ספר המקנה/קידושין/ע/א

ספר המקנה קידושין ע א

דף ע' ע"א

גירי וחרורי מנ"ל וכו' דכתיב כל הנבדל וגו'. לכאורה אין במשמעות כל הנבדל מעם הארץ עבדים משוחררים ויש ליישב עפ"י מ"ש בחידושינו כתובות דף כ"ד בתוס' ד"ה שאני הכי וכו' דעיקר הרעותא שכתבו התוס' שם במה שנקראו ע"ש בני ברזילי שהי' ישראל היינו משום שהי' להן חשש עבדות שלכך נקראו ע"ש אמם שהולד הולך אחר האם א"כ כיון דמסתמא שחררו זה את זה כדין כהנת שנתערב ולדה בוולד שפחתה או מדין הפקר. א"כ הי' בהן חשש עבדים משוחררים ומ"מ הי' בו ג"כ חשש חללה שאותן כהנים שנשאו השפחות אחר שנשתחררו הולד חלל וכן משמעות קצת מדמציין הש"ס חללי גירי וחרורי מנ"ל דלא הוי ליה למימר אלא חללי מנ"ל כדקאמר לקמן ממזרי מנ"ל ולפמ"ש אתי שפיר דחרורי נמי נפקא מהאי קרא דלעיל ולפי שאינו על סדר המתני' נקט הכי ג"כ בתרי גירי וחרורי מנ"ל כסדר לשון המתני' וק"ל:

שם. אני אמרתי יהי' ישראל חשובים לפני ככרוב וכו'. הנה עפ"י פשוטה יש לפרש מה דקאמר והם שמו עצמם כנמר מפני שהנמר הוא מנומר בחברבורות וכמו שאמר הכתוב היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו וגו' וכן ישראל כשהם מיוחסין הן מהודרין ושכינה שרה עליהם כמו שהי' השכינה שורה בין הכרובים בבהמק"ד כמש"ה ודברתי אתך מבין שני הכרובים אבל כשהן מעורבין בפסולים אינו מהודרין והם כנמר שהוא מנומר וכמ"ש חז"ל פי' לולב הגזול מנומר פסול מפני שאינו מהודר ויש עוד לפרש ע"ד שאמרו לעיל דף מ"ט ע"ב דעשרה קבין עזות ירדו לעולם תשעה נטלו מישון וכו' שהעזות הוא סי' ממזרות וכן כתבו התוס' בסוף פ"ק דיבמות וכן פי' רש"י בברכות דף י"ו ע"ב ומעזות פנים שלא יוציאו עלי לעז ממזרות ע"ש והם שמו עצמם כנמר שהוא עז כמו שמצינו לענין קדושה הוי עז כנמר לעשות רצון אביך וכו' ועיין במהרש"א ז"ל שדקדק דנמר אינו אימר דכתיב בקרא שהוא בנין ולולי פי' רש"י ז"ל הי' נראה ושמו א"ע כנמר אין הכוונה על החי' ששמה נמר אלא כמו שדרשו חז"ל במסכת שבת דף ק"ו ע"ב בקרא דיהפוך כושי עורו ונמר וגומר דנמר אינו לשון חי' אלא לשון תמורה והנון אינו משורש התיבה וכמו שפי' רש"י שם בד"ה אלא ככושי וכו' והאי נמר לשון תמורה וכו' ולפ"ז יש לפרש א"ש חז"ל בחגיגה דף י"ב ע"ב בחיות הקודש בתחלה אמר פני שור ואח"כ אמר פני כרוב שהתפלל יחזקאל ואמר אין קטיגור כעשה סניגור ונהפך לכרוב וזהו שאמר אני אמרתי שיהי' חשובין לפני ככרוב והם שמו א"ע כדבר שנתחלף כלומר כשור שהיה בתחלה קודם שנהפוך והוא קטיגור שמזכיר עון העגל שהיה בגילוי עריות כמ"ש חז"ל ויקומו לצחק שאין צחוק אלא גילוי עריות ולפ"ז א"ש דגם אימר דקרא היינו לשון חילוף:

שם. מעלה עליו הכתוב כאילו חרשו וזרעו מלח וכו'. יש לפרש ע"ד שפירש"י ז"ל בפ' נח והנני משחיתם את הארץ שגם הארץ נשחת ג' טפחים כשיעור עומק המחרישה בשביל שהשחיתו את דרכם והיינו דקאמר כאילו חרשו וזרעו מלח הוא קלקל שיעור המחרישה ג' טפחים כדאי במסכ' ב"ב:

שם. ואינו מדבר בשבחה לעולם וכו'. יש לפרש ע"ד מש"ה אהבת רע מטוב ושקר מדבר צדק סלה מ"ש רע מטוב יש לפרש ע"ד שאחז"ל טובתן של רשעים רעה הי' אצל צדיקים וזהו שאמר דאפילו הטובה של הרשע כוונתו לרעה ומ"ש שקר מדבר צדק ע"ד שאמרו שבעלי שקר אומרים אמת בתחילתם כדי שיתקיים השקר וזהו שאמר שאע"פי שלפעמים מדבר צדק כוונתו שיקיים השקר סלה ע"י האמת שדיבר בתחילה וכן הוא הדרך המספרים בגנותם של חבירם בשקר שמתחיל בתחילה בשבח כדי שיתקיים הגנות השקר שאומרים וכמו שמצינו במרגלים שאמרו בתחילה ארץ זבת חלב ודבש וזה פרי' וכמו שפרש"י ולא היה כוונתם שיתקיים השבח אלא בשביל קיום השקר וזהו דקאמר ואינו מדבר בשבחה לעולם אף על פי שהוא מתחיל בשבח אין כוונתו שיתקיים השבח לעולם אלא שיתקיים הפסול והגנות לעולם וק"ל:

שם. דשקיל מן קמאי וכו'. ר"ל לפי שהוא מחזיק א"ע שהוא בא מבית חשמונאי שהוא כהן שמצוה להקדימו אבל באמת אמרינן בסוף הוריות שת"ח קודם לכהן ולכך ביזה אותו ופשוט:

שם. כיון שנתמנה פרנס על הציבור וכו'. עד"ז יש לפרש מש"ה גבי אברהם ויקח בן בקר ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו ואח"כ כתיב את בן הבקר אשר עשה משמע שהוא בעצמו עשה ויש לפרש מ"ש ויתן אל הנער ולא עשה בעצמו מפני שאברהם היה נשיא אלקי' ולא רצה לגלות בפני שלשה אנשים שהיא בעצמו עושה מלאכה אבל בצינעה הוא בעצמו עושה וא"ש וימהר לעשותו הוא על אברהם שאחר שאמר אל הנער לעשותו מיהר הוא בעצמו לעשותו והיינו דקאמר את בן הבקר אשר עשה וק"ל. ועיין מ"ש בזה בחידושי תורה:

שם. א"ל פורתא דגנדריתא קא עבידנא וכו'. משמע שהושיבו כיון שאין זה אלא בנין של מצות מעקה אין זה משום מלאכה בפני רבים וכה"ג מצינו במשה רבינו ע"ה בסוף יתרו ויבן מזבח וכן בסוף משפטים ויבן משה מזבח וכן בהקמת המשכן ויקם משה את המשכן משמע דכל מלאכת מצות מותר לעשותו וצ"ע למה לא הזכירוהו הפוסקים וק"ל:

שם. כל האומר אתרונגא תילתא ברמות רוחא וכו'. והנה כוונתי בזה לדברי מהרש"א ז"ל אלא שדבריו הם ברמז ואני מוסיף על דבריו. הנה יש בבחינות הגאוה שלשה בחינות האחד מחשבת הלב כמש"ה ורם לבבך ושכחת וגו' וכדומה רבות והאחד בדיבור כמו שנאמר לשין מדברת גדולות וגו' וכתיב תאלמנה שפתי שקר הדוברת על צדיק עתק בגאוה והא' במעשה כמ"ש יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ושלשה בחינות אלו הם בחינות נפש ורוח ונשמה שהנפש במעשה והרוח בדיבור והמחשבה בנשמה ולכך אמר לו שבגאות הדיבור הוא תלתא ברמות רוחא שליש הגאה שהיא בהרמת רוח ואמר שמואל זה דוקא באתרוג משום דבאתרוג יש בבחינות הדיבור שה' אותיות שבאתרוג והוא מחמשה מוצאת הפה ה"א מהגרון וה"ת מהלשון והרי"ש מהשניים והוי"ו משפתיים והג' מהחיך.

והנה בבחינות הדיבור עצמו יש בו ג"כ ג' בחינות הא' הוא בחינות חיך וגרון שהם הוצאת פנימין והם בחינות המחשבה כידוע ומוצא השני' והשפתיים הם בחינות המעשה כמ"ש חז"ל עקימות שפתיו הוי מעשה וכל אלו הם שומרים את הלשון מבפנים ומבחוץ כמ"ש חז"ל שני חומות בראתי ללשון והלשון הוא בחינות הרוח המכריע ביניהם והנה יש בתיבות אתרוג שני אותיות מבחינות חיך וגרון שהוא בחינת המחשבה ושני אותיות מבחינות השני' והשפתי' שהם בחינות המעשה אות אחד שהוא הה' שהוא מבחינת הלשון וטעם המיעוט הזה להקטינו שלא יהא לשון מדברת גדולות וכשהוא מוסיף בו נו"ן שהוא ג"כ בחינת הלשון הרי דהוי תילתא ברמות רוחא ר"ל בבחינת הדיבור עצמו שהוא רמות רוחא יש בו תילתא וכ"ז נכלל בדברי המהרש"א ז"ל ומיהו יש להוסיף עוד טעם שאמר זה באתרוג דוקא כי אמרו חז"ל שעץ הדעת היה אתרוג וכמפורש אצלנו שהתיקון הוא לרמז במה שקראה התורה פרי עץ הדר כי בחטא עץ הדעת שהי' מעורב בטוב ורע כשתסיר מתיבת הדעת מספר רע נשאר עץ הדר ועיין מ"ש לקמן דף ע"ג ע"א בזה וע"ז אמרו חז"ל שהקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם ופירשו המפרשים דקאי על אדם הראשון שהי' בחטא עץ הדעת קנאה ותאוה וכבוד כי הי' בו קנאה להיות כאלקים להיות יודע טוב ורע ותאוה לעינים וכבוד שנתגאה במה שהי' בג"ע כמ"ש אדם ביקר בל ילין וכן הוא ביחזקאל בעדן גן אלקים הייתי ועי"ז נגזר עליו יציאתו מן העולם ונטרד מן גן עדן הרי שיש באתרוג בחינות ביטול הגאוה ושמעתי כי מ"ש דהמע"ה אל תביאני רגל גאוה ויד רשעי' אל תנידני שם נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום שר"ת אל תביאני רגל גאוה ויד הוא אתרוג ונר' לענ"ד לפרש עפ"י מ"ש ויד רשעים אל תנידני שכבר כתבנו שע"י בחינות הכבוד שחטא בו נטרד מן ג"ע כמו שפירש"י ז"ל בפ' אדם ביקר בל ילין שבעבור זה לא לן בג"ע ורש"י ז"ל פי' בפ' וישב בארץ נוד קדמת עדן שהוא מקום שנטרד ונגלה שם אדם וע"ז אמר ויד רשעים אל תנידני ר"ל יד הוא מקום כפי' רש"י ז"ל שלא יצטרך להיות במקום נוד בעבור חטא הגאוה ואין להאריך וק"ל:

שם. תיתי דונג תשקינן וכו'. ע"ש מ"ש מהרש"א ז"ל בזה ויש לפרש כפשטא עפ"י מ"ש התוס' בפסחים דף פ"ו ע"ב בד"ה אין מסרבין וכו' דעל מה שאמר לו ניתב מר אפורי' שהוא בדבר חשוב מסרבין אף לגדול אבל על מה דיהיב ליה כסא וקבלא בחד זימנא אין מסרבין לגדול אם כן י"ל במה שאמר לו בתחלה ניתב מר אקרפיטא ולא יתיב מיד היינו משום דהוא דבר חשיבות ומסרבן אף לגדול אבל מה שאמר לו בדבר אכילה ושתי' ולא השיב לו הן הי' סובר רב נחמן שאינה רוצה שישמש אותו כדאיתא לעיל בפ"ק גבי רבי טרפון לכך אמר תיתי דונג תשקינן גם י"ל מפני שאמרו בברכות דף נ"א כוס איספרגוס אין מחזירין אותו אלא למי שנתנו לו ואין דרך לשמש בבעה"ב להחזירו לידו הכוס ריקן לכך אמר תיתי דונג ובזה א"ש מה דאמר אין משתמשין באשה דלכאורה אין השימוש על ידו שהוא לא צווה אותה אלא שהיא עושה בצווה אבי' ואין בזה איסור אלא כיון שיצטרך להחזיר הכוס לידה ע"ז אמר אין משתמשין כלל ודו"ק:

שם. אין משתמשין באשה וכו'. אף על גב דמצינו בקרא כדאמר אליעזר עבד אברהם לרבקה השקיני נא מעט מים מכדך וגו' ומצינו ג"כ באמנון שאמר שתמר תעשה את הברי' לפניו ויאכל וצוה דוד לעשות כן וכן מצינו באבישג שהיתה משרתת את המלך ואמרו חז"ל שהתירו לו לייחד עמה אע"פ שהיא אסורה לו ולא אמרו שהתירו לה לשמש אותו וגם לא הי' טעם בזה להתיר נראה פשוט שלא נגזר גזירה זו באותו פעם שהרי אפילו על יחוד פנוי' לא גזרו אלא עד אחר אותו מעשה דתמר וק"ל:

שם. א"ל הכי אמר שמואל קול באשה ערוה. כ' הב"ש בסי' כ"א בשם הרשב"א אף על גב דקול דיבורה שרי מ"מ מה שהוא משיב על שאלת שלמה גרע טפי דאיכא קירוב הדעת ולפ"ז הא דאמר בברכות בס"פ מי שמתו דאמר שמואל קול באשה ערוה וכתבו הפוסקים דהיינו לענין ק"ש וקול זמר ולכאורה צ"ל תרי מימרא דשמואל נינהו אבל הרא"ש בברכות כתב שם דהא דאמר שמואל קול באשה ערוה היינו לשמוע ולא לענין ק"ש ונראה העיקר כיון דיליף מקרא כי קולך ערב ומראיך נאוה והיינו דקמ"ל שמואל דקול הוי ערוה כמו מראה וכיון דמצינו במראה דבא"א אסור להסתכל אפילו במקום שדרך להיות מגולה כדאיתא בברכות שם כל המסתכל באצבע קטנה וכו' ובזה אין חילוק בין ק"ש דלבעלה אין איסור אפילו בשעת ק"ש אבל במקומות המכוסים בזה יש חילוק דבשעת ק"ש אסור אפילו לבעלה וכיון דיליף שמואל קול ממראה כמו כן יש בקול דיבורה דהיינו דרך חיבה כמו הכא אין חילוק אפי' בשעת ק"ש לבעלה מותר ולאחרים לעולם אסור והיינו כמ"ש הרא"ש אבל בקול זמר שאין רגילות לשמוע דינו כמו במראה במקומות מכוסים והיינו כמ"ש הפוסקים הנ"ל דאסור לבעלה בשעת ק"ש נמצא מימרא דשמואל חד הוא דקול שוה למראה בכל ענין ואין מחלוקת בין הפוסק ם אלא דהרא"ש מפרש דברי שמואל כפשטא דקרא כי קולך ערב ומראיך נאוה דמשמע מסתמא בקול ומראה הרגילים והפוסקים הנ"ל מפרשים אותו לענין ק"ש לפי משמעות הסוגיא בברכות שם דמיירי בק"ש אמנם בתר"י כ' והביאו הב"י בא"ח שם דאפילו קול זמר אם הוא יכול לכווין לבו בתפלתו בענין שאינו שומע אותה ואינו משים לב אלי' מותר וכו' וכן במראה אין איסור אלא כשמסתכל אבל בראי' בעלמא מותר עכ"ל וכן כ' המג"א בסי' רכ"ח ס"ק ה' וז"ל ועיין בסי' רכ"ט דמשמע דלשון להסתכל דוקא להסתכל הרבה וכו' וקצת ראי' מדכתיב בשמואל ותצאינו הנשים מכל ערי ישראל לשיר וגו' נהי לדעת הרמב"ם דאינו אלא מדרבנן כמ"ש הב"י שם די"ל דעדיין לא גזרו רבנן וכמ"ש לעיל לענין שימוש באשה אבל לדעת הפוסקים שם דהוא מדאורייתא צ"ל כמ"ש התר"י דאינו אלא במתכווין לשמוע ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף