ספר המקנה/קידושין/כו/ב

ספר המקנה קידושין כו ב

דף כ"ו ע"ב

בגמרא סלע למאי חזי וכו'. לכאורה קשה לפי מאי דאמרינן לקמן אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן וכתבו התוספות בד"ה בד"א וכולי דה"ה במתנה וא"כ י"ל שמקום שהיה עומדין עליו הצאן והחביות הי' רחוק מירושלים והיה אותו מקום של בעל המדינה זה והקנה ע"י אחר בחזקה אותו סלע שהי' סמוך לירושלים ואגב אותו סלע קנה את הקרקע שהי' הצאן עומדים עליו וקנה נמי הצאן שהי' עומדים עליו דהוי ציבורין ותו נראה דמסתמא הי' כן דדוחק לומר שהי' כל הצאן והחביות עומדים בסימטא או בר"ה וע"כ הי' אותו מקום שעמדו עליו הצאן והחביות בשאלה או בשכירות וא"כ כיון דקיי"ל דבקרקעות השוכר רשאי להשכיר דדוקא במטלטלין אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר להשכיר משום דאינו רוצה שיהא פקדונו ביד אחר כדאיתא בח"מ סי' ש"ז וסי' שי"ו סעיף ל"א וא"כ הי' יכול אותו המדיני להקנות אותה קרקע שעמדו עליו הצאן והחביות לאחר וכמו שעשה ר' יהושע שהשכיר לר' אב"ע אותו המקום שהי' לו בשכירו' מר"ג אלא שהי' אותו המקום רחוק מירושלים ולפ"ז ע"כ צ"ל דהקנין של אותו הסלע לא הי' בכסף או בשטר דאם כן הי' יכול להקנות אותו מקום עצמו בכסף או בשטר כיון דקיי"ל כשם שקרקע נקנה בכסף או בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וע"כ שהי' טורח לקנות בכסף או בשטר וכ"ש לפי מאי דמוקי לה לקמן דליתא למקבל מתנה ופי' רש"י ז"ל שלא היה אדם אחר שחפץ בהנאתו של קונה ה"נ י"ל שלא היה אדם אחר שרוצה ליתן כסף או לטרוח ולכתוב ולחתום שטר הקנאה והקנה אותו בחזקה א"כ שפיר י"ל דעביד כשמואל כדאיתא בח"מ סי' קצ"ב סעיף י"ד דמקצת קרקע במכר ומקצת קרקע בשכירות נמי כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן ודוחק לומר דמלשון הברייתא דייק דלא נקט בהדי' שהקנ' אותו מקום דהא בל"ז קיצר הברייתא בלשונו כדאמר לקמן מי קתני קני ואגב ולכאור' הי' נראה דהיינו דקאמר סלע למאי חזי דיש לדקדק דהוי לי' למימר במקו' סלע מאה הצאן ומאה חביות מי קיימי אלא דהקושי' הי' דאם הקנה בחזקה דהיינו שעשה איזה תיקון בו כיון שאינו ראוי לתשמיש כשאר קרקעות וכ"ש למאי דמפרשי שהי' הסלע זקוף וחדוד א"כ י"ל כיון שלא הי' תשמישן שוה לא מהני כדאיתא בבבא בתרא דף ס"ד ע"א אמר רבה אמר ר' נחמן מכר לו מצולה וחולסית החזיק במצולה לא קנה חולסית משום דהאי תשמישו לחוד והאי תשמישו לחוד ולא דמי לדשמואל א"כ כיון דהאי סלע לא חזי לתשמיש כשאר שדות א"כ ליכא למימר הכי כנ"ל דקנה אגב סלע זה אותו המקום שעמד עליו הצאן וכן יש לפרש לפי' אחר דקרקע מועט לא חזי לתשמיש של שאר שדות והיינו דקאמר הלשון סלע למאי חזי אך זה דוחק דהא קיי"ל כלישנא בתרא דאם החזיק במצולה קנה חולסית ודוחק לומר דסוגי' זו אליבא דלישנא קמא והיה נראה מזה ראי' להפוסקים דבמתנה לא אמרינן דאם החזיק באחת מהן קנה כולן כדאיתא בח"מ סי' קצ"ב.

אך לפי מה שיבואר לקמן שם בתוספות ד"ה במד"א וכו' דאפילו לדעת אותם הפוסקים מהני כשאמר לו חזק וקני כולן אכתי קשה כנ"ל.

ותו קשה בשמעתין דקאמר צפוני זה לפלוני וכן באידך עובדא שקנה בית רובע ואמר טע"ט לפלוני משמע מזה שנתן לאנשים הרבה לכל אחד אגב טפח על טפח אחר ולמה הוצרך לזה הוו ליה להקנות אגב טפח א' או על ידי כל הסלע לכל המקבלים מתנה אם כן היה מוכרח מזה דקרקע לזה ומטלטלין לזה לא מהני לכך הי' צריך ליתן לכל אחד חלקו בקרקע והוא איבעי' דלא איפשטא לקמן קשה דהוי לי' למיפשט מהכא דלא מהני (מיהא הא דלא פשיט מעובדא דר' גמליאל שלא הקנה לכולם אגב מקום אחד ז"א דהא מסיק לקמן כי היכא דלא נטרחינהו) ותו קשה דלפי מאי דמשני לקמן בדליתא למקבל מתנה וע"כ צ"ל שהקנה הקרקע להמקבל מתנ' ע"י אחר שעשה איזה קנין בקרקע שיזכה על ידו המקבל מתנה וקשה חדא דהוי לי' לפרש בהדי' וגם מלשון הש"ס ונזכינהו ע"י אחר משמע דקנין זה לא הי' ע"י אחר ותו קשה הא ברייתא זו אתי' נמי לר' אלעזר כדקאמר בשכיב מרע וכר"א ובב"ב איתא בהדיא דר"א הביא ראיה מהך מעשה להא דס"ל דזכין לקטן ואין זכין לגדול ועיין בספר פני יהושע שכתב דהך קושיא דנזכינהו ע"י אחר היינו לרבנן ולא לר"א ואכתי קשה דמאי משני דליתא למקבל מתנה דלא מתרצי אליבא דר"א דסביר' ליה אין זכין לגדול וצ"ל בדוחק כמ"ש התוספות שם דתרי ר"א הוי ותו יש לדקדק בשמעתין דקאמר הנ"מ דאס"ד מאה צאן ומאה חביות ממש ליקנינהו להו בחליפין וקשה לפי דעת הפוסקים בסי' ר"ג דאם הקנה בחליפין מעות ומטלטלין ביחד כיון דמועיל הקנין לענין מטלטלין מועיל נמי הקנין למעות הואיל והקנה אותם ביחד אה כן למה הוצרך לקנו' בקנין אגב הא אפי' אי הוי לדמי היה יכול להקנות בחליפין הקרקע והמעות ביחד והיה מועיל החליפין גם להמעות כי היכא דמועיל להקרק' ולא היה צריך כלל לקנין אגב וכדי לתרץ כל הקושי' הנ"ל נרא' לענ"ד דיש להמציא דין חדש די"ל בקנין אגב קרקע לא בעינן שיהיה הקרק' ומטלטלין של נותן א' אלא דאפי' ב' בני אדם מקנין לאדם א' זה הקרק' וזה המטלטלין דהמקבל זוכה ג"כ למטלטלין של השני שנתן לו אגב קרקע שנתן חבירו אם כן י"ל דהכא לח קנה הנותן הקרקע מתחלה לעצמו ואח"כ הקנה למקבל מתנה אג"ק שלו שלא היה צריך לזה אלא הוא נותן מתחלה הכסף להמוכר על דעת זה שיקנה המקבל מתנה כדאמר רבא לעיל דף זי"ן ע"א הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני וקאמר עלה וכן לענין ממונא דהיינו במכר נמצא דכשנתן הכסף להמוכ' עד שיקנ' המקבל מתנה זכה המקבל מתנ' בקרקע ואגב זה הקנה לו הנותן המאה צאן וכן משמע מדקדוק הלשון הלך ולקח סלע סמוך לירושלים וכן בעובדא דאדם וכו' והלך ולקח בית רובע ומה נ"מ אם קנה או שהיה לו כבר ולפמ"ש הוא נכון דע"י קנין זה הקנה להמקבל מתנה ולפ"ז אתי שפיר דאפי' למאי דמשני דליתא למקבל מתנה אין צ"ל שזיכ' להם ע"י אחר דלא כר"א כנ"ל אלא שמתחלה הקנה המוכר להמקבל מתנ' ובזה נר' דגם ר"א מודה דמהני דעכ"פ זכות הוא לו וניחא לי' מסתמא בהא מדין ע"כ ולא קאמר ר"א אלא היכא דנעשה לו שליח לזכות לו דסבירא ליה דאין נעשה שליח כיון שלא עשאוה שליח אבל לפמ"ש דא"צ שליחות מודה ר"א דזוכה בקרקע וכמ"ש לעיל דף זי"ן דבעבד כנעני לאו מטעם שליחות הוא. ולפ"ז אתי שפיר דלא מצי לפרש שהקנה אגב זה הקרקע מקום שעמדו בו הצאן דהא ההוא דשמואל דעשר מדינות היינו דוקא בקנין חזקה דכיון שהחזיק בא' מהן קנה כולן אבל כשקנה שדה אחד בכסף לא קנה כולן כדאמר לקמן בברייתא דיפה כח חזקה מכח שניהם וכיון דהכא הי' הקנין של סלע או בית רובע ע"י הכסף שקנה על ידו וכדרבא שם אם כן לא שייך הך דינא דשמואל ולא קנה אותו המקום שעמדו עליו הצאן אפי' אם נימא דההיא דשמואל אפי' בשני בני אדם שאמרו לו שיחזיק בא' מהם ויקנה כולן מ"מ היינו דוקא בחזקה ולא בכסף אם כן ליכא למימר כנ"ל. ולפ"ז א"ש טפי דא"צ למ"ש לעיל שהקנה אותו בחזקה הסלע והבית רובע ולפמ"ש א"צ לזה וממילא קנה המקבל מתנה ע"י הכסף של הנותן כדרבא כנ"ל וממילא מתורץ גם מה שהקשיתי דהו"ל למיפשט מדלא הקנה אגב טע"ט של א' לכל המקבל מתנות דלא מהני שדה לזה ומטלטלין לזה ולפמ"ש דהוא לא הקנ' הקרקע כלל אלא מתחיל' הקנה המוכר קרקע להמקבל מתנ' אגב זה הקנה הצאן וא"כ בכה"ג בוודאי זה לא מהני שמקנה להמקבל מתנה א' אגב קרקע של חבירו שנתן לאחר וכיון דהוי הקרקע של אדם אחר והמקבל מתנה אחר דזה וודאי לא מהני דאכתי איכא למיבעי' בנותן א' שהקנה קרקע שלו לאחד ומטלטלין לאחר כיון דהנותן אחד.

ובזה יש לפרש סמיכות הש"ס לקמן דבתר דפשט דמהני שדה במכר ומטלטלין במתנה בעי הך בעי' דשדה לא' ומטלטלים לאחר מהו משום דלפמ"ש שהי' הקנין בענין זה שנתן הכסף להמוכר שיקנה בו המקבל מתנה את הקרקע מיד המוכר ואגב יקנה ג"כ המטלטלין של הנותן ממילא מוכח דשדה במכר ומטלטלין במתנה מהני דלא עדיף מכירה דחבירו ממכירה של עצמו וא"כ לפמ"ש דלא פשיט מבריית' שהוצרך ליתן טע"ע אחר ולא הקנה לכולן אגב טע"ט של הראשון משום דהנותן לא הקנה כלל טע"ט אלא מתחלה הקנה המוכר להמקבל מתנה וממילא הוצרך להקדי' דמהני שדה במכר ומטלטלין במתנה דאל"ה לא היה אפשר לפרש הכי אע"כ הוי צ"ל שקנה מתחיל לעצמו ואח"כ נתן הכל במתנה א"כ ממילא הוי מוכרח מדלא הוי סגי בטע"ט א' דלא מהני בשדה לזה ומטלטלין לאחר ובזה מיושב דעת הפוסקי' דמהני קנין בחליפין במעות ומטלטלין ביחד דהכא הוצרך לאגב מפני שהנותן לא הקנה הקרקע כלל אלא שהמוכר הקנה ולכך הוצרך לקנין אגב. ודו"ק היטב:

שם. אלא מאי לדמי ניקנינהו במשיכה וכו'. נראה לפרש דהקושי' הוא דוקא למאי דמשני לדמי דהיינו שהיה הדמים צבורין על גבי קרקע דבלא זה אין להקשות ניקנינהו במשיכה די"ל שלא הי' הצאן או הדמים אצלו אלא במקום אחר ולא היה יכול להקנותם במשיכ' אבל אי בעינן צבורין ע"כ היה הדמים אצלו שפיר מקשה דליקנינהו במשיכה והיינו דקאמר אלא מאי לדמי נמי מוכח דלא בעינן ציבורין. ק ועיין מה שכתבתי לקמן בזה. וק"ל:

שם. בתו' ד"ה ה"ג אלא לדמי וכו' מכאן מדקדק הר"ר שמעי' וכו'. לכאורה אין טעם לזה דמאי שנא משאר קנינים דזכין לו לאדם שלא בפניו וכן הקשה בספ"י ונרא' דלפמ"ש בריש מכילתין דף ג' בתוספות ד"ה ואשה בפחות משוה פרוטה וכו' דהא דאמר רבא לעיל דף זי"ן הילך מנה והתקדש לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואמר רבא וכן לענין ממונא היינו דוקא בקנין כסף אבל בקנין חליפין בעינן ונתן לרעהו סודר שלו ממש כדקאמר בב"מ דף מ"ז שנתן בועז לגואל אבל ע"י אחרים לא מהני אם לא מטעם זכי' שמזכה הסודר להקונה ע"י המקנה והמקנה נוטלו לעצמו בחליפי הדבר שהוא מקנה להקונה ובאמת לא מצינו זכי' שלא בפניו בכה"ג כיון שזוכה הקונה בסודר ע"י המקנה אין רשות ביד אחר ליתנו לאחר שלא בפניו אפי' לקנות בו דבר ששוה הרבה ואפי' בכסף לא מצינו זה ליטול פרוטה שלא מדעת הקונה לקנות בו קרקע ששוה הרב' אך לפי האמת שכתבו התוספות דלא קיי"ל הכי דאפי' שלא בפניו מהני סודר של העדים צ"ל הטעם משום דבתחלה אין העדים מקנין הסודר להקונה אלא אדעתא דהכי שיעשו בו חליפין וכיון שאינו שלו אלא על דעת זה שיעשה חליפין שפיר הוי ליה זכותו אפי' שלא בפניו כמו קנין אחר ודו"ק:

שם בד"ה מעשה בר"ג וכו'. וקשה דאדרבה גרע טפי וכו'. לכאורה כוונתם שיאכלו התרומ' עצמה של העישור וכ"כ בספ"י ע"ש י"ל הא דקאמר דגרע טפי משום דבאמת ראויה לבני ביתו שלא יאכלו עד שיפרישו תרומות ומעשרות חדא דיש להם לחוש שמא שכח מתוך טרדתו כמ"ש הריטב"א ז"ל דהיכא דטריד לא שייך כ"כ חזקה זו ועוד דווקא בחבר שמת אמרינן חזקה שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן כמ"ש תוספות בב"מ דף י"א בד"ה עישור שאני עתיד וכו'. וכיון דקיי"ל בי"ד סי' של"א סעיף וי"ו דהתורם משלו על של חבירו א"צ להודיעו אם כן נהי שלא נתן להם רשות לתרו' משלו מ"מ היה יכולין לתרום משלהם עד שיבורר להם הדבר כשיבא ר"ג אלא דצ"ל דחשש ר"ג שמא לא יעשו כן אם כן כיון דאינו אלא חשש בעלמא גרע טפי דשמא יאכלו את התרומה דוודאי הוי איסור גמור. ובספ"י פי' דמה שכתבו שגרע טפי משום דאיסור תרומה חמיר טפי מאיסור טבל כדאיתא בסוף יומא ע"ש. אך לענ"ד דז"א דכיון דאמר ר"ג דעישור שאני עתיד למוד וכו' היינו שאם ימוד ויפריש אח"כ חל המעשר למפרע משעת אמירתו מ"מ אם יאכלו ולא יבוא לידי הפרשה ממילא בטל האמירה והוי ליה טבל כדאיתא בעירובין דף ל"ז ע"ב על מתני' דהלוקח יין מבין הכותים אומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש וכו' אמרו לו ואי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצ' שותה טבל למפרע אם כן ה"נ אם יאכלו את המעשר הוי ליה טבל למפרע ובזה אתי שפיר הלשון של התוספות דשמא יאכלו אף העישור עצמו דכיון שיאכלו את העישור ממיל' הוי ליה טבל ובהא מתורץ מה שהקשה המהרש"א ז"ל על מ"ש תוספות בסמוך ועוד קשה דבסיפא תני אמר ר' יהושע וכו' למה הוצרך ר' יהושע לזה וכו' והקשה דהוצרך ר' יהושע להפריש תרומת מעשר מפנו ביתו של ר"ג ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ צ"ל שהיה תבואה כ"כ הרב' שלא היה חושש שיאכלו מן המעשר כלל וליכא חששא משום ב"ב של ר"ג דאל"ה לא היה מועיל ר"ג כלום דכשיאכלו מן המעשר כבר הוי ליה כל התבואה טבל למפרע. ולפ"ז צ"ל דהא דכתבו התוספות דגרע לא מטעם דתרומה חמיר' דהא הוי ליה טבל למפרע אלא כמ"ש לעיל דאם לא היה ר"ג מפריש מעשר מסתמא אם יאכלו בני ביתו מן התבואה יפרישו משלהם כמ"ש לעיל דיכולין להפרש משלהם משום דזכות הוא לו אבל כיון שאמר ר"ג עישור שאני עתיד להפריש אם כן תו לא הוי זכות לר"ג ולא הוי תרומה שלהם כלום שהרי לא יפרישו אלא בתנאי אם לא הפריש ר"ג כבר אבל לא יעלו על דעתם להתנות שהפריש ר"ג בספינה וכיון דלבסוף יאכלו גם העישור עצמו נמצא יאכלו טבלים למפרע ודו"ק:

בא"ד. ומיהו קשה איך יצא מביתו עד שלא תיקנום וכו'. הקשה בספ"י דלמא מיירי שיצא מביתו כשהיתה התבואה עדיין במחובר והיינו דפירש"י ז"ל ושכח ולא נתן רשות לתרום דהיינו שהיה לו לעשות שליח ויותר היה נראה לומר שהיתה כבר תלוש אלא שלא היה עדיין שעת המירוח שהוא גמר מלאכתו לתרומה ולמעשר. ובזה אתי שפיר טפי דיכול לעשות שליח ואפי' לדעת הפוסקים בי"ד סי' שכ"ח סעי' ג' דאינו יכול לעשות שליח בעודו קמח להפריש חלה כשיהי' עיסה משום דכל מידי דלא מצי למעביד השתא לא מצי משוי שליח היינו משום דהמפריש חלתו קמח אינו חלה כלל אבל הכא שכבר נקצר התבואה דאפי' אם הקדים והפריש בשיבולין תרומה ומעשר מהני שפיר יכול לעשות שליח אלא דקשה טובא ע"ז מסתמא ידעו בני ביתו שלא הפריש וא"ל שיסברו שעשה שליח להפריש מיד בשעת מירוח דאפי' אם עשה שליח אין לסמוך בדאורייתא דקיי"ל דבדאורייתא לא אמרינן חזקה שע"ש כדאיתא בעירובין דף ל"ב. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות תרומות הלכה וי"ו שאם אמר לשליח צא ותרום אסור לאכול ממנו אם כן וודאי לא יאכלו ממנו.

ותו קשה דהאיך אפשר לומר שהלך מביתו קודם שנגמר מלאכתו למעשר דאם כן לא היה לו להפריש תרומה גדולה דאף דכתבו התוספות לקמן דתרומה רגילות הוא להפריש בגורן בעודה בשדה מ"מ היינו דווקא לאחר המירוח כמ"ש התוספות בב"מ שם ומ"ש בספ"י שעשה שליח על תרומה גדולה ז"א כיון דקיי"ל דבדאוריית' לא אמרינן חזקה שע"ש וקיי"ל דהמקדים מעשר לתרומה לוקה אם כן אינו יכול לסמוך ע"ז להפריש המעשרות קודם התרומה וע"כ מה שפי' רש"י ולא נתן רשות לתרום שאפילו אם לא היה לו פנאי לתרום בעצמו היה לו להזהירם שלא יאכלו עד שיפרישו ממנו מעשר ודו"ק:

בא"ד. ועוד קשה למה היה צריך להשכיר להם מקום בקריאת שם סגי וכו'. הנה לפמ"ש מהרש"א ז"ל דהוצרך ר"י לומר כן מפני בני ביתו של ר"ג דהיינו דס"ל דמ"ש התוספות שלא היה חושש שמא יאכלו העישור עצמו דהיינו דווקא בשיעור תרומה שהוא א' ממאה לא היה חושש שלא ישאר אבל בשיעור המעשר עצמו שהוא א' מעשרה היה חושש שלא ישאר א' מעשרה אם כן אם לא היה מקנה המקום לרבי יהושע לא היה יכול ר' יהושע להפריש ממנו תרומת מעשר כיון שלא זכה בו וגם ר' גמליאל לא היה יכול להפריש תרומת מעשר כיון שמעשר אינו שלו וכדאיתא במשנה פ"ז דדמאי דדוקא בדמאי שמפריש מעשר ראשון והוא שלו יכול להפריש תרומת מעשר אבל בטבל וודאי שצריך ליתן מעשר ראשון ללוי אינו יכול להפריש ממנו תרומת מעשר כיון שאינו שלו אם כן הוצרך להקנות לר' יהושע כדי שיוכל להפריש ממנו תרומת מעשר. אך לפמ"ש דסבירא ליה להתוספות דע"כ לא היה חושש שיאכלו מן המעשר עצמו כלום דאם כן הוי ליה טבל למפרע וגרע טפי שפיר הקשו דלמה הוצרך להשכיר מקום. ותו דאכתי לא מתרצי דלמה הוצרך להקנות מעשר עני לר"ע הא בקריאת שם סגי.

ומה שהקשה תוספות דהוי ליה לקבוע מקום בצפונה או בדרומה צ"ע דהא כתבו בעירובין דף ל"ז בד"ה מיחל ושותה וכו' דלהכי לא נקט במתני' דהלוקח יין בצפונו או בדרומו כיון דהוי טבל וודאי אינו יכול להפריש בין השמשות ולהכי לא נקט ומחלל המעות דכיון דלא קבע לו מקום אינו יכול לחלל ע"ש הרי דסבירא ליה דז"א אלא לכתחלה ולא דמי לחילול מעשר שני על המעות וצ"ל דקושייתם שהיה לו לעשות על צד היותר טוב. אך לפמ"ש התוספות דהא דלא חשש ר"ג שמא יאכלו אף המעשר אלא משום דעל כל פנים ישאר א' ממאה ויכול לעשות אח"כ זה תרומת מעשר אם כן אם היה קובע מקום בצפונו או בדרומו היה גרע טפי שמא יאכלו אותו ויכשילו בתרומה עצמה והיינו דלא קבע מקום לר"ע נמי במעשר עני דאם כן לא יכול להפריש מזה הרוח מעשר ראשון שכבר הוקבע לעניים למעשר עני אם כן היה חשש שמא ב"ב יאכלו הכל ולא ישיירו רק זה המקום נמצא דהיה תרומה נאכלת בוודאי וכיון דבדיעבד מהני אפי' לא קבע לו מקום עדיף טפי שלא יקבע לו מקום וכ"ש לפמ"ש דאם יאכלו מן המעשר הוי ליה טבל למפרע פשיטא דלא היה יכול לקבוע מקום דשמא יאכלו מזה המקום והוי טבל למפרע כל הכרי. ותו נראה דסבירא ליה לרש"י ז"ל דהא דבעינן קביעות מקום בצפונו או בדרומו היינו כשלא נתן עדיין להכהן או ללוי וכיון דהכל ברשותו לא מינכר מלתא אבל הכא כיון שהקנה אותו לר"י ור"ע והשכיר להם מקומו הרי שיצא מרשותו לגמרי לא בעינן קביעות מקום וממילא מתורצים שני קושי' התוספות דמהאי טעמא גופא הי' צריך להשכיר לו מקום.

ולפ"ז י"ל דמה שלא הזכיר תרומה גדולה משום דכתב הר"ש בפ"ד דתרומת משנה ה' ר' אלעזר חסמא אומר וכו' דסבירא ליה דבתרומה לא בעינן מקום מסויים אם כן י"ל דמהאי טעמא לא הזכיר תרומה משום דבתרומה לא היה צריך להשכיר מקום ולא הוצרך הברייתא לפרש מה שקרא שם אלא מה שהקנה לר' יהושע ור"ע ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף