עדות ביעקב (ריינס)/ז
|
< הקודם · הבא > |
יחקור כמה חקירות בעדות מיוחדת. ויבאר הסוגיות הנוגעים לעדות מיוחדת על מכונם:
אחרי שהתרנו בעהי"ת שני הקושיות והספיקות הראשונות שהיו על הך כללא שכתבנו בעדות מיוחדת נשאר לנו לבאר עוד ספק השלישי שהערנו בזה לשיטת התו' בריש מכות דהיכא דהעדים מחייבים מיתה בהעדאתם לא מקרי, עשאי"ל בזה שיתחייבו מלקות כשיוזמו. ל"ל קרא במכות (דף ו' ע"ב) דע"מ פסולה בד"נ הא בלא"ה ידעינן משום עשאאי ל. והגם כפי שאבאר נראה דאין שום התחלת מקום לקושיא זו. והי' בידינו לתרצה בקוצר אולם יען כי צירי דלתות דברינו סובבים הולכים בעניינא דעדות מיוחדת ויש לנו בזה דברים הכרחים לביאור הענין ע"כ ראיתי להעריך איזה דברים בזה הענין ובהרחב ביאור הענין היטב יתראה דאין מזה שום קושיא על דברינו הנ"ל:
גרסינן במכות (דף ו' ע"ב) אמר רב זוטרא בר טובי' אמר רב מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה שנאמר לא יומת עפ"י ע"א מאי אחד כו' אלא מאי אחד אחד אחד ולסוף איתא שם עוד אמר ר"נ עדות מיוחדת כשירה בד"מ דכתיב לא יומת עפ"י ע"א בד"נ הוא דאין כשירה אבל בד"מ כשירה מתקיף לה רב זוטרא אלא מעתה בד"נ תציל אלמה תנן הוא והן נהרגין קשיא ע"כ והמתבאר מזה הסוגיא דבד"נ עדות מיוחדת פסול לכו"ע [מדליכא שום חולק על מימרא דרב משמע דכולם הודו לרב דע"מ בד"נ פסול] ובד"מ איכא מחלוקת אם ע"מ כשר דר"נ סובר דכשר ורב זוטרא סובר דפסול הנה מריש הוה קא קשיא לי לכאורה בהך סוגיא דמאי קאמר כלל רב מנין לע"מ שהוא פסולה משמע דלא הוזכר כלל בזה שום דבר ורב הוא דחדית לן הך דינא: והלא באמת פליגי בזה תנאי אי ע"מ כשירה או לא דהא הוא המחלוקת דריב"ק ורבנן דאיתא בסנהדרין (דף ל' ע"א) ובעוד כ"מ דרבנן סברי אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהן כאחד וריב"ק סובר דמצטרפינן אפילו בזאח"ז ובזאח"ז ודאי דהוה עדות מיוחדת כיון דכל חד ראה בעת אחרת ומכ"מ סובר ריב"ק דמהני וא"כ כ"ש היכא דראו בעת אחת אלא דלא ראו זא"ז דוודאי מהני לריב"ק וע"כ דרב פוסק כרבנן וקשה האיך קאמר סתם מלתי' אמנם לכאורה יש לתרץ בנקל די"ל דזה גופא משמיענו רב דבד"נ ודאי דפסולה ואפי' ריב"ק לא קא מכשיר אלא בד"מ ולא בד"נ אולם אחרי העיון עדיין לא הונח כ"כ דהנה שם בסנהדרין מפרש הגמ' דפלוגתת ריב"ק ורבנן הוא מחמת תרתי או מסברא או מקרא ועתה נחזי הנה להך לישנא דאמרינן בסברא פליגי ודאי דאי אפשר לן לומר דבד"נ כו"ע מודו דפסול ולא עוד אלא דלדעתי מוכרח איפכא דלהך לישנא בד"נ כו"ע מודו דמצטרפין דהא להך לישנא דאמרינן דפליגי בסברא מפרשינן כן דמאן דסובר דאין מצטרפין הוא משום דאמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי ואידך אמנה בעלמא תרווייהו קא מסהדו והנה בד"נ ודאי דאין מקבלין עדותם כל זמן שלא נתברר לנו על איזה איש דקא מסהדי דהא כל הבדיקות הוא על זה וע"כ הוא בא ומסהיד דזה האיש הרג לזה וא"כ מוכח דעל איש אחד שניהם מכוונים ובאמת שניהם מעידים שם הרוצח והנרצח. וא"כ לפי"ז צ"ל איפכא דבד"נ ודאי דלכו"ע ע"מ כשר וגם להך לישנא דאמרינן דבקרא פליגי ג"כ משמע דבד"נ מודו כו"ע ולכה"פ מאן דפליג בהא פליג בהא דהא להך לישנא דאמרינן דבקראי פליגי מפרשינן דמאן דסובר דאין מצרפין משום דיליף מקרא דוהוא עד או ראה או ידע כו' דאפקי' רחמנא בלשון חד למימר עד שיראו שניהן כאחד והנה זה הקרא קאי ודאי בד"מ דהא קרבן שבועה דשבועת העדות ליכא אלא בתביעת ממון וכמו דאיתא בשבועות ודף ל"ב) ולפי"ז ממילא בד"נ דליכא ראי' מקרא י"ל דמודה דכשר ואף אי נימא דזה ידעינן מסברא החיצונה כיון דבד"מ פסול ע"מ כ"ש בד"נ דפסול ע"מ [כיון דעתה לא קאמרינן דפסול דע"מ הוא מחמת סברא דנימא כיון דזו הסברא לא שייך בד"נ ממילא כשר בד"נ ע"מ כמש"ל אלא דמקרא ילפינן אך דהקרא קאי אך בד"מ לפי"ז שפיר י"ל דד"נ ילפינן במכ"ש מר"מ] אבל לפי"ז י"ל דמאן דמכשיר בד"מ מכשיר ג"כ בד"נ וא"כ הדקל"ד דבאיזה אופן סתם רב למילתי' דמשמע דליכא שום חולק דהא אם יוקים רב דבסברא פליגי א"כ יהי' הך דינא שלו דלא כחד ואי יוקים דבקרא פליגי א"כ תליא במחלוקת מימרא דילי' והאיך סתם רב דבריו: והיא קושיא גדולה וחמורה:
אולם בעיוני בזה ראיתי דיש לתרץ זאת והוא די"ל דרב יפרש כן דאדרבה בד"נ כו"ע מודו דע"מ פסול ומשום הך קרא דלא יומת עפ"י ע"א אמנם משם ליכא ראי' בד"מ לא להכשיר ולא ליפסול [אף אם נימא דלא כרב זוטרא דמכריח מהך קרא דבד"מ כשר. אבל לכה"פ הא זה ודאי דליכא למילף מד"נ לד"מ ולפי שאבאר לקמן גם מימרא דר"ז מתפרש כן] וא כ ממילא נשאר בד"מ על סברא החיצונה או על למודים אחרים ומשו"ה א"ש הך סוגיא דסנהדרין אליבא דרב דהיינו מאן דמכשיר שם בד"מ משום דליכא לדידי' בד"מ לא סברא החיצונה לפסול ע"מ ולא קרא אבל מכ"מ בד"נ נשאר על מקומו דע"מ פסול מהך קרא שהביא רב וגם מאן דמפסיל שם ע"מ מסברא או מקרא דלא שייך מה"ט ליפסול בד"נ מכ"מ פוסל בד"נ אחרי דבד"נ איכא קרא בפ"ע:
אבל אי קשיא הא ק"ל בהא דר"נ ור"ז פליגי להדיא בד"מ בע"מ. והא ודאי קשה דמה יענו לזה. דהא באמת פליגי בזה תנאי להדיא בכ"מ והלא בהרבה מקומות מצינו דמקשינן כן דהיכא דתנאי פליגי לא שייך ליפלוג אמוראי בזה גופא והוא דקדוק גדול ותמיהא רבתי ועוד אפי' אם נרצה לסבול הלחץ הזה ולומר דר"נ ור"ז יפלגו במחלוקת דריב"ק ורבנן [אחרי אשר דאין לנו דרך אחרת בזה] אכתי יקשה לנו קושיא גדולה בשני הקצוות רצוני בין במלתא דר"נ ובין במלתא דר"ז והוא כשנתבונן שם בסנהדרין נראה דעיקר המחלוקת דריב"ק ורבנן קאי שם באופן דהראי' של שניהם לא הי' בעת אחד ויש לנו לחקור האיך סוברים כה"ג היכא דהראי' של שניהם הי' בעת אחד אלא שלא ראו זא"ז [וכאופן דמיירי שם במכות והנה ריב"ק דמכשיר גם כה"ג היכא דהראי' לא הי' בעת אחד ודאי דכה"ג היכא דהראי' הי' בעת אחד אלא דלא ראו זא"ז ודאי דמכשיר אלא מקום הספק הוא לחכמים דפליגי על ריב"ק וסוברים דכה"ג [היכא דהראי' לא הי' בעת אחת] לא מצרפינן האיך סוברים כהאי גוונא היכא דראו ביחד אלא דאחד מחלון זה ואחד מחלון זה ולא ראו זא"ז ולדעתי ברור הדבר דלתרי לישנא דאיכא שם טעם על הפסול של עדות מיוחדת מוכרח הדבר דבעדות מיוחדת שאחד ראה מחלון זה כו' מודה דכשר דהנה הא זה מוכרח מסוגיא דשם דמסברא החיצונה ידעינן דע"מ כשר מדחזינן דטרחינן לידע טעם הפוסל ע"מ. דהא בתרי לישני מפרש דהפוסל סובר דאיכא הכרח דפסול ע"מ והמכשיר מתרץ דלדידי' ליכא הכרח אבל לא טרחו להמציא טעם של המכשיר וע"כ דאמרינן דכיון דליכא קרא קם מילתא על סברא החיצונה וכשר וגם מאן דפוסל ע"מ מודה דבלא סברא או קרא הייתי מכשיר (וכן מדחזינן בהך סוגיא דמכות דרב הוצרך לתת טעם מנין לע"מ בד"נ דפסולה מוכח בבירור דמצד סברא החיצונה צ"ל דע"מ מהני] וא"כ ממילא נלמד דגם למאן דסובר דאיכא סברא או קרא לפסול פ"מ אינו וסל אלא בגוונא דאיכא הסברא או הקרא אבל באופן דגם, לפי הסברא או הקרא י"ל דמהני כה"ג ודאי דמהני וזה ברור בסברא בלי שום ספק ומעתה נחזי אנן הנה לפי הטעם דאמרינן דטעמייהו דרבנן דע"מ פסול הוא מהסברא דעל מנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי א"כ ודאי דכה"ג היכא דשני העדים מעידים על אותו המנה גופא דהא בראה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה שניהם מסהדי על זה המנה דמכוונים העת והרגע שניהם יחד אלא דלא ראו זא"ז] ודאי דמהני דהא הכא אמנה דקא מסהיד האי קא מסהיד האי וגם לאידך לישנא דאמרן דטעמי' מקרא היינו מקרא דוהוא עד דמיירי הכתוב בשני עדים ואפיק בלשון חד לומר דבעינן שיראו שניהם כאחד א"כ לא מוכח אלא דהקרא פסל היכא דנחסר הפרט דראי' כאחד אבל היכא דראו כאחד (אף דלא ראו זא"ז] ודאי די"ל דמהני [כיון דע"ז ליכא קרא וכנ"ל וכן מצאתי מבואר הדבר דהך ע"מ דמכות עדיפי מע"מ הנזכר בסנהדרין ועי' בסמ"ע חו"מ בסי' ל' שכתב דהוא כ"ש וכן בבאר הגולה מבואר שם להדיא דזו היא כש"כ יעוייש"ה] ובהיות כן יקשה דל"ל לר"נ לומר דע"מ כשר בד"מ היינו באופן דלא ראו זא"ז והראי' הי' כאחד הי' לו לאשמעינן רבותא יותר דאפי' בכה"ג שנא ראו בעת אחד ג"כ כשר כיון דסובר כריב"ק וריב"ק מכשיר גם בכה"ג ועל ר"ז יקשה להיפך דהאיך רוצה לומר דגם ע"מ דראו כאחד אלא דלא ראו זא"ז פסול בד"מ והלא זאת דלא כמאן דהא גם חכמים דפוסלין ע"מ מכ"מ היכא דראו כאחת מודים דכשר.
הן אמת דעל ר"נ יש לתרץ קושיא זו ויתורץ אליבי' גם הקושיא הראשונה שהקשיתי דהאיך פליגי בפצולתא דתנאי והוא דבאמת כוונת ר"נ אליבא דכו"ע וזה גופא אתי ר"נ לאשמעינן דכה"ג כו"ע מודו דכשר וא"כ א"ש הא דלא נקט באופן זה היכא דלא ראו כאחת כיון דרוצה לומר אליבא דכו"ע וזה גופא אתא ר"נ לאשמעינן כנ"ל וממילא א"ש גם הא דלא קאמר הלכתא כריב"ק כיון דבאמת קאמר גם אליבא דחכמים אמנם הקושיא שהקשיתי על רב זוטרא קמה כנד באין עוזר דהאיך קאמר דגם כה"ג ע"מ בממון פסול דזה דלא כחד דהא כבר ביארנו בראיות נכוחות דכה"ג כו"ע מודו דכשר והנה לכאורה יש עדיין עוד לדקדק קצת בדברי ר"נ דהא לפי מש"כ מוכח דע"מ בד"מ דכשר ידעינן מסברא: ולפי"ז קשה למה לר"נ לילוף מקרא דע"מ בד"מ כשר אחרי דזה ידעינן בלא קרא אמנם באמת אין זה קשי' די"ל דאין כוונת ר"נ דילפינן מהך קרא דע"מ בד"מ מהני אלא דכוונתו דלא נימא דלרב דיליף דע"מ בד"נ פסול א"כ ממילא גם ד"מ כן וע"כ אמר דבד"מ כשר אף לרב דהך קרא דלא יומת עפ"י ע"א דמיני' ילפינן וכמו דרב קאמר שם] דע"מ בד"נ פסול לא קאי בד"מ וא"כ אין כוונת ר"נ דאיכא מיעוט להדיא דבד"מ כשר אלא דמפרש דמהך קרא דידעינן ד"נ לא ידעינן ד"מ וממילא נשאר ע"מ בד"מ על סברא החיצונה וממילא כשר ל שבארנו דמסברא החיצונה ידעינן דכשר וכן מוכח מהא דהקשו שם בתו' בד"ה בד"נ דלילוף ע"מ דפסול בד"מ מד"נ מקרא דמשפט אחד ואי נימא דכוונת ר"נ הוא דאיכא מיעוט להדיא א"כ מאי קושייתם כיון דאיכא מיעוט להדיא [והא דהתו' הקשו הכא הך קושיא אמאי לא ילפינן ממשפט אחד ולא הקשו על מימרא דרב או בסנהדרין על מימרא דריב"ק דבאמת משם הייתי אומר דל"ש בין ד"מ לד"נ וכי היכי דפליגי שם בד"מ כן בד"נ מחמת משפט אחד וכן לרב הייתי אומר הגם דקרא דמביא קאי אך בד"נ מכ"מ מחמת משפט אחד י"ל דשווין הם ד"מ עם ד"נ וע"כ זה כוונת ר"נ כיון דהך קרא לא כתיב אלא בד"מ ממילא דבד"מ מהני ע"מ אבל לא דכוונתו דילפינן מכאן דכשר ובע"כ מוכרחין לומר כן דהיכא נרמז בקרא מיעוט דבד"מ לא וע"כ דכוונתו דבקרא לא נרמז ד"מ משום דקאי אך בד"נ וממילא נשאר ד"מ על סברא החיצונה דמועיל וא"כ א"ש קושית התוס' אך על מלתא דר"נ [כתבתי זאת הגם דפשוט הוא יען כי ראיתי בס' אחד מגדולי המחברים שנתקשה בזה למה לא מקשה התוס' הך קושיא בסנהדרין ונשאר בצ"ע וימחול ע"כ הרמה ששגה בזה כנ"ל] וע"כ דמוכח דלא נכלל בדברי ר"נ דאיכא מיעוט דבד"מ כש ע"מ ופשטות הדבר מורה כן דבאמת היכא נרמז בקרא מיעוט דבד"מ לא וע"כ דכוונתו דבקרא לא נרמז ד"מ משום דהקרא קאי אך בד"נ וממילא נשאר ד"מ על סברא החיצונה ומועיל בו ע"מ אבל הא קשה מאוד דהאיך פריך ר"ז על מלתא דר"נ ומשמע מדבריו דסובר דגם כה"ג פסול ע"מ בד"מ וז"א וכנ"ל:
האומנם באמת יש בהך סוגין עוד דקדוק עצום דהנה הכא נשאר מלתא דר"נ דאמר ע"מ כשר בקושיא וא"כ הי' צריך להיות הלכתא כר"ז דע"מ פסול ובאמת כל הראשונים והאחרונים תפסו להלכתא כר"נ הן אמת דאיכא הרבה פוסקים דסוברים דהיכא דנשארו בגמ בקשיא לא הוי פרכא בכל וכל ומכ"מ י"ל דהלכתא כן אבל הא להיפך איכא הרבה פוסקים דסוברים דהיכא דנשאר בקשיא הוי קושיא ולא פסקינן כן והכא נשאר בקשיא ופסקו כולם כן וע"כ נ"ל לומר דעיקר הדבר הוא כן דודאי דרב זוטרא יודה דהלכתא כר"י בן קרחה דכשר אלא דל"ש לחלק בין ד"מ לד"נ וזה מביא ראי' דהא מהך מתני' מוכח דגם בד"מ פסול ע"מ וע"כ דאיכא תנא דסובר דגם בד"מ פסול ע"מ וע"כ נימא דאתיא כרבנן דפליגי על ריב"ק (ולא נחלק בין עדות מיוחדת דהכא להתם] וא"כ עיקר כוונת רב זוטרא דהקשה על ר"נ דרוצה לומר דבע"מ כזו כו"ע סוברים דמהני בד"מ וע"ז מביא ראי' דע"כ דפליגי גם בזה אבל להלכתא י"ל דהלכתא כריב"ק וכשר וז"ב וא"כ לפי שכתבנו עיקר המחלוקת דר"נ סובר לחלק בין עדות מיוחדת דהכא לע"מ דסנה' ור"ז סבר דשוים הם וממילא אתיא הך מתני' כרבנן דפליגי על ריב"ק אבל להלכתא סובר כריב"ק דגם ע"מ כזו כשר וא"כ הא דאנן פסקינן להלכתא דע"מ כשר בד"מ י"ל דהוא כר"ז [אבל זה שהאחרונים כתבו דהוא כ"ש הך ע"מ דמכות מע"מ דסנהדרין ודאי דהוא דלא כהלכתא דהא לפי מש"כ ע"ז גופא קאי הך קשיא ואולי יסברו הנך אף ד שארו בקשיא מכ"מ הלכתא ג"כ כן וכנ"ל]:
אמנם עדיין לא מתיישב שפיר. דהא לפי מש"כ באמת מאן דפוסל בהא דסנהדרין ע"מ ע"כ דסובר דע"מ כזה כשר. א"כ ר"ז דרצה לומר דמהך מתני' יהי' מוכח דגם ע"מ כזה פסול ע"כ דיסבור משום משפט אחד. וא"כ צ"ל בכל הפרטים ד"מ וד"נ שווים ובאמת אינו כן ואולי נימא דר"ז יסבור דטעמא מאן דפוסל ע"מ בסנהדרין הוא מקרא דראה או ידע דבעינן דשתים יהי' נראה כאחד ונימא דר"ז סובר דבזה נכלל ג"כ דווקא שיראו זא"ז דסתם שנים רואים זא"ז אבל לא דיליף ממשפט אחד אבל הדבר דחוק ולפי מש"כ דטעמי' של ר"ז דיסבור משום דיליף ממשפט אחד הי' אפשר לומר עד"פ דר"נ לשיטתו והוא דהא באמת יש להקשות דניליף ממשפט אחד דע"מ בד"מ פסול וכקושית התוס' וע"כ דמשו"ה לא ילפינן משום דהתורה גלתה דלא נילוף לענין עד אחד משום דהא בממון מועיל ע"א וכמו שכתבו בתוס' שם בד"ה בדיני והנה באמת בהא אי נימא דע"א מיקרי דמועיל לממון בהא דמחייב שבועה. י"ל דתליא אי הגל"מ כממון דמי דהא גורם לממון ודאי דהוי דהא יכול להיות שלא ישבע וישלם וא"כ י"ל דר"נ אזיל לשיטתו דסובר דהגל"מ כממון דמי ולפי דברי הראב"ד והבעה"ת דסוברים דגרמי הוא מגדר דהגל"מ ועי' ש"ך (סי' שפ"ו סק"י) ועי' ב"ק ודף קט"ז) דמשמע דר"נ דאין דינא דגרמי אמנם באמת הרבה חולקים ע"ז ואכמ"ל] ור"ז אפשר דפליג וסובר דלא הוי כממון ומש"ה שייך למילף ממשפט אחד דע"א אינו מחייב ממון דדהגל"מ לאו כמ"ד ועיי"ה שבועות ודף ל"ב) וגם י"ל דתליא אי לשבועה קא אתי אי לממונא קא אתי היינו דאי נימא דלממונא קא אתי [ע"א] א"כ בזה דמצינו דע"א מחייב שבועה דמי כאילו מחייב ממון וממילא ליכא למילף בד"מ דע"מ פסול מד"נ כיון דע"כ חלוק ד"מ מד"נ בזה כיון דע"א מהני בד"מ (דמה דמהני ע"א שבועה דמי לפי"ז כאלו מהני לממון] אבל אי נימא דלשבועה קא אתי א"כ שייך לומר דנילוף ממשפט אחד ד"מ מד"נ דגם בד"מ נוכל לומר דע"מ פסול להוציא ממון] ואי הא בד"מ אכתי מהני ע"א לשבועה אמנם לפי"ז יש לחלק שבועה מממון ובהיות כן י"ל דר"נ סובר דפ"א לממונא קא אתי [ומשו"ה ליכא למילף ממשפט אחד כנ"ל] ור"ז סובר דע"א לשבועה קא אתי [ושייך למילף ד"מ מד"נ ממשפט אחד וכנ"ל] ולפי"ז מוכח דר"נ סובר דלממונא קא אתי דאל"כ נילוף ממשפט אחד]:
ובהיות כן נרויח מזה דבר אחד עד"פ והוא דנחליט כן דאי נימא דמאן דפוסל בסנהדרין ע"מ הוא מצד הסברא דאמנה דקא מסהיד האי לא מסהיד כו' ודאי דע"מ כה"ג היכא דהי' בעת אחד אלא שלא ראו זא"ז] כשר וכמשכ"נ אבל אי נימא דילפינן מקרא י"ל דגם ע"מ כה"ג ג"כ פסול [ולא כמו שכתבתי בראש דברי אלא כמשכ"ל אליבא דר"ז והנה בגוף הדבר אי יש לילוף מקרא דוהוא עד דע"מ פסול או לא י"ל דתליא בזה המחלוקת אי משביע ע"א חייב או פטור דהא כשילפינן מקרא דוהוא עד דע"מ פסול הוי ההוכחה כן דהא ודאי דהקרא הזה קאי בשני עדים כיון דשה"ע ליכא בע"א וא"כ למה כתב בקרא לשון יחיד וע"כ להורות דע"מ פסול בממון [ועייש"ה ברש"י בסנהדרין דף ל' ע"א בד"ה והוא עד]. וא"כ ממילא מוכח דאי נימא דמשביע ע"א ג"כ חייב אזל כל ההוכחה מקרא וע"כ דלמאן דסובר משביע ע"א חייב יפרש דידעינן מסברא דע"מ פסול] והנה הא אי משביע ע"א חייב תליא [לחד לישנא] אי ע"א לממונא קא אתי או לשבועה קא אתי ועיי"ה בשבועות (דף ל"ב ע"א ולפ"ז א"ש מאוד דר"נ הא סובר ע"כ דלממונא קא אתי ([דאנ"כ הא יש לילוף ממשפט אחד וכנ"ל] וכיון דסובר דלממונא קא אתי מוכרח לדידי' דמשביע ע"א חייב וליכא למילף מקרא דוהוא עד דע"מ פסול וע"כ דיליף מסברא ומסברא לא ידעינן ע"מ כזו אבל ר"ז י"ל דסובר ע"א כי אתא לשבועה קא אתי וממילא משביע ע"א פטור ויליף ע"א מקרא דוהוא עד וממילא מוכח דגם ע"מ כזו פסול והא לפי מה שבארנו ע"כ דסובר ר"ז דע"א לשבועה קא אתי. וא"כ בלאו הך טעם דיליף ממשפט אחד ג"כ יש ליפסול לשיטתו והוא דבר נחמד עד"פ אבל לקושטא דמלתא יש לדחות בכמה גווני ולא רציתי להאריך בזה. עוד י"ל עד"פ דתליא מחלקותם אי חשוד מדאו' פסול לשבועה לפי שבארתי לקמן (בסי' מ"א) דאיכא בזה מחלוקת] ונימא כן דכו"ע סוברים דע"א לשבועה קא אתי וא"כ שייך למילף ד"מ מד"נ ממשפט אחד. אלא דבאמת משכרת גם דע"א מהני לממון כמו בחשוד דע"י העדאת העד נתחייב הבע"ד ממון אמנם זה תליא אי חשוד מדאו' אינו יכול לישבע וע"כ י"ל דפליגי בזה דר"ז סובר דחשוד הוא אך מדרבנן וא"כ מדאו' לא מהני ע"א לממון [דעתה קאימנא דכו"ע סוברים דע"א לשבועה קא אתי] ומשו"ה יש ליליף ד"מ מד"נ אבל ר"נ סובר דחשוד מדאו' אינו יכול לישבע. וא"כ מצינו דע"א מהני מדאו' לחיוב ממון ומשו"ה ליכא למילף ד"מ מד"נ ממשפט אחד וכתירוץ התו'. וג"ז יש לדחות בכמה אנפי. וביותר לפי משכ"ל בסי' הקדום דחיוב ממון דבא מכח חיוב שבועה יש לו דין שבועה. א"כ י"ל דגם לענין זה יש לו דין שבועה דאמרינן דהעד לא חייבו אלא שבועה ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ [בעת גמרי כל זה מצאתי שרבינו הריטב"א במכות העיר מעט מזה הקושיות שהקשיתי לעיל]:
אחרי התבאר לנו כל אלה מהראוי לנו לחקור עוד חקירה אחת קודם שנבא לביאור דברינו הנצרכים לעניננו והוא דהנה בד"מ קא חשיב שם בסנהדרין תרי גווני ע"מ היינו באופן דשניהם לא ראו כאחד וגם באופן דלא הגידו כאחד ובד"נ לא נתבאר אלא הך גוונא דלא ראו כאחת אבל עדיין צריך תלמוד בהאי גוונא דראו כאחת אלא דלא העידו כאחת. דהא שם בסנהדרין הוזכר תרי מיני ע"מ באופן דהי' מיוחד בעת הראי' ובאופן דהי' מיוחד בעת ההגדה אבל הראי' ה' כאחת. ובעדות מיוחדת דראי' איכא תרי גווני. ובד"נ לא הוזכר המין עדות מיוחדת דראי' אבל עדות מיוחדת דהגדה אכתי צריך עיון דלא מצינו בגמ' להדיא דבר זה ולבאר דבר זה אקדים מה דלכאורה רציתי ליישב בעיקרא דהך קושיא שהקשיתי בעדות מיוחדת (דאיך כשר ע"מ כיון דהעד הראשון כיון אך לשבועה א"כ הוי עשאאי"ל ומדאו' ודאי דבעינן בממון עשאי"ל]. ורציתי לומר דיתיישב שפיר דהנה הגמ' קאמר שם דפליגי דמר סבר ע"א כי אתא לשבועה אתי לממונא לא אתי ואידך אטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא קא מסהדי אלא מצרפינן להו ה"נ מצרפינן להו. והנה פשטות הגמ' משמע דבזה פליגי דמאן דסובר דמצרפינן משום דסובר דע"א כי אתא לממונא קח אתי. אבל זאת מודו כו"ע. דאי הייתי אומר דע"א כי אתא לשבועה קא אתי לא הייתי מצרף כיון דזה [הראשון] בא לחייב שבועה וזה [השני] בא לחייבו ממון. וזאת כוונתו דקאמר אטו כי אתא בהדדי כו' דמכריח מזה דבאמת אמרינן דע"א כי אתא לממונא קא אתי ומשו"ה מצרפינן. אמנם באמת צריך להתבונן בזה באיזו סברות פליגי דהא זה סוברים כו"ע דע"א אינו מחייב אנא שבועה. ואם אינו נשבע משלם. וא"כ מאי שייך לומר אי לשבועה קא אתי אי לממונא קא אתי וכן יקשה בהא דבשבועות (דף ל"ב ע"א) מפרשינן דמחלוקת אי משביע ע"א חייב או פטור תליא בזה אי ע"א לשבועה קא אתי או לממונא דמאן דסובר דמשביע ע"א חייב סובר דע"א לממונא קא אתי ומאן דסובר דמשביע ע"א פטור משום דסובר דלשבועה קא אתי והכא ג"כ הדבר פלא כיון דאמרינן דבעינן דוקא תביעת ממון ומה דיכול לבא לידי ותביעת ממון זה לא הוי בכלל שה"ע דנימא דחייב ע"ז קרבן שבועה [דהא לטעם זה ע"כ דכו"ע סוברים דדהגל"מ לאו כממון דמי ודו"ק] וא"כ מאי מהני הא דאמרינן דע"א לממונא קא אתי סוף סוף אם ירצה לישבע הרשות בידו לישבע נגד העד ויפטור מלשלם ועל פי' רש"י ז"ל שפי' דדריש ע"א קם לממון כבר הקשו הראשונים ז"ל ובאמת הוא דוחק גדול וע"כ דז"א וא"כ קשה כנ"ל ואם נימא דכה"ג חייב כיון דיכול לבא לידי חיוב ממון. א"כ אף אי נימא דלשבועה קא אתי נמי יהא חייב דהא ודאי אף אי נימא דלשבועה קא אתי מכ"מ ודאי דאם לא ישבע חייב לשלם ובאמת משמע דבהך לישנא סוברים כו"ע דדבר הגול"מ לאו כממון דמי וא"כ צ"ל באמת דפטור לכו"ע גם זאת היא קושיא גדולה וגם הקושיא מהא דסנהדרין היא קושיא רבתי בפשט הפשוט ומהראוי לשום לב עליהם.
ולבאר היטב ענין זה הנני מוכרח לברר ענין נאמנות דע"א בממון וממילא יבואר סוגיות הנ"ל וטעם מחלקותם. וכבר דברתי לעיל (בסי' ד') מעט בזה ויעדתי שם לבאר בסימן זה ענין זה ואשר נדרתי אשלם בגוף הדבר דדיינינן מחויי"ש שאי"ל משלם יש לעיין הרבה דכיון דאמרינן דע"א אינו קם לממון א"כ האיך מוציאין ממון ע"י אחרי דמחלטינן דנאמנות של ע"א לא אלים כ"כ להוציא ממון וכמעט דהך ענין דמחויי"ש שאיל"מ הוא מנגד לזה דלא יקום ע"א כו' ומהראוי להתחקות ע"ז.
אמנם היתר דבר זה י"ל עפ"י שני אופנים אופן הראשון י"ל דבאמת אין כח ביד העד לחייבו ממון. דענין נאמנות להוציא ממון הוא רק ע"י שני עדים וע"א מאמינים לו רק לענין שבועה דכח הנאמנות שלו אלים רק להוציא שבועה מהנתבע ולא ממון והא דאמרינן מחויי"ש שאינ"מ הוא מצד זה הסברא כיון דמתחילם החזקנו עדותו לענין שבועה ממילא גם אם אח"כ יתגלגל מזה חיוב ממון מוציאין ג"כ. והוא כמו שבארתי לקמן (בסי' ל"ג) באורך לענין אין הולכין בממון אחר הרוב דהוא דוקא אם יש לנו עתה לדון הרוב לענין ממון אבל היכא דכבר אתחזק הך רוב לענין שארי דברים אז גם אם יצמח מזה אח"כ חיוב ממון לא פלגינן שוב הך דבר ועיי"ש שהבאתי בזה ד' הרמב"ם שכתב דכיון דנתחזק מתחלה ע"י ע"א שזו חלב אז הורגין ומלקין אח"כ ע"ז והיינו כיון דלענין זה יש לו נאמנות כל עוד אשר אינו נוגע זה למיתה וא"כ אז הוכרחנו לקבל עדותו לאמת. ממילא גם אם אח"כ יולד מזה חיוב מיתה מכ"מ לא מבטלינן עדותו דמעיקרא אתרי דמתחילה הי' לנו לקבל עדותו ושוב לא מבטלינן עדותו וכ"כ ברובא ובעוד כמה דברים עיי"ש שהרחבתי הדבור בזה בכמה ענינים שונים ועיי"ש שהוספתי לומר דזהו גם הענין דדרכי' דרכי נועם המוזכר ביבמות (דף פ"ו ע"ב) והיינו כיון דמתחילה הי' הדין כן ממילא לא נשתנה גם אח"כ הדבר כי הוא אחד מכללי התורה אשר הענין החדש שנתחדש אח"כ מה דמתחילה לא הי' לו לידע אינו עושה שום שינוי לזמן הקודם. ודברתי באורך בגדרי דאונס ושוגג ובענין דע"א באשה ובררתי כמה ענינים מחודשים בזה בעז"ה הכל בדרך נכון וע"כ י"ל דהא דאמרינן הכא מחויי"ש שאיל"מ הוא ג"כ מצד זה הסברא כיון דלשבועה אנו מאמינים לו ע"כ גם אם אח"כ נתגלגל מזה חיוב ממון ג"כ לא מבטלינן עדותו וכנ"ל אולם לפי"ז י"ל דכ"ז הוא דוקא היכא שמתחלה לא ידענו דיצמח מעדותו חיוב ממון אבל היכא שידענו מתחלה דמהך העדאתו יסתעף חיוב ממון י"ל דאין אנו מקבלין עדותו כלל כמו שכתבתי לקמן (בסי' ל"ג) לענין רובא וע"א דהוא דוקא אם בעת שקבלנו עדותו לא הי' לפנינו ענין חיוב מיתה אולם אם כבר אכל אחד זה והעד בא להעיד דהוא חלב אין אנו מקבלין עדותו כלל וכן כתבתי שם לענין רובא יעויש"ה וא"כ ה"נ כן אם מתחלה ידענו דיהי' חיוב ממון אין אנו מקבלין עדותו כלל וכ"ז הוא לפי כך אופן דענין דמחויי"ש שאיל"מ הוא מצד גלגול היינו דמעדותו דשבועה נתגלגל חיוב ממון אמנם י"ל עוד אופן אחד והיינו די"ל דבאמת יש בכח נאמנות דע"א לחייבו ממון. וענין השבועה הוא בירור כזה דמהני נגד העד ומהני רק נגד ע"א ולא נגד ב' עדים. דהא ב' עדים אלים הנאמנות שלהם כמו מאה. וכמו דאמרינן תרי כמאה ובע"א לא אמרינן כן כ"כ ענין בירור דשבועה מהני רק נגד ע"א ולא נגד ב' עדים וא"כ לפי"ז י"ל דבאמת סגי נאמנות העד לממון אלא דשבועה הוי בירור להיפך אבל כל עוד דליכא בירור להיפך ממילא מחוייב לשלם עפ"י דברי העד וזהו הסברא דאמרינן מחויי"ש שאיל"מ. ולפי"ז י"ל דגם היכא דידעינן מתחילה שיהי' חיוב ממון כמו בחשוד וכדומה מכ"מ מקבלין עדותו. והכוונה דאינו קם לממון הוא מצד דהיכא דיכול לשבע ורוצה לשבע נאמן בשבועה אבל היכא דאינו יכול לשבע מהני עדותו גם להוציא ממון הנה נתבאר לנו דיש לומר בזה הני שני אופנים הנ"ל והוא נ"מ גדולה לדינא כנ"ל:
והנה לכאו' עלה בדעתי להביא ראי' גדולה דהעיקר הוא דאין לו נאמנות בעצם ומחויי"ש שאיל"מ הוא רק מצד שנתגלגל משבועה לממון. הנה התו' בב"ק (דף מ"א ע"ב) בד"ה מודה כתבו וז"ל ונראה דכוי מצי למיפרך על עד אחד דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואין רוצה לישבע כו'. ומוכח דסוברים דאם ע"א מחייבו קנס והוא מכחישו חייב שבועה ובחידושי שם הארכתי הרבה בד' התוס' האלו והבאתי ד' הירו' דשבועות דפריך והרי קנס דמוכח דסובר דע"א בקנס אינו מחייב שבועה. והתו' בעצמם כתבו בריש פ' שור שנגח את הפרה בד"ה דאפילו דלא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ גבי קנס יעויי"ש דמוכח מדבריהם דפטור משבועה אך באמת יש לחלק בין מודה במקצת לע"א. והסברא כתבתי שם די"ל כן. דעיקר הסברא דלא ישבע על קנס הוא מצד דגם אם הי' מודה הי' מיפטר. וע"כ לא שייך שבועה ע"ז. וע"כ י"ל דזה שייך במודה במקצת דכל הסברא דמודה במקצת חייב שבועה הוא מצד והאי בכולה בעי דלכפרי' כו' והכא לא שייך לומר כן והגם דהכא ל"ש לומר גם הקו' דמפני מה אמרה תורה מודה כו' והיינו מצד דהוי משיב אבידה והכא ל"ש דהוי משיב אבידה. כיון דגם אם הי' מודה הי' מפטר וכ"כ ל"ש לומר מגו דמה הי' מרויח. אולם הכא יקשה להיפך דאם נימא דהקו' הוא מצד מגו. א"כ הכא יש לו מגו דאי בעי הי' מודה בכולה והתו' סוברים דהקו' דמפני מה אמרה תורה הוא מצד מגו. עיי"ש בב"מ (דף ג' ע"א) אבל בע"א י"ל דהוא גזירת הכתוב כל מה ששנים מחייבין אותו ממון כו' וממילא כ"ז דאינו נשבע מחזקינן כדבריו אלא דקצ"ע דא"כ נימא גם גבי ע"א מגו דאו בעי הי' מודה לשיטת התו'. ויש להאריך בזה הרבה והרבה כתבתי שם גם לענין החקירה שחקרתי שם אם הוא מודה במקצת וע"ז המקצת יש ע"א שחייב אם חייב שבועה לשיטת התו' הנ"ל וע' חו"מ (סי' פ"ז סכ"ו) ובש"ך (ס"ק נ"ע). עכ"פ מבואר דשיטת התו' הוא דע"א בקנס חייב שבועה וכונת התו' שם הוא כן. דע"כ דאיירי כשהודה לדברי העד דאם הי' מכחישו א"כ אינו חייב יותר משבועה דלא עדיף מממון וע"כ כשהודה לדבריו אבל היכא דהוא מכחישו ודחי דחייב שבועה. ומעתה יקשה מאד בהא דאמרינן בבבא קמא ודף ע"ד ע"ב) גנב על פי שנים וטבח ומכר עפ"י ע"א או עפ"י עצמו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ומשמע דמיירי בכל גווני גם היכא כשמכחיש העד דהא לא משכח התנא דין דדו"ה דחייב רק עפ"י ב' עדים, וע"כ דבע"א פטור בכל גוונא וקשה מאד הא לשיטת הסו' הנ"ל משכחת דחייב גם עפ"י ע"א כגון שהבעלים תובעים בבירור שהוא טבח ומכר וע"ז מביא ע"א שטבח ומכר והוא מכחישו וא"כ הוי מחויי"ש ואינו יכול לשבע מצד דהוי חשוד ע"י הגניבה ומשלם והאיך תני במתני' בכל גווני דעפ"י ע"א פטור ומשמע גם כשמכחישו וע"כ דהעיקר הוא דהיכא דידע העד שהוא חש ד לא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ והכא כבר הי' חשוד ע"י גניבה והוא לכאור' ראי' אלימתא. הן אמת דלכאו' י"ל דעדיין יקשה סוף סוף ליתני התנא באופן דהעד לא ידע מזה א"כ כה"ג חייב לשלם דאמרינן בזה מחויי"ש שאיל"מ אך י"ל דזה אינו קשה. דאם העד לא ידע א"כ אינו מועיל בעדותו ואינו חייב כלל שבועה דאולי שלו טבח וע"כ דהכא איירי דהעד יודע מאלו הב' עדים וכן שם (בדף ע' ע"א) דאמרינן גנב עפ"י שנים וטבח ומכר עפ"י או עפ"י שנים אחרים גם כן הכוונה דהם ידעו מאלו העדות דאי לא כן לא הוי עדות כלל וזהו הכוונה דעדי טביחה צריכין לעדי גניבה. דאל"כ לא הוי בהעדות שום ממש אלא דזה אין מעידים הם בעצמם (ויש להאריך שם הרבה בבאור הסוגיא דשם ואכמ"נ]. וא"כ ממילא ה"נ ע"כ דידע מזה והוי חשוד. עכ"פ מסתמא דמתני' הנ"ל משמע כן דמשום דידע דהוא חשוד ע"כ לא אמרינן בזה מחויי"ש שאיל"מ דאל"כ משכחת חיוב קנס דדו"ה גם עפ"י ע"א. ואולי נימא כן אחרי דבאמת הוא דין בפ"ע הך דין דמחויי"ש שאיל"מ ע"כ י"ל דהתנא לא נחית לזה ונקיט עפ"י ע"א היכא דל"ש דין דמתוך כגון שהוא אינו יודע ותובעו עפ"י ע"א ונימא דשיטת התו' דכה"ג ליכא שבועה דאו' ועי' בטור חו"מ (סי' ע"ה) שהביא מחלוקת הראשונים בזה ובכ"ז דחוק קצת:
ודע דבעיקרא דחקירה הנ"ל ראיתי דכבר נתעוררו בזה רבותינו הראשונים ז"ל. והוא דמדברי הגהמ"י מוכח להדיא דסובר דהיכא דידעינן מתחילה שיהי' חיוב ממון לא מהני העדאת העד וממילא מוכח דסובר דכל ענין דמחויי"ש שאיל"מ הוא רק מצד שנתגלגל מתחילה ולא מצד עצם הנאמנות. דהנה בתשו' מימוני לס' משפטים (סי' ס"א) החליט דמשו"ה אמרינן בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל דאל"כ נוציא ממון ע"י ע"א עיי"ש שכתב וז"ל דבשלמא בנסכא דר' אבא אי הוי בעי הוי טעין לא חטפי והוה נשבע ולא משלם. להכי כי טעין דידי חטפי ואיכא חד סהדי אמר דמשלם עפ"י ע"א. כיון דעיקר לא אתי סהדי לחייב ממון קרינא בי' לכל עון כו' וכן כ"מ כו' אבל בחשוד אי שכנגדו שקיל בלא שבועה ע"י ע"א נמצא דכל שעתא יטול ע"י ע"א ונמצא שהי' קם עיקרו לממון שהחשוד א"א לו להשמט כלל מלשלם היכא דאיכא חד סהדא לשכנגדו ואמר רחמנא לכל עון ולכל חטאת אינו קם מעיקר עכ"ל מורי ר"מ ז"ל עכ"ל. הנה החליט להדיא דהיכא דידעינן מעיקרו דט"י יצמח חיוב ממון אין מוציאין ממון ע"י ומוכת דסובר דעיקר ענין דמחויי"ש הוא רק מצד שנתגלגל משבועה רש לממון וכאופן הראשון:
הן אמת דלכאורה דברי ההג"מ תמוהים מאד. דהא כתב מתחילה דשם בשבוה"ע איירי באופן דטען מתחילה איך חטפי ודידי כו' וא"כ כה"ג דברי העד בא לממון. ובזה ד' ההג"מ מוכרחים מאד דע"כ דאיירי כה"ג דהעד ידע דיהי' מזה חיוב ממון דלכאו' יש להקשות בזה דהא נודע מה שכתב הכ"מ (בפ"א מהל' עדות ה"א) שדקדק על ד' הרמב"ם שכתב שם וז"ל העד מצווה להעיד בב"ד בכל עדות שיודע בין בעדות שיחייב בה את חבירו כו' ודקדק הכ"מ דמדבריו משמע דגם על ע"א איכא מצוה והלא מקרח דמייתי בפ' הכונס לא מוכח אלא על ב' עדים. ומסיק דכוונת הרמב"ם הוא דוקא על ב' עדים ולא על ע"א ולקמן (בסי' מ"א) הבאתי דיש מן הראשונים שסוברי' דהיכא דליכא עליו מצוה להעיד לא שייך קרבן שבועה דשבועת העדות. ע' בראשונים ב"ק (דף נ"ו ע"א). וא"כ קשה מאד האיך שייך לומר הכל מודים בנסכא דר' אבא כיון דבע"א ליכא מצוה וכנ"ל וע"כ דכוונת הכ"מ הוא דוקא היכא דאינו ידוע דיצמח מזה חיוב ממון [ודבר הגול"ם לאו כממון דמי לענין זה] אבל היכא דידעינן מתחילה דע"י עדותו יצמח חיוב ממון אז באמת יש המצוה גם על ע"א. וכן מבואר היטב בש"מ בב"ק (דף נ"ו ע"א) בד"ה אלא בחד וז"ל כלומר בחד שאינו מחייב בעדותו ממש בע"א דעלמא. אבל ע"א המחייב ממון בעדותו ממש במו בנסכא דר' אבא חייב נמי מדאו' כבי תרי. וא"כ ע"כ דהעד בא אחרי שכבר טען אין חטפי ודידי חטפי וכה"ג איכא חיוב דק"ש ואם נימא דהיכא דידעינן מעיקרא דבא לחייב ממון אינו מחייבו העד יקשה מאד באיזה אופן יתקיים הך דינא והיא קו' גדולה על שיטת הגה"מ והנה באמת הגה"מ נזהר מזה וכתב שם בראש דבריו בסימן זה וז"ל הכל מודים בע"א דר' אבא כגון בשעה שהשביע את העד כבר אמר חטפתי ודידי חטפתי דאי אכתי לא אמר מידי א"כ הו"ל גורם לממון דמצי אמר סהדא מאן לימא לן דהוי מודה דחטף ודידי' חטף שמא יאמר לא חטפתי וישבע להכחישנו כו' יעוייש. סרי דכתב להדיא כן דאיירי דאמר מתחילה אמנם לפי"ז יקשה באמת דהא שם מחליט דהיכא דידעינן מתחילה דבא לממון אין מוציאין ממון ע"י עדותו. וא"כ ממילא האיך מחייב הכא ק"ש והיא קו' עצומה שוב ראיתי דהנו"ב במ"ת (חחו"מ סי' כ"ז) העיר בזה ועיי"ש שחילק בזה מצד דהכא טענתו גרם דאלו טען לא חטפתי לא הי' מחייבו העד וא"כ עיקר מה שמחייבו העד הוא משום שטען חטפתי וע"כ זה לא מקרי דנתחייב עפ"י העד יעויי"ש בדבריו. אמנם לדעתו דבריו צריכין עוד באור דסוף סוף הלא נתחייב עתה ע"י העד וכיון דשיטת הגה"מ הוא דהיכא דבא מתחילה לממון לא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ א"כ מ"ל מה דהי' יכול לטעון מקודם כיון דעתה מוציאין ממון ע"י עדותו יש לנו לומר דלא מהני דכה"ג אין מוציאין ממון ע"י ע"א ודוח"ל כיון דגם הודאתו גרמה לו לא מקרי זה ע"י עדותו דזה דוחק וע' משכ"ל (בסי' ל"ג) לענין חצי דבר כה"ג היכא דמהני גם הודאתו וא"כ הדקל"ד על הגה"מ הנ"ל:
ונראה לי לתרץ דברי הגה"מ הנ"ל עד"פ בשנקדים מה דאנכי מסתפק בזה הפרט באיזה ספק. והוא אם אמר מתחילה בב"ד אין חטפתי ודידי חטפתי וכשבא העד אמר לא חטפתי אם יכול לחזור וישבע להכחיש את העד כמו אם הי' אומר מתחילה לא חטפתי או דאין בידו לחזור והוא ספק עצום וחקירה עמוקה אלא דלא אליבא דכל השיטות יהי' הך ספק וכמו שנבאר בע"ה הנה כפי המבואר מסוגיית הש"ס דב"ב (דף ל"א ע"א) ומרמב"ם ומשו"ע חו"מ (סי' פ') יוצא לדינא דאין אדם יכול לחזור ולטעון מחיוב לפטור. אבל מפטור לפטור יכול לחזור ולטעון יעוייש"ה והנה כבר כתבתי דבטעם הדבר דמחויי"ש שאיל"מ י"ל שני אופנים או מצד שנתגלגל משבועה לממון או דעצם נאמנות העד אלים לענין ממון והשבועה הוי בירור להיפך וכ"ז דאינו נשבע מוציאין ממון ע"י ע"א והכא לענין עובדא דנסכא דר' אבא אם אמר מתחילה אין חטפתי ודידי חטפתי באופן דבעת שבא הע"א להעיד שחטף ידעינן היטב דיתחייב ממון ע"י עדותו אם נקבל עדותו או לא הנה אם נימא כאופן השני דנאמנות העד אלים כל זמן דליכא בירור להיפך ע"י שבועה ודאי דהכא יתחייב ע"י העד אולם אם נימא דנאמנות העד לא אלים וענין דמחויי"ש שאיל"מ הוא מצד שנתגלגל משבועה בזה יש לספק ודעת הנו"ב דגם להך שיטה [דהגה"מ סובר להדיא כהך שיטה דהיכא דידעינן מתחילה שיהי' חיוב ממון אין אנו מקבלין עדותו] הכא מוציאין ממון דטענתו גרמה לו ואנכי שדיתי נרגא בזה וכתבתי דלכך שיטה י"ל דכה"ג אין מוציאין ממון ע"י ע"א ומעתה לענין ספק הנ"ל אם נימא כאופן השני דמחויי"ש שאיל"מ הוא מצד נאמנות והיכא דאמר אין חטפתי ודידי חטפתי גם מתחילה קודם שבא העד ודאי דמשלם. א"כ אין שום מקום ספק דודאי דאינו יכול אח"כ כשבא העד לחזור ולומר לא חטפתי ולישבע ע"ז דהא הוי מחיוב לפטור וע' חו"מ (סי' פ') בש"ך (סק"ה) לענין אם בטענתו הראשונה נתחייב שבועה ובטענתו השני' רוצה לפטור משבועה וע' (סי' ע"ה סעיף ע') ובש"ך (ס"ק כ"ט ובסי' ע"ע בס"ט ובש"ך ס"ק י"ט) מכ"מ הכא ודאי דחינו חוזר לכו"ע] וכה"ג אינו חוזר וטוען וכ"כ לאופן הראשון אליבא דשיטת הנו"ב ודאי דג"כ אינו יכול לחזור ולטעון כיון דסוף סוף ע"י זה שטען אין חטפתי כו' נתחייב לשלם עתה ע"י העד. וע"כ אינו יכול לחזור ולטעון ולפטור ע"א בשבועה. אלא דאם נניח כסברתי הנ"ל דלהך שיטה אין מוציאין ממון ע"י העד היכא שטען מתחילה חטפתי ודידי חטפתי. בזה יהי' מקום לחקור הך ספק הנ"ל אם יכול לחזור ולטעון אח"כ לח חטפתי. והגם דלכאו' אין כאן מקום ספק כלל דודאי דיכול לחזור ולטעון דהא הוי מפטור לפטור. ואדרבה ע"י טענתו זה יתחייב לשבע שבועה דאו'. אמנם אחרי העיון הוא ספק עצים וחקירה עמוקה דבאמת יתהפך. הדבר כחומר חותם. דאחרי דנניח דגיד הבע"ד לחזור אח"כ ממילא צריך להיות להיפך דאם לא חזר הבע"ד מדבריו ועומד בדיבורו ואומר גם אח"כ אין חטפתי ודידי חטפתי יתחייב הבע"ד לשלם מצד מחויי"ש שאיל"מ דכל הסברא דנימא דאינו משלם הוא מצד שכתבנו דלהך שיטה צריך להיות דהיכא דידעינן מתחילה דע"י העד יתחייב ממון אין אנו מקבלין עדותו מצד דאינו קם מעיקרא לממון. אבל עתה כיון דאמרינן דיש ביד הבע"ד לחזור ח"כ ממילא לא קם כלל לממון כיון דהי' בידו לחזור ואם הי' חוזר הי' מחוייב רק שבועה ואם נחליט דהאמת הוא כן דמתחייב ממון ע"י העד א"כ צריך להיות להיפך דלא יהי' בידו לחזור דהא הוי מחיוב לפטור [אחרי דאמרינן דמתחייב לשלם ואם יחזור יתחייב רק שבועה] וכמו לאופן השני או לשיטת הנו"ב ואם נרצה לאחוז אופן הזה ולהסכים עליו דאין בידו לחזור א"כ ממילא ידעינן מתחילה דמחויוב לשלם עפ"י ע"א וא"כ צריך להיות דלא נקבל עדותו כלל ואם נסכים כן צריך להיות דיהי' בידו לחזור והוי מפטור לפטור ואחרי דבידו לחזור ממילא צריך להתחייב ממון ואחרי דמתחייב ממון צריך להיות דלא יהי' בידו לחזור וחוזרת חלילה ועמוד והתבונן כי היא חקירה נפלאה מאד מאד. כי סותרת ראשה לסופה כי החקירה הזה תוליד שני הפכיים בנושא אחד אשר היא מן הנמנעות ובחקירה הזה עינינו רואות זה וע"כ דבחקירה כזו יש לנו לומר דיגבר אחד על חבירו כמו ד"מ אם נאחז דבתחילה יש לנו לומר דבידו לחזור ואחרי דבידו לחזור ממילא מתחייב ממון ע"י והגם כיון דמתחייב ממון יש לנו לומר דאין בידו לחזור. בכ"ז אולי נימא דאחרי דכבר החלטנו מתחילה דבידו לחזור ואחרי דבידו לחזור ממילא מתחייב ממון ע"י והגם דאח"כ הי' צריך להיות דלא יהי' בידו לחזור שוב לא אמרינן כן וצע"ג ומעתה אם נסכים כן דהעיקר הוא דמוציאין ממון מצד דאנו דנין דיכול לחזור א"כ יתיישב מאד דגם היכא דאמר מתחילה אין חטפתי ודידי חטפתי מכ"מ הרי יכול לחזור ול מקרי מוציאין ממון ע"י וא"ש ד' הגהמ"י:
והנה לאשר החקירה הזה היכא דסותרת ראשה לסופה אם ניזל בתר ההתחלה או בתר הסוף היא חקירה גדולה ובתשובותי הרביתי חזון בזה בע"ה והראיתי דמכמה סוגיות יש להעיר כעין חקירה זו ופה בל אוכל להעתיק כולו בכ"ז אפס קצהו אעתיק הנה ביבמו' (דף ח' ע"ב) מסיק כגמ' דהא דרבי יליף מולקח ולקחה לאסור צרות ועריות כוונתו הוא כן דא"כ לימא קרא ולקח מאי ולקחה כל היכא דאיכא תרי לקוחין דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי שריא ואי לא תרווייהו אסורין וקשה מאד דלפי"ז נימא דגם ח"ל לא יפלו ליבום. דהא אם יש אחת שהיא מח"ל והצרות אין מח"ל ודאי דיש לו לייבם הצרות וכמו דאמרינן בכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה כו' וא"כ ממילא לא קרינן בזה כל היכא דאיכא תרי לקוחין דאי בעי כו' דהכא ג"כ ליכא תרי לקוחין ודוח"ל דלרבי באמת ח"ל מדאו' לא רמיא ליבום דזה ודאי דוחק דהא בכל הש"ס נא מצינו אנא דלר"ע דסובר דאין קדושין תופסין בח"ל לא רמי' ליבום. וגם הא רבי לא אמר אלא נאסור צרות ועריות וכמה משנות נשנו בסתמא דח"ל מדאו' רמיא ליבום כידוע. אמנם גם החקירה הזה תחייב שני הפכים דמתחילה נימא דמשו"ה ח"ל לא רמיא ליבום מצד דאפשר בצרה חבל אם נימא דלא אפשר בצרה ממילא רמיא ליבום ואחרי דנחליט דאינו מייבם לצרה ממילא יתחייב דאינו מיבם גם להכשירה א"כ לא שייך לומר דאפשר לקיים שניהם דאדרבה ע"י זה שנאמר דתתקיים מ"ע דיבום אך ע"י צרה יצמח מזה דיבטל לגמרי מ"ע דיבום וזה לא אמרינן ויתיישב בזה ד הרמב"ם דהרמב"ם (בפ"ו מהל' יבום ה"י) כתב שם דין דח"ל ליבום וכתב בסוף דבריו וז"ל לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה נו משום לאו רו משום עשה ואצ"ל שני' ה"ז קלה קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותי' מותרות לזר שהרי נפטרו וקשה מאד מדוע נפטרה הצרה הא כפי הדין לח הי' לו לייבם הך דח"ל מצד דאפשר בצרה וכמדומה שכבר העיר בזה בדול"צ ואינו כעת ת"י לעיין בו אבל להנ"ל נימא דמדרבי מוכח דלא אמרינן כן דאל"כ הי' צריך להיות דח"ל לא יפלו ליבום מצד כל היכא דאיכא תרי לקוחין כי' וע"כ דלא אמרינן כן וע' רמב"ם (פ' הנ"ל הי"ד) שכתב וז"ל כשם שהערוה פטורה מן החליצה ומן היבום כך צרתה פטורה ולא נפלה לו זיקה כלל על בית זה שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו בית שיש לו לקוחין באיזה מהן שירצה הוא שיש לו עלי' זיקה ובית שמקצתו אינו יכול לבנותו שהרי אין לו בה לקוחין אינו בונה אפי' מקצתו מבואר דהרמב"ם הסכים ג"כ להך לימוד ומה שנוגע לבאור כל ד' הרמב"ם דהא הוא מוסיף גם על ד' רבי וגם מה שיש לעיין מדבריו בפי' המשניות ומדבריו בענין שישגוג בלאו וכרת הארכתי בכל זה בקונ' מיוחד לא עט האסף פה וע"כ א"ש דלהרמב"ם ליכא למימר דבאמת הדין כן. דא"כ צריך להיות דלא יפלו כלל ליבום. הן אמת דלחד תי' של התוס' שם (בדף ח' ע"ב) בד"ה כל היכא דהכוונה דלקוחין הוא תפיסת קדושין אזל כל זה דהא בח"ל לא שייך זה אחרי דקדושין תופסין. אמנם לתי' הראשון של התו' וקשה דהא בתירוץ הראשון אינם סוברים כן ומשמע דהתו' הסכימו דהעיקר הוא כתירוץ הראשון דשם (בדף ט' ע"א) בד"ה והרי הקשו בתוס' מדוע אמרינן דלר"ע דסובר אין קדושין תופסין בח"ל ח"ל לא רמיא ליבום מדוע לא נימא דליתי עשה ולידחי ל"ת ומעתה אם נימא דמסכימים העיקר כתי' האחרון משום תפיסת קדושין יתרצו כפשוטו דר"ע סובר כרבי וא"כ בח"ל לשיטתו ליכא תרי לקוחין דהא אין קדושין תופסין וע"כ דסוברים ומסכימים דהעיקר הוא כתירוץ זה. מצד דנתרבה מיבמתו. וח"ל ג"כ אתרבי וע"כ הקשו שפיר אבל לאידך תירוצם אין כאן שום קו' דיש לתרץ כנ"ל ובאמת אנכי בחדושי העירותי לתרץ כן דר"ע סובר כרבי והארכתי בזה וע' ירו' יבמות (פ"א ה"א) ר' בון בר חמא בעי קומי ר' זעירה אלמנה לכה"ג מהו שתהא צריכה חליצה א"ל אפשר לומר קדושין תופסין בה ואת אומר אינה צריכה חליצה יעויי"ש כל הסוגיא בירוש' והנה ראה זה מצאתי בס' חמדה גנוזה הנדפס זה מקרוב והוא קבוצת תשובות וחדושים מגדולי ראשונים ז"ל ובסופו שם יש לקוטים על יבמות מרבינו הרשב"א ז"ל והעיר שם ג"כ בק' התו'. והאריך שם בתירוצו וכתב שם בתוך דבריו וז"ל דמחי אמרת דחייבי כריתות הוא דאינו עולה הא חייבי לאוין עולה כדאמרינן בגמ' (כ' ע"א) לא היא דלדידן היינו טעמא משום דח"ל תופסין בהו קדושין קרינן בהו ולקחה נו לאשה וחייבי כריתות לא קרינן בהו כלל ולקחה לו אבל לר"ע מ"ש דהכא והכא אין הקדושין תופסין בה ולא קרינן בחד מינייהו ולקחה וכיון דחדא מינייהו אינו עולה לחליצה אידך נמי אינו עולה מבואר דהרשב"א מתרץ באמת כן. וע"כ דהתו' לא הסכים לתירוץ זה שוב ראיתי דמד' התו' האלו ליכא להוכיח דלא הסכימו לתי' זה דגם לתי' השני שלהם צריך להיות ג"כ דלר"ע ח"ל לא רמיא ליבום וחליצה דהא שם (דף כ' ע"ב) פריך הגמ' ומה ראית וקאמרו מסתברא ח"ל תפסי בהו קדושין ח"כ לא תפסי בהו קדושין וא"כ לר"ע לא שייך זאת ובלקוטים מהרשב"א הנ"ל משמע שמכוין שם ג"כ לזה דאחרי דבריו כנ"ל כתב עוד וז"ל ולדידי' ע"כ ל"ל יבמתו יבמתו רבה דהי מינייהו מפקת והי מינייהו מצרכת חליצה דהא לגבי' ליכא קיצותא דנימא ח"כ דחמירי לא סלקן לחליצה ח"ל דקילי סלקן אלא לדידן הוא דמחלקין בינייהו משום דהכא שייכי קדושין והכא נא שייכי כדאמרן עכ"ל יעוייש"ה כל דבריו מבואר דהרגיש ג"כ בזה: וע"כ דהתו' דנשארו בקו' משום דלא רצו להחליט דר"ע יסבור כרבי וא"כ ליכא מכאן ראי' אמנם בכ"ז על הרמב"ם י"ל דא נו סובר דתליא בתפיסת קדושין דכתב ומקצתו אינו יכול לבנותו משמע מצד איסור והגם דמסיים דהא אין לו בה לקוחין מכ"מ י"ל דאין כוונתו על תפיסת קדושין והארכתי בזה מאד:
עוד העירותי על חקירה הנ"ל. מהא דיבמות (דף ו' ע"א) מה להנך שכן הכשר מצוה ופי' רש"י דביבום אפשר בחליצה והתו' הקשו דהא כל שאינו עולה ליבום כו'. וע"כ דשיטת רש"י הוא כן כיון דאם נימא כל העולה ליבום נצטרך לומר דלא תתייבם וע"כ קיימינן זאת על סוף דינא דחולצת ואינה מתייבמת. וכן העירותי ע"ז מהא דאב מקבל גט לבתו ע' גיטין (דף כ"א ע"א ובדף ס"ד ע"א) וקדושין (דף מ"ג ע"ב) ושיטת רש"י הוא דדוקא אבי' ולא היא ויש שסוברים דאב מקבל גט לבתו הוא מצד שליחות. וקשה נימא כל מלתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וע"כ משום דאם נימא כן א"כ ממילא גם האב לא מקבל וקיימינן על סוף דינא וכנ"ל והארכתי בזה בחידושי לבאר לכל השיטות לשיטת התו' ובארתי דלשיטת התו' ליכא לעיין כ"כ מקטנה שאינה יודעת לשמור את גיטה דשם הוא לאו מצד שליחות. אלא דמצד אבי' נקראת יש לה יד. או משלחת ואינה חוזרת. ובחבורי על כללי הש"ס ערך אב מקבל גט לבתו הארכתי בזה. וכן יש להעיר מהא דשבת (דף קנ"ג ע"א) ואי איכא אחר לעבד אחר דאמר כו' כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת ולכאו' נימא כל מלתא דאיהו לא מצי עביד כו' וע"כ משום דאם נימא כן יתחייב דגם האחר אינו יכול למול ונכריח דגם האב יכול למול קיימינן על סוף דינא:
ובתשובתי לח' יו"ד בענין דנתערב בשר שריפה בבשר כשירה והי' בהן בשר שלא נתנקר והראיתי שם היכא דראוי להתכבד לעו"ג הוי מחלוקת הראשונים אם זה הוי ראוי להתכבד. וע' חולין (דף ק' ע"א) בתו' ד"ה שאני חתיכה וביו"ד (סי' ק"ב) ובפ"ת (סק"ב) ובנו"ב (מ"ק חיו"ד סי' ט"ז) והם לא כתבו כן וע"כ עיינתי בזה דגם אם נניח דהיכא דנחסר חלק הניקור לא הוי ראוי להתכבד מצד דנחסר חלק הגדול מכ"מ אולי העיקר דהוי ראוי להתכבד מצד דראוי לעו"ג ודרך אגב עיינתי שם בימי הענוים שלהם אולי לא הוי ראוי להתכבד כיון דעתה אינה ראוי' להתכבד וכ"כ עיינתי שם אם נתערב בימי הצום או מר"ח אב ועוד העירותי בכמה ענינים וחקירות נכבדות בזה הענין דחהר"ל והראיתי שם דעיקר יסוד דחהר"ל הוא ג"כ נוסד ע"ז החקירה דשם ג"כ הוי תרתי דסתרי דהא בתחילה אינה ראוי' להתכבד ואח"כ כבר בטל וע' חולין (דף ק' ע"א) בתו' ד"ה שאני חתיכה וע' או"ח (סי' תרע"ג ס"א) אם נתערב נר חנוכה האסור בהנאה בשחר נרות אפי' אחד באיף נא בטל דהוי דבר של מנין ועיי"ש בע"ז סק"ו ובישועי"י שם והארכתי בזה בע"ה מאד ובקונטרסי בענין אחע"א הארכתי ג"כ בחקירה הנ"ל וכתבתי דיש מחלוקת בין רבינו הרמב"ם ורש"י ז"ל בפי' הסוגיא דחולין (דף ק"א ע"א) והעיקר דהרמב"ם סובר דאיסור מוסיף הוא דוקא היכי דההוספה הוי החלטית רצוני דגם אם נימא דאאחע"א וא"כ איסור השני לא חל מכ"מ כך הוספה חל ואז שפיר דיינינן איסור מוסיף אבל היכא דלא הוי החלטית לא הוי א"מ דמאי חזית דנימא א"מ ויחול הא אדרבה אם נימא דלא חל ממילא ליכא הוספה ג"כ ושיטת רש"י הוא דגם כה"ג אמרינן איסור מוסיף דדיינינן על סוף דבר כיון דאם יחול יהי' איסור מוסיף ממילא הוי חיסור מוסיף וחל איסור השני והוא ממש כעין חקירה הנ"ל:
וכן בארתי עפי"ז הא דאיתא בשבועות (דף כ"ד ע"א) כי אמרינן חיסור כולל באיסור הבאי מאליו באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן ואינו מובן לכאו' סברת הדבר מדוע באיסור הבא ע"י עצמו לא נדין ח"כ אבל להנ"ל מבואר היטב דבכל איסור כולל הוי הא"כ החלטי כמו יוה"כ על נבילה דעל שארי ענינים ודאי דיוה"כ חל [גם אם נימא דעל נבילה אינו חל] וע"כ מכריח זאת דנימא דחל גם על נבילה מצד דלא מחלקינן הך איסור אבל הכא בשבועה ליכא הכרח דעל ההיתר ודחי דחל דהא י"ל להיפך מגו דלח חל על נבילה [מצד דאין אחע"א] לח חל נמי על כשירות ולפי"ז נימא דלר"ל בשבועה דל"ל א"כ הכוונה הוא דלא חל גם על ההיתר מצד נדר שבטל מקצתו בטל כולו [דאי נימא דעל ההיתר מוכרח לחול א"כ שוב איכא הכרח לדון כולל] ועפי"ז יתורץ קו' התו' שם בד"ה איסור הבא כו' שהקשו והא הקדש הוי ג"כ איסור הבא ע"י עצמו ואמרי' דחשיב כולל במתני' דיש אוכל כו' ועיי"ש בתירוצם שהעלו בדוחק אבל לסברתי הנ"ל מיושב הדבר מאד כיון דעקר הסברא בשבועה הוא משום דיש לדון להיפוך מגו דלא חל על האיסור לא חל גם על ההיתר. אבל בהקדש הלא לא שייך זאת דנימא מגו דלא חל על חלב לא חל על בשר דא"כ לא משכחת שום הקדש וזהו מכללי וגדרי ההקדש וע"כ דיינינן שפיר כולל אבל שם בשבועה י"ל להיפך מגו דאיסור שבועה לא חל על דברים האסורים לא חל גם על דברים המותרים. אמנם זה יתלה בחקירה זו אם אמרינן נדר שבטל מקצתו בטל כולו גם בדבר דלא חל מתחילה הנדר ע"ז ונודע דהאחרונים קרו בזה וע' בס' שעה"מ מה שהביא בשם ס' קו"י וע' בס' בית דוד וה"נ כל הסברא הוא מצד דנימא מגו דלא חל על האיסור לא חל על ההיתר וע"כ דהוא מצד נדר שבטל מקצתו והכא לא חל מתחילה הנדר על האיסור ובתשובתי הבאתי ראי' דגם כה"ג אמרינן נדר שבטל מקצתו מהא דאיתא בנדרים (דף י"ד) האומר לאשה קונם שאני משמשך הרי זו בבל יחל ומקשו שם וג' (דט"ו) והא קא משתעבד לה מדאו' דכתיב שארה כו' וקשה מחד הא נודע דיש שיעור לעונה האמורה בתורה וכמו דאי' בכתובות (דף ס"א) וא"כ השעבוד הוא רק על העונות הקצובות ושארי בעילות הוי רשות וא"כ נימא דהכוונה דהרי זו בב"י הוא על בעילות הרשות שלא מהעונה והוא לכאו' קו' עצומה דכוונת הגמ' בקושייתם הוא כן כיון דאיהו אמר סתם קונם שאיני משמשך א"כ הלא הוא כלל גם העונה וכיון דנימא דעל העונה אינו חל ממילא צ"ל דלא יחול גם על שארי בעילות מצד נדר שבטל מקצתו כו' והכא ג"כ הלא מתחילה לא חל הנדר ע"ז ובכ"ז אמרינן הכא נדר שהותר כו' וא"כ א"ש גם הסברא באיסור הבא ע"י עצמו דלא אמרינן כולל כנ"ל. אלא דשם העירותי עוד בדבר אחד דלכאו' לא שייך הכא לדון נדר שבטל מקצתו דהא כל הלימוד דנדר שבטל מקצתו כו' הוא מהקרא דכל היוצא מפיו יעשה וכמו דילפי בירושל' עיי"ה בר"ן נדרים (דף ס"ו ע"א) וא"כ י"ל דכ"ז הוא היכא דהנדר בטל שיעשה להיפך כמו שם בשבתות וביו"ט וכן בראה אותן אוכלין תאנים אבל הכא בשבועה הוא כלל גם דברים האסורים ואמרינן דהשבועה לא חל מצד דבין כך וכך לא יאכל וא"כ י"ל דזה לא מוכח מהקרא דכל הוצא מפיו דכה"ג בטל כל הנדר מצד דלא יקיים ככל היוצא מפיו דהלא גם בזה לא יעשה נגד דברי פיו ואולי נימא דהכוונה הוא דבעינן שיקיים מצד ככל היוצא מפיו והכא על דברים האסורים לא יקיים מצד ככל היוצא מפיו רק מצד דבלא זה יש ע"ז איסור. ורציתי שם להסביר בזה המחלוקת דשם בגמ' אם גם באיסור הבא ע"י עצמו אמרינן כולל דיפלגו בסברא הנ"ל ולסוף הסכמתי דעיקר המחלוקת הוא בחקירה הנ"ל דהכא הוי גם כן חקירה המתהפכת ומאן דדן בזה ג"כ איסור כולל משום דמקים הענין על סוף דינא דאם נימא דחל הוי א"כ ואידך סובר דמוקמינן על תחילת הדבר וליכא הכרח ויש להאריך הרבה בזה ובחידושי לב"מ (דף ח' ע"א) פירשתי שם הא דאמר רבא תדע דאלו אמר לשלוחו צא וגנוב כו' ג"כ עפ"י חקירה הנ"ל. וגם בענין דאשלד"ע הארכתי בכעין חקירה זו ובתשובתי למומר העירותי ג"כ כעין חקירה הנ"ל והוא אם נימא דכוונת פי' המשניות להרמב"ם בחולין (דף י"ד ע"א) דבפעם הראשון ששחט נעשה מומר אם שחט בשבת מצד דזה גופא הוי תיקון ונימא דשחיטת מומר נבילה ומטמא במשא והתיקון הוא רק להוציא מאבמ"ה ולר"מ בעוף ליכא שום תיקון. ומעתה יש לספק אם שרט עיף לר"מ בשבת האיך יהי' דאם נימא דכוי שחיטת מומר: א"כ ממילא כוי נבילה וליכא שום תיקון וממילא הוי מקלקל וכיון דהוי מקלקל ליכא איסור ולא הוי מומר וכיון דלא הוי מומר צריך להיות מותר. והוי מתקן וכיון דהוי מתקן צריך להיות מומר וחוזרת חלילה וכבר נדפס דבר זה במומר בשמי בקצרה זה כששה שנים בס' עדות ביהוסף של מ"ח הגאון נ"י עיי"ש בסי' ג':
ובתשובתי בענין דחזקה שע"ש ביארתי עפ"י חקירתי הנ"ל טעם של הסובר בעירובין (דף ל"ב ע"א) דבדרבנן חזקה שע"ש ובדאו' לא אמרינן דחזקה שע"ש והנה נודע דהמל"מ הקשה דהא בלא"ה הוי ספק דרבנן דלקולא ואנכי כתבתי די"ל דהנ"מ הוא דאמרינן דהוי ודאי ולא נכנס כלל בגדר הספק ויש כמה נ"מ מזה כמו לפעמים לענין ס"ס היכא דיהי' עוד איזה ספק לאיסור. ולענין תחומין יש נ"מ להיפך דמצד ספק י"ל דמותר לו לילך לצד האחר דיש ספק להיפוך דלמא לא עשה שליחותו אבל אי נימא דהוא ודאי א"כ אין לו לילך לצד האחר [והגם די"ל בגוף הדבר דא"כ הוי ספק דרבנן הסותר ולא נקיל כלל כבר הערו האחרונים בזה ואנכי הקשיתי עוד יותר דהא מהך ספק דרבנן יהי' נ"מ לענין דאו' לענין היב"מ וא"כ איך אפשר להקל ורך יש לעיין אם מהני העירוב אשר משם יתחיל תחומי יב"מ ואולי בדאו' לא מהני זאת. ואולי באמת זהו טעמן של ב"ש דסוברים דעירוב היא דווקא עד שיוציא מטתי וכל כלי תשמישיו ע' עירובין (ד"ל ע"ב) משום דסוברים תחומין דאו' והארכתי בזה מאד] וגם יש נ"מ למי שרוצה להחמיר על עצמו מצד הספק הכא א"צ להחמיר דזאת נחשב לודאי ואך מדוע נחשב זאת לודאי בארתי דהענין הוא כן דהנה הכא ג"כ הוי כמו יסוד חקירה הנ"ל אשר תתהפך כחומר חותם דלו ידע השליח בבירור דהמשלח יסמוך עליו אז זה גופא יכריחו שיקיים השליחות דאל"כ יעבור בלפ"ע וכמו דמוכח שם בגמ' עיי"ש בהא דהאומר לחבירו צא ולקיט לך תאנים וחילקו בד"א בע"ה והיינו דאינו חושש בלפ"ע עייש"ה בפי' רש"י ובהא שאמרו שם ור"נ התם כדר"ח חוזאה דאמר ר"ח חוזאה כו' ותראה דמבואר הדבר כן אולם הא יש סברא גם להיפוך דהלא י"ל דהשליח יחשוב דהמשלח לא יסמוך עליו ואם אך דנוכל לומר דהשליח יחשוב כן אז שוב אין ביד המשלח לסמוך עליו וא"כ יש לנו רק לבקש איזה הכרח שיכריח דהשליח יחשוב שהמשלח יסמוך עליו [גם זולת חזקה המבררהם דשע"ש דרא ע"ז אנו דנין עתה דמצד זה נכריח עתה זה החזקה מצד דהשליח יחשוב שהמשלח יסמוך עליו ודו"ה] וע"כ י"ל דזהו הסברא דבדרבנן סמכינן על החזקה. והיינו דבדרבנן יודע השליח דהמשלח יסמוך עליו דיחשוב דהא גם מספק שריא ולכה"פ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ ודאי דעי"ז יקיל המשלח וא"כ יעבור בלפ"ע וע' משכ"ל בסי' ו' לענין לפ"ע בדרבנן] אם לא יעשה זאת והגם דהוא יקיל בזה מצד הספק מכ"מ הלא ע"י נתעורר הספק וגם בזה עובר על לפ"ע כמו שבארתי במק"א וע"כ מצד זה יש לדון דבטח יעשה המשלח שליחותו ואינו נכנס כלל בגדר הספק אבל בדאו' יחשוב השליח דהמשלח יחוש לספק וספק בדאו' לחומרא וממילא לא יסמוך עליו וכיון שכן ממילא ליכא מה שיכריח להשליח למלאות שליחותו וע"כ יש לחוש אולי לא ימלא השליחות ובארתי שם כל הסוגיא באורך ופה כתבתי זאת רק לענין חקירה הנ"ל. סוף דבר דבחקירה הנ"ל הארכתי מאד ובכל מה שכתבתי פה בקצרה יש לי בע"ה תלי תלים ופה כתבתי רק לעורר לב המעיין עליהם:
נחזור לעניננו דכפי שכתבנו יתורץ ד' ההגמ"י דהגם דהכא איירי דאמר מתחילה אין חטפתי ודידי חטפתי וא"כ ידע העד דיועיל לממון ולשיטתו כה"ג אין מוציאין ממון ע"י ע"א מכ"מ הכא מוציאין ממון מצד דיכול לחזור. אברא דעדיין יקשה דהא כל ההכרח של ההגמ"י דאיירי הכא דאמר מתחילה אין חטפתי הוא מצד דאל"כ אינו חייב ק"ש משום דהעד לא ידע דיתחייב דדלמא יאמר לא חטפתי ולא יתחייב ע"י עדותו ממון וא"כ גר עתה יקשה כן כיון דבידו לחזור א"כ לא ידע העד דלמא יחזור ועדיין יקשה אמאי יתחייב קיש. אמנם באמת יש לתרץ זאת דכבר כתבתי דהענין הזה מתהפך כחומר חותם. דבאמת כיון דחוזר ידע דמחייב ממון וצריך להיות דלא יחזור וכיון דלא יחזור צריך להיות דלא יחייב ממון וכיון דאינו מחייב ממון צריך להיות דחוזר וכנ"ל וכתבנו דהכא מוכרחין אנו לדחות חד מחברי' וע"כ י"ל דכן מרכבינן הני תרי ביחד דאמרינן דאין בידו לחזור ובכ"ז קם לממון והיינו דמתחילה אמרינן כן כיון דאם נחליט דאין מוציאין צ"ל דיחזור וממילא יתחייב דמוציאין ממון ע"י וע"כ אמרינן דמוציאין ואחרי דמוציאין אמרינן דאין בידו לחזור כעיקר הכלל דאין אדם חוזר מחיוב לפטור ואף דלפי"ז יקשה מדוע מוציאין ממון ע"י בכ"ז אחרי דהכא בין כה וכה יסתור אחד לחבירו אמרינן כן. וקצת יש להסביר זה דעיקר הסברא דאין ע"א קם לממון. הוא מצד דנאמנותו לא אלים כ"כ והכא אם נימא דמצי לחזור ג"כ יהי' חיוב ממון וע"כ נוכל לומר אח"כ גס זה דאינו יכול לחזור והגם דהוי כשני הפכיים בכל זאת הכא אי אפשר בענין אחר ומיושב דברי ההגמ"י:
שוב ראיתי דאין אנו צריכין לכל זה ויתיישב מאד רך ענין גם בל"ז דכבר הבאתי לעיל בסי' הקדום ד' הראשונים מה שכתבו בישוב הך קושי' דלהימן במגו אי בעי הי' אומר לא חטפתי והבאתי בזה שלשה תירוצים והוא תירוץ הר"ת ותי' הר"י ותי' הריב"ם ועיי"ש שכתבתי שם וז"ל וכשנתבונן היטב הנ"מ בין הריב"ם ודעמו להר"ת ולהר"י נראה דזה הוא הנ"מ דלדעת הר"ת והר"י עיקר החיוב הודאתו גרמה לו אלא דבלא העד הי' נאמן במגו ועכשיו מגרע לו העד כח המגו שלו אבל להריב"ם ודעמו גם עתה אחרי הודאתו אמרינן דעיקר החיוב מביא לו העד [ודע דיש אריכות גדול בהבנת ד' הריב"ם ואם הרמב"ן והר"ן מסכימים להריב"ם עי' חידושי רמב"ן ובנמוק"י ועי' בש"מ שם בב"ב ועי' חו"מ סי' ע"ה ובש"ך סק"מ ובהגהות אמרי ברוך האריך שם בזה ואכמ"ל מעתה לענינינו אי נימא דהודאתו גרמה לו והעדאת העד מהני רק למנוע המגו. ודאי דהכא לא שייך לומר האיך מוציאין ממון ע"י כיון דעיקר מוציאין ממון ע"י הודאתו ואם העדאת העד הוי סבה המפסדת לו המגו. לא שייך לומר דמוציאין ממון ע"י וכמו שכתבתי שם בסי' הנ"ל לענין הזמה וכל עיקר החקירה יכול להיות לשיטת הריב"ם דסובר דהעיקר הוא מצד העדאת העד ולשיטתו באמת יהי' ראיה גדולה דמוציאין ממון ע"י ע"א גם אם לא אתא לשבועה מתחילה אלא דידע מתחילה שיהי' חיוב ממון ע"י עדותו דבגוף חלוקי הדעות של התירוצים הנ"ל נ"ל ברור דיפלגו בזה החקירה דהנה אם נחליט דע"א קם לממון גם היכא דידע שלא ישבע וע"כ דהסברא הוא דכ"ז שאינו נשבע נגד העד יש בכח נאמנות שלו לחייב ממון א"כ ודאי דהכא לא יקשה מצד מגו דאחרי דאמרי' דע"א כ"ז דליכא בירור משבועה להיפך הוי כב' עדים וא"כ כי היכא דאם היו שני עדים שחטף לא היו מאמינים לו כ"כ גם עתה דאיכא ע"א דאינו יכול נשבע נגד ג"כ אין להאמין לו כיון דכ"ז שאינו נשבע נגדו הוי כב' עדים אבל אם נימא דע"א לא אלים להוציא ממון יקשה דליהמן במגו וע"ז מתרצים דליכא מגו מחמת השבועה או מחמת העזה וא"כ מוכח בבירור דלשיטת הר"ת והר"י לא אמרינן דנאמנות של ע"א אלים לענין ממון כמו נאמנות של ב' עדים ולשיטת הריב"ם אמרינן דאלים הנאמנות כמו ב' עדים [והרמב"ן הסכים לתי' הריב"ם ועי' קצוה"ח סי' ל' סק"ט מה שמביא בשם תשובת הרמב"ן ואזיל לשיטתו וע"ל בסי' ד'] עכ"פ נתבאר לנו דעיקר דחקירה שלנו הוא במחלוקת דרבוותא וא"כ לשיטת הריב"ם יהיה מוכח מכאן דנאמן ולשיטת הר"ת והר"י אמרינן דעיקר הוי ההודאה והגמ"י דסובר דאינו נאמן יתרץ כשיטת הר"ת והר"י ומתחייב רק ע"י הודאתו:
אולם לכאורה אכתי יש מקום עיון בד' הגמ"י הנ"ל והוא ע"פ מה שכתבתי במק"א להסתפק ספק אחד בדיני מגו והיינו דהנה נודע דמגו במק"ע לא אמרינן וכ"כ חם על אותה טענה שהי' יכול לטעון היו עדים נגד טענתו ג"כ לא נחשב מנו עי' כנה"ג (סי' פ"ב) ועי' או"ת (אות י"ט) שכתב ע"ז שהוא דבר פשוט וכתבתי להסתפק היכא דבעת שטען נח היו עדים נגד טענתו זו שאנו אומרים דהים יכול נטעון ומצד זה אנו מאמינים לו ואח"כ באו עדים והעידו נגד טענתו זו שהי' יכול לטעון אם אמרינן כיון דבתחילה בעת שטען לא היו עדים והאמינו לו א"כ גם אם אח"כ באו עדים בכ"ז י"ל אחרי דכבר האמינו לו דאז הי' לו מגו לא מבטלינן זאת או כיין דבאמת יש עדים נגד טענתו זו י"ל דהי' ירח נטעון טענה זו דלמא יבאו עדים וכתבתי שם די"ל דיתלה בהך מחלוקת דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דאי נימא דחייב ולא נחשב ההודאה להודאה ח"כ ה"נ לא נחשב מגו אבל אי נימא דפטור. י"ל דה"נ נחשב מגו: ואך היכא דהי' העד ממשמש ובא לא הוי מגו. עי' ב"ק (דף ע"ד ע"א) וא"כ אי נימא דמודה בקנס ואח"כ ב"ע פטור והוי כה"ג מגו יקשה מאד לד' הגמ"י דאיירי דאמר מתחילה אין חטפתי אם כן ליהמן מצד מגו ודוח"ל דאיירי דראה העד ממשמש ובא אך באמת לא קשה דשם הראיתי דרך לומר דהכא לא יתלה במחלוקת דמודה בקנס ואח"כ ב"ע והכא לכו"ע לא הוי מגו ובאמת יהיה מוכח מכאן ג"כ כך ועי' משכ"ל (סי' כ"ה) בבאור המחלוקת דמודה בקנס ואח"כ ב"ע ותבין דיש לדחות מש"כ דיתלה הך חקירה דמגו במחלוקת הנ"ל וא"כ מיושב היטב ד' ההגמ"י:
והנה לכאו' עדיין צ"ע להני דסוברים דעיקר החיוב הוי מההודאה והעד מהני למנוע המגו. א"כ מדוע חייב ק"ש כיון דבעצם לא הי' מועיל העד לממון ובמאי שני מהא דאיתא בירו' אם אמר לע"א הוי את מקובל עלינו כשנים דאין בו חיוב שבוה"ע. א"כ חזינן כיון דבעצם לא הי' מועיל העד רק ע"י זה שקבלו אינו חייב ק"ש אמנם באמת ל"ד דהכא כפי תכונת הטענות הי' מועיל העד לממון ושם בירו' תליא ברצונו ולא מהניא רצונו לחייבו ק"ש וע' או"ת (סי' ל"ו סק"ז) ועוד (סי' פ"ב בכללי מגו אות י"ח) מש"כ לענין אם נימא דמגו בעדים פסולין לא אמרינן א"כ משכחת חיוב ק"ש דשה"ע בעדים פסולין וע' מש"כ לקמן (בסי' מ"א) דבע"פ לא שייך ק"ש דשה"ע דהתורה הקפידה דיוקא על עדים כשרים וע"י ע"פ גם אם הי' תועלת בעדותן ג"כ פטורים: עיי"ש שכתבתי בזה דברים יקרים [ולהני דסוברים דנאמנות הל ע"א אלים א"ש ג"כ הירו' דהכא בירו' ע"כ קאי להני דסוברים משביע ע"א פטור ודהגול"מ לאו כממון דמי וע"א כי אתא לשבועה הוא דקא אתי ולדידי' ודאי דאין לו נאמנות מה"ת כמו שיבואר לקמן]:
ודע דכשאני לעצמי רציתי לפרש הסוגיא דנסכא דר"א באופן פשוט דבעיקרא דהך מגו יש לעיין דהא בב"מ (דף ו' ע"א) מסיק אביי דהא דמטילין שבועה על החשוד (כיון דנימא חשוד אממונא חשוד אשבועתא] הוא משום דאמרינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו וע' חו"מ (סי' צ"ב ס"ג) והנה כל ענין דמגו הוא מצד דאמרינן דאם הי' רוצה לטעון שקר הי' טוען יותר זה השקר ומעתה קשה דלמא יש לו ספק מלוה ישנה וע"כ טוען דהוי שלי היינו מצד החיוב דאפי' גלימא דעל כתפי' כו' אבל אם הי' טוען לא חטפתי הי' שקר גמור ולקושטא דמלתא אינו רוצה לטעון שקר מוחלט ובקונט' אחד ביארתי פרטי דינים לידע מהו גדרי השקר בכדי להזהר מזה וכתבתי שם באריכות והיוצא משם הוא דאם אומר דבר אשר כפי שמכוין לזה בלב לא הוי שקר אז אם הכוונה אינו סותר לדבריו לא הוי שקר אבל אם הכוונה סותר לדבריו הוי בכלל שקר. ע' נדרים (דף כ"ז) וביו"ד (סי' רל"ב) והארכתי שם מכ"מ וא"כ י"ל דרוצה ליזהר מדברי שקר לחלוטין ומאי מגו הוי וע"כ רציתי לומר דהכא לאו מדין מגו אתינן ע"ז דאין אנו צריכין כלל למגו דהא עתה הוא בידו ואומר דבתחילה הי' ג"כ בידו אלא דבינתים חטף הוא ממנו וע"כ אין שום דבר שיעורר לבKי להאמינו רק מצד מגו אבל היכא דיש ע"א צריכין מגו ומגו ליכא כנ"ל ויש בזה להאריך:
נחזור לעניננו דנתבאר לנו דבטעם הדבר דמחויי"ש שאיל"מ יש לומר שני טעמים או מצד שנתגלגל משבועה לממון או דהעד נאמן והשבועה הוי רק בירור להיפך והנ"מ הוא היכא דידע העד מתחילה שיתחייב ממון וכפי שבארנו הוי באמת בזה מחלוקת הראשונים ז"ל אברא דיש לשדות נרגא בדברינו הנ"ל דלהטעם שכתבתי דהוא מצד שנתגלגל ועפ"י ד' הרמב"ם בע"א ראיתי דיש לשדות נרגא דהא שם בעי' שיתחזק פ"א עפ"י והכא גם אם נימא דבעינן שהעד ידע מזה אכתי מה יושיענו זה כיון דהב"ד ידעו שהיא חשוד ותחילת דינם הי' לתשלומין ודוח"ל דאיירי דגם הב"ד לא ידעו ודנו לשבע מתחילה דזה דוחקי ועוד במתוך שא"י לשבע מצד דאומר א"י ל"ש זה דלגבי העד שייך לומר דלא ידע שיאמר כן אבל בב"ד לא שייך לומר כן ומחייבים תיכף בתשלומין וא"כ הרי לא נוכל לייחס סברא זו מצד שמתחילה החזקנו עדותו והי' אפשר לכאו' להכריח מזה. דהעיקר הוא כהך אופן דנאמנות העד אלים ושבועה הוי בירור אמנם גם אופן זה קשה להולמו חדא דיש להתבונן בעצם הסברא דהא לפי"ז יקשה במאי שני ממון משארי דברים דע"א אינו נאמן עליהם כמו במיתה ושארי עונשים וכמו דכתיב לא יקום ע"א כו' ובשלמא אם נימא דע"א נאמן רק לשבועה יתיישב דבשארי דברים דלא שייך שבועה ממילא אינו מחייב העד כלל אבל אי נימא דע"א הוי כב' עדים אלא דשבועה הוי בירור א"כ צריך להיות דבמקום דלא שייך שבועה: יהי' נאמן לגמרי ועוד דלפי"ז צריך להיות דבקרקע וקנס דלא שייך שבועה יתחייב ממון עפ"י ע"א אחרי דהכא ליכא בירור להיפך וגם הלשון דכ"מ ששנים מחייבים אותו ממון כו' משמע דהעיקר הוא דע"א מחייבו שבועה עכ"פ מבואר דגם על הך אופן יש להקשות וע"כ שני האופנים האלו הם דחוקים מאד ואזלי כל דברי הנ"ל:
שוב ראיתי דיש ליישב השני אופנים הנ"ל ובמה דסיימתי ואפתח לתרץ מתחילה אופן השני והיינו דבאמת י"ל כאופן השני ולא שייך לחקור על הך סברא דבמאי שני ממון משארי דברים דהלא זה גופא אנו למדין מזה דמצינו דע"א קם לשבועה וגם מצינו דאם אינו יכול לשבע משלם ע"כ מוכח מזה דהתורה האמינתו והשבועה הוי בירור וממילא במקום דלא מצינו שע"א מחייב שבועה י"ל דשם לא האמינתו התורה כמו במיתה ולעון וחטאת וממילא א"ש גם בקרקע וקנס כיון דשם ליכא שבועה ליכא הכרח דגם הכא האמינתו התורה ולא שייך לחקור הסברא כיון דילפינן זה מקרא אולם בכ"ז לא רחוק הדבר למצא קצת טעם לחלק דמשו"ה האמינתו התורה לממון והיינו דבאמת שאני ממון משארי דברים דבכל
הענינים בלא דברי העד לא נתעורר לנו שום ספק ואך ע"י העד נתעורר לנו ספק והבע"ד מכחישו או שאינו מכחישו. אבל עכ"פ עיקר הספק מעורר לנו העד אמנם בממון הנה גם בלא דברי העד יש לנו ספק. האמת עם מי דהאחד טוען כן והאחר מכחישו והעד מסייע לאחד וע"כ לא דמי למיתה וממון ושארי דברים והוא טעם נכון ויש להמתיק הדבר עוד יותר עפ"י מש"כ דענין דס"ס הוי כמו רובא והיינו מצד דע"י ספק' אחד הוי כמו מחצה על מחצה וע"י ספק השני הוי כמו רובא והאחרונים האריכו בזה וא"כ ה"נ י"ל בתחילה הוי כמו ספק השקול וע"י ע"א הוי כמו רובא וה והארכתי בזה בעיקר המחלוקת דאם הולכין בממון אחר הרוב דיתלה בזה ואך אי נימא דהוא מגדר דס"ס א"כ הא להרבה פוסקים ע"י ס"ס מוציאין ממון הגם דע"י רובא אין מוציאין ממון ע' כתובות (דף ט' ע"ב) בתו' ד"ה אי למיתב ועיי"ש בפ"י וע' חו"מ (סי' כ"ה) בש"ך הנוגע לזה ובס' ת"כ ובאו"ת ובקצוה"ח ובנתיבות והאחרונים האריכו בזה מאד ויש לתלות דברי הנ"ל בהא אם נאמן אדם לומר ברי נגד חזקה ורובא ובעיקר המחלוקת דבו"ש ובעניני חזקות בזה ואכמ"ל הנה בארנו דאיכא קצת סברא להסביר אופן הנ"ל וכ"כ יש להסביר הא דבקרקע אינו מועיל זה מצד דחזקת קרקע הוי חזקה היותר אלימתא ומשו"ה קרקע אינה נגזלת וע"כ אין נשבעין על הקרקע דהספק אטר נתעורר עי"ז לא אלים נגד חזקה כזו וגם אם ע"א נאמן לגמרי בכ"ז לא אלים כ"כ כמו ב' עדים ונגד קרקע אינו מועיל ומאן דסובר דקרקע נגזלת סובר דנשבעין ויש בכ"ז להאריך וכן יש להאריך עפי"ז בזה שנחלקו רבותינו ז"ל בטוענו ספק עפ"י ע"א אם חייב שבועה דאו' ע' טוחו"מ (סי' ע"ה) דהובא שם המחלוקת ובשו"ע (סי' ע"ה סכ"ג) ובש"ך שם והיינו דהני דסוברים דאינו חייב מצד דעיקר הסברא הוא היכא דהוי ספק בלא ד' העד אבל היכא דהספק נתעורר ע"י העד פטור ואינך חולקים ע"ז ויש בכ"ז להאריך הנה מבואר דמתורץ הך אופן וכ"כ יש לתרץ גם אופן הראשון הגם דהכא בל נוכל לומר דהוא ממש כמו שם בע"א בחלב מכ"מ י"ל דהוא מזה הגדר והכא יהי' כן כיון דלפי תכונת העדאת העד יש לו להאמינו ממילא גם אם יהי' מזה חיוב ממון בכ"ז לא מבטלינן הנאמנות שלו והנאמנות תליא בזה דאם העד רצה לחייבו שבועה נאמן ואם העד רצה לחייבו ממון אינו נאמן כלל ויתיישב מאד ויתיישב גם ד' הג"מ הנ"ל ודו"ה בזה עוד הארכתי בזה עפ"י יסודי דברינו הנ"ל בדין זה אם נתח יב שבועה להכחיש את העד ומת מה דינו וע' חו"מ וסי' ס"ט ס"ו) ובש"ך (ס"ק ל"א) ובקצוה"ח (סק"ז) וע' (בסי' פ"ז סל"ב ובסי' ק"ח) וכן הארכתי עפ"י דברינו הנ"ל בעיקר הדין דשניהם חשודים חזרה שבועה למחוייב לה ובהבדל שבין חשוד לשאר מחויי"ש והבאתי ד' הראשונים בזה ופה הנני מוכרח לקצר בזה וע"ל (סי' מ"א):
ועתה אחרי אשר זיכנו ה' לכל זה נזכה להבין כוונת הגמ' דאמרו שם מ"ס ע"א כי אתא לשבועה כו' ומ"ס ע"א כי אתא לממונא כו' וכתבתי מתחילה דקשה מאד להבין תוכן סברות של המחלוקת ופי' רש"י דמאן דסובר ע"א כי אתא לממונא כו' דריש לא יקום ע"א כו' אבל קם הוא לממון דחוק מאד דלא מצינו בזה מחלוקת אמנם לדברי הנ"ל יתבאר מאד דבאמת מודו כו"ע דאם נשבע נגד העד נפטר: וכ"כ אם אינו רוצה לישבע משלם אלא דפליגי בחקירתי הנ"ל היינו דמאן דסובר ע"א כי אתא לממונא הוא דקא אתי. סובר דנאמנות הע"א אלים לחיוב ממון והשבועה הוי אך בירור להיפך וזהו הכוונה לממונא הוא דקא אתי היינו דנאמנות העד הוא לממון והשבועה הוי בירור להיפך ומאן דסובר ע"א כי אתא לשבועה הוא דקא אתי הכוונה דמצד נאמנות העד אינו מחייב אלא שבועה וענין ממון הוא רק מצד שנתגלגל משבועה לממון וע"כ מתפרש המחלוקת כן מאן דסובר לממון סובר דחל בזה שבוה"ע כיון דבעצם מחייב ממון והגם דיש בידו לברר שלא כדברי העד היינו ע"י שבועה מכ"מ מצד זה אינו מונע החיוב דשבוה"ע ולמאן דסובר לשבועה הוא דקא אתי משו"ה אינו חייב קרבן שבועה כיון דעיקר החיוב אינו מחייב לו ממון וע"כ לא נחשב זאת העדאת העד לממון ואינו חייב קרבן שבועה ע"ז וכן מתפרשת יפה הסוגיא דסנהדרין דלמאן דסובר לממונא שייך שצירוף כיון, דע"א ג"כ לממון קא אתי ובאו שניהם על דבר אחד ותכלית אחד. ומאן דסובר לשבועה קא אתי לא שייך לדידי' להצטרף הך עד להוציא ממון כיון דלכתחילה לא בא אלא לחייב שבועה ומיושב היטב הסוגיות הנ"ל בע"ה ובחידושי רציתי להסביר הענין עוד יותר עפ"י מה שבארתי לקמן (בסי' מ"א) דלחיוב שבוה"ע בעינן שני פרטים (א) דהעד יהי' כשר (ב) דיהי' תועלת מעדותו והיכא דנחסר אחד מאלו אינו חייב קרבן שבועה [עיי"ש שכתבתי דאיכא בזה מחלוקת]. וע"כ י"ל דמאן דסובר ע"א לממונא יש על ע"א שם עד כשר כיון דמועיל לממון ולמאן דסובר ע"א לשבועה יש עליו שם עד פסול כיון דהתורה אמרה דע"א אינו מועיל כלל לממון א"כ הוי ע"א כמו קרוב והגם דהך עד גופא אם יש עמו עוד ע"א כשר ג"ז העד מכ"מ י"ל דכ"ז דיש ע"א הוי כמו קא"פ וכשיש ב' עדים הוו שניהם כשרים והוא כמו שביארתי במק"א למאן דסובר ח"ש מותר הגם דאם יאכל שיעור שלם יש איסור גם על ח"ש הראשון מכ"מ על ח"ש לחוד יש עליו שם היתר: והארכתי בזה לבאר דזהו הכוונה של ר' יוחנן דסובר ח"ש אסור מה"ת ומצד דחזי לאצטרופי היינו אחרי דאם יאכל שיעור שלם יחול שם איסור גם על ח"ש הראשון ממילא חל שם איסור גם עתה על ח"ש הראשון ור"ל פליג ע"ז הסברא והארכתי שם לבאר מכ"מ דפליגי ר"י ור"ל בזה הסברא וע"כ יתפרש יפה הסוגיא דשבועות וכן יתפרש הסוגיא דסנהדרין מס ע"א כי אתא לשבועה אתי כו' ואידך אטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא קא מס די אלא מצרפינן להו כו' היינו דמוכיח מזה דגם ע"א מועיל לממון ושייך צירוף דאל"כ האיך שייך צירוף גם היכא דבאו ביחד והארכתי בחידושי באופן זה אלא דרצית לדחות זה דא"כ האיך קאמר הגמ' דכו"ע ע"א כי אתא לשבועה כו' מ"ס דבר הגול"מ כו' דמאי אהני דהוי דבר הגול"מ כיון דאם ע"א לשבועה אתא הוי כמו קא"פ וכן מכל הני דאיתא שם בגמ' דלכ"ע חייב ע"א כמו בנסכא דר"א ואח"כ רציתי ליישב ג"ז די"ל דהכוונה דכיון דנימא דבר הגול"מ כממון דמי א"כ ממילא הוי עד כשר דמועיל בעדותו וכן יתורץ בכל הני דע"א מועיל והארכתי בזה אך בכל זה יותר נראה כמו שכתבתי מתחילה דפליגי בחקירה זו אם אלים נאמנות הע"א לממון או לא עוד הארכתי עפי"ז בסוגיא דקדושין בהא דפליגי בהמקדש בע"א אם חוששין לקדושיו או לא ע' קדושין ודף ס"ה ע"א) ולעיל בסי' ד' העירותי בזה מעט ורציתי לבאר פה בזה אך יען כי כבר הארכתי בענין זה ע"כ לא אכתוב עתה בזה ויבואר מה שיש לי עוד בזה לקמן (בסי' ל"ב):
נחזור לעניננו דמבואר היטב כוונת הגמ' דמ"ס ע"א כי אתא לשבועה וכמשנ"ת באורך והוא פשוט מאד:
עוד יש לי דרך אחד לבאר כוונת הגמ' הנ"ל על דרך פלפול. והוא דנימא דזה מודו כ"ע דאם נשבע נגד העד אינו משלו ואם אינו נשבע משלם אלא דמחלקותייהו יתבאר כן דמאן דסובר ע"א לממונא קא אתי הוא משום דסובר חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא וע"כ לדברי העד דיודע דחייב ממון יש לו לדון דלא ישבע לשקר ודמי כמו דמחייבו ממון דהי' לו לחשוב דלא ישבע הגם דלדבריו הוא חשוד אממונא מכ"מ הלא חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא ומאן דסובר ע"א כי אתא לשבועה הוא דקא אתי י"ל דסובר חשוד אממונא חשוד אשבועתא וא"כ יש להיות דישבע לשקר וע"כ גם לפי ד' העד לא הפסידו ממון והארכתי גם בזה. אך יען כי עיקר הדבר בנוי רק עד"פ ע"כ אין רצוני להאריך בזה:
ועתה נחזור לראש דברינו מה שהבאתי מתחילה הקו' בעדות מיוחדת דהא הוי עשאאי"ל מצד דיכול לומר לחייב שבועה באתי דכפי שנתבאר לנו עתה באור הדברים בהמחלוקת דע"א לשבועה כו' או לממונא כו' יובן דאין כאן שום קו' כיון דעתה קיימינן דמאן דסובר דע"א לממונא קא אתי דמי כמו דהוא חייבו ממון. וגם בארנו דמאן דסובר ע"מ כשר סובר דע"א לממונא קא אתי ולפי"ז אין ביד העד לומר לחייבו שבועה באתי כיין דאנו דיינינן דדמי כאלו חייבו ממון גרידא. אשר אין בזה שום התנצלות לפטור מזה ומאן דסובר דלשבועה קא אתי הלא סובר דע"מ פסול ונוכל לומר דזאת כוונתו דע"א לשביעה קא אתי ומשו"ה לא מצרפינן משום דהוי עשאאי"ל דלדידי' ודאי דהעד אינו בהזמה אמנם זה התי' לא יעלה כהוגן אלא לפי הדרך הפשוט שהנחתי דלפי זה הדרך אמרינן דזה דמי לממון. אבל לדרך השני עד"פ שכתבתי לא יעלה זה דכל הסברא דאמרינן דהעד הי' צריך לשפוט דבודאי לא ישבע הנידון לשקר וישלם. וא"כ כ"ו הוא כשאנו קיימינן דהעד מעיד על אמתת הדבר. אבל אח"כ כשהוזם אגלאי מלתא דשקר ענה בו וא"כ שפיר יכול לומר לחייבו שבועה ואי דהי' לו להבין דלא ישבע כיון דהאמת הוא כדברי הנידון ודאי דישבע ואולי לפי מה שחקרתי לקמן (בסי' כ"ה) דיש סברא לומר דכל ההזמה יהי' דווקא כשהעדים המוזמין מכחישים את העדים המזימין א"כ כיון דעתה העד מכחיש ואומר דהעיקר כדבריו א"כ ממילא יש לנו לדונו כאילו בא לחייבו ממון דלדבריו ודאי דלא ישבע וכיון דעתה ניזום ודיינינן אותו ששקר העיד חייב כפי מחשבתו וכפי דבריו אבל הוא דוחק לאחוז החבל בתרי ראשין דממ"נ אם דיינינן אותו לשקרן א"כ ממילא מוכח דלא חייבו אלא שבועה ואם נדין אותו לחוש אמת האיך מחייבינן לי' כלל ודוק היטב כי היא חקירה נפלאה]. דלזה הדרך לא שייך לומר לממונא קא אתי כ"ז שאנו מחזיקים אותו לאיש אמיתי ומעיד האמת אבל לדרך השני יתכן דברינו: ואולי יש לדחוק גם לזה הדרך כמו שכתבתי ודחוק. ובאמת משמע יותר כדרך הפשוט וניחא ודאי] וא"כ י"ל דעיקר מחלקותם הוא תלוי בזה גופא אי כוי עשאאי"ל או לח ואף אי נימא דלא זהו עיקר מחלקותם. אבל ודחי דיש ליישב כן. כיון דסוף סוף מוכרחינן לומר דמאן דסובר דמצרפינן סובר דע"א לממונא אתי ומאן דסובר דאין מצרפינן סובר דע"ח לשבועה אתי וא"כ מיושב הקושיא שלי:
ובהיות כן ממילא מוכח גם ספיקנו לענין ע"מ דד"נ בהגדה. דודאי לפי שבארנו נוכיח דבד"נ ע"מ בהגדה לא מהני לכו"ע דהא לפי מה שבארנו עיקר הטעם דמאן דסובר דע"מ בהגדה מצרפינן משום דסובר דגם ע"א פועל לממון בעדותו אבל היכא דע"א אינו פועל כלל בעדותו מודה ג"כ דאין מצרפינן ולפי"ז בד"נ דע"א אינו פועל כלל [דהא אפי' גדר שבועה לא שייך] ברור דלא מצרפינן לכו"ע ולפשט ספיקנו:
אולם אחרי העיון אין מכאן מקום גינוי לספיקנו דכ"ז הוא לפי ההנחה שהנחתי דהפי' שם בסנהדרין דמאן דסובר דמצרפינן סובר דע"א לממונא קא אתי אבל לקושטא דמלתא אינו כן [ויהדר גם הקושיא שלי מחמת עשאאי"ל לדוכתה] דלפי"ז יוקשה הלכתא על הלכתא דהא בשבועות נ"ב מפרש הגמ' דמחלקותם אם משביע ע"א חייב או לא תליא אם ע"א לשבועה קא אתי או לממונא ומאן דסובר דלממונא סובר דמשביע ע"א חייב ומאן דסובר דע"א אתי לשבועה סובר דמשביע ע"ח פטור ובלישנא אחרינא מפרש שם הגמ' דכו"ע סברי דע"ח כי אתא לשבועה הוא דקא אתי אלא דמאן דסובר דמשביע ע"א חייב משום דסובר דהגול"מ כממון דמי עכ"פ זה מוכח אליבא דתרי לישני דאי נימא דע"א לממונא הוא דקא אתי צריך להיות דמשביע ט"א חייב והנה לדינא פסקינן דמשביע ע"ח פטור ע' רמב"ם (בפ"י מהל' שבועות ה"ה) ולפי"ז ממילא מוכח הדבר דתפסו להלכתא דע"א לשבועה קח אתי ולענין עדות מיוחדת פסקו כולם כר"נ דשומעין דבריו של זה כו' וכשר ע"מ. ע' רמב"ם (בפ"ד מהל' עדות ה"ד) ובחו"מ (ס ל ס"ט) ולפי"ז לפי דברינו ובאורנו דמאן דסובר ע"מ כשר הוא משום דסובר דע"א לממונא קא אתי וא"כ כשפסקו דע"מ כשר מוכרחים לסבור דע"א לממונא קא אתי (וצ"ע גם מפסק הלכה דחשוד אממונא ע חו"מ (שי' צ"ב) אבל כבר דחיתי זה הדרך והעיקר כדרך השני ע"כ לא רציתי להאריך בזה] והוא תרתי דסתרי אהדדי עם הפסק הלכה לענין משביע ע"א ואין לומר דמשום לענין עדות מיוחדת פסקינן כאידך לישנא דפליגי באקושי הגדה לראי' דהא זה ודאי אי אפשר דהא להך לישנא סוברים כו"ע כרבנן דפליגי על ריב"ק ואנן פסקינן כריב"ק דע"מ בראי' כשר בד"מ ועוד דלפי מש"כ מוכרח הדבר דלפי דפסקינן דע"מ כשר בד"מ נפסוק דע"א לממונא אתא דאל"כ קשה מחמת עשאי"ל ואולי נימא דע"ז הקושיא נתרץ באמת תירוץ אחר אבל איך שיהי' יקשה לן פסקי הלכה אהדדי:
אברא דכד נדייק היטב נראה דע"כ אינו סובל פשט הגמ' כמו שבארנו דכא לפי מם שבארנו עיקר הסברא של מאן דסובר דע"מ פסול משום דסובר דע"א אתא לשבועה ומשו"ה ל"ש לצרפינהו לממון וא"כ לפי"ז יסתעף לנו דין חדש דאם ראו העדים כאחד אלא דהגדתן הי' בפ"ע ובעת שהעיד העד בפ"ע אמר שראה עם עוד ע"א ואולי יבא השני לפי"ז חזינן דלממון קא אתי דמתחייב הנידון ונצרפם וזה דבר המתמיה דכל כי החי הי' להם לפרש ועוד דהא אי נימא דבעינן דווקא עדות שראו כאחת ח"כ ע"כ דהעידו ג"כ שראו כאחת דאל"כ ת"ל דבלא"ה פסול מחמת שהראי' לא הי' כאחת וא"כ ממילא מוכח דלממון קא אתי אך ע"ז אפשר דבאמת סוברים בהך לישנא כריב"ק דלא בעינן הראי' כאחת וממילא לא העיד שראה עם עוד ע"א אבל אם הי' מעיד שראה עם עוד ע"א באמת הי' מהני לכו ע [ויתפשט לפי"ז קמט גדול מה דלכאורה אינו מדוקדק לשון הגמ' דקאמרו בלישנא אחרינא ודכולי עלמא כרבנן דפליגי עלי' דריב"ק והכא באקושי כו' דמהלשון ודכו"ע משמע דבלשון הראשון הזכיר דאינם סוברים כו"ע כן ובאמת צ"ע היכן מוזכר זאת אמנם לפי מש"כ מוכרח הדבר דבלשון הראשון סוברים כו"ע כריב"ק ומשו"ה שייך לפרש בלשון האחרון ודכו"ע כרבנן והוא נכון] אבל גוף הדבר הוא דוחק גדול דנימא דכה"ג [דהעיד שראה עם עוד ע"א] מהני לכו"ע אחרי אשר דזה לא נזכר כלל ועוד דלפי"ז צ"ל דבד"נ ודאי דכשר ע"מ בהגדה (ודלא כמו שכ"ל] לכו"ע. דהא כבר בארתי דבד"נ ע"מ דראי' פסול ולפי"ז צ"ל בד"נ כן דכל עד דבא להעיד על ד"נ צריך להעיד שראה גם את חבירו [כיון דע"מ דראי' פסול] וא"כ ממילא מוכח דאתי להריגה וממילא מצרפינן לכו"ע דהא לפי מה דקיימינן עתה סוברים כו"ע אי הי' אתי העד הראשון ג"כ לחייב ממון הי' מצרפינן אותו אלא דמאן דסובר דאין מצרפים משום דסובר דע"א לשבועה כו' חבל בד"נ דע"כ בא להריגה ודאי דמצרפינן ובגוף הדבר אם בעינן שיעידו שראו זא"ז ע"ל בסי' כ"ט] וג"ז הוא דבר זר ומתמיה ועוד יקשה יותר דלפי מש"כ הפי' דאטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא קא מסהדי היינו דבא ליתן הכרח דע"כ ע"א לממונא קא אתי וממילא אף אם העידו בשני ימים כל אחד ביום בפ"ע דאם נימא דע"א לשבועה קא אתי א"כ אפי' אם באו שניהם ביחד מכ"מ הא לא בחד פומא מגידין וע"כ דמוכרח מכאן דגם ע"א לממונא קא אתי ויקשה מאד הא משכחת דראו כאחת ואומר דראו כאחת או דקא מרמזי רמוזי ולפי משכ"ל משכחת גם בע"מ דיהי' מוכח דבא לחיוב ממון וא"כ איזה הוכחה שייך הכא:
וע"כ דהאמת יורה דרכו דביאור הגמ' הוא כן דמאן דסובר דאין מצטרפין סובר כיון דע"א לשבועה קא אתי א"כ אי אפשר לצרף העדאתו לממון דאיך נימא דמהעדאת העד דאין בכחו לחייב יותר משבועה יסתעף מזה חיוב ממון: ולפי"ז אפי' אמר להדיא דבא לחייב ממון מכ"מ לא מצרפינן דהא אין בכחו לחייב יותר משבועה ואידך מביא ראי' דכה"ג מצרפינן והיינו דהא אפי' כי אתו בהדי הדדי מכ"מ הא כל חד וחד מעיד בפ"ע והאיך שייך לצרפינהו לממון כיון דהתורה אמרה דע"א אינו מחייב ממון וא"כ כל אחד ואחד לא הוי אלא ע"א והאיך מחייבים ממון וע"כ דכוונת התורה כן הוא דהיכא דליכא אלא ע"א אינו מחייב אלא שבועה אבל היכא דאיכא שני עדים הגם דכל חד וחד בפ"ע הוא ע"א מכ"מ מצטרפין כ"כ היכא דבאו בשני ימים ג"כ מצטרפין ולפי"ז אין הכוונה דסובר דלממונא קא אתי אלא דמוכיח דאפי' כה"ג מצטרפין וזהו האמת הברור בפי' הסוגיא וכיון שכן ממילא קמה הקושיא שהקשיתי בעדות מיוחדת מחמת דהוי עשאאי"ל דיכול לומר לחייבו שבועה באתי כיון דבארנו דאפילו מאן דסובר דמצרפין מכ"מ סובר דע"א לשבועה קא אתי [אבל הפי' בסוגיא דשבועות קם כמו שפי' לעיל בשני האופנים מעתה נחזור לספיקנו לענין ע"מ דהגדה בד"נ דלפי מה שבארנו עתה משמע לכאורה ברור דע"מ דד"נ חד דין יש לו עם ע"מ דד"מ [ע"מ דהגדה] ומאן דסובר דע"מ [בהגדה] כשר בד"מ יסבור דגם בד"נ כשר כיון דבארנו דמאן דסובר דע"מ בד"מ כשר הוא לאו משום דסובר דאתי לממונא אלא משום דסובר דמצרפין כמו בכל עדים שמצרפין וזו ההוכחה איכא גם גבי ד"נ [דדוח"ל דגם לפי זה הטעם הא דמצרפינן הוא משום דלכה"פ ע"א מועיל לשבועה ומשו"ה מועיל אפי' היכא שלא הזכיר השני אבל הכא אינו מועיל דהא זה ההוכחה איכא גם גבי ד"נ וכנ"ל]:
אמנם אחרי העיון נראה דגם לפי מה שבארנו עתה עדיין יש סברא גדולה לומר דע"מ דהגדה פסול בד"נ לכו"ע דהנה זה ודאי אי נימא כלשון האחרון דמחלקותייהו הוא אי מקשינן הגדה לראי' שייך לומר דגם בד"נ פליגי בזה גופא אי מקשינן הגדה לראי' ולא עוד אלא דיתיישב עוד יותר המחלוקת בד"נ מבד"מ דהא בממון מוכרחינן לומר להך אוקימתא דפליגי אם מקשינן הגדה לראי'] דסוברים כו"ע כרבנן דפליגי על ריב"ק והוא שלא כהלכתא אבל בד"נ אם נרצה לומר דפליגי אם מקשינן הגדה לראי' נוכל לומר דסוברים כהלכתא דהא בד"נ כו"ע מודו דבעינן דהראי' יהי' כאחת והנה זה ודאי דבד מ פסקינן כלשון הראשון דהא בלשון האחרון מוכרחינן לומר דסוברים כרבנן דפליגי על ריב"ק והלכתא הוא כריב"ק וע"כ דהלכתא כלשון ראשון דהמחלוקת הוא בסברא והנה יש לנו לחקור בלשון הראשון האיך תפסינן אם מקשינן הגדה לראי' או לא והנראה בזה הגם דהכרח ליכא לזה מכ"מ אחרי דבלשון אחרון חזינן דהוי מחלוקת אם מקשינן הגדה לראי' מוכח דאיכא סברא דנקיש הגדה לראי' א"כ בלשון הראשון דליכא הכרח יש לן לומר דכו"ע סברי דמקשינן הגדה לראי' אלא דבלשון ראשון תפסינן דכו"ע סוברים דלא בעינן הראי' כאחת וכריב"ק כהלכתא וקצת ראי' לזה דהנה כבר העירותי לעיל דמהא דקאמרו בלישנא אחרינא ודכולי עלמא כרבנן דפליגי עלי' דריב"ק מוכרח דבלשון הראשון סברו דכו"ע כריב"ק ומשו"ה שייך לומר דללשון אחרון הוא ההיפך וא"כ לפי"ז משמע דמלשון ראשון מוכרח דסוברים כריב"ק וכתבתי לעיל ההכרח אבל לפי מה שבארתי עתה אין הכרח וע"כ נימא דזה גופא ההכרח דבלשון ראשון תפסו דכו"ע מקשו הגדה לראי' וממילא מוכח דבלשון ראשון תפסו דכו"ע סוברים כריב"ק דאל"כ משו"ז לחוד יפסול [ולהכשיר לא שייך ההיקש כיון דיש סברא להיפך ודו"ה] וממילא י"ל דהלכתא כן ואי כן כיון דבד"נ ע"מ דראי' פסול לכו"ע ממילא י"ל דגם ע"מ דהגדה פסול כיון דמקשינן הגדה לראי' והיא הערה עצומה לדינא:
כלל היוצא מכל המקובץ דאיכא שני מיני עדות מיוחדת ע"מ דראי' וע"מ דהגדה מעתה אחרי כל זה א"ש הקושיא שהקשיתי בראש דברי למה לן קרא לפסול ע"מ בד"נ דהא דבעינן קרא הוא על ע"מ דראי' וא"כ י"ל אף בגוונא דההגדה הי' כאחת וידעו זה מזה דהוה עשאי"ל וע"מ דהגדה ל דבאמת ידעינן דפסול גם בלא קרא מחמת עשאאי"ל או דשם פסול אף באופן דהעד הראשון הזכיר דראה עם חבירו דודאי בא להריגה וממילא הוי עשאי"ל בכ"ז פסול מחמת דמקשינן הגדה לראי' עכ"פ איך שיהי' אין מזה שום קושיא על דברינו:
הן אמת דלפי מש"כ עתה הי' אפשר לתרץ הך קושי' [בעדות מיוחדת דממון דהא הוי עשאאי"ל] בנקל היינו דמאן דסובר דע"מ [דהגדה] כשר בד"מ הוא דווקא באופן דידעינן דהעד הראשון אתא לממון [וליכא למימר לחיוב שבועה באתי] כגון דראו כאחד ובעת שהעיד עדותו אומר דראה עם עוד ע"א ורוצה לחייבו ממון [כשיבא השני דכיון דראו שניהם עלול הדבר שגם השני יבא] כיון דלפי מש"כ פליגי גם כה"ג דמאן דפוסל ע"מ סובר דאפי' כה"ג דהעד הראשון אומר דבא לחייבו ממון ג"כ פסול ממילא י"ל דהמכשיר לא מכשיר אלא בכה"ג ואזל כל הקושיא אבל מסתימת הגמ' והפוסקים לא משמע כן אלא דמכשירין בכל גוונא ע"מ אפי' אם לא הזכיר שראה עם עוד ע"א [ובפרט כיון דהלכתא דלא בעינן בממון ראי' כאחת ודאי דדחוק הוא לומר כן] ושפיר קמה הקושיא דהוי עשאאי"ל ומוכרחין לכל דברי הנ"ל ודו"ק:
נחזור לעניננו דגם מהא לא תברא ונשארו דברי קיימים די"ל דמשי"ה ע"מ כשר דמקרי ישנו בהזמה משום מלקות וכמו שהארכתי בסי' הקודמים כנ"ל ובזה נשלם לע"ע כל השלשה ספיקות וההערות שהערנו על האי כללא דידן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |