עונג יום טוב/ג
|
< הקודם · הבא > |
ובמה שבארנו לעיל דבדבר שהמחשבה הוא בגדר כוונה בעלמא ואיננה המעשה אין תנאי נתפס בה כדאמרינן גבי חליצה דאע"ג דחליצה בעי כוונה אפ"ה אם חלץ ע"מ שתתן לו מאתים זוז חליצתו כשירה ולא מיקרי חליצה בלא כוונה אם לא נתנה לו מאתים זוז בזה יתבאר לנו דברי התלמוד במה שאמרו דאין תנאי בחליצה משום דליתא בשליחות וקבעו הדבר לכלל גדול מילתא דאיתא בשליחות איתא בתנאי מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי והתוס' בכתובות (דף ע"ד) תמהו בזה דהא לא גמרינן מתנאי ב"ג וב"ר אלא דבר המסתבר ומה סברא הוא לתלות תנאי בשליחות אבל לפי דברינו א"ש טובא דמלתא דליתא בשליחות שיעשה הוא בעצמו דווקא כיון שהפעולה נקשרת בבעליו כ"כ עד שאינה נעשית ע"י שליח אין חל בה תנאי לתלות הדבר ברפיון ובתנאי אם תעשה כך וכך אלא כיון שעשאה הרי היא עושה פעולתה בלי שום תנאי דדוקא בדבר שיוכל להמסר לשליח כמו בגירושין דכיון שיכול ליתן הגט ע"י שליח הוא לאות שאין עצם נתינת הגט לבדו המתיר כ"א בהצטרפות רצונו ורצונו הוא ג"כ המתיר אלא תורה על שניהם ביחד שיתירו היינו רצונו עם הספר ולהכי יכול ליתן הגט ע"י שליח כיון שרוצה לגרשה. וכיון שרצונו הוא עצם המתיר יכול לתלות בו תנאי ואם לא נתקיים התנאי לא מהני נתינת הגט כלל דהא רצונו היה רק על תנאי ורצונו הוא מעצם המעשה ומהני תנאי אבל דבר שאין בו שליחות כמו חליצה הוא לאות שהמעשה בעצמה פועלת ואין רצונו מעצם המעשה רק המעשה של חליצה נקשרת בבעליו עד שהיא בעצמה פועלת להתיר והא דבעינן שיחשוב לפוטרה הוא רק בתורת כוונה שיכוון למה הוא עושה הדבר. להכי לא מהני תנאי בזה דאף אם לא רצה שתועיל החליצה אלא אם תתן לו מאתים זוז מ"מ המעשה בעצמה פועלת להתיר בלי רצונו והרי היתה בכוונת פטור דכבר כתבנו דבכוונה לא שייך תנאי דאף אם לא נתקיים התנאי מ"מ הוא עשה הדבר לשם פטור ולא למתעסק בעלמא וגדר רצון א"צ כאן רק שהמעשה בעצמה פועלת להכי אין תנאי כלל בחליצה:
והרי יצא כאור צדקת דבריהם לתלות תנאי בשליחות דדבר שאינו נמסר לשליח מורה על כח המעשה שפועלת בעצמה בלי פנימיות רצונו שבה להכי אין מועיל בה תנאי דהא דבעי רצונו הוא בדבר כוונה ואין תנאי בכוונה ואע"ג דבר"ה (דף כ"ט) דפריך התם למ"ד מצות א"צ כוונה אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה ופי' התוס' והרשב"א ז"ל דקושיות הש"ס הוא מהא דיתבינן בסוכה בספק שביעי ספק שמיני משמע דלמ"ד מצות צריכות כוונה ניחא הא דישן בספק שביעי ספק שמיני ולא עבר אבל תוסיף משום דמכוון בדעתו אם היום יום שביעי הוא ישן לשם מצוה ואם שמיני הוא אין דעתו לשם מצוה משמע מזה דמהני תנאי בכוונה התם שאני דאם שמיני הוא לאו זמן מצותו הוא כלל ולהכי לא נתפס בו שם מצוה ולא עבר אב"ת אבל אם מכוון על תנאי בזמן המצוה לא מהני תנאי והכי מסתבר לפי הכלל המסור בידינו מילתא דאיתא בשליחות איתא בתנאי מילתא דליתא בשליחות כו' וכדאסביר לן הריטב"א ז"ל בחי' לקדושין (דף מ"ב) בתוס' רי"ד שם וז"ל יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי ולאו מילתא הוא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום בוודאי בגירושין ובקדושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח כי הרי כתוב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו. וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו וכן בפסח הוא אכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם. אבל בסוכה ה"נ יכול לאמר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וציצית וכל המצות עכ"ל ומה"ט נמי דלא שייך שליחות למצות שבגופו לא שייך נמי תנאי:
ויש לנו בזה מקום עיון במש"כ הרב"י בהלכות פסח (סימן תפ"ט) וז"ל כתב הרב רבי דוד אבודרהם בשם מחזור ויטרי המתפלל עם הציבור מבעוד יום והיינו בספק יום ספק לילה כמ"ש שם הט"ז מונה עמהם ספירה בלא ברכה מימר אמר אם אזכיר בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה ע"כ ועיין במג"א שם (ס"ק ז') שכ' וז"ל ונ"ל דאזיל לשיטתו דפסק (בסימן ס' סעיף ד') דמצות צריכות כוונה ואם כן יכוון בלבו אם אזכור בלילה אין אני מכוין לצאת בספירה זו עכ"ל ולפי מש"כ דאין תנאי נתפס בכוונת מצוה א"כ לא מהני כלל הך תנאי וכיון שאמר אם לא אזכור בלילה הריני מכוון לצאת הוא יוצא בה ממילא אף אם יזכור בלילה לספור דאין תנאי בכוונת מצוה ועיין בט"ז שם [ואע"ג דמצינו גבי אתרוג דאמרינן הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא אלמא דמהני תנאי בקיום מצוה התם שאני דהך תנאי מילתא אחריתא הוא דכיון דהקפידה התורה באתרוג שיהא שלו והאתרוג הזה ניתן לו ע"מ להחזיר והוא לא קיים התנאי ולא החזירו המצוה מתבטלת מאיליו אבל אם התנאי הוא רק בכוונתו לא מהני תנאו ואף דמצינו כמה קרבנות בכמה דוכתי דמייתי על תנאי כדאמרינן בקדושין (דף נ"ד) לגבי בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר דמייתי שתי בהמות ומתנה וכן בפסחים (דף פ"ח) חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן דבעי למימר שם דניתי כל חד מינייהו פסחים ויאמרו אם דידי בעל מום האי דאייתי השתא נהוי פסח ואם דידי תם האי דאייתי השתא נהוי שלמים. התם שאני שאין הקרבן נתכשר אלא בהקדישן של בעלים והוא מתנה בעיקר הקדישו אם שלו תם הוא מקדיש זה לשם שלמים ואי שלו בעל מום הוא מקדיש לשם פסח. ובהקדישו שפיר מתפס תנאי וכן בקידושין שם אבל בקיום מצוה לא מהני תנאי שמתנה בכוונתו ודו"ק]:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |