אילת השחר/קידושין/ט/א
כל הבה מיהבה לאו כלום הוא. וכן במידי דשתיה, וכן במידי דאכילה. הנה יש לעיין אם יכול לתובעה דמים בעד מה שנתן לה, דהא חושב לקדשה ואינו רוצה ליתן לה במתנת חינם, או דתלינן דגם הוא הבין שאינה רוצה להתקדש ונתן לשם מתנה.
תגא דמלכא אינה מקודשת. פירש"י שבועה בכתר המלך. פשוט דאין דין שבועה ע"ז, דהא לא עדיף מבשמים וארץ דלא הוי שבועה, וכנראה דמ"מ היו נוהגין להשבע לאמת הדברים במה שאינו שבועה עפ"י דין.
הא לא דמי האי שטרא לשטר זביני. הנה כדפריך קושיא זאת ע"כ לא נחית מצד מי ענין הקנין מצד המוכר או הלוקח, אלא דבדין שטר מצינו רק מצד המקנה ולא מהקונה, אבל כדמשני התם כתיב ומכר מאחוזתו במוכר תלה רחמנא הכא כתיב כי יקח בבעל תלה רחמנא, אפשר הי' לומר דבין קרא דומכר ובין קרא דכי יקח הא לא מיירי במיוחד בהלכות שטר, וע"כ הפי' דגילתה תורה דענין מכירה הוא מצד המוכר דהוא המקנה משא"כ קנין קידושין הוא מצד הקונה, וממילא יוצא דבמכירה כותב המוכר משא"כ בקידושין כותב הבעל דהוא הקונה, אבל בתוס' הרא"ש ביאר דזה ע"כ קאי אשטר, והיינו דבקרא כי יקח גילה דבקידושי שטר צריך להיות ע"י הבעל ומכירה צריך לכתוב המוכר את השטר, ולפי המסקנא דידעינן זה מהלכתא, מסתבר דההלכתא הי' רק בדין שטר דשטר של המכירה עושה המוכר ושטר קידושין עושה הבעל, אבל לא נתחדש דענין קנין דמכירה עושה בעיקר המוכר.