד מלאכה בבהמה זו מצי הישראל להפקיר הבהמה ואף אם זמן השכירות נמשך גם לאחר השבת ויכול קנין פירות של אחר השבת שיש לא"י לבטל הפקירו של ישראל מ"מ הא הטור כתב שם בשם הר"פ דמהני אם הפקירו רק ליום השבת עיי"ש וביום השבת הא ליכא קנין פירות לא"י דלא מהני משיכתו להיות לו שיעבוד על יום השבת:
אלא שלכאורה יש סתירה לזה מהא דבעי רמי ב"ח בב"מ (דף צ"ו) שאלה לרבעה מהו כדשיילי אינשי בעינן ולהא לא שיילי אינשי או דילמא טעמא מאי משום הנאה והא נמי אית לי' הנאה ופרש"י ז"ל דמבעי לי' אם מתחייב באונסין והא התם דאיכא איסורא בזה בשאלה לישראל ואף ב"נ נמי מצווה ע"ז דמה"ט אסרינן למכור בהמה לא"י (שם בסוגיא דע"ז) וישראל נמי מצווה אלפני עור וכו' ואפ"ה בעי רב"ח למימר דאי לאו דבעינן כדשיילי אינשי מחייב באונסין ומדמתחייב באונסין ע"כ דקני לה לרבעה במשיכה שמשכה אלמא דמהני קנינו למיעבד בה איסורא מיהו לשיטת התוס' ביבמות (דף ס"ו) דמייתי התם דשכירות לא קניא מהא דתנן כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה ומייתי מזה ראי' דעבדי צאן ברזל לא יאכלו בתרומה וקאמר שם דלא דמי עבדי צאן ברזל לשוכר דגבי שוכר נהי דמחייב בגניבה ואבידה באונסין ובכחשה ובפחת דמיה מי מתחייב הא לא דמי אלא לכהן ששם פרה מישראל דיאכילנה כרשיני תרומה ופירשו התוס' דהאי שם פרה לא מיירי ששמאה בדמים שאם תכחש או תאנס או יוזלו הפרות יתן דמים דזה אסור משום ריבית אלא מיירי בשואל עיי"ש ולפי"ז שואל קנה לה לפרה קנין גמור כל ימי שאילתה א"כ אין ראי' דמהני קנין למלאכת איסור גבי שוכר מהא דשאלה לרבעה דאפשר לומר לגבי שואל דקני לה קנין גמור לזמן קני לה אף לרבעה דמהני לי' קנייתו לגוף הפרה לזמן וממילא אינו יכול לחזור בו ולמחות בו מלעשות שימוש האיסור דבהמה דשואל הוא כל ימי שאילתה אבל גבי שוכר דלא מהני משיכתו למקני עצם הפרה ולא מהני קנין אלא על שימוש המלאכה ששכרה וכיון דמלאכת איסור הוא לא חל עליו קנין כלל כיון שגם המשכיר אין לו רשות לעשות בה מלאכה זו מיהו הרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו שם דשואל נמי לא קני קנין גמור וכהן ששאל פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה וא"כ כיון דגם שואל לא קני קנין גמור אלא למלאכה ואפ"ה משמע מבעי של רמב"ח דבשאלה לרבעה קנאה אי לאו דבעינן כדשיילי אינשי הרי מוכח דמהני משיכה אף למלאכת איסור:
ולשיטת הרא"ש ז"ל שהביא הטור והב"י (בסימן רצ"א ובסימן ש"ז) דלא בעינן משיכה בשומרים להתחייב בגו"א או באונסין אלא מיד שנסתלקו הבעלים משמירתן נתחייב כ"א כדינו ואפילו שואל באונסין ומה שתיקנו משיכה בשומרים הוא רק לענין חזרה עיי"ש א"ש דאף דלא שייך קנין לרבעה אפ"ה מחייב באונסין אי לאו דבעינן כדשיילי אינשי ומיבעי לי' לרמב"ח רק לענין אי מיקרי בבעלים:
אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל שכ' דבלא משיכה אין שומר ושואל מתחייב באונסין הרי מוכח דמהני משיכה וקנין לעשות בה איסורא:
ונ"ל להביא ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל דתיקנו משיכה בשומרים להתחייב באונסין ובלא משיכה לא מתחייב מהא דתנן בב"ק (דף ע"ט) גבי גנב ונתנו לבכורות בנו לשומר חנם ולנושא שכר והשוכר הי' מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב ופרש"י ותוס' שם דהגנב נתנו לש"ח ושואל כדמוכח בש"ס שם דפשיט מזה דתיקנו משיכה בשומרים ואם נימא כשיטת הטור והרא"ש דבאונסין מתחייב בסילוק הבעלים משמירה ומשיכה תיקנו בשואל רק דלא למיהדר בי' ומהני קנינו לזכות בשימושה כל ימי שאילתה היכי מהני התם קנינו בדבר שאינו שלו שהרי הבעלים לא הירשוהו לזכות בה ולהיות שאולה אצלו ונתינת ושאילת הגנב לא מהני מידי שיזכה בה השואל להשתמש בה ומה מקום משיכה לכאן אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל א"ש דלא מתחייב באונסין עד שימשוך ולהכי שפיר מהני משיכת השומר להתחייב באונסין אף שהוא של בעלים כמו שבארנו במק"א דהמתחייב עצמו להיות שומר אף שנודע דהאי פיקדון לאו של מפקיד הוא נמי מתחייב השומר באונסין לשלם לבעליו ומהני משיכת השומר לגבי גנב כיון דנתחייב באונסין במשיכתו מהני נמי לגבי גנב דשלוחו כמותו מיהו נראה דלק"מ דאף דלדעת הטור והרא"ש מתחייב באונסין מסילוק שמירה בלי משיכה מ"מ מודו דמשיכה נמי מהני אף שלא נסתלקו הבעלים משמירתן ומיירי הכא שהגנב לא נסתלק עדיין משמירתן והשואל משך בפניו דמהני משיכתו להתחייב באונסין ומהני נמי משיכתו לגבי גנב מדין שליחות:
מיהו אפשר לומר דגם הרמב"ם דסובר דמשיכה בעינן להתחייב באונסין וגם לחזרה שלא יהא ביד המשאיל לחזור בו מ"מ היכא דא"א לקנין לחול על חזרה כגון היכא דאיכא איסורא כמו בשאלה לרבעה דאין הקנין חל שיקנה השואל לרבעה מ"מ חל להתחייב באונסין וכמו בש"ח וש"ש דאין לו ג"כ שום קנין שימוש בהך פרה ואפ"ה מהני משיכה להתחייב בפשיעה או בגו"א לשיטת הרמב"ם ז"ל ה"נ היכא דאיכא איסור חל הקנין להתחייב באונסין אע"ג דלא מהני למקני' בי' לשימוש ושפיר מבעיא לי' להש"ס בשאלה לרבעה אי מתחייב באונסין אי לא משום דבעינן כדשיילי אינשי אבל לעולם אפשר לאמר דלא מהני לשעבד עצמו בדבר האסור לו:
ואף להפוסקים הסוברים דמקח שנעשה באיסור מהני כדאיתא בחו"מ (סימן ר"ח) מ"מ היינו דווקא התם דאחר שנגמר המקח ונעשה האיסור שוב ליכא שום עשיית איסור אבל שיחול קנין או משיכה לחייבו לעשות איסור מכאן ולהבא כמו המשכיר בהמתו לא"י לעשות בה מלאכה בשבת ודאי דנראה דלא מהני וכיון דלא קני לה לא"י על יום זה בתורת שכירות מצי הישראל להפקירו אלא שיש לעיין בהא דקיי"ל דקידושין תופסין בח"ל ולפי דברינו הא אי אפשר להתחייב בעונה בח"ל וכיון דא"א לחול עליו חיוב זה היכי הוי קדושין דהא אפילו ר' יהודה דסובר (בקידושין מ"ט) המקדש ע"מ שאין לך עלי שאר כו"ע בדבר שבממון תנאו קיים מ"מ מודה בעונה דתנאו בטל משום דבממון מהני מחילה ולא חייבתו תורה אלא ברצונו של זה אבל בדבר שאינו של ממון לא שהרי הן עיקר נשואין של תורה כמו שכ' הרמב"ן ז"ל בחידושיו לב"ב (דף קכ"ו) וא"כ אם אינו חל עליו חיובי אישות בדבר שאינו של ממון לא חיילי קדושין והיכי תפסי קידושין בח"ל וצ"ע בזה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |