עונג יום טוב/יח
|
< הקודם · הבא > |
אשר שאל כבודו איך יש לנהוג בענין נטילת ידים אם המים שרוחץ מהם עומדים בבית החיצון והוא אוכל בבית הפנימי אם רשאי ליטול ידיו בבית החיצון וליכנס לאכול בבית שהוא אוכל או לא לפי שטורח גדול הוא להדר שיהא הרחיצה דווקא במקום שאוכל:
תשובה הנה התוס' בסוטה (דף לט ע"א) ד"ה כל כתבו בהא דקיי"ל דבעינן תיכף לנט"י ברכה דשיעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרינן בפרק כל הפסולין כל הסמיכות שהיה שם קורא אני בהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאין מצורע יכול ליכנוס שם אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחיים לא חשיבא תכיפה ובמסכת מדות (פ"ה) משמע דלא הוי טפי מעשרים ושתים אמה מקום דריסת רגלי ישראל ומקום דריסת רגלי הכהנים שכל אחד היה י"א אמה וכתב המ"א (סי' קס"ו ס"ק ג') וזה לשונו וקשה לי דבזבחים (דף לג) פריך מהא ברייתא למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיו ולסמוך ולשחטי' שם אצל הפתח דס"ד דקיי"ל כרבי דס"ל דכל העזרה כשירה לשחיטה ומשני דקיי"ל כר"י בר' יהודא דאסור לשחוט כ"א בצד המזבח והשתא קשה לפי מאי דסלקא דעתך כרבי אם כן אפילו למ"ד שמה ביאה לסמוך לפני הפתח ולעיילה ולישחוט אצל הפתח בפנים אלא ע"כ כשהולך ממקום למקום חשוב הפסק אפילו הליכה מועטת וכ"מ במשנה (ס"פ ב' דמנחות) במקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה וצ"ע עכ"ל. וכן הקשה על דבריהם בתשובות חכם צבי ז"ל (סי' ק') והגר"א ז"ל בביאורו שם כתב דמגמרא משמע דאפילו פסיעה אחת הוי הפסק:
ונ"ל ליישב דברי התוס' דדבריהם נכונים דהא תנן במנחות (דף צג) במקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה. ומפרש שם בש"ס דהכי קאמר במקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה ודייקא לשון המשנה שלא לסמוך במקום א' ולשחוט במקום אחר ולהכי ודאי לפי מה דס"ד דש"ס דברייתא דקתני דבאשם לא היה תיכף לסמיכה שחיטה אתיא כמ"ד דיכול לשחוט בכל צפון העזרה ומוכיח מזה דביאה במקצת שמה ביאה ואינו יכול להכניס ידיו ולסמוך וצריך להוציא האשם לשער נקנור ולסמוך שם ולהכניסו אח"כ לעזרה לשחוט אתי שפיר מה דזה לא מיקרי תיכף לסמיכה שחיטה דשער נקנור ועזרה תרי מקומות נינהו דשער נקנור לא נתקדש ועזרה מקודשת ולא מיקרי במקום שסומכין שוחטין אע"ג דלא להוי אלא פסיעה א' נמי לא מיקרי תיכף לסמיכה שחיטה משום דהוי שתי מקומות אבל התוס' הוכיחו שפיר דכ"ב אמה הוי הפסק משנויא דמשני הא מני ר"י בר"י הוא דסובר מרחק צפון והיינו דביאה במקצת לא שמה ביאה ויכול להכניס ידיו ובהונות ואפ"ה לא מיקרי תיכף לסמיכה שחיטה משום דמרחק מצפון וצריך לשחוט בצד המזבח והא התם דמקום דמכניס ידיו בעזרה וגם השחיטה הוא בעזרה ואפ"ה אמרינן דלא מיקרי תיכף לסמיכה שחיטה מזה מוכח דכ"ב אמה לא מיקרי תיכף לסמיכה שחיטה אבל מס"ד דש"ס לא מוכח מידי דפסיעה אחת מיקרי הפסק משום כיון דב' מקומות הן הוי הפסק אף בפסיעה אחת וכלישנא דמתניתין דמקום שסומכין שוחטין וכן העתיק הרמב"ם ז"ל לשון המשנה (בפ"ג מה' מעשה הקרבנות) ועיין שם בכ"מ שתמה על הרמב"ם דלא הוי ליה למימר אלא שתיכף לסמיכה שחיטה כלשון הגמרא] אבל פסיעה לחוד היכי דלא הוי ב' מקומות מיקרי שפיר תיכף דקיי"ל בזבחים (דף ק"ה) מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי אע"ג דאמרינן התם דפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין אין מטמאין טומאת אוכלין בפנים כבחוץ אף שסופן לטמא טומאה חמורה משום דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי עיי"ש והא יציאה נמי הוי רק מחוסר קריבה להוציאם מעזרה ואפ"ה מיקרי מחוסר מעשה. משום דעזרה וחוץ לעזרה שני מקומות הן וגרע ממחוסר קריבה והכי נמי איכא למימר גבי תיכף לסמיכה שחיטה דלמ"ד שמה ביאה א"ש דלא מיקרי תיכף לסמיכה שחיטה אף דיכול לסמוך בשער ניקנור ולשחוט בעזרה משום דהיכי דמחוסר מעשה הכנסה מחוץ לעזרה לא מיקרי תיכף לסמיכה שחיטה אף בפסיעה א' וכן מצינו בנזיר (דף מ"ה) דדריש התם מאי דכתיב גבי נזיר וגלח הנזיר פתח אוהל מועד בשלמים הכתוב מדבר ואמר ר' יצחק התם משום דא"א לאמר שיגלח פתח אהל מועד ממש שהרי הוא אומר ולקח שער ראשו ונתן על האש מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה יצא זה שמחוסר לקיחה והבאה ונתינה והיינו שאם יגלח בעזרה ממש והשלמים מבשל בירושלים בכל העיר מחוסר הבאה מעזרה לחוץ לעזרה ואמר התם נמי במתניתין שאם גילח במדינה חוץ לירושלים לא היה משלח תחת הדוד ופירשו התוס' (שם ע"ב) ד"ה לא שאם היה מגלח בגבולין לא היה משלח תחת הדוד דכתיב בקרא וגלח הנזיר פתח אהל מועד ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ודרשינן בגמרא יצא זו שמחוסר לקיחה הבאה ונתינה וה"נ מחוסר הבאת שערו מחוץ לירושלים לתתם תחת דוד השלמים בירושלים עכ"ל והא התם אם גילח בירושלים ובשל הדוד בירושלים אף שהיה הגילוח רחוק מהדוד רב לא מיקרי מחוסר הבאה כיון שהכל בירושלים ואלו אם גילח חוץ לירושלים ובשל הדוד בירושלים אף שהיו קרובים מאוד זה לזה כגון שבשל סמוך לחומה בפנים וגלח סמוך לחומה בחוץ מיקרי מחוסר הבאה ואינו משלח תחת הדוד. וע"כ טעמא דמילתא דירושלים וחוץ לירושלים שני מקומות הן דירושלים נתקדשה וחוץ לירושלים חול מיקרי מחוסר הבאה אף בפסיעה אחת וה"נ איכא למימר לענין תכיפה דשני מקומות כמו עזרה וחוץ לעזרה דמחוסר מעשה לא מיקרי תיכף והתם דלא בעינן תכיפה לא איכפת לן ברחוק מקום כלל ותליא רק באיכות המקומות שאם הם שני מקומות מיקרי מחוסר מעשה ואם הם מקום א' לא מיקרי מחוסר מעשה והכא גבי סמיכה דבעינן תכיפה בעינן תרווייהו שלא יהא ב' מקומות וגם שלא יהא רחוק מקום כ"ב אמה כמש"כ התוס' והוכיחו התוס' דכ"ב אמה לא מיקרי תיכף מהא דמשני דאתיא כר' יוסי בר"י דמרחק מצפון ואפשר לסמוך במעייל ידיו לפנים והתם הוי כ"ב אמה ומצי לעייל ידיו לפנים משער ניקנור ואפ"ה לא הוי תכיפה אע"פ שידיו והקרבן הם שניהם בעזרה משום שאינו יכול לקרב ידיו הסומכים למקום השחיטה לא מיקרי תיכף והתם לא הוי שני מקומות דמה איכפת לן במה שאין הסומך יכול להתקרב למקום שחיטה הא אנן בעינן שיהא רק הסמיכה סמוך לשחיטה לא שיהא הסומך סמוך למקום שחיטה ושפיר הוכיחו התוס' מדאמרינן לר"י בר"י דסובר מרחק צפון לא מיקרי סמוך לסמיכה שחיטה אף שמעייל ידיו לעזרה ש"מ דכ"ב אמה לא מיקרי תיכף ומיושב נמי היטב קושיית המג"א והח"צ ז"ל:
אלא שלפי זה יש להקשות דברי התוס' להיפוך דלא מוכח כלל דשיעור כ"ב אמה מוצא מכלל תכיפה דאיכא למימר דע"כ לא אמרינן דא"א להיות תיכף גבי אשם מצורע לר"י בר"י דאמר מרחק צפון אף שיכניס ידיו ויסמוך בעזרה אלא דוקא התם דכיון דהסומך לא מצי קאי במקום ששוחטין דהיינו בצפון המזבח להכי מיקרי מחוסר מעשה כיון שאינם יכולים להתקרב זה לזה מקום הסמיכה למקום השחיטה ודמי להא דנזיר דאם נימא דצריך לגלח פתח מועד דווקא והדוד שמבשל בו שלמים אורחא דמילתא לבשלם בירושלים כמש"כ התוס' שם בנזיר ד"ה ולא עיי"ש מיקרי מחוסר הבאה דהא הגילוח הוא דוקא במקום זה ואף שבירושלים הדוד יכול להיות בעזרה כמ"ש רש"י בפירוש חומש פ' נשא ששלמי ציבור מתבשלים בעזרה מפני שצריך להניף הזרוע בשלה דכתיב תנופה לפני ה' וגו' מ"מ אינו מחויב לבשלה בעזרה דוקא ורשאי לבשלה גם בירושלים כדמשמע במשנה דמדות דלשכת נזירים הי' בעזרת נשים ששם מבשלים שלמיהם ומגלחים שעריהם הרי דרשאי לבשל בעזרת נשים ולא בעי קדושת עזרה] וכן משמע מלשון התוס' גבי אם גלח במדינה שכתבו דמיקרי מחוסר הבאה תחת הדוד לירושלים ומיקרי מחוסר הבאה משום שדוד השלמים מוכרח להיות בירושלים שלא יפסול ביוצא וכשמביא השער ממדינה מיקרי מחוסר הבאה וה"נ גבי סמיכה כיון שא"א לו לשחוט אלא בצפון המזבח והסמיכה א"א להיות שם לא מיקרי תיכף אבל גבי נטילה שיכול לרחוץ בכ"מ שרוצה וגם אחר שרחץ יכולים להביא הלחם אליו הוי רק מחוסר קריבה ומחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי וכה"ג כתבו התוס' בחולין (דף פ"ד) דדרשינן התם גבי כיסוי הדם ושפך וכיסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכיסוי יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכיסוי וכתב התוס' שם בד"ה יצא וז"ל ול"ד לדם הניתז דהתם אם לא נתזו לא היה צריך גרירה. אבל כאן א"א בלא גרירה עכ"ל ואף דודאי א"א לאמר דרשאי להרחיק ברכה מנטילה דהא בעינן תיכף מ"מ שיעור כ"ב אמה א"א ללמוד מסמיכה דאפשר לומר דהתם טעמא אחרינא הוא משום דלא מיקרי מקום ששוחטין דמחוסר מעשה קריבה הואיל ויש לו מקום קבוע:
מיהו קשה לפ"ז דהא גבי גט דרשינן וכתב ונתן ובעינן שלא יהא מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה. ומטעם זה פסלינן אם כתב על קרן של פרה וקצץ הקרן ונתן לה משום דמחוסר מעשה קציצה אע"ג דבדידיה תליא מילתא שאם היה רוצה היה נותן לה הפרה בשלימות והוי גט כדאמרינן שם (בגיטין כ"ג) ואפשר לחלק דהתם קציצה הוי מעשה גמורה ומיקרי מחוסר מעשה אף שהיה יכול ליתן כל הפרה מ"מ עכשיו שאינו רוצה ליתן הפרה וכותב ע"מ ליתן הקרן לחוד הוי מחוסר מעשה אבל גבי מעשה קריבה לא מיקרי מחוסר מעשה אלא אם כן אין בידו לעשות בלי מעשה ובזה נדחה מה שהקשה הג"מ איך שולחין גט למרחוק הא בעינן וכתב ונתן שלא יהא מחוסר מעשה והכא מחוסר הבאה ליד האשה ולפמ"ש לק"מ דהא דקרינן בנזיר מחוסר הבאה למחוסר מעשה הוא משום דא"א לעשות בענין אחר ויש לו קביעות מקום לעשות באופן שמחוסר מעשה אבל גבי גט שבידו לכתוב הגט במקום שהיא עומדת או שתבוא אליו לכתוב וליתן לה. ובזה אמרינן דמחוסר הבאה לא מיקרי מחוסר מעשה ולפ"ז צ"ל דמש"כ התוס' גבי דם הניתז דלא מיקרי מחוסר מעשה משום דהיה אפשר בלא מעשה אם לא היה ניתז התם הטעם משום דבתחילת השחיטה עדיין היה אפשר לכסות בלא גרירה אם לא היה הדם ניתז ולהכי לא מיקרי מחוסר מעשה אבל מה שהי' אפשר קודם התחלת השחיטה להיות הכיסוי בלי חסרון מעשה לא מהני כדאשכחן גבי גט שהיה בידו לכתוב הגט ע"מ ליתן לה כל הפרה ואפילו הכי מיקרי מחוסר מעשה ולפ"ז מה שהקשה התוס' שם (בדף פג) בהא דתניא שחט בהמה ואח"כ חיה דלגררי' ולכסי' כדם הניתז ע"ש בד"ה שחט חיה קאי קושייתם רק לפי הוי אמינא דלא ידע מהך דשפך וכסה דלפי המסקנא דדרשינן ושפך וכיסה לא מהני גרירה בבהמה ואח"כ חיה דהא גרירה מעשה גמורה היא וכיון שבתחילת השחיטה שרוצה לשחוט על דם הבהמה מחוסר גרירה פטור מכיסוי אע"ג דאפשר לשחוט במקום אחר כמו דחשבינן מחוסר מעשה גבי [1] גט אע"ג שהיה יכול ליתן כל הפרה ומעתה לפי מה שבארנו דגבי מחוסר קריבה היכא שהיה בידו לעשות בלי חסרון לא מיקרי מחוסר מעשה. וא"כ אין ראיית התוס' מוכרחת במה שהכריחו דכ"ב אמה הוה שיעורא דתכיפה גבי נט"י:
ומ"מ נראה שהתוס' לא משמע להו למימר דהתם הטעם משום דלאו מקום שחיטה הוא הוי מחוסר הבאה כיון דמ"מ הכל במקום אחד הוא שהסמיכה היתה בעזרה במעייל ידיו והשחיטה בצפון המזבח העזרה הוי מיקרי שפיר מקום ששוחטין אי לאו טעמא דכ"ב אמה מוצא מכלל תיכף ולהכי כתבו דכ"ב אמה הוי שיעורא דתיכף:
מיהו נראה לי דאף לדעת התוס' דכ"ב אמה הוי הפסק או בית אחר הוי הפסק ולא מיקרי תיכף לנטילת ידים. מ"מ היינו אם אחר הניגוב הלך כ"ב אמה או לבית אחר. אבל אם ניגב ידיו ולא הפסיק בהילוך כ"ב אמה או בית אחר אחד שניגב לא הוי הפסק דניגוב גמר נטילה הוא כמו שכתב התוס' והרא"ש בפ"ק דפסחים והביאם הרמ"א ז"ל (בסי' קנ"ח סעיף י"א) דאף דצריך לברך קודם נטילה שהוא עובר לעשייתן מ"מ אם מברך קודם ניגוב מיקרי עובר לעשייתן שגם הניגוב מן המצוה ומיקרי עובר לעשייתן עיי"ש וכיון דגם הניגוב מן המצוה אם הניגוב היה תיכף לברכה שפיר דמי כן נלע"ד:
- ↑ ** הגה"ה: וראיתי בספר בית מאיר שהקשה בשם הגאון מוהרי"ל הורוויץ בהא דאמרינן בגיטין האשה כותבת גיטה משום דידעה לאקנויי והא מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה דצריכה להקנות לו הנייר ומחוסר הקנאה מיקרי מחוסר מעשה כמו דאמרינן בפרק כיסוי הדם דכיסוי הדם אינו נוהג בקדשי בדק הבית משום דמחוסר פדיה ואנן בעינן ושפך וכיסה ונ"ל דלק"מ דודאי פדיה הוי מחוסר מעשה דפדיית הקדש בעי שלשה כדאיתא בפ"ק דסנהדרין. ומי יימר דמזדקקי תלתא כדאמרינן בשבת (דף מג) אבל הקנאה בהדיוט דסגי בינו לבין עצמו לא מיקרי מחוסר מעשה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |