עונג יום טוב/ד
|
< הקודם · הבא > |
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
שאלה על דבר שנתערבו חוטין שלא נטוו לשם ציצית בחוטין שנטוו לשם מצות ציצית אם מותר להטילם בבגד ד' כנפות או לא:
תשובה לכאורה יש לדון בזה דין ביטול דמה"ת חד בתרי בטל וכשרים כל החוטים למצות ציצית. מיהו במק"א נסתפקנו טובא בזה אם יש לדון בזה דין ביטול והערנו מקום ספק דאפשר לומר דלא מהני ביטול אלא בדבר שאנו דנין עליו שיש בו איסור או פסול בזה אמרה התורה שאם נתערב ברוב נסתלק פסולו מעליו ונעשה כדבר שנתבטל בו ואין בו עוד פסול אבל בדבר שפסולו מפני שמחוסר מעשה כמו מצה שלא נאפה לשמה בזה אפילו נתערב במצות האפויות לשמן נמי לא מהני דמשום שנתבטל לא ישיג מעלת המבטל. ודי לנו שמועיל ביטול להסיר חסרון המתבטל ולא להשיג מעלת המבטל ולהכי כל המצות התערובות אינן ראויין לצאת בהן י"ח מצה משום הך תערובות ומהא דתנן במס' פרה (פ"ט מ"ז) אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב וטמא ואין מקדשין בהן. דמשמע דלא מהני ביטול הרוב לענין קידוש. וע"כ הטעם דאף שנתערב האפר מקלה ברוב מ"מ לא בטל לענין קידוש שהרי מ"מ לא נעשה בו כל מצות פרה ואינו מטהר נראה דאין ראיה לדברינו דהא התוס' כתבו בזבחים (דף ע"ט) גבי צלוחית של מי חטאת שנתערב בהן מים דלרבנן דאמרי שפסולין להזות בהן היינו משום מעלה בעלמא וא"כ ה"נ גבי אפר חטאת איכא למימר דהוי מעלה בעלמא וכן מר' אליעזר דאמר מקדשין בהם אין להביא ראיה דמהני ביטול בכה"ג דאפשר לומר דהא דאמר מקדשין בהן היינו כמו גבי מים שנתערבו דבעינן שיזה ב' הזאות ועיין לקמן מש"כ בזה]:
ובזה נ"ל להסביר מה שהקשו התוס' בחולין (דף י"א) בהא דאמרינן הנסקלין בנשרפין ידונו בסקילה אע"ג דרובא נשרפין נינהו ואמאי לא אזלינן בתר רובא ותירצו בשם הר"ת דכיון דממ"נ הוא נהרג לענין באיזה מיתה הוא נהרג לא אזלינן בתר רובא עכ"ל וזה תמוה מ"ט לא אזלינן בתר רובא בזה. ולפי מש"כ א"ש כיון דאין אנו יכולין לדון האדם בשריפה אא"כ הוא נידון בב"ד של כ"ג דאז מיתתו בשריפה והוא מיתה הראוי לו עפ"י חוקי התורה א"כ א"א לומר דהנסקל בטל ברוב הנשרפין ויהא נידון גם הוא בשריפה כיון דסוף סוף לא נעשה בו מעשה גמר דין דשריפה והוא מחוסר גמר דין לענין שריפה ולא יוכל לשורפו דביטול ברוב לא מהני לענין שיקנה המיעוט בעצמותו המעשים שנעשו ברוב המבטל[1]:
ומיושב בזה מה שמקשין העולם משריפת בת כהן דכיון דכתבו התוס' דלענין באיזה מיתה לדונה לא אזלינן בתר רובא א"כ בת כהן דכתבה תורה אם זינתה דינה בשריפה. היכי משכחת להו דילמא לאו אביה הוא ודינה בסקילה. דהא לענין לדון באיזה מיתה לא אזלינן בתר רובא. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת אזלינן בתר רובא גם לענין לדונו באיזה מיתה רק לענין שיתבטל הנסקל ברוב הנשרפין בזה לא אזלינן בתר רובא משום שאין המתבטל משיג חשיבות מעשה המבטל:
ומיושב בזה ג"כ קושיות הגאון בעל ח"ד בס' ק"א בהא דאיתא בפסחים (דף פ"ח) חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן אמרינן שכולן אינן נאכלות. והקשה אמאי לא אזלינן בתר רובא דמדאורייתא חד בתרי בטל. וא"כ יכולים לאכול כל החמשה פסחים:
אמנם לפענ"ד א"ש דלא מהני ביטול אלא לבטל מהדבר האסור כח האיסור שבו אבל לא שישיג המתבטל חשיבות המבטל ולהכי לא מהני ביטול להשיג עליו שם קרבן כשר כיון דהבעל יבלת פסול הוא לפסח כל התערובות אסורים באכילה דהא לא נעשה בו כל הכשר קרבן להתירו באכילה כשאר קדשים דהא בבעל יבלת לא מהני שחיטה וזריקה להתירו באכילה ובעל יבלת שהקדיש יש בו קדושת דמים ואסור בהנאה:
ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן במנחות (דף כ"ג) גבי פלוגתא דרב חסדא ור"ח אי בתר מבטל אזלינן אי בתר בטל אזלינן לענין מין במינו לר' יהודא ומקשה שם מהא דתנן שתי מנחות שנתערבו אם יכול לקמוץ מזה בפ"ע ומזה בפ"ע כשירות והא כיון דקמיץ ליה הוי ליה אידך שיריים ומבטלי שיריים לטיבלא דאידך והוי' ליה מנחה שחסרה קודם קמיצה בשלמא למ"ד בתר בטל אזלינן א"ש משום דבטל הוי כמבטל דלכי קמיץ מאידך הו"ל שיריים כי הני אלא למ"ד בתר מבטל אזלינן שיריים מי הוי טיבלא עכ"ל הגמ' והקשה רש"י ז"ל דלמ"ד נמי בתר בטל אזלינן נמי תקשה דלבטל טבלא לשירים והו"ל טבלא מנחה שריבה סלתה ופסולה כיון דבתר בטל אזלינן ושיריים לא מצי למהוי טיבלא וה"ל מי בשאינו מינו ובטל והוי מנחה שריבה סלתה ותי' רש"י ז דכיון דטבל מבטל לשיריים הוי' לי' כמאן דליתא ולא הוי כלל ריבה סלתה עיי"ש הרי דאף שהשיריים בטלים בטבל דאידך מנחה אפ"ה אין המנחה נפסלת משום ריבה סלתה דאין הביטול מועיל שיהא דבר המתבטל נחשב כמבטל שיפסל את המבטל מחמת שניתוסף בשיעורו שאינו נחשב כלל למהוי כמבטל עצמו ואף שמתבטל בתוכו מ"מ אינו נחשב כמוהו ממש רק שמתבטל לענין איסורין שילך ממנו האיסור וגבי קדשים פעולת הביטול שאבד חשיבותו מה שהיה לו מקודם רק שהוא מתבטל בתוך המבטל אבל להתהפך להיות כמבטל ממש אין הביטול מועיל כלל. ואף דגבי איסורין אמרינן דאיסור נהפך להיות היתר היינו דאזיל כח האיסור מיני' אבל אינו משיג מעלת ההיתר דאם הי' משיג מעלת ההיתר להיות כמוהו הי' השיריים מתהפך לטבלא והו"ל טבלא מנחה שריבה סלתה:
מיהו התוס' שם (דף כ"ב) ד"ה והן הקשו על רש"י ז"ל דהא במתניתין בקומץ שנתערב במנחת נסכים ובמנחת כהן משיח פסולות שזה בלילתה רכה וזה בלילתה עבה ופסול הקומץ שבלילתו רכה מפני שבולע ממנחת נסכים שבלילתה עבה והו"ל ריבה שמנה הרי דלא אמרינן דכיון שבטל השמן שנבלע הו"ל כמאן דליתא ולא מיקרי ריבה שמנה ואיך כתב רש"י ז"ל דכשהטבל מבטל השיריים לא מקרי הטבל ריבה סלתה ע"ש[2]. ולפי"ז מוכרח דכל היכי דדנין דין ביטול נהפך דבר הבטל כמבטל ממש עד שנחשב המנחה המבטלת כריבה שמנה או ריבה סלתה ע"י דבר המתבטל בתוכו דדבר המתבטל בתוכו נעשה כעיקר המנחה ויש לעיין שגם בדברי רש"י ז"ל עצמו נראה כן לכאורה שפי' בהא דאמרינן התם בתחילת הסוגיא נבילה בטילה בשחוטה ושחוטה אינה בטילה בנבילה היינו שאם נתערב השחוטה בנבילה ונגע אח"כ אחת מהן בתרומה אינה נשרפת עליו אלא תולין דשמא זו היא השחוטה מפני שאין השחוטה בטילה בנבילה משום שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה ואינה בטילה עיי"ש וזה לרב חסדא דסובר בתר מבטל אזלינן אבל לר' חנינא דסובר בתר בטל אזלינן שחוטה בטילה בנבילה מפני שא"א לשחוטה שתעשה נבילה והוי לי' מין בשאינו מינו אם נגע אחת מהן בתרומה שורפין עליו את התרומה דכיון שנתבטל השחוטה בנבילה משיג גם טומאה כמו שיש טומאה במבטל הרי שדבר המתבטל מתהפך להיות ממש כמבטל להשיג טומאה כמוהו:
מיהו נראה דאין ראי' מדברי רש"י ז"ל דאפשר לומר בדעת רש"י ז"ל דודאי סובר דאין בשר השחוטה משיג טומאה גם אחר שנתבטל והא דלר' חנינא שחוטה שנתערב בנבילה ונגע בא' שורפין התרומה הוא משום דתלינן דנגע בנבילה דאזלינן בתר רובא דמיירי שנגע באחת מהן ולא ידע באיזה דלרב חסדא שסובר שחוטה אינה בטילה בנבילה תולין ולא שורפין משום דכיון דאינה בטילה הוי לי' קבוע ודמי כאילו יש מחצה נבילות ומחצה שחוטות כיון שאינו מתבטל מחמת דהוי לי' מין במינו כיון דבתר מבטל אזלינן להכי תולין משא"כ לר"ח דשחוטה בטילה אם נגע באחת מהן אזלינן בתר רובא דלא הוה ליה קבוע ושורפין את התרומה אבל הא ודאי דאין הטהורה משיג טומאה בעצמותה רק דאזלינן בתר רובא ואמרינן דנגע בנבילה וכן מוכח בתוס' דכל היכא דלא בטל משום דמיקרי מין במינו הוי לי' קבוע אף שמעורב ביחד וכל היכא דבטל לא מיקרי קבוע שהרי כתבו התוס' בהא דאמרינן שחוטה אינה בטילה בנבילה וז"ל והיכא דקביעי ברשות הרבים ואינו יודע באיזה מהן נגע ספיקו טהור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ"ל והיינו כיון דשחוטה אינה בטילה הויא לי' קבוע ומחצה על מחצה ומספקינן שמא נגע בשחוטה:
מיהו בבכורות (דף כ"ב) משמע דדעת רש"י ז"ל דדבר המתבטל נהפך להיות כמבטל לכל דבר ואם בעצמו לאו בר קבולי טומאה היא נהפך להיות כמבטל לקבל טומאה דאמרינן התם הלוקח ציר מע"ה משיקו במים והוא טהור דאי רובא ציר. ציר לאו בר קבולי טומאה ואי רובא מים מהני לו השקה וקאמר ר' ירמי' לא שנו אלא לטבל בו פתו אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור ופרש"י ז"ל המים שבתוך הציר מוצאין את המים שבקדירה ומצטרפין יחד ורבין על הציר ומטמאין אותו עכ"ל הרי דאף ציר דלאו בר קבולי טומאה כשנתבטל במים משיג חשיבות משקה לקבל טומאה והתוס' שם ד"ה וניעור באמת חולקין על זה וכתבו דלא אמרינן ניעור אלא לענין שלא יתבטל המים שבתוך הציר אבל הציר ודאי לא מקבל טומאה עיי"ש ולפי"ז ודאי דחוטין שלא נטוו לשמן שנתערבו בחוטין שנטוו לשמן אינו יכול להטיל כל החוטין האלו בבגד ד' כנפות לשם ציצית דלא שייך ביטול למהוי כאילו כולן נטוו לשמן כנלע"ד.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |