ספר המקנה/קידושין/מז/א
שם הניחא למ"ד וכו'. הנה לדעת הרמ"ה שכתבנו לעיל דהיכא דגמר דיבורו קודם הנתינה הוי לי' כאילו אמר אלו יש לפרש דדוקא לפי דברי רבא שייך קושי' זו משום דבל"ז המ"ל דהא דלא מתרצי רב ושמואל אסיפא משום דלשיטתייהו אזלי דס"ל גבי נתאכלו המעות בתוך למ"ד יום דלא דמי למלוה וה"ה נמי היכא דגמר דיבורו כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ואפי' בקמייתא וכו' ומשמע מלשון מתני' דמיירי בגמר דיבורו ולא הוי לי' מלוה כלל ומצטרפות אבל בברייתא דנקיט בהדי' בזו נטלתו ואכלתו ובזו וכו' דלא גמר דיבורו באמת מפרשי כר' אמי דבאחרונה קאמר אבל רבא דמפרש דמתני' בלא גמר דיבורו כדעת הרמ"ה דבגמר דיבורו הוי כאילו אמר באלו א"כ ע"כ רב ושמואל אפי' בלא גמר דיבורו פליגי וכמ"ש התוס' דס"ל מעות מתנה ולא הוי לי' מלוה ושפיר פריך ועי"ל לפמ"ש לעיל דהיכא דלא גמר דיבורו כדקתני בברייתא בזו נטלתו ואכלתו יש לומר דהוי לי' חזרה וכבר נתקדשה א"כ י"ל דטעמא דרב ושמואל משום דלא ניחא להו לפרש אם יש ש"פ באחרונה בלבד משום דמשמע להו דמיירי שגמר דיבורו קודם. אפי' חזר בו קודם נתינת הקידושין מועיל א"כ אי אפשר לפרש אקמייתא משום דנתקדשה מיד דהא כבר חזר בו קודם נתינה אבל בברייתא דקתני בזו נטלתה ואכלתה שפיר י"ל דאפי' בקמיית' מקודשת משום דנתקדשה קודם חזרה אבל לרבא דמוקי מתני' בשלא גמר דיבורו כמ"ש הרמ"ה דבגמר דיבורו ס"ל דהוי כאלו א"כ הוי מתני' כברייתא ושפיר מקשה ודו"ק:
בגמרא הא מני ר' היא. הנה לפי' רש"י ז"ל דחיק מאוד לאוקמי ברייתא בתרי תנאי אך לפי מאי דפרשנו לעיל שיטת הרמב"ם בפ"ד דנדרים דפסק כרב דס"ל דהיכא דאמר בזו ובזו הראשונה הוי פרטא ושני הוי כללא כדמשמע לי' לר' בזבחים שם כנ"ל אתי שפיר דכולה ברייתא ר' היא דכיון שכולן נכללת באחרונה שפיר אמרינן דאם יש בכולן ש"פ מקודשת שהרי כללן באחרונה ואפ"ה אתי שפיר דאם נטלתה ואכלתה אפי' יש בקמייתא ש"פ מקודשת משום דקמייתא הוי לי' פרטא וכיון שיש בה כזית מקודשת מטעם אמירה קמא והא דלא מוקי רב ושמואל מתני' נמי כר' היינו משום דמתני' משמע דגמר דיבורו בזו בזו ואח"כ נתן לה ואכלתה ראשונה דבזה ודאי ליכא למימר דמקודשת אפי' בקמייתא מטעם אמירה ראשונה כיון שגמר דיבורו קודם הנתינה ואמר ובזו הרי חזר מאמירה ראשונה דהוי פרטא וכלל אותה עם השני' ופשיטא דקודם נתינה יכול לחזור בו ואמירה ראשונה לאו כלום היא משא"כ בברייתא דנקט בזו נטלתה ואכלתה ובזו נטלתה ואכלתה הרי שנטלתה קודם שאמר ובזו שפיר י"ל דכבר נתקדשה בו כיון דקמא פרטא הוי ובאמת הרמב"ם דנקט לישנא דמתני' דמיירי בגמר דיבורו כתי' דבעינן שיהא באחרונה ש"פ כיון שחזר בו קודם נתינה ורב ושמואל לא ניחא להו לפרש דבא' היינו באחרונה דוקא להכי מפרש מתני' דקאי ארישא אבל בברייתא שפיר איכא לאוקמי כר' כנ"ל ודו"ק:
פי' רש"י בד"ה להוציאה ניתנה וכו' ואינו חייב להעמיד בעיסקא וכו'. משמע מדבריו דעיסקא הוי כאלו המעות בעין וקשה מנ"ל הא. ומאי בעי בזה ונראה דס"ל לרש"י ז"ל משום דאמרינן לקמן באידך ברייתא דפליגי אי הוי ברשות בעלים לחזרה ופי' רש"י בד"ה וקאמרי לעולם להוצאה ניתנה וכו' ואם שלח בה יד להוציא ממנה ש"פ הרי החזיקה בה וכו' א"כ ע"כ לרב מיירי שהחזיק בה דהיינו שהוציא ממנה ש"פ א"כ אפי' אי נימא דמה שהוא בעין לאו להוצאה ניתנה מ"מ ה"ל כמקדש במלוה ופרוטה ולפ"ז נצטרך לומר דרב ס"ל מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה. אך לפמ"ש מהרש"א לעיל בתוס' ד"ה דאתמר דלפי גירסת דאתמר צ"ל דרב ס"ל מלוה ופרוטה דעתה אמלוה כי היכא דלא תקשה דרב אדרב א"א לפרש הכי ותו דלפי מאי דקאמר נימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת וי"א מקודשת ע"כ א"א לומר די"א ס"ל דאפי' במלוה שאינה בעין מקודשת דהא אמרינן בסוף הוריות סתם י"א הוא ר' נתן ור' נתן ס"ל לקמן בסוף שמעתין בשכר שעשיתי עמך וכו' דאינה מקודשת ע"כ צ"ל דהכא מיירי במלוה שהיא בעין א"כ קשה כיון דע"כ לס"ד דמיירי בהחזיק בה דאל"ה אין קושי' על רב כדמשני באידך ברייתא אלא ע"כ מדתני סתמא מיירי אפי' החזיק בה כמ"ש מהרש"א ז"ל דדוקא באידך בריית' י"ל הכי דומיא דפיקדון א"נ דהוי ס"ד דלכ"ע מלוה ברשות בעלים לחזרה דומי' דשאלה כדמקשה לקמן ואילו הא דאמר ר' הונא השואל קורדם וכו' וע"כ דת"ק מיירי בהחזיק בה א"כ קשה כיון שהחזיק בה והוציא ממנו הוי לי' מלוה ופרוטה ור' נתן ס"ל לקמן במלוה ופרוטה דעתה אמלוה ודוחק לומר דמיירי שאמר לה התקדשי לי במה שיש בידך בעין לבד ונראה דמזה הכריח רש"י ז"ל דרב מיירי במלוה שהחזיקה בה והעמידה בעיסקא וכיון שהחזיקה בה אינה בחזרה אפ"ה מקרי עדיין בעין. אלא כיון דלהוצא' ניתנה ואינה מחויבת להעמיד בעיסקא חשיבא כאינה בעין והיינו דפי' רש"י הכא. משא"כ לקמן בברייתא דפקדון דפליגי בנשתייר בו ש"פ ע"כ דס"ל להני תנאי דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דאל"כ מאי מהני דנשתייר ש"פ שפיר פי' רש"י ז"ל שהחזיק בה והוציא ש"פ ודו"ק:
בגמרא ותסברא אימא סיפא וכו'. מכאן הקשו על הרמב"ם ז"ל דפסק להלכתא דמלוה קונה במכר והוא נגד הסוגי' דקאמר בפשיטות ותסברא וכו' משמע דמכר דמי' לקידושין מהא ואף שכתב הב"י דנפקא לי' מסוגי' דפ' הזהב דף מ"ח ביחוד לו כלי להלואתו ולעושקו מ"מ קשה יותר דהסוגי' סותרת אהדדי ונראה ליישב דס"ל להרמב"ם דהא דקאמר מר סבר דלהוצאה לא דמוקי ברייתא דמלוה דידה חדא דהלשון לא משמע כן דלמה לו לפרושי טעמא דפלוגת ייהו מה שאינו מפרש כן בפלוגתא דתנאי דכולן שמעתין ותו דכבר כתבנו לעיל כיון די"ח הם ר' נתן. ור' נתן ס"ל לקמן מלוה ופרוטה דעתו אמלוה א"כ כיון דע"כ מיירי בהחזיק בה דהיינו שהוציא ממנה דבר א"כ ה"ל מלוה ופרוטה ולא ניחא לי' לתרוצא כמ"ש בשיטת רש"י ז"ל דעיסקא הוי בעין ונראה דהרמב"ם ז"ל מפרש פלוגתא דברייתא שיש לו ביד אחרים וכן פירשו התוס' בב"מ דף ט"ז ד"ה האי שטרא חספא וכו' וז"ל. והא דאמר בהאיש מקדש ושוין שבמכר קנה היינו במלוה שיש לו על אחרים (ויבואר דבריהם לקמן בס"ד) והנה לכאורה בהא דאמר לקמן במלוה ע"פ במאי פליגי בדר' הונא אמר רב מנה לי בידך וכו' קשה לכאורה דמאי צריך לתקנתא דרבנן במעמד ג' הא אמר רבא לעיל דף זי"ן הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואמר שם וכן לענין ממונא דהיינו שאם אמר הילך מנה ותקנה שדך לפלוני קנה פלוני א"כ כיון דכשאומר המלוה ללוה אני מוחל לך חובך וישתעבדו נכסיך לשלם לפלוני למה לא ישתעבדו מדין תורה מי גרע שיעבוד ממכירה.
ונראה הטעם בזה משום דהחוב הוא מלוה וכי היכא דמכירה במלוה אינה קונה ה"ה בשיעבוד ובזה מובן היטב שיטת הרמב"ם דפסק בריש הלכות מכירה דהא דקאמר וכן לענין ממונא לא קאי אהך מלתא דהילך מנה דבמכירה לא שייך למילף מדין עבד כנעני. והיינו דלשיטתו אזיל דס"ל מלוה קונה במכר א"כ קשה ל"ל תקנתא דמעמד ג' במלוה ע"כ צ"ל דבמכירה לא מהני כשאומר הילך מנה ותקנה שדך לפלוני ולפ"ז י"ל הא דקאמר הכא במקדש במלוה במאי קמיפלגי היינו במלוה דאחרים ולא מטעמא דתקנתא דרבנן במעמד ג' דאינ' אלא בפקדון אלא מדינא דאורייתא דלמ"ד מלוה לאו להוצאה ניתנה א"כ כשאמר אני מוחל לך חובך ובזה תשתעבד לפלוני משתעבד מדאורייתא מדינא דרבא ומ"ס להוצאה ניתנה ואינו יכול להשתעבד לה במחילת המלוה ולפ"ז ע"כ צ"ל דגם במכירה שייך מלוה דהא עיקר פלוגתייהו בהא אם נשתעבד הלוה ושיעבוד הוי כמכר והיינו דמקשה ותסברא אימא סיפא וכו' ר"ל כיון דע"כ צ"ל דאף במכירה שייך מלוה א"כ למה מודה במכר שזה קונה.
ובזה אין להקשות דוודאי ר' נתן ס"ל מלוה ופרוטה דעתה אמלוה דהכא שאני דכיון שאמר מנה יש לי בידך תנהו לאשה הרי הוא מתחייב לה בכל מה שיש בידו בעין. ואף דמה שאינו בעין אינו קנוי לה לא שייך בזה למימר דדעתה על מה שאינו קנוי לה דה"ל כמקדשה במנה חסר דינר דאמרינן מקודשת וישלים ולא אמרינן דשמא דעתה על אותו דינר אלא דלא שייך זה אלא במחילת מלוה שהוא תחת ידו אבל אם אינו משלים לה כל סך הקידושין חוב הוא עליו להשלים ומקודשת במה שהוא קנוי לה וכ"ש לגבי שיעבוד הלוה לאשה לא שייך למימר דדעתי' דלוה לשעבד מה שהוא בעין אלא במחילת מה שהוא בעין ומה שאינו בעין במחילת מה שאינו בעין (גם י"ל בפשיטות דפליגי במלוה ביד אחרים מתקנתא דרבנן וס"ל דלא היתה התקנה אלא בפיקדון ולמ"ד מלוה לאו להוצאה ניתנה דינה כפיקדון ונקנה במעמד ג' וממילא הוי כתנאי אי אמרינן הך סברא מלוה להוצאה ניתנה במעמד ג' ה"ה במלוה דידה ובזה אין לחלק בין קידושין למכירה כיון דהמלוה אינה אצלה והיינו דפריך מסיפא דושווין במכר). ובזה מובן הא דקאמר ר"נ בסמוך הונא חברין מוקי לה במילי אוחרי'. דלא נרמז בברייתא מנה חסר דינר. ולפמ"ש י"ל דקאי אדלעיל דכ"ע ס"ל דבמכר לא שייך מלוה וא"כ במלוה שביד אחרים כשהיא בעין קנוי לה מדין תורה אלא כיון דהדינר שהוציא הלוה אינו קנוי לה דהא מיירי כשהחזיק בה הלוה והוציא ממנה כנ"ל א"כ הוי לי' כמנה חסר דינר והבעל חייב להשלים לה דינר ובזה פליגי אי אמרינן דלא סמכה דעתה דכסיפא לה מלתא למתבעי' ודו"ק:
ועתה נראה ליישב דברי התוס' בב"מ דף ט"ו שכתבו דאף לפי האמת מיירי הברייתא במלוה דאחרים ומטעם דלמא סמכה דעתה דלא ימחול דבאמת מ"ש מהרש"א שם דס"ל להתוס' דגבי מכר לא שייך לומר דלא סמכה דעתה שמא ימחול דמסתמא לא ימחול להפסיד עצמו אינו מובן דלמה יפסיד לעצמו הא כבר המכר קיים. ונראה להבין עפ"י מ"ש תוס' בכתובות דף פ"ו ד"ה תיזיל וכו' דלר' נחמן דדאין דינא דגרמי מגבי דמי שטרא מעלי' הא דלא סמכה דעתה אף שיצטרך הבעל לשלם לה משום דא"צ לשלם אלא דמים שנתן ואשה מתקדשת בפרוטה א"כ ממילא דבמכר שיצטרך לשלם לה כל דמי המכירה לא שייך לא סמכה דעתה ולפ"ז י"ל דס"ל להתוס' דהיינו דאמר ר"נ הונא חברין וכו' משום דר' נחמן עצמו דדאין דינא דגרמי כמ"ש תוס' שם א"ש דבמלוה דאחרים ומטעם מחילה וכ"ש לפמ"ש לפי הס"ד הכל מיירי במלוה דאחרים ובזה מתורץ מה שהקשו המפרשים הא דלא הביא הריף ז"ל הך אוקימתא דכסיפא דמסתמא הלכה כת"ק ולפמ"ש לשיטת התו' דר"נ לא קאמר אלא הונא חברין וכו' אבל לדידי' דדאין דינא דגרמי יש לפרש הברייתא משום דלא סמכה דעתה דמחל אתי שפיר וא"צ לאוקמא במילי אוחרי ועיין מ"ש לפרש דברי התו' בענין אחר לקמן דף מ"ח ודוק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |