סמ"ע/חושן משפט/שד
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) בשכר ונשברה דין תורה הוא שישלם כו'. המחבר העתיק ל' הרמב"ם שכ"כ בפ"ג דשכירות וכמ"ש מור"ם בסמוך בס"ד ולא חילק בנתקל במקום מדרון לאינו מקום מדרון אבל הטור חילק בינייהו וכ' דבנתקל במקום שאינו מדרון הוה פושע וחייב מדינ' אפי' ש"ח ואינו נפטר בשבוע' דלא פשע בה דמחשבינן ליה לודאי פשע דה"ל ליזהר מלהיות נתקל כיון שהלכו במקום הישר אלא שמ"מ מצוה לכנוס עם הפועלים לפנים משורת הדין וכדכתיב למען תלך בדרך טובי' כל שלא ידענו שפש' במזיד ולא עוד אלא מצו' על בע"ה ליתן להם גם שכרם אם הם עניי' ואין להם מה יאכל וכדכתי' סיפא דקרא הנ"ל ואורחות צדיקי' תשמור ודוקא אם נתקל במקו' מדרון לא מחשבי פושעי' ויש לו דין שכ' המחב' וכן משמעו' הגמ' ס"פ האומנין לחלק בין מקום מדרון למקום שאינו מדרון אבל מדברי הרי"ף והרא"ש נר' ג"כ שלא לחלק וכדברי הרמב"ם והמחבר שהם השמיטו משמעות הגמ' ובדרישה כתבתי טעמיהו ע"ש ודו"ק:
(ב) והרי השבירה כגניבה ואבידה כו'. ר"ל שאינה פשיעה גמורה ואינו אונס גמור וחייב בו הש"ש ולא ש"ח:
(ג) אבל תקנו חכמי' כו' ר"ל חכמים תקנו שלא יצטרך לשלם אלא יהי' פטור בשבועה שלא פשע בה וגם צריך לשלם לפועלים שכירת' וכן הוא בגמ' ולא הוצרך הרמב"ם והטור והמחבר לכתבו בזה כיון דכתבו דעשאוהו כמיתה ואונס מה"ת לו' שיאבדו שכירתן.
(ד) שבירת החביו' כמיתת הבהמה כלו' ובמיתה פטור הש"ש דהוא אונס גמור:
(ה) הואיל ומשאוי כו' עד"ר שם הוכחתי ממ"ש המ"מ על דברי הרמב"ם הללו דטעם הרמב"ם וכוונתו הוא כיון דמשא זו אינו ניתן לשאת לאחד מפני כבידתו א"כ יש על משא זו שם פשיעה לאדם אחד הבא לנושאה ואף שנתחבר אחד עמו וסייעו לשאת אותו כיון שאין מדרכן להתחבר בענין זה הוי כאלו נשאו א' דמי מיהו הואיל וקל לשני' אינו חייב אלא החצי כנ"ל ולא כע"ש שכ' טעם דברי הרמב"ם בזה ז"ל כיון שמשאו זה כבד אצל כל אחד מהן אפשר לומר שכל אחד סמך על חבירו להקל מעליו משאו והרי פשע כו' ע"ש וליתא שהרי המ"מ סיים וכ' שהטע' שכ' מבואר בדברי הרמב"ם בבבא השניה והוא מ"ש המחבר בסמוך ס"ד ולפמ"ש א"ש דכ' הרמב"ם שם דא' הנושא משא יותר משעורו נקרא פושע משא"כ טעמו דע"ש אינו נזכר כלל בדברי הרמב"ם לא בבבא שנייה ולא בהראשונה ע"ש ודו"ק:
(ו) אם יש עדי' שלא פשעו בה. זה מבואר בגמ' ופוסקי' דק"ל כאיסי בן יהודא דדריש ממאי דכתיב אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה אינו נפטר בשבועה עד שיביא עדים וכבר נתבאר בטור ומדברי המחבר לעיל סימן רצ"ד ורצ"ו ע"ש:
(ז) מכאן אתה למד כו' פי' ממ"ש לפני זה בס"ב דדוקא כשנשאוהו שנים הוא דאינו משלם אלא מחצה כיון דהוא קל לשני' ואינו פושע גמור הא אלו נשאו א' הוה פושע גמור וחייב לשלם כולו:
(ח) אע"פ שהוא כבד לאדם אחד. מור"ם קיצר ונתן מקום למעיין לטעות בזה והוא דהטור חולק בזה וכ' דהיינו דוקא כשמחלק משא כבד כזה ונשאו במוט בשני ראשיו דהיינו בכל ראש תולה וקושר חצי המשא והמוט כפוף באמצע ומניחו במקום כפיפתו על כתיפו וכל כה"ג רגיל אדס להתחזק לנושאו אף שהוא יותר משיעור אדם א' כיון שאינו מגיע למשא של שני בני אדם מ"ה אינו משלם אלא מחצה אבל אם נושא המשא במוט מונח במקום אחד גם הטור כ' בהדיא דצריך לשלם כולה ע"ש בס"ג ואין לו' שכונת מור"ם במ"ש אבל יש חולקין כו' לדעת רש"י שכתב המ"מ בשמו בפ"ג דשכירות ז"ל ולפי פירש"י ז"ל אתה למד שכ"ז שאין במשוי כדי שני בני אדם ונשאו האחד שאינו משלם אלא מחצה כו' כי אף שסתם המ"מ בשם רש"י מ"מ כיון שמל' רש"י ג"כ אינו נלמד אלא דוקא בנושא המשא שכבד לאדם אחד בשני מקומות וע"כ גם דעת המ"מ שכ' בשמו כן הוא שהרי רש"י שם ס"פ האומני' פי' אגרא היינו מוט כפוף בשני בדין כו' כנ"ל ורגלא פי' שעשוי ראש האחד מפוצל כמין גבלא וקושר בכל ראש משא אדם אחד ונושא כל אחד על כתף מיוחד ע"ש וחייב לשלם כו' אף שקשרו בשני מקומות כיון שהוא משא ב' בני אדם ומינה למד המ"מ הא אם לא היה משא ב' בני אדם אלא יותר ממשא אדם א' דאינו משלם כולו כ"א פלגא וי"ל דמינה דדוקא כשנשאו בשני מקומות דדרך אדם א' להתחזק ולישא הוא דאינו משלם אלא פלגא משא"כ כשנשא המשא במוט במקום א' וכמ"ש הרא"ש גלל כן דברי מור"ם צ"ע למה סתם דבריו:
(ט) הסבל ששבר חביות של יין כו'. הרמב"ם והמחבר הנמשך אחריו לא חילקו בין שברו החביות ביומא דשוקא בין נשבר בשאר הימים גם בין אם היה לבעל החביות יין אחר למכור בשעת השבירה בין לא היה לו וכ"כ המ"מ לדעת הרמב"ם וכ' בטעמא ז"ל והכונה שהסבלים יש להם לשלם לו חביות יין לפיכך כל שמשלמים דמים רואים כמה היה שוה ביום החזרה אם החזירה ביום השוק נותנין דמי שווים ביום ההוא לפי שאם ישלמו חביות יין ואין לו יין למכור היה מוכרה ומקבל ד' וכשהם מחזירים בשאר הימים אם היו מחזירין היו נפטרין ביין כשהם מחזירין דמים מחזירין בשווים דשאר הימים זו היא סברתו ז"ל עכ"ל המ"מ וכלל דבריו דס"ל שלעולם הולכין אחר זמן החזרה ואע"ג דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה מ"מ לא מיקרי גזלן ואין עליו לשלם אלא מה שקלקל בפשיע' ואין לו להחזיר אלא חביות יין והרי מחזיר הם או דמיהן אבל הרא"ש דחה סברא זו וכ' דהולכין אחר שעת השביר' מ"ה יש לחלק אימתי שברו וכמ"ש מור"ה ז"ל בהג"ה והוא באם שברו ביום השוק דהיה שוה ד' ובא לפרעו בשאר הימים צריך ליתן לו מזומנים ד' ואינו נפטר בחזרת חביות יין ולו' לו המתינו ומכרוהו ביום השוק ל"מ אם לא היה לו יין ביום השבירה דיאמר לו למעות אני צריך ואלו לא שברתו הייתי מוכרו אז והיו מעותי בידי אלא אפי' ידוע שנשאר לו יין באותו יום השוק ששברו זה מ"מ כיון שבאותו היום ששברו היה שוה ד' שם ד' עליו וצריך לשלם לו ד' ואף אם הי' לו יין עד הנה מ"מ לא סגי בשילם לו ג' כיון דשם ד' עליו ויכול למכרו עוד בעד ד' בימי שוק שיבואו אבל בהחזרת חביות יין נפטר בכה"ג וכמ"ש בסמוך (וכן מוכח מל' הרא"ש שהביא הטור ע"ש) ואם משלם לו ביומי דשוקא אע"פ שעברו כמה יומא דשוקא שהיה יכול למוכרה מ"מ אם אין לו עתה יין אחר למכור הרי הוא שוה אצלו ד' ביום השבירה ונפטר בזה:
(י) ונתחייב לשלם. ר"ל כגון ששברו בפשיע' באופן שחייב לשלם כמ"ש בס"א:
(יא) ופגם הנקב. כ"כ ג"כ הרמב"ם שם בפ"ג דשכירות ול' הגמ' הוא ומנכה ליה אגר טירחא ודמי ברזינייתא ופירש"י בל' א' ז"ל דמי ברזינייתא צריכין לשכור אומן לנקוב נקב בחביות מפני שהוא של חרס כו' עכ"ל ועד"ז כ' הטור וכמ"ש בפרישה וי"א דגם כוונת הרמב"ם והמחבר הוא לזה שצריכין הוצאה לנקב החביות ואותו נקב קורין אותו פגם אבל לא נהירא דא"כ לא ה"ל לסתום אלא לפרש לכן נראה דהרמב"ם פי' בע"א והוא דזה הפושע שמשלם לו היין ודמי חביות מנכה לו מדמי היין כשיעור הטורח שהיה לו במכירתו ומדמי החביות מנכה לו פגם הנקב דהא אלו לא שברה לא היה יכול למכור היין אם לא שהיה צריך לנקוב תחלה החביות וחביות שיש לו נקב אין שוה כ"כ כמו החביו' שלם שחביות שלם ראוי לכל דבר משא"כ זה וק"ל.
(יב) ואינו נפטר אם רוצה ליתן חביות כו'. בפרישה כתבתי דנראה אם נשאר לו יין מיום השוק ששבר בו ה"ז נפטר כשהחזיר לו חביות יין שהרי לא מצי למימר אלו היה בידי הייתי מוכרו אלא שאינו נפטר בנתינת ג' כיון שהי' שוה ד' ביום השבירה:
(יג) אבל אם יש לו יין אחר כו'. בפריש' כתבתי דנראה דהיינו דוקא בדקנה היין זה אחר זמן השביר' ואז אמרי' כיון דהי' החביו' שוה ד' ביום השביר' ועכשיו ביום התשלומין יש לו יין ואינו יכול למכור גם זה מ"ה צריך ליתן ד' דמי היין אבל אם נשאר יין זה שבידו עתה מיום השבירה נפטר בהחזרת חבית יין וכנ"ל ודו"ק: (הגה ובש"ע ישן בדפוס ויניצאה כ' כאן עוד דין ש"ש שכל' זמנו כלת' שמירותו אפי' היה עדיין בביתו אינו עליה אלא ש"ח ובש"ע דפוס קראקא השמיטו משום דכתבו המחב' ל' ס"ס שמ"ג ושם הוא מקום מקורו שנלמד מדין שנלמד שואל וכמ"ש בב"י):
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |