עדות ביעקב (ריינס)/ח
|
< הקודם · הבא > |
יחקור בהטעמים דעשאי"ל ויבאר די"ל או דהוי גזה"כ או דהוא משום החשש שמא ישקרו. ויחקור אם הא דערות מיוחדת כשר יתכן לשני הטעמים הנ"ל.
אחרי אשר דהארכנו בע"ה בסימנים הקודמים בהך ענינא דע"א כשהוזם אי חייב מלקות והוכחנו דחייב מלקות משום לא תענה ומשום הקרא דוהצדיקו] וישרנו בע"ה כל הרכסים אשר התראו בראשית ההשקפה על סברא זו מעתה ממילא יתחזק הקושיא שהקשיתי (לעיל בסי' ד') אמאי אמרינן דעדות מיוחדת כשר הא הוי עשאאי"ל. דהלא העד הראשון כשיוזם לא יתחייב ממון משום דיאמר לחייבו שבועה באתי. דהא לפי מה שבארנו עתה אין לומר התירוץ שרציתי לומר בסי' הנ"ל דמשו"ה ע"מ כשר משום דהוי עשאי"ל דמוכח דגם הראשון בא לחייבו ממון [דדעתי' הי' אולי יבא עוד ע"א או אולי ידע בבירור מהעד השני] דאל"כ הי' לו לומר דא"י או דהי' לו להבין מדעושים אצלו דו"ח ע"כ דכוונתם אולי יהי' חיוב ממון מעדותו [שיבא עוד ע"א] וע"כ דבא לחיוב ממון דהא לפי מה שכתבתי עתה דגם ע"ח המחייב שבועה והוזם חייב מלקות א"כ בעי ע"א דו"ח גם לשבועה וליכא ראיה דבא לחייב ממון וא"כ ממילא קמה הקושי' הנ"ל וע"כ דמוכח מכאן דאף דלא ידע שיתחייב הנידון ממון ע"י עדותו בכ"ז כיון דלסוף נתחייב הנידון ע"י ממון הוי העד בהזמה וכהחילוק שכתבתי בראש דברי בסי' הנ"ל דבזה הדין היכא דלא ידעו העדים שיתחייב הנידון ע"י ובכ"ז נתחייב חלוק ד"מ מד"נ ובד"מ אמרינן דאף אם לא ידעו העדים שיתחייב הנידון ממון ע"י עדותם ולבסוף נתגלגל הדבר דנתחייב הנידון ממון ע"י עדותם ואח"כ הוזמו חייבים העדות הממון שנתחייב ע"י וכפי הסברא שבארתי בסי' הנ"ל ומשו"ה א"ש דעדות מיוחדת כשר משום דגם העד הראשון מקרי עשאי"ל דאם יוזם יתחייב ממון אחרי דלסוף נתגלגל הדבר דנתחייב הנידון ממון ע"י והיא באמת ראי' גדולה:
אמנם אחרי העיון ראיתי דאף אם נחליט כסברא זו [דבעדות ממון חייבין העדים כשיוזמו אף כשלא ידעו מתחילה שיתחייב הנידון ממון מעדותם] מכ"מ לח יספיק לתרץ הכא הקושיא דעדות מיוחדת דנימא דמשו"ז חשיב עשאי"ל דהנה כבר העירותי לעיל (בסי' א) דבגוף הדבר דהצריכה התורה עשאי"ל י"ל שני דברים או מצד דהוי גזה"כ דהתורה גזרה כן דבעינן עשאי"ל ומשו"ה בעינן ז' חקירות כדי שיהיו בהזמה כמשנת"ל בסי' י"ז] או די"ל דמשו"ה הצריכה התורה עשאי"ל משום דאל"כ חיישינן שמא ישקרו והתורה לא האמינתם אלא דווקא באופן דנענשים אח"כ ובכ"ז מגידים עדותם אז מאמינים להם דמוכח דאינם משקרים ובלתי זה הפרט לא האמינתם התורה [בדברים דבעינן עשאי"ל] וחיישינן דלמא משקרים ומעתה גם הך תירוץ יתלה בזה דאי נימא דהוא מצד גזה"כ הרי לא אמרינן כלל דחיישינן שמשקרי דזה ודאי דשני עדים נאמנים אלא דהוי גזה"כ דבכל עדות בעינן דמשפטי הזמה יתקיים בהם ומעתה א"ש אחרי דלסוף יתחייב גם העד הראשון ממון כשיוזם משו"ה חשיב עשאי"ל ועל גוף מנאמנות ל"ק כלל דהתורה האמינה לב' עדים ולסוף איכא ב' עדים ע"ז אלא דהתורה אמרה דבעינן עשאי"ל וע"כ מיחשב שפיר עשאי"ל אבל אי נימא דהטעם דעשאי"ל הוא מצד שמא משקרים א"כ אמרה התורה דאין מאמינים להם כל זמן דאינם נענשים ממילא ודאי דבעינן דבעת דמעידים העדות ידעו דאם יזומו יתחייבו ואז שפיר אמרינן מדבכ"ז העידו ע"כ דאינם משקרים אבל היכא דבעת העדאתם אינם יודעים דיתחייבו ממון אלא דאח"כ נתהווה הדבר דנתחייבו ממון ממילא הדר החשש דשמא משקרים לדוכתא אחרי דהתורה אמרה דבכ"מ בעינן עשאי"ל והיינו דבלא"ה חיישינן שמא משקרים א"כ ממילא הכא דהעד הראשון לא ידע בעת שהעיד דיתחייב ממון ודאי דיש לחוש שמא ישקר] ולשבועה מהימן בזה שיתחייב מלקות דזה חשיב דין הזמה דיליה וכמשכ"ל בסי' הנ"ל] ודוק היטב כי היא הערה עמוקה ודברינו לא תתכן אלא בגוונא דכבר חייבוהו ממון ע"פ עדותם אם הם חייבין אף אם הם לא ידעו מזה א הי' משכחת כה"ג] אבל עדיין קשה האיך חייבוהו אותו כתחילה [וכן אזל לפי"ז משכ"ל בסי' ג' לענין עדי קנס דמשו"ה הוי עשאי"ל אף דיכולין לומר לפוסלה לכהונה באנו משום כיון דסוף סוף נתחייב ממון ע"י עדותם משו"ה נתחייבו גם הם והוי עשאי"ל אמנם לפי מש"כ עתה אזל זה דכיון דהם לא ידעו שתתחייב קנס א"כ י"ל דבאמת שקרו ונהי נמי דלענין לפוסלה לכהונה ל"ל בה אף אם הוא עשאאי"ל אבל ממון האיך יכלינן לחייבו בעדותם דהא צריכין אנו לחוש דלמא משקרים הם כיון דהם לא ידעו שיולד חיוב ממון מעדותם] וא"כ הדקל"ד דאי נימא דהטעם הוא דחיישינן שמא ישקרו החיך יתורץ סוגיא זאת:
הן אמת דאפשר לומר דבאמת הך סוגיא דעדות מיוחדת אזלא להטעם דעשאי"ל הוא מצד גזה"כ ולא משום דחיישינן שמא ישקרו דהנה בגוף הדבר אם הטעם דעשאי"ל הוא מחמת שמא ישקרו או דהוי גזה"כ נ"ל די"ל דיתלה בזה דאי נימא דדרשינן טעמא דקרא א"כ י"ל דהטעם דקרא הוא שמא ישקרו אבל אי נימא דלא דרשינן טד"ק אם כן ודאי דהוי גזה"כ אחרי דחזינן דהתורה הצריכה שבע חקירות בכדי דיהיה עשאי"ל י"ל דהוי גזה"כ ומאין לנו לדרוש טעם הדבר ונימא דהוא משום החשש שמא ישקרו והנה בהא אי דרשינן טעמא דקרא או לא נודע דפליגי בזה ר"ש ורבנן דר"ש סובר דדרשינן טעמא דקרא ורבנן סוברים דלא דרשינן טד"ק עי' ב"מ (קט"ו ע"א) ויבמות (כ"א) ובכ"מ וא"כ כיון דריש יחיד בדבר [ועי' יומא ע"ב דמבואר דגם ר' יוסי סובר כן אבל מכ"מ רבים פליגי עלי'] אין כ"כ מן הדוחק לומר דהך סוגיא דסנה' אזלא בשיטת רבנן דסוברים דלא דרשינן טד"ק וממילא אמרינן דנקרא עשאי"ל משים דלפי האמת יהיו בהזמה אף דלא ידעו מזה בעת העדאתם אמנם בכ"ז דחוק לומר כן וביותר דהא רוב גדולי המחברים ז"ל החליטו דהרמב"ם פסק כר"ש דדרשינן טד"ק ועי' רמב"ם פ"ד מהל' פרה ה"ג ועי' בלח"מ פ"ג מהל' מלוה ולוה ה"א שהחליט כן ועי' אה"ע סי' ע"ד בב"י ועי' תוי"ט פ"ד דפרה מ"ג [ובגוף הדבר יש אריכות דברים ואכ"מ] והרמב"ם גופא פסק דע"מ כשר ובלא"ה הוא דחוק כמו שיראה המעיין עכ"פ הדקל"ד דאי נימא דהטעם דבעינן עשאי"ל הוא משום שמא ישקרו א"כ האיך כשר ע"מ:
שוב ראיתי דל"ק כלל דלהך טעם דעשאי"ל הוא משום שמא ישקרו ודאי דיתורץ גם בלא"ה דהנה עתה קיימינן אי נימא דגם ע"א כשהוזם חייב מלקות וכבר כתבתי לעיל בסי' א' די"ל דמשו"ז חשיב ע"מ לעשאי"ל משום דגם העד הראשון יתחייב מלקות כשיוזם אלא דכתבתי דזה תליא אם עשאי"ל הוא מצד גזה"כ או מצד הסברא דאם נימא דהא דבעינן עשאי"ל הוא מצד הסברא שמא ישקרו אזי י"ל דמשום דאיכא במלקות הוי ג"כ עשאי"ל דהא משו"ז יחושו ג"כ ולא ישקרו אבל אי נימא דעשאי"ל הוא מצד גזה"כ וא"כ בעינן דוקא שיתחייבו העדים המוזמין באותו דבר שנתחייב הנידון ע"י וע"כ בזה דמתחייב מלקות לא חשיב עשאי"ל וא"כ כל הקושיא בע"מ הוא אך אי נימא דהוא מצד גזה"כ ולהך טעם ודאי דיספיק הך תירוצי הנ"ל דמשום הכי חשיב עשאי"ל מחמה דבאמת יתחייבו ומעתה מתורץ ממ"נ דאי נימא דהטעם דעשאי"ל הוא משום שמא ישקרו א"כ משו"ה ע"מ כשר משום דיתחייבו מלקות [ואף דבתורה כתיב כ"ז היינו דזה הות דין בפ"ע דיעשה לו כ"ז היכא דאפשר אבל היכא דנא אפשר וליבא כ"ז מכ"מ היינו פוסלין העדות משום דשמא משקרים וע"ז מספיק הא דיתחייבו מלקות ועוד דהכא לפי האמת איכא גס כז אלא דעל מחשבתו אנו דנין וע"ז יספיק כך תירוץ כיון דגם לפי מחשבתו הי' מתחייב מלקות ודו"ק] וחי נימא דהוא מצד גזה"כ מקרי עשאי"ל משום דבאמת מתחייב ממון אף דלא ידע:
נחזור לענין דידן דמוכח מכאן שפיר כסברתנו דבממון חייבין העדים אף די"ל דנא ידעו בבירור דנתחייב הנידון על ידם דהא אי נימא דעשאי"ל הוא מצד גזה"כ אם כן אינו מספיק להיות עשאי"ל מזה דחייבים במלקות וע"כ דיתחייב גם כממון וכנ"ל:
אולם אחרי העיון ראיתי די"ל דבעיקר הקושיא מעדי מיוחדת לא קשה כלל די"ל דאיכא הוכחה דהעד הראשון בא לחייב ממון דלדעתי נראה דע"א אינו בכלל בדיק ת דאף דעתה קיימינן דע"א איתא בהזמה במלקות וממילא מוכח דבעי דו"ח. אמנם מכ"מ בדיקות י"ל דלא צריך דהנה באמת נראה מאי הוה התועלת כלל מכל הבדיקות כיון דאם יאמרו א"י ג"כ עדותן אינה נבעלת בשביל זה הרי דאינו מעכב ידיעתן בבדיקות להעדות וא"כ לאיזה תועלת הוי כצל הבדיקות ולמה נשאל אותם כלל הלא גם אם לא נשאל אותם ונחליט דהוי ספק אצלם ג"כ עדותן כשירה וע"כ דהטעם הוא כן כיון דבבדיקות אם יכחישו זא"ז ע"ב. [לרבא דסובר דגם בממון משכחת בדיקות דאם מכחישין זא"ז ע"ב עי' סנהדרין ד' ל' ע"ב] משו"ה הוי תועלת הבדיקה דאולי יכחישו זא"ז וא"כ כל עקרן של הבדיקות הוא דלמא יכחישו זא"ז ולפי"ז בע"א דלא שייך פרט דהכחשה דמי יכחישו ואם יאמר א"י ג"כ עדותו כשירה ולפי"ז ודאי דאינו צריך בדיקות דלאיזה תועלת יהי' הבדיקות דע"א ולפי"ז יקשה באמת הכא בע"מ דאמרינן מצטרפין וגובין ממון כיון דהראשון הי' בלא בדיקות א"כ איך מצרפינן אותו ולומר דאח"כ כשבא השני שואלין גם להראשון זה ודאי דדחוק ועוד דא"כ לא הוי ע"מ וע"כ דאמרינן דבכל ע"א מעדות ממון מצרכינן בדיקה לכתחילה משום דחיישינן דלמא יבא אח"כ גם עוד אחד ונצטרך לצרף העד הזה וימנע לן העדר הבדיקות של העד הראשון צירוף העדים וע"כ מצרכינן גם בדיקות ולפי"ז ממילא מוכח דלחייבו ממון בא דהיה לו להבין דכוונתם אולי יבא עוד ע"א ויצטרפו עדותו לחייב ממון [והכא ל"ש לומר דהי' לו לומר א"י דגם באמת אם אמר א"י פ"כ אלא מגוף השאלות שלהם הי' לו להבין דכוונתם דיהי' חיוב ממון] ומשו"ה מקרי עשאי"ל אמנם באמת ז"א דהא לקמן (בסי' י"ח) כתבתי דאיכא שני מיני בדיקות המין האחד הוא לברר האמת דאולי יכחישו זא"ז ויהא עדותן בטילה וזהו הטעם של כל הבדיקות והמין השני דאפי' היכא דלא צריכין הבדיקות לברר האמת מכ"מ מצרכינן משום שמא תטרף דעתם עליהם ויחזרו וכדרשב"א ומעתה י"ל דבע"א צריך בדיקות דאף דאין לו נ"מ בזה דהא אם יאמר א"י ע"כ וגם לא שייך לומר שמא יכחישו זא"ז מכ"מ צריך הבדיקות משו"ז שמא תטרף דעתו ויחזור מכל העדות וכדרשב"א ולפי זה כיון דכל ע"א אפילו לשבועה צריך בדיקות ממילא אין שום ראיה דכוונתם שמעדותו יצמח חיוב ממון ויכול לומר לשבועה באתי והדקל"ד דהוי עשאאי"ל וע"כ כדברי הנ"ל:
והנה לפי מש"כ עתה הי' אפשר לומר דיפול כל מש"כ בתחילה דאם נימא דע"א אינו בהזמה ולא בפי דו"ח יהיה ראיה דעדותו היה לחיוב ממון מדהי' דו"ח דהא לפי מש"כ עתה הטעם גבי בדיקות י"ל כ"כ גבי חקירות דשם בסי' הנ"ל כתבתי דבדו"ח איכא שלשה מיני חקירות המין האחד הוא משום הזמה [ובזה אם אומר א"י ע"ב] ומין השני הוא לברר האמת והוא מגדר הבדיקות ואם אמרו א"י ע"כ ואם הכחישו זא"ז ע"ב] והמין השלישי הוא לעמלם שמא תטרף דעתם כו' וכרשב"א. ומעתה הכא בע"א אף אי נימא דאינו בהזמה. וא"כ אין שייך השני מיני חקירות הראשונות דמשום הזמה ל"ש וגם לברר האמת אולי יכחישו זא"ז ג"כ ל"ש בע"א אבל מכ"מ אכתי שייך המין השלישי משום שמא תטרף דעתם כו' וא"כ ממילא ליכא שום ראיה מדו"ח אחרי דגם אם אינו בהזמה שייך ג"כ דו"ח אמנם באמת ז"א דהא עיקר הטעם דשמא תטרף הוא כדי שיחזרו מעדותם והנה באמת הלא אחרי שהגידו שוב אינם חוזרים ומגידים כו' ולקמן (בסי' כ') הוכחתי מדברי רשב"א אנו דסובר דעבדינן טצדקי בשביל שיחזרו מעדותם. דהעיקר הוא דכ"ז שלא נגמר כל הדו"ח הנצרך להעדות לא נשלם עוד העדות ויכולין לחזור עייש"ה וא"כ כ"ז אינו אלא היכא דנחסר עוד מעיקר החקירות הנצרכים להעדות ומשו"ה שייך לומר דבתוך זה עבדינן גם שארי חקירות משום דלמא יחזרו אחרי דנחסר עוד מעיקר הדו"ח הנצרכים להעדות אבל הכא כיון דמעיקר הדין לא בעינן כלל דו"ח אלא משו"ז גופא שמא יחזרו מעדותם א"כ ודאי דאינם יכולים לחזור אחרי דנגמר כל העדות וא"כ איך שייך לומר דמשו"ז מצרכינן דו"ח [וכל הני שכתבתי לקמן (בסי הנ"ל) איירי באופן דנחסר עוד מעיקר הדו"ח המעכבים את העדות ודו"ק] אבל על הבדיקות בע"מ שפיר י"ל דעבדינן הבדיקות קודם הדו"ח [דאי נימא דשייך במלקות והוי בהזמה ממונא בעינן אצלו הדו"ח מעיקר הדין וע"כ מעכבים עוד ההעדאה באופן דיכו לחזור קודם גמר העדאתם] ואף דבכ"מ עבדינן הבדיקות אחר כך אמנם הכא י"ל דמשו"ז גופא עבדינן הבדיקות באמצע החקירות או קודם החקירות] בכדי שיהא בידם לחזור עוד ניהדר לדידן דבבדיקות שפיר י"ל דעבדינן משום שמא יחזור וכנ"ל וא"כ ממילא אין ראיה מבדיקות דרוצים לחייב ממון ע"פ עדותו ועוד דגם גוף הדבר אינו כן דבאמת י"ל. דקבלו העד הראשון בלא בדיקות ומשו"ז מצרפינן אח"כ לחיוב ממין כשבא עד השני אף דנחסר עוד הבדיקות מהעד הראשון דלקמן בחיבורי זה כתבתי די"ל דבדיקות אינם מעכבי' בדיעבד ומשו"ה שפיר מגבינן ממון אף אי נימא דבאמת איירי כאן דלא הי' בדיקות כלל ואף אם לא נימא כן יספיק תי' הראשון וביותר דלפי ההלכתא נ"ש זה דאנן פסקינן כנהרדעא דבכל מיני בדיקות אם מכחישין זא"ז עדותן כשירה עי' רמב"ם וחו"מ סי' ל':
נשובה לראש דברינו דמבדיקות אין שום ראיה דבאין לממון וממילא הדרא הקושיא לדוכתה דהוי עשאי"ל וע"כ דמתורץ מכח הממ"נ הנ"ל וא"כ איכא סמך גדול לסברתנו דיש לחלק בין ד"מ לד"נ לענין היכא דלא ידעו ואף דאי נימא דהטעם דעשאי"ל הוא מהטעם שמא ישקרו אין ראיה לסברא זו דבלא"ה ניסא דחשיב עשאי"ל מחמת דנתחייב מלקות אבל מכ"מ יש לנו לתרץ גם אם נימא דהוא מצד גזה"כ ואי נימא כן אין לתרץ אלא כפי סברא הנ"ל וממילא מוכח כסברתי ועוד דלפי משכ"ל דזה תלוי בהא אי דרשינן טד"ק או לא א"כ ודאי דצריך ליישב כך סוגיא גם אליבא מאן דסובר דלא דרשינן טד"ק דהא רבים פליגי על ר"ש בזה דדוח"ל דהך סוגיא דעדות מיוחדת אזל אך כר"ש וכר' יוסי דסוברים דדרשינן עד"ק אף אי נימא דהרמב"ם פסק כוותייהו] וע"כ דאזיל גם כרבנן דסוברים דלא דרשינן טד"ק וממילא הפרט דעשאי"ל הוא מצד גזה"כ ומוכח כסברא הנ"ל [ואם נחליט דלא כסברא הנ"ל שחלקתי בין ד"מ לד"נ הי' אפשר לומר דהרמב"ם דפסק דדרשינן טד"ק יסד מסוגיא זו שיטתו דהוקשה לו והלא הוי עשאאי"ל וע"כ דמשום מלקות חשיב עשאי"ל ומוכח דטעם דהזמה הוא משום שמא ישקרו וממילא מוכח דדרשינן טד"ק. אבל דחוק ובלא"ה יש לדחות כמו שיבואר להלן בסי' י"ז] הרי דאיכא סמך גדול לסברתנו הנ"ל לחלק בזה הפרט דלא ידעו בין ד"מ לד"נ:
אמנם אחרי העיון ראיתי דאין מהך סוגיא שום ראי' לסברתנו הנ"ל דגוף ההלכה דפסקו כולם דע"מ כשר י"ל דא"ש דהא מדרבנן לא בעינן בממון עשאי"ל [כיון דמדרבנן לא בעינן דו"ח בממון] וא"כ י"ל דהא דפסקו דע"מ כשר בממון הוא בתר דתקינו רבנן דד"מ לא בעי דו"ח וממילא לא בעי עשאי"ל ומשו"ה ע"מ כשר אבל מדאו' דבעי עשאי"ל י"ל דבאמת ע"מ פסול. ויש בזה להאריך לדעת הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ט"ז אך אנכי בארתי לקמן בסי' כ"א שלא כדברי הש"ך ויש קצת לשדות נרגא בזה עפ"י דברי לעיל בסי' ו' ע"ש וד"ת כפטיש יפוצץ סלע] עכ"פ לדינא ודחי די"ל כן ונשאר נן נבאר רק מה דמסוגית הגמ' דשם משמע דבדאו' פליגי דקאמרו כם בלישנא אחרינא דכולי עלמא סוברים כרבנן דפליגי עלי' דר' יהושע בן קרחה ופליגי באקושי הגדה לראיה דמאן דסובר דפסול סובר משום דהתורה הקשה הגדה נראים וכמו דראיה פסול מדאו' כן פסול בהגדה ומאן דמכשיר סובר דלא מקשינן וח"כ משמע דמאן דמכשיר מכשיר מדאו' דהא כן משמע פשטות הגמ' ועוד דאם נימא דמדאו' לכו"ע פסול היכא שלא העידו כאחד אנא דפליגי בדרבנן א"כ מאי ראיה מיתי מדהקשה התורה הגדה לראיה דהא י"ל דהתורה הקישן דפסול משום דבעינן עשאי"ל ומשו"ה בענין דההי' הגדה כאחד ומדאו' בחמת דפסול לכו"ע ע"מ וע"כ דמוכח מסוגיית הגמ' דמאן דמכשיר ע"מ מכשיר גם מדאו' וא"כ שפיר חל קושיתנו. אמנם באמת על סוגיית הגמ' בלא"ה לא קשה דהא כבר בארתי בסי' הקדום דעיקר המחלוקת שלהם דע"מ הוא אפי' בכה"ג היכא שהעיד האחד שראה עם עוד אחד אלא דכל הגדה והגדה כוי בפ"ע. ח"כ ממילא י"ל דמאן דמכשיר מדאו' כוונתו היכא דליכא הפרט דהזמה וכגון שאומר להדיא דראה עם עוד ע"א וכוונתו לממון אחרי דהכא לא איירי כנל מפרט דהזמה ומרן דפוסל הות לאו משום טעם דהזמה אלא דסובר דהתורה הקפידה דהגדתן תהי' בעת אחד ואם כן ודאי דסובר אף באופן דליכא משים הפרט דהזמה [כגון שאומר דאיכא עוד ע"א וכנ"ל] מכ"מ פסול וע"ז אומר איך דמדאו' כשר ע"מ ולא מיירי הכא כלל מפרט דהזמה וכוונתם היכא דליכא הפרט דהזמה ואין זה מן הדוחק לומר כן בגמ' [ובגוף הדבר בע"מ אם הוא מדאורי' עי' רו"מ סי' ל' ס"ג ועיי"ש בתומים ובשאר אחרונים ויש בזה אריכות דברים] ולעיל כתבנו דדחוק הוא לומר דמשמעות הפוסקים הוא דווקא בע"מ כה"ג אבל לפי מש"כ עתה לח נצטרך לדוחק זה בדברי הפוסקים דדברי הפוסקים יתורצו בלא"ה ופשט הגמ' סובל כן והיא ברור למעיין ועי' נו"ב מ"ת חח"מ סי' י"ח ודבריו דחוקים מאוד] ועוד דבדברי הגמ' י"ל דכוונתם בכה"ג דאומרים לו להדיא שתדע דאם יבא עוד ע"א תועיל עדותך לממון דלמאן דסובר דע"מ מועיל לממון ודאי די"ל דמוטל על כל ב"ד לומר כן להעד הראשון שידע דיכול להיות דמהעדאתו זו יצמח חיוב ממון וממילא חייב אח"כ כשיוזם ודמי כמו דבא לחייבו ממון ואין זה דחוק בגמ' וא"כ אזל כל הקושיא וע"כ אין שים ראיה מסוגיא זו לסברתי הנ"ל ונשאר הספק על מקומו [וע"ל בסי' ג']:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |