אילת השחר/קידושין/מז/א
לא שנו אלא דאמר בזו ובזו ובזו אבל אמר לה באלו אפי' אוכלת נמי מקודשת כי קאכלה מדנפשה קאכלה. צע"ק דהא עיקר הטעם מבואר בריטב"א ובתוס', וביתר ביאור בר"ן ר"פ האומר, דהא דמהני לאחר ל' אע"פ שנתאכלו המעות, משום דכבר אינו יכול לחזור מהכסף אפילו אם יחזור מהקידושין וה"נ באלו, מ"מ הא כשיחזור לפני שיתן התמרה שלישית יוכל לבקש את דמי התמרים, כיון דאפי' אם יתרצה לקדשה באלו שתי התמרים לא יחול הקידושין, א"כ לפני שנתן לה התמרה הג' הי' יכול לחזור בינתיים ונהי' מלוה, דהא מה דיש סברא דיפסיד כספו שנתן לה אע"פ שחוזר מהקידושין, כל זה משום שכדי שיהי' קידושין הוא נותן בכל גווני, אבל כשנתן רק פחות משו"פ דאפי' אם יתרצה לקדשה לא יהי' קידושין כל שלא יוסיף עוד תמרה, וכיון דלא שייך לחייבו להוסיף עוד תמרה יוכל לטעון שהוא רוצה שתתקדש, אבל אינו רוצה להוסיף תמרה, וא"כ תצטרך להחזיר לו שני שליש פרוטה, וא"כ למה זה לא מלוה, ונצטרך לומר דגם כה"ג כבר אינו יכול לתבוע, ואע"פ שגם כשמסכים לקדשה לא חל הקידושין, מ"מ הוא כבר נתן בכל גווני ואפי' לא ירצה להוסיף מ"מ נותן זה לשם מתנה, וצע"ק.
המקדש במלוה אינה מקודשת. וכן פסקו הפוסקים, והנה שיטת הגאון (הובא בטור חו"מ סי' צ"ו) דאם נמצאים המעות שהלוה גובה מהן המלוה, והיינו אם בשעה שהגיע זמן הפרעון נמצאים בעין אצל הלוה, והובא בדו"ח הגרעק"א בב"מ דף ס"א ע"ב דכמו דבלותה גובים מהבעל אף דיש לו דין לוקח ויורש, מ"מ כל שהמעות בעין גובים ממנו, והב"ח הוסיף דאפילו הוציאם ויש תמורתם אצלו גובין ממנו, ה"נ יגבו מהיורשים אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי. וא"כ יש לעיין אם כשהגיע זמן פרעון יכול לקדש בהני זוזי, או להב"ח אליבא דהגאונים אפי' במה שקנה בהכסף של ההלואה. ומסתימת הפוסקים דכולם פסקו דמקדש במלוה אינה מקודשת ולא נזכר שום חילוק, ואף שיש לחלק דאע"ג דיכול לגבותם מ"מ כיון דזה רק מדין גוביינא אז כל זמן שלא גבה לא הוי מעות דידי', מ"מ צ"ע דהא כל הטעם דלא מהני במלוה שיש לו עליה משום דמעות האלו בין כך יש לו כבר היינו דיכול בין כך ליהנות מהם, אבל כיון דלהגאון מחויב לתתם להמלוה, הא בזה שמקדשה הוא נותן לה דבר חדש מה שתיהנה מזה, א"כ למה לא תועיל הקידושין כשמקדשה בהם כשהם עדיין בעין אצלה וצ"ע, ועי' רשב"א לעיל ו' ע"ב דהביא מי שסובר דמהני והוא חולק.